צ'מיילוב CMIELOW

עד המאה ה-14 נקראה צ' שידלוב או שידלובייץ. במאה ה-13 כבר היתה בה כנסייה קתולית. בתחילה היתה צ' יישוב כפרי, אבל ב-1505 העניק לה המלך אלכסנדר יאגלו זכויות עיר ובנה ארמון על אי שבקרבתה. בשנת 1661 חידש המלך יאן קז'ימייז' את זכויותיה העירוניות והוסיף עליהן גם את הזכות לקיים 7 ירידים בשנה. אז נמנו בה 77 בעלי מלאכה ובכללם 4 מזקקי יי"ש ויצרן זפת אחד. בשנים 1658 ו-1702 נפגעה צ' קשה מידי הפולשים השוודים. כמה שנים אחרי מלחמת השוודים הראשונה, ב-1663, נמנו בה 373 תושבים ו-44 בתים.
בראשית המאה ה-18 יצאו לצ' מוניטין בפולין כולה בשל מלאכת הקדרות שהחלה להתפתח בה בקצב מהיר. בייחוד התפרסמו כלי החלמיש והצור וגם מוצרי עצם שיצאו מתחת ידיהם של הקדרים בצ'. בשנת 1750 העניק המלך אוגוסט השלישי לקדרי צ' את הזכות לסחור בתוצרתם בכל המדינה. בשנת 9081 הוקם בצ' בית-חרושת לייצור כלי חרס מאדמת הטיט והחרס המיוחדת שנמצאה בשפע בביצות שבסביבה. במשך הזמן הורחב בית-החרושת ורכש לו מוניטין הורות למערכות צלחות החרסינה שייצר ; במיוחר התפרסמו כלי השולחן למסיבות מתוצרתו. בשנת 2981 הועסקו בבית-החרושת יותר מ-250 עובדים. במאה ה-20 התפתחה הקדרות בצ' והעיר היתה למרכז הגדול ביותר בפולין לייצור כלי חרסינה. בתקופה זו התגלו בסביבתה מרבצים גדולים מאוד של טיט וחרסית נקייה.
יהודים ישבו בצ' כבר באמצע המאה ה-71. קהילת צ' היתה כפופה לקהילת אופאטוב ונזכרת פעמים רבות בפנקס הקהילה שלה.
רוב ידיעותינו על קהילת צ' הן מן התקופה שבין שתי מלחמות העולם. באותו זמן ישבו בצ' האדמו"רים ר' אלתר משה אפשטיין ור' אברהם יוסף אפשטיין (שניהם נספו בשואה). משנת 1928 ואילך כיהן ברבנות צ' ר' אברהם יוסף ליינמן. בעיירה היה בית-כנסת. משערים שגם בצ', כמו בעיירות דומות אחרות, התפרנסו היהודים בעיקר מן המסחר הקמעוני, מרוכלות בכפרים וממלאכה. חלקם של היהודים בקרב כלל התושבים בצ' היה קטן ומעולם לא עלה על 25% .
בשנות ה-20 וה-30 היתה בצ' פעילות ציונית ונוסדו סניפים של סיעות "על הכשמר" ("ציונים כלליים"), "המזרחי" והרוויזיוניסטים. בבחירות לקונגרס הציוני הט"ו, בשנת 1927, קיבלה רשימת "על המשמר" 40 קולות, "המזרחי" - 12, הרוויזיוניסטים - 29. בשנת 1931 היה מספר רוכשי ה"שקל" הציוני 134.בשנות ה-30 התגברו הלכי-הרוח האנטישמיים בצ', הונהג חרם כלכלי אנטי-יהודי, נפתחה חנות קואופרטיבית של פולנים, והסוחרים היהודים איבדו רבים מלקוחותיהם. נתרבו גם מקרי תקיפה של רוכלים יהודים. מספר יהודים עזבו אז את צ' ועברו לערים גדולות יותר בסביבה. בשנת 1939, עת נכבשה צ' בידי הגרמנים, ישבו בה קרוב ל-500 יהודים. הגרמנים הטילו עליהם גזרות שונות, כגון החובה לענוד סרט שרוול לבן ועליו מגן-דוד כחול, האיסור ללכת על המדרכות, ואיסור לקנות מזון ומוצרים אחרים מאיכרי 'הסביבה. בשלב מאוחר יותר נצטוו היהודים לשלם קונטריבוציות גדולות. גזרות אלה ומדיניות החרמת הרכוש היהודי, גרמו לכך שיהודי המקום נותרו חסרי כל.
באפריל 1940 הובאו לצ' 128 פליטים יהודים מרדום, שהגיעו מוכים, רעבים וחסרי כל. בסוף 1941 הגיעה קבוצת יהודים גדולה מכפרים ועיירות במחוז.
ב-1 ביוני 1942 הוקם בצ' גטו סגור, על-פי הוראתו של מושל המחוז הנאצי ריטר מ-13 במאי 1942. בקיץ 1942 היו בגטו צ' 900 נפש, והצפיפות היתה נוראה; כל בנייני הציבור לשעבר היו מלאים משפחות של יהודים שגורשו או נמלטו ממקומות אחרים. עד מהרה פרצה במקום מגפת טיפוס ורבים מתו.
בסוף אוקטובר 1942 שולחו קרוב ל-900 יהודים מצ' למחנה טרבלינקה, וצ' הפכה ל"יודנריין" (מטוהרת מיהודים), למרות שעל-פי התכנית צריך היה לקום בה גטו משני. היהודים היחידים שנותרו בעיירה היו עצורים במחנה סגור שהוקם בה בינואר 1943, לאחר האקציה הגדולה בכל המחוז באוקטובר 2491. במחנה זה רוכזו יהודים שנתגלו בבונקרים ביער ובמקומות מסתור שונים. הנאצים עסקו ללא הרף במצור אחר יהודים שהסתתרו בסביבת צ'.
התאריך המדויק שבו שולחו יהודי מחנה העבודה הסגור בצ' לטרבלינקה לא ידוע לנו.