צ'נסטוחובה CZESTOCHOWA

צ' נוסדה בשנת 1824, אבל תאריך ייסודה הרשמי הוא 19 ביולי 1826, היום שבו אוחדו שתי ערים סמוכות זו לזו סטארה צ'נסטוחובה (צ' הישנה) ונובה צ'נסטוחובה (צ' החדשה), שלכל אחת מהן היסטוריה משלה. שתי ערים אלה קמו על מקומם של הכפרים צ'נסטוחובה וצ'נסטוחובקה, הנזכרים לראשונה בתעודות היסטוריות מ-1220. בתחילה היו שני הכפרים הללו בבעלות המלך, אבל אחר כך עברה צ'נסטוחובקה לרשום המנזר הפאוליני שעל הגבעה יאסנה גורה, מערבית לצ', עד המאה ה-19 , עת הוחזרה לבעלות הכתר.
תולדותיה של צ' קשורות קשר הדוק עם המנזר הסמוך לה. ב-1382 הביא הדוכס ולדיסלאב אופולצ'יק כמה נזירים מבודפשט לכנסייה שעל יאסנה גורה והטיל עליהם לשמור על תמתה מקודשת של מריה הקדושה ("המדונה השחורה", או "המדונה של צ'"), שהושמה בכנסייה ההיא. במרוצת הזמן ייחסו המאמינים לתמונה הזאת כוחות פלאיים, ויאסנה גורה הפכה למקום הקדוש ביותר לנוצרים בפולין הקתולית. מאז המאה ה-15 היא מושכת אליה עולי-רגל בהמוניהם.
העיר צ' הישנה (סטארה צ') הוקמה על שפת הנהר וארטה בין השנים 1356-1377 והוענקו לה זכויות עיר על-פי החוקה המגדבורגית. סביבה היו אז כמה פרברים שהיו קשורים אליה מבחינה כלכלית ומינהלית. באדמות האזור נמצאו מרבצים של עפרות ברזל ומתכות אחרות, ובמאה ה-14 היה במקום בית-יציקה למתכת.
דרך העיר עברו הדרכים המוליכות לצפון-מזרח, אל פיוטרקוב, ולצפון-מערב, לפוזנן. ואולם עד המאה ה-16 נשארה צ' עיירה חקלאית בעיקרה. התפתחותה הכלכלית נבלמה מכמה סיבות - קרבתו של המבצר ולידו העיר אולשטין, שהיתה המרכז המינהלי של האזור; אי השקט ששרר במשך עשרות שנים בגבול הסמוך עם צ'כיה ; והתחרות הכלכלית עם המנזר ביאסנה גורה, ששאף גם הוא להתפתח באמצעות הספקת שירותים בלעדיים לעולי-רגל (מזון, לינה, מכירת חפצי קודש ומזכרות).
במאה ה-16 קיבלה צ' ממלכי פולין זיגמונט הראשון ("הזקן") ובנו, זיגמונט אוגוסט, כתבי זכויות. הודות להם התפתחה העיר ולזמן מה שינתה את אופיה. בשנת 1569 ישבו בה 75 בעלי מלאכה, ובשנת 1620 היו בין 350 המשפחות שהתגוררו בעיר 125 משפחות של בעלי מלאכה - חבתנים, חייטים, מבשלי בירה, נפחים, עגלונים, פרוונים, קדרים ויצרני יי"ש. התנועה הגוברת של עולי-רגל ליאסנה גורה סייעה במיוחד לשגשוגם של האופים והקצבים.
בין השנים 1620-1630 הוקמה במנזף מצודה. ב-1629-1630 פקדה את העיר מכת דבר וחמישית מתושביה נספו במגפה. ואף-על-פי כן הגיע מספרם המשוער של התושבים במחצית השנייה של המאה ה-17 ל-2,500. בעת פלישות השוודים, באמצע המאה ה-17 ובתחילת המאה ה-18, עמד המנזר המבוצר איתן מול התקפות האויב ולא נכבש. ידועה במיוחד המערכה ב-1655, שבה קומץ נזירים וחיילים פולנים, בפיקודו של ראש המנזר אוגוסטין קורדצקי, גברו על אלפי חיילים שוודים. ואולם העיר צ' נהרסה כליל בידי השוודים, שכבשו אותה 5 פעמים (בשנים 1655, 1701, 1704, 1705 ו-1709), ובידי יחידות הצבא הפולני שחנו שם בעת הלחימה. הודות לסיועם של מלך פולין והאצולה שוקמו המנור והכפר צ'נסטוחובקה תוך שנים אחדות, אבל העיר צ' התאוששה רק כעבור מאתיים שנה לערך. ב-1789 גרו בסטארה צ' רק 1,600 תושבים.
גם בסוף המאה ה-18, ימי התפוררותה של מלכות פולין, סבלה העיר פעמים חוזרות ונשנות מעשי הרס וחורבן, בין מידי הצבאות השונים של בני אצולה פולנים שלחמו אלה באלה, ובין מידי צבאות הרוסים והצרפתים, שלחמו שם בתחילת המאה ה-19. בימים ההם נהרו לצ' בני אצולה וכמרים פולנים, שקיבלו בדרכים חוקיות ואף לא-חוקיות קרקע עירונית והקימו עליה אחוזות חוץ-טריטוריאליות ("יורידיקות"), שלא חלו עליהן חוקי העיר.
בסוף המאה ה-18, בעקבות חלוקות פולין, עברה צ' (לרבות המנזר ונובה צ') לריבונות פרוסיה. ב-1806 נכבשה בידי צבא נפוליאון ונכללה ב"נסיכות ורשה" שכונן הממשל הצרפתי; ב-1815, אחרי קונגרס וינה, נכללה בתחומי פולין הקונגרסאית. ב-1826, כאמור, איחדה ממשלת פולין הקונגרסאית את צ' הישנה והחדשה לעיר אחת. את המנזר ביאסנה גורה חיברו לחלקה העתיק של צ' בשדרה רחבה ויפה, שנקראה על שם מריה הקדושה.
בשנות ה-20 של המאה ה-19 ייבאו שליטי פולין הקונגרסאית לצ' 1,000 בעלי מקצוע מגרמניה, בעיקר בתחום הטקסטיל, כדי לתעש את העיר. אבל המסים הגבוהים והתפתחותה המהירה של לודז' הקרובה לצ' בשנות ה-30 וה-40 עיכבו את פיתוחה הכלכלי של צ' למשך עשרות בשנים. אפילו מסילת-הברזל, שהושלמה ב-1846 וחיברה את צ' עם ורשה ועם וינה, לא הביאה עמה התפתחות כלכלית של ממש, למעט בענף האירוח; בעיר נפתחו בתי-מלון, אכסניות ומסעדות חרשים לבקרים ככל שמספרם של עולי-הרגל הלך וגדל.
תיעושה של צ' החל רק בשנות ה-70 של המאה ה-19, ובסוף אותה המאה כבר היו בה מפעלים גדולים בענפי הטקסטיל והמתכת. צ' קנתה לה מוניטין בייצור צעצועים, תאית וחפצי קודש נוצריים ועמדה במקום השלישי בין ערי התעשייה בפולין הקונגרסאית, אחרי ורשה ולודז'. במקביל נוסדו בעיר גם מוסדות פיננסיים ומוסדות תרבות. לקראת סוף המאה ה-19 התקיימו בצ' 6 ירידים שנתיים ויום שוק שבועי. הרווחים הגדולים ביותר הושגו ממכירת חפצי קודש, מזכרות ודברי סדקית ב"ימי המחילה והסליחה" שחגגו אלפי עולי-הרגל שנהרו למקום.
במאה ה-19 החלה בצ' גם פעילות פוליטית, ובהתקוממויות הפולנים בשנים 1831 ו-1863 היתה צ' אחר ממרכזי המרד. בפעילות הדאת נטלו חלק גם יהודים. בגלל התנאים הסינטריים הנחשלים (רשת מודרנית של הספקת מים וביוב הותקנה בצ' רק אחרי מלחמת העולם הראשונה) פקדו את העיר כמה וכמה מגפות כולרה. בשנות ה-30 של המאה ה-19 ובשנים 1852, 1855 ו 1894, שהפילו חללים רבים.

 

מעמדם החוקי, החברתי והכלכלי של היהודים.
אין בידינו מידע על המתיישבים היהודים הראשונים בצ'. קרוב לוודאי שכבר במחצית השנייה של המאה ה-17 ישבו בה יהודים אחדים. בשנים 1773-1760 היה יעקב פרנק, מייסד כת ה"פרנקיסטים" שחבריה התנצרו, אסור במנזר ביאסנה גורה, וכמאה מחסידיו השתכנו אז בצ'. בינואר 1773 שוחרר פרנק ממאסרו ועזב את צ' יחד עם אנשיו. בעת ההיא כבר היה במקום יישוב יהודי קטן. בסוף המאה ה-18 ישבו בצ' כ-150 יהודים. בשנת 1760 פרץ במקום סכסוך בין אופים יהודים ופולנים.בשנת 1797 קיבלו 7 משפחות יהודיות, שהתגוררו באחת ה"יוריריקות" שמחוץ לעיר בתנאים קשים מאוד, היתר מן השלטון הפרוסי להעתיק את מושבן אל העיר. בסוף המאה ה-18 היו בצ' 75 יהודים, וביניהם הרופא הירש. בתחילת המאה ה-19, ובייחוד לאחר שצ' צורפה לפולין הקונגרסאית, התיישבו בה יהודים רבים - לרוב מבלי שנרשמו בעירייה כחוק, מכיוון שעל העיר חלו עדיין חוקי עיר כנסייתית לרבות האיסור על מגורי יהודים. בין המתיישבים היהודים הללו היו גם בעלי הון, ספקים לצבא נפוליאון ולצבא "נסיכות ורשה", ויזמים שנמנו עם חלוצי התעשייה המקומית. הבולטים ביניהם היו הרשל בלסם, משה לנדאו, היימן, אלתר, אופנהיים וקון (כהן). שאר היהודים התפרנסו בעיקר ממסחר זעיר וממלאכה.
לפי עדותו של הסופר ואיש הציבור הפולני יוליאן אורסין ניימצב"ו, שביקר בצ' בשנת 1821, היה כל סחר התבואה עם שלזיה בידי יהודים. בידיהם היה גם רוב-רובו של המסחר הזעיר, לרבות הסחר והייצור של תשמישי קדושה נוצריים. היהודים היו הראשונים שלמדו את מקצוע האריגה מן האומנים שהזמינו שליטי המלכות באמצע שנות ה-20 של המאה ה-19 מגרמניה, ועד מהרה הוקמו בעיר בתי-מלאכה שייצרו בדים, בעיקר מפשתן. אחד היהודים הראשונים בענף הזה, שמעון לנדאו גוטנטאגר, כבר היה ב-1828 בעליהם של 14 בתי-מלאכה לאריגה והוא סיפק עבודה ל-50 בתי-מלאכה נוספים. אחר-כך הוא הקים גם בית-חרושת לצביעת בדים ובית-חרושת לכפפות. ב-1840 היו בצ' 32 אורגי פשתן יהודים ולהם יותר מ-200 עוזרים, שעבדו ליד 180 מכונות אריגה.
בשנת 1836 פנו 25 אומני טקסטיל יהודים למשרד הפנים של פולין הקונגרסאית בבקשה להקים אגודת אומנים משלהם, מפני שהאגודה הגרמנית סירבה לקבל אותם לשורותיה, ואולם בקשתם נדחתה.
ב-1827 פנתה עיריית צ' לוועדה האדמיניסטרטיווית של פולין הקונגרסאית (הממשלה דאז) בדרישה להקים ליהודי העיר רובע ("רוויר") נפרד על-פי תקנת הצאר משנת 1822. ואכן, ב-18 ביוני 1829 הכריזה הוועדה על הקמת אזור מגורים נפרד ליהודים, ברחובות העתיקים והמוזנחים ביותר של צ' הישנה, ואלה מביניהם שגרו במקומות אתרים בעיר חויבו לפנות את דירותיהן עד 1 באוקטובר 1831 ולעבור אל הרובע היהודי. רק שתי משפחות של סוחרים גדולים הורשו להישאר בבתיהן שמחוץ לרובע, מאחר שמילאו אחר דרישות החוק - ידעו קרוא וכתוב בפולנית, בצרפתית או בגרמנית, התחייבו לשלוח את ילדיהם לבתי-ספר ציבוריים, לבשו בגדים כשאר התושבים והיה בידם הון לא משועבד שערכו עלה על 30,000 רובל. סכום זה, שהיה תנאי הכרחי לקבלת היתר מגורים מחוץ לרובע, הופחת ב-1848 ל-1,500 רובל בלבד. הזכות להתגורר מחוץ לרובע היהודי הובטחה גם ליזמים שייסדו בעיר מפעלים חשובים למדינה ולבעלי מקצועות חופשיים.
תהליך ההעברה לגטו, ה"רוויר", נמשך שנים רבות ולמעשה לא הושלם מעולם. יהודים רבים המשיכו להתגורר ברחובות הפולניים של העיר, בין בחסות החוק ובין שלא כחוק. מחמת הצפיפות הגדולה ברובע היהודי פנתה עיריית צ' בשנת 1860 לממשלה וביקשה להשאיר כ-500 יהודים בדירותיהם ברחובות הפולניים, בנימוק שראשי המשפחות האלה כולם אנשי מקצוע שעבודתם מועילה לעיר. תקנות הצאר מיוני 1862 ביטלו את ההגבלות על מגורי היהודים בפולין הקונגרסאית ולפיכך בוטל גם ה"רוויר" בצ'.
על-פי אומדנים היו בשנת 1840 בצ' כ-100 בעלי מלאכה יהודים ובהם 32 אורגי פשתן ואורגי צמר, ועוד 200 עוזרים ומתלמדים בתעשיית הטקסטיל (וכנראה גם עוזרים של בעלי מקצועות אחרים). ב-1856 נמנו עם משלמי המסים לקופת הקהילה היהודית 115 בעלי מלאכה במקצועות שונים וכ-200 סוחרים - רק 15 מהם סוחרים גדולים ויתרם סוחרים זעירים ורוכלים. היהודים שבתחילת המאה ה-19 עסקו בייצור מזכרות נוצריות איבדו אחר-כך את מקור פרנסתם. מכיוון שהתחרו במנזר אסרו הכמרים על היהודים לעסוק בכך, בנימוק שאין להרשות לרוצחי ישו לייצר את דמותו, והם פנו לייצור צעצועי ילדים. חלוץ תעשיית הצעצועים היה ישעיהו שאיא, יהודי מגרמניה שהשתקע בצ' בשנת 1843. הוא הקים במקום בית-חרושת לצעצועים שתוצרתו התחרתה בצעצועי נירנברג, המפורסמים בעולם.
חלקם של היהודים בבניית החרושת בעיר היה רב. מבין 8 המפעלים הגדולים שהוקמו בצ' עד 1880 הקימו היהודים 5. בשנת 1879 עבדו במפעלי התעשייה של צ' כ-600 פועלים. בשנים 1880-1900 נוסדו בצ' יותר מ-20 מפעלי תעשייה גדולים, רובם בידי יהודים. מביניהם ראוי להזכיר את בית-הדפוס והליטוגרפיה של קון ואודרפלד; בתי-החרושת לנייר של גינצבורג וקון ושל האחים מרקוספלד; בית-החרושת לכפתורים של גרוסמון בתי-חרושת לטקסטיל, וביניהם "וארטה" של הרמן גינצבורג, יאן גרוסמן ושות' ; בית-חרושת לחבלים וישקי יוטה של גינצבורג ושות'; בית-חרושת ליציקת ברזל "וולקן" של לנדאו ופרלגר. מראשית המאה ה-20 ועד מלחמת העולם הראשונה נוסדו כמה מפעלים נוספים וביניהם בית-חרושת למגבעות "קאפלושארניה" של סטניסלב גרוסמן והנריק מרקוספלד (נוסד ב-1901), שהעסיק 450 פועלים; בשנת 1912 ייסדו איזידור זיגמן והאחים מרקוביץ בית-חרושת גדול לטקסטיל ולנייר טפטים בכפר גנצ'ין הסמוך לצ'. המפעל הזה, "גנצ'ינסקה מנופקטורה" שמו, העסיק 1,150 פועלים (רק 45 מהם יהודים), ובתקופת פולין העצמאית היה לאחד הספקים הגדולים לצבא הפולני.
על חלקם הרב של בעלי ההון היהודים בפיתוח התעשייה בצ' מעידים הנתונים האלה: ב-1895 היו בצ' תחת פיקוחו של המפקח הממשלתי 23 מפעלים גדולים שהעסיקו 5,617 פועלים; 14 מן המפעלים הללו היו בבעלות יהודים ומספר העובדים בהם הגיע ל- 3,030 איש. ערך התוצר השנתי של כל 23 המפעלים הללו הסתכם ב-4,791,000 רובל, ושל 12 מן המפעלים היהודיים - ב-2,669,000 רובל (ערך כספי גבוה מאוד במושגי התקופה ההיא). בשנת 1904 הגיע ערך התוצר השנתי ב-12 המפעלים היהודיים הגדולים ל-3,552,000 רובל (מתוך 8,491,000 רובל תוצר שנתי של כל המפעלים).
עם זאת, מספר הפועלים היהודים שעבדו בבתי-החרושת הגדולים (גם באלה שבבעלות יהודים) לא היה רב; בסוף המאה ה-19 הגיע מספרם לכ-200 לכל היותר. הסיבה העיקרית לכך היתה סירובם לעבוד בשבת והעדפתם עבודה עצמאית בבית. לעומת זאת גדל מספרם של בעלי המלאכה היהודים. בשנת 1898 היו בצ' 1,938 בעלי מלאכה יהודים ובהם 778 עצמאיים. ביניהם בלטו במספרם החייטים, התופרות והסנדלרים (218), ואילו השאר ייצגו כמעט את כל המגוון של מקצועות המלאכה. בסוף המאה ה-19 עדיין נשאר המסחר עיסוקם העיקרי של יהודי צ'. בעיר נפתחו כמה לשכות תיווך, נוסד בנק יהודי ראשון (במשרדו של אדם ברגמן), וכעבור זמן מה נפתח גם סניף של בנק מסחרי בוורשה, "בנק הנדלובי".

הקהילה ומוסדותיה.
תחילה היו יהודי צ' כפופים לקהילת ינוב הסמוכה, שבה ישב הרב והיה בית- קברות יהודי. ואולם מסוף המאה ה-18 השתדלו יהודי צ' להינתק מקהילת ינוב ולזכות במעמד של קהילה עצמאית. נראה שהדבר עלה בידם בשנים 1806-1808, הודות למאמצי קבוצת פעילים יהודים בעלי מעמד ציבורי שהקימו הנהגה יהודית מקומית. ביניהם היו נחמן ברמן, וולף וחיים משה לנדאו, לב (לווק) ומרק כהן, אברהם מייזל ואברהם גינצבורג, כולם משכילים מן הזרם הרפורמי ביהדות.
לקהילה היו שלושה פרנסים. מ-1824 ואילך נערכו הבחירות להנהגת הקהילה ("דוזור בוז'ניצי") מדי שלוש שנים, לפי הוראות השלטונות. ראש הקהילה הראשון היה בר (בריש) שפירא. בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 הנהיגו את הקהילה במשך תקופה ממושכת הרמן גינצבורג, הנריק מרקוספלד ומרקוס הניג.
במאה ה-19 נודעה קהילת צ' כאחת הקהילות הפעילות והמתקדמות בפולין. בסוף אותה מאה נהרו לצ' אלפי יהודים אורתודוקסים מן העיירות והכפרים שבאזור, ובמרוצת הזמן הם תפסו עמדות גם בהנהגת הקהילה ובמוסדותיה, לצדם של נציגי המפלגות הציוניות וה"בונד" שהתארגנו בצ' בראשית המאה ה-20 (ראה להלן).
עד 1919 טיפלה הקהילה היהודית בעיקר בענייני דת. היא העסיקה רב ודיינים והיו לה בית-כנסת, מקווה, תלמוד-תורה ומוסדות נוספים. בסוף המאה ה-19 או בתחילת המאה ה-20 הקימה הקהילה משחטת עופות ובנתה מקווה חדש עם בית-מרחץ מודרני.
תקציב הקהילה מומן בעיקר ממסים ששילמו חבריה. בשנים 1898-1900 הגיעו ההכנסות ל-7,000 רובל בקירוב. ככל שגדלה הקהילה גדלו גם צרכיה. ב-1901 הסכימו חברי הקהילה להעלאה גדולה במסיהם, וב-1904 הועלו המסים שוב, לאחר שהוחלט להקצות סכומים שנתיים קבועים למוסדות צדקה וחינוך כמו "ביקור חולים", מעונות ילדים והחווה החקלאית שבבעלות הקהילה (ראה להלן). עד למלחמת העולם הראשונה גדל תקציב הקהילו; בהתמדה - מ-14,000 רובל בקירוב בשנים 1901-1903 ועד ל-41,000 רובל ב-1915. משלמי המסים לקהילה חולקו תחילה ל-5 קבוצות נישומים, לפי הכנסתם, ואחר- כך ל-4 קבוצות. עניי הקהילה היו פטורים כליל מתשלום מסי קהילה, ומספרם גדל משנה לשנה. ב-1856 היו 98 ראשי משפחות פטורים ממס, ואילו ב-1901 הגיע מספרם ל-681. (ואולם בהקשר זה ראוי לציין, שחלק מן הגידול במספר העניים נובע מגידול הקהילה, שמספר חבריה הוכפל באותן השנים פי כמה.)

רבנים
בתחילה העסיקה הקהילה רק דיין. ראשון הרבנים היה ר' יעקב בן אליעזר הלוי, שנבחר לכהן ב-1808 כאב"ד וכנאמן קהילת צ'. יורשו ברבנות צ' היה ככל הנראה ר' בר קאופמן (נפטר ב-1811). בשנים 1841-1852 שימש ברבנות צ' ר' יצחק דוד בוכנר, מחבר "בית דוד" (נפטר ב-1827), שעבר אחר-כך לפיוטרקוב. כפי הנראה כיהן אחריו בתחילת שנות ה-20, ולאחר הפסקה ממושכת שוב בשנים 1841-1852, ר' יששכר בן יהודה לייב ויינגוט מקליש (נפטר ב-1852), מחבר "פתחי שערים". בשנות ה-30 של המאה ה-19 כיהן בצ' ככל הנראה ר' יונה לנדאו.
בשנים 1859-1868 כיהן ברבנות צ' ר' יצחק רבינוביץ (1823-1868), מחבר "נדבת פי". מלבד גדולתו בתורה היה הרב רבינוביץ בעל השכלה כללית רחבה בתחומים רבים ושונים. הוא התעמק בהיסטוריה ובתרבות של העם היהודי והתכתב עם משכילי דורו - ד"ר מיכאל זקס, ההיסטוריון יום-טוב ליפמן צונץ, חיים זליג סלונימסקי ואחרים. בביתו התכנסו משכילי העיר לדיונים וויכוחים בנושאי דת ומדע. ולצד כל אלה פעל ר' יצחק רבות למען הציבור. בין השאר הרחיב הרב את תכנית-הלימודים של התלמוד-תורה והוסיף על מקצועות הדת את השפות רוסית ופולנית, חשבון ומעט גיאוגרפיה. הרב רבינוביץ נפטר בצ' ב-1868, והוא בן 45.
בשנים 1888-1894 ישב על כס הרבנות בצ' ר' גרשון בן יוסף הלוי דב רבינזון (נפטר ב-1908), ליטאי "מתנגד" שלא התחבב על חוגי החסידים ותכופות הסתכסך אתם. מאמריו, שהתפרסמו בכתבי-עת כמו "המליץ" ו"הצפירה", עוררו עליו את מורת רוחם של האדוקים בקהילה. ב-1894 היגר הרב רבינזון לארצות-הברית ושימש רב בקליבלנד. יורשו בתפקיד היה הרב נחום אש, מחבר "כוס ניחומים". גם הרב אש היה בעל השכלה כללית רחבה וחיבר ספרים ומאמרים רבים. ב-42 שנות כהונתו בצ' (עד לפטירתו ב-1936) היה לאחת מדמויות הציבור הבולטות והמכובדות על כלל בני העיר. מחד גיסא היה הרב אש מקורב לציונות בהשקפותיו, ומאידך גיסא דאג גם לטפח יחסים טובים בין היהודים לשכניהם הפולנים. בשנות הכיבוש הגרמני (1914-1918) הקפיר מאוד למנוע מן היהודים להתקרב יתר על המידה אל הגרמנים, וב-3 במאי 1916 צעד בראש היהודים בהפגנה פוליטית למען עצמאות פולין.
בצ' היו 6 "חצרות" של אדמו"רים - של ר' אביגדור שפירא (ר' אביגדור'ל), נכדו של המגיד מקוז'ניץ; החצר של ר' פנחס מנחם אליעזר יוסטמן מפילץ, נכדו של ר' יצחק מאיר מז'רקי מייסד שושלת גור, כיהן בצ' בשנים 1918-1921. האחרון -בשושלת היה בנו ר' חנוך גד יוסטמן, שנספה בשואה החצר של ר' דוד אהרן טברסקי מטוריסק (נספה בשואה יחד עם כל משפחתו); וזו של ר' אברהם שלום פנחס רוטנברג (נפטר ב-1929), בנו של האדמו"ר מוולברום.
כמגיד העיר, שהיה חביב התושבים, שימש ר' יוסף שמעון קובלנץ. בראש בית-הדין עמד ר' מאיר חנוך ישעיוביץ. ר' מאיר חנוך עלה לארץ-ישראל, שינה את שמו לבן-ישי והיה מרבני תל-אביב (נפטר ב-1940).

בתי-כנסת
לפי עדות אחת בנו יהודי צ' את בית-התפילה הראשון שלהם כבר ב-1765, והוא הורחב במאה ה-19. לפי ידיעה אחרת הוקם בית-הכנסת הראשון ב-1801 ובאותו זמן נבנה בצ' גם בית-המדרש. לפי גרסה שלישית נבנה בית-הכנסת הראשון בצ' רק ב-1810, אחרי שנוסדה הקהילה היהודית, ובאותו זמן קודש גם בית-הקברות היהודי. ב-1815 וב-1834, עם גידולה של הקהילה, נוסדו שני בתי-מדרש. בשנת 1855 נבנה בצ' בית-כנסת חדש, שעמד על תלו עד שנהרס בידי הנאצים.
במחצית השנייה של שנות ה-70 הקימו היהודים ה"נאורים" לעצמם בית-כנסת קטן. לקראת סוף המאה ה-19 הם החלו לבנות בית-כנסת חדש, שנחנך בתחילת המאה ה-20 - בניין גדול והדור בשדרה השנייה, שכונה בפי היהודים "די סינגוגה" או "די רייטשע שול" ("בית-הכנסת הגרמני"). תולדות ה"דייטשע שול" קשורים בשמו של החזן והמלחין אברהם בר בירנבוים, שפעל בו בשנים 1903-1923. בשנת 1906 פתח בירנבוים בצ' בית-ספר לחזנות, הראשון בעולם כולו. בירנבוים תרם רבות לחינוך המוסיקלי בקרב היהודים ולפופולריזציה של השירה היידית העממית. החזן השני של ה"סינגוגה" היה אברהם פישל. מנהיגי ה"סינגוגה" היו ההיסטוריון פרופ' מאיר בלבן ואחריו המזרחן חיים זאב הירשברג, שניצל מן השואה והיה פרופסור באוניברסיטה בר-אילן. חיבר נמה ספרים ידועים.
גם בבית-הכנסת הישן שימש חזן ומלחין ידוע, זיסקינד רוזנבלט. אחריו באו יוסף בדש, שהיגר ללונדון ומשם ליוהנסבורג, וי' חוליבה, שנספה בשואה.
נוסף על בתי-כנסת ובתי-המדרש התפללו היהודים במניינים בדירות פרטיות וב"שטיבלעך", בעיקר אלה של החסידים למיניהם, שמרביתם היו ממוקמים ברחוב קרקובסקה. בצ' היו כמה "שטיבלעך" של חסידי גור ושל זרמים נוספים, וגם קבוצה גדולה למדי של חסידי ר' נחמן מברסלב (שנקכאו "חסידים מתים", משום שלא היה להם רבי חי).
מוסדות לעזרה הדדית וצדקה. עם כינונה של הקהילה היהודית בצ' נוסדו בה גם כמה וכמה חברות לעזרה הדדית פדקה. לפעולות העזרה נרתמו הן יהודים פשוטים ועניים והן בעלי מעמד ורכוש, וביניהם התעשיין המשכיל הנריק מרקוספלד, שמסוף המאה ה-19 ועד למותו ב-1920 התבלט בפעילותו הסוציאלית לטובת היהודים.
החברה הראשונה, "קופת גמילות חסדים", הוקמה בידי אורגים יהודים עוד בשנות ה-20 או ה-30 של המאה ה-19. במחצית השנייה של המאה ה-19 נוסדו חברות צדקה נוספות - "ביקור חולים", "מחזיקי אביונים", "הכנסת אורחים", "מלביש ערומים", "אהבת חסד" (ארגון נשים שסייע ליולדות ולמשפחותיהן) ו"מאכילי כשר", שסיפקו אוכל כשר לאסירים יהודים.
בשנים 1850-1860 פעלה בצ' "חברת תלמוד-תורה", שהעסיקה מורה למענם של 40 תלמידים יתומים ובני עניים. ילדים שסיימו את לימודיהם בתלמוד-תורה נשלחו על-פי רוב ביזמת החברה ללמוד מקצוע אצל בעלי מלאכה למקצועותיהם. במחצית השנייה של המאה ה-19 עבר התלמוד-תורה לחסותה של הקהילה היהודית. בשנת 1898 נוסד בעיר בית-מחסה, "אוחרונקה", ל-50 יתומות ובנות למשפחות עניות. הבנות שהו במקום מ-9 בבוקר עד 4 אחרי-הצהריים, למדו ושיחקו שם ואף קיבלו שתי ארוחות קלות ביום. בשנת 1910 קיבלו הילדות ארוחות צהריים חמות. בתחילת המאה ה-20 עבר המוסד לרשותו של ארגון-הגג "דוברוצ'ינושץ'" (ראה להלן). ב-1902 הוקמה במעון היתומות מתפרה והחניכות עבדו בתפירה למען המוסדות של "דוברוצ'ינושץ'".
משנת 1898 פעלה בעיר מעין לשכת עבודה ליהודים, שלא הסתפקה רק בהפניית אנשים למקומות עבודה אלא הקימה גם "בית פרנסה", שבו הועסקו המובטלים בשכר יומי של 30 קופיקות עד שמצאו עבודה קבועה.
עוד בשנות ה-60 נעשו בצ' כמה ניסיונות לאחד את פעולות העזרה בקהילה. ב-27 במרס 1899 נוסד ארגון-גג לצדקה, "דוברוצ'ינושץ'" ("מעשה צדקה"). ל"דוברוצ'ינושץ'" צורפו החברות הקיימות - "ביקור חולים", "מלביש ערומים" ואחרות. בין המארגנים היו נציגי המשפחות היהודיות האמידות בעיר - קון, מרקוספלד, גינצבורג, גרוסמן ואחרות. בספטמבר 1900 היול"דוברוצ'ינושץ'" 347 חברים שהכניסו לקופתה 2,929 רובלים בשנה. הארגון קיבל גם תרומות, שעלו לעתים בהרבה על מסי החברים. עד 1903 ריכזה "דוברוצ'ינושץ'",בהנהגתו של הרמן גינצבורג, את כל פעולות הצדקה היהודיות בעיר. הארגון קיבל תחת חסותו גם בית-עבוט פרטי שעבד ללא ריבית, עם הון של כמה אלפי רובל. ב-1902 הקים ארגון "דוברוצ'ינושץ'" קופה מיוחדת, שנתנה לבעלי מלאכה ולסוחרים הלוואות קטנות בסכומים של 25 עד 50 רובל. ב-1910 נוסדו שתי קופות "גמילות חסדים" חדשות, של סוחרים זעירים ושל בעלי מלאכה. ב-1905 פעלו מחוץ ל"דוברוצ'ינושץ'" רק חברה אחת או שתיים, "אהבת חסד" ואולי "הכנסת אורחים", אבל נראה שעד 1910 הצטרפו גם הן לארגון-הגג.
"דוברוצ'ינושץ'" נתן גם תמיכה חד-פעמית וקבועה לנזקקים, בכסף ובמצרכים כגון בגדים חמים וחומרי הסקה בחורף, חילק מלגות לכלכלה ולביגוד לתלמידי התלמוד-תורה של הקהילה, הגיש עזרה רפואית וסיפק תרופות לחולים עניים, ובעת הצוהך אף מימן את הוצאות אשפוזם בבתי-חולים ובמקומות הבראה. מדור מיוחד בארגון סייע ליהודים חסרי בית ששוטטו ברחובות העיר ; לחלקם הציע מקומות עבודה, ואלה שלא היו כשירים לעבודה קיבלו תמיכה קבועה מן הארגון. אחרי הפוגרום של 1902 (ראה להלן) הושיט "דוברוצ'ינושץ'" סיוע לנפגעים ופעל לשיקומם. בשנת 1904, בעקבות מלחמת רוסיה-יפן, הורע המצב הכלכלי בעיר ונתרבה מאוד מספר היהודים המובטלים. גם להם עזר "דוברוצ'ינושץ'", בעיקר בהלוואות נוחות לסוחרים זעירים לשיקום עסקיהם. בד-בבד דאג ארגון-הגג למשפחות החיילים היהודים שגויסו לצבא הצאר ולנפגעי השרפה הגדולה שהיתה בצ' בשנת 1904. בתחילת המאה ה-20 היה תחת חסותו של "דוברוצ'ינושץ'" מושב זקנים על-שם מינה ורדה (נוסד ב-1900) ובו 30 מקומות (אבל עד 1910 גרו בו לכל היותר 20 קשישים). ב-1904 נבנה על מקומו בניין חדש, שכלל גם בית-יתומות ל-12 בנות, והמוסד נקרא מאז "מושב זקנים ובית-יתומים על-שם מינה ורדה". באותה שנה נחנך גם מעין בית-מחסה לשעות היום שבו הוכנו בנים בני 5-7 ממשפחות נצרכות לקראת לימודיהם בתלמוד-תורה. שם גם דאגו להם לפת לחם ולעתים אף לבגדים ולנעליים. בשנת 1910 עברו שני בתי-המחסה לילדים לבניין משותף, שהיו לו גן ומגרש ספורט. בבניין הזה היה מקום ל-200 ילדים, אך באותה שנה היו בו רק 120 חניכים. בשנים 1902-1904, וכנראה גם אחר-כך, ארגן "דוברוצ'ינושץ'" קייטנות קיץ לכמה עשרות ילדים עניים.
המשימה הגדולה ביותר שעמדה בפני "דוברוצ'ינושץ'" מאז נוסד היתה בניית בית-חולים יהודי, שחסרונו הורגש מאוד. תחילה הוקמה ועדה מיוחדת, שהצליחה לאסוף סכומי כסף נכבדים לאותה מטרה. בשנת 1907 העמידה עיריית צ' לרשות הקהילה היהודית מגרש בשטח בית-המטבחיים העירוני לשעבר, מן העבר השני של הנהר וארטה ומול העיר העתיקה, אזור שגרו בו יהודים רבים. עלות הבנייה הגיעה ל-120,000 רובל. בנובמבר 1913 נחנך בית-החולים. בששת ביתניו היו 50 מיטות, שני חדרי ניתוח, בנייני משק ומגורים לצוות. תחילה היו בבית-החולים שלוש מחלקות - פנימית ומחלקות למחלות מדבקות ולחולי נפש. מנהלו הראשון היה ד"ר לודוויק באטביר, ואחריו ניהל את בית-החולים ד"ר סטפן קון- קולין. בשנות ה-30 המאוחרות הגיע תקציבו השנתי של בית-החולים ל-250,000 זלוטי. המוסד נזקק תמיד לסיוע כספי.
ב-1934 הפסיקה מועצת העיר צ' את הסובסידיות לבית-החולים היהודי והחליטה להעבירו לרשות העירייה, בגין החובות שצבר. ואולם כל בני הקהילה וגם יוצאי צ' בחוץ-לארץ, התגייסו למגבית והצליחו לפרוע את חובותיו של המוסד, והוא נשאר ברשות הקהילה. לצד "דוברוצ'ינושץ'" פעלו בצ' חברות צדקה בלתי תלויות, חלקן של חרדים, וביניהן חברת "מחזיקי הדת", שמימנה את חינוכם של ילדי עניים ב"חדרים"; "צדקה גדולה; "לינת צדק", שסייעה לחולים ולבני משפחותיהם; "הכנסת אורחים", שחידשה את פעילותה בשנת 1910; "לחם לרעבים"; "שומרי שבת"; ו"טהרת בנות ישראל".

מערכת החינוך
בין ראשוני היהודים שהתיישבו בצ' היו יוצאי גרמניה, והם שמרו על מנהגיהם כפי שהורגלו בארץ מוצאם. ואולם הבאים אחריהם, יהודים משטחי פולין הקונגרסאית ומגליציה, הביאו עמם מנהגים שונים. בשנים הראשונות שלאחר ייסוד הקהילה עדיין היו רוב חבריה נתונים להשפעת הגרמנים "הנאורים". בשנת 1841 היו בין 400 המשפחות היהודיות בעיר רק 20 או 25 משפחות מחסידי הרבי מרדושיץ.
עד 1851 לא היה בצ' בית-ספר יסודי יהודי, ורוב הבנים למדו אצל מלמדים בחדרים. האמידים שלחו את בניהם ללימודי המשך במוסדות השכלה גבוהה בגרמניה ובבית- הספר לרבנים בוורשה, ואילו הבנות למדו בברסלאו.בשנים 1826-1840 סיימו 26 צעירים יהודים מצ' את לימודיהם במוסדות השכלה גבוהים.
ב-1841 ביקש המורה והעסקן יעקב בורשטינסקי רשות לפתוח בית-ספר יסודי לילדי ישראל, אבל רק כעבור 10 שנים, ב-1851, נתנו הרשויות את הסכמתן. את הרשיון לפתיחת בית-ספר יהודי קיבל דניאל נויפלד, וכעבור זמן קצר נחנך בצ' בית-ספר יסודי ולידו פנימייה. הבנים למדו בו פולנית, רוסית וגרמנית, חשבון וכתיבה תמה, וגם שיעורים ביהדות. בשנת 1854 למדו בבית-הספר היהודי 26 תלמידים וב-1856 - 34, אבל כבר ב-1860 הוא נסגר. נויפלד עבר לוורשה ושימש עורך לנושאים יהודיים באנציקלופדיה הפולנית של ס' אורגלבראנד.
בשנת 1867 נוסד בצ' בית-ספר יסודי יהודי חדש, ובו שתי כיתות לבנים וכיתה לבנות. ב-1867 למדו בבית-הספר הזה 146 תלמידים (80 בנים ו-66 בנות) וב-1878-1879 - 279 תלמידים (80 בנים ו-99 בנות). לימדו בו 5 מורים. תכנית הלימודים כללה לימודי דת, תנ"ך עם פירושיו, לשון עברית ודקדוק, רוסית, פולנית, גרמנית, חשבון, טבע וגיאוגרפיה. בשנים 1875-1878 היה תקציבו השנתי של בית-הספר 1,560 רובל. בשנת 1882 פוצל בית-הספר לשניים - בית-ספר לבנים ובית-ספר לבנות. בשנת 1910 היו בצ' 4 בתי-ספר יהודיים ממשלתיים. בנטל ההוצאות של בתי-הספר האלה (ב-1910 כ-10,000 רובל בשנה) נשאו בעיקר משלמי המסים האמידים יותר של הקהילה, שעה שאת תקציביהם של בתי-הספר הממשלתיים הפולניים מימנה עיריית צ'. בשנת 1904 נחנך בצ' בית-ספר פרטי לבנות. תחילה נפתחה רק כיתה אחת, אבל ב-1907 כבר היו בו 3 כיתות ו-51 תלמידות. תכנית הלימודים דמתה לזאת של בית-הספר לבנים. מקצת ילדי ישראל למדו במוסדות חינוך פולניים ממשלתיים ופרטיים. בתלמוד-תורה, אשר מ-1860 פעל בחסות הקהילה, למדו 40 תלמידים בקירוב. גם תכנית הלימודים שלו דמתה לוו של בתי-הספר העממיים. בתחילה גדל מספר התלמידים בתלמוד- תורה בהתמדה וב-1894 הגיע לשיא של 170, אבל ב-1902 ירד מספרם ל-109, כנראה בגלל הפוגרום של אוגוסט 1902 (ראה לעיל), שלאחריו עזבו יהודים לא מעטים את העיר.
בשלהי המאה ה-19 הגיעו לצ', כזכור, אלפי יהודים אורתודוקסים שחיפשו פרנסה בעיר המתפתחת. הם לא היו מרוצים מתכנית הלימודים בתלמוד-תורה, שכללה מקצועות חילוניים רבים. ב-1909 קיבל התלמוד-תורה מעמד של בית-ספר עממי מוכר, ואולם בעיני היהודים הוא נשאר התלמוד-תורה של הקהילה. משנת 1904 נתקבלו אליו רק בנים שעברו תחילה הכנה בבית-המחסה של "דובורוצ'ינושץ".
בשנים 1902-1914 פעל בצ' "תלמוד תורה של הרבי", מייסודו של הרב נחום אש, שגם הורה בו. בשנים 1908-1914 היה בעיר גם תלמוד תורה ליתומים, בניהולה של החברה קדישא.
כזכור, בתקופת התיעוש הראשונה בצ', בראשית המאה ה-19, למדו יהודים את מלאכת האריגה ויותר מ-30 ביניהם זכו לתואר "אורג-אומן"; כ-200 יהודים נוספים עבדו כעוזרים לאומנים. ב-1898 הקים הנדבן הנריק מרקוספלד מרקופלד. היה זה המוסד השלישי מסוגו בפולין, אחרי אלה שבוורשה ובלודז'. הלימודים בבית הספר למלאכה נמשכו 3 שנים. תחילה לימדו בו מסגרות ונפחות, וב-1900 נפתחו' גם כיתות לנגרות, רצענות, רפדות ובניית עגלות (ב-3 הכיתות האחרונות למדו רק מעטים). הנגרים והמסגרים למדו 6 שעות בשבוע ציור ו-6 שעות פיסול. בבקרים עבדו התלמידים בסדנאות בית-הספר ובערבים למדו בבית-ספר ערב מקצועות כמו רוסית, פולנית, עברית, מתמטיקה ותולדות עם ישראל. מלבד תלמידי בית-הספר המקצועי למדו בקורסי הערב גם בחורים מבחוץ. בשנת 1900 למדו בקורסים האלה 110 צעירים. ב-1903 זכו 24 בוגרי בית-הספר למלאכה בתואר עוזר לאומן (צ'לאדניק) וכולם נקלטו בעבודה כבעלי מקצוע. ב-1910 קיבל בית-הספר מעמד של בית-ספר תיכון מקצועי מוכר, מעמד שהקנה לו את הזכות להעניק לתלמידיו תעודות של בעלי מלאכה מוסמכים. באותו זמן החלו ללמד בו גם מקצועות עיוניים כדוגמת נימיה ופיסיקה. סדנאות המלאכה צוידו במכונות חדישות עם מנוע נפט. בשנה ההיא, כנראה, קיבל בית-הספר את שמו החדש, "יידישע האנטווערקער און אינדוסטרי שולע" (בית-ספר יהודי למלאכה ולתעשייה). ב-1913 היה תקציב בית-הספר הזה 11,000 רובל - מהם 1,500 רובל מקופת הקהילה, 4,900 רובל מחברת יק"א, ו-4,000 רובל הכנסות משכר-לימוד ומעבודת התלמידים בבתי-המלאכה. כמה תלמידים קיבלו מלגות לימודים. ב-1931 היו בבית-הספר גם כיתות לטכנאות חשמל, למסגרות ולנגרות, ולמדו בו גם ילדים פולנים. בשנת הלימודים 1901/2 נוסד בצ' בית-ספר יהודי פרטי למסחר, בבעלותו ובניהולו של יוסף מאייר, שזכה במעמד של בית-ספר ממלכתי. ליד בית-הספר למסחר היתה פנימייה לתלמידים שהוריהם גרו מחוץ לצ'. הלימודים נמשכו שלוש שנים.
ערב מלחמת העולם הראשונה היו בצ' כ-50 חדרים שלמדו בהם 4,000 ילדים בקירוב, 5 בתי-ספר יסודיים יהודיים (3 מהם לבנות), 3 תלמודי-תורה ושניים או שלושה בתי-ספר מקצועיים. בכל המוסדות הללו יחד למדו כ-5,000 תלמידים יהודים. היו גם חוגים שונים ללימוד עצמי. בית-ספר תיכון יהודי לא היה בצ', וכבר מאמצע המאה ה-19 החלו הילדים היהודים, ובראש ובראשונה ילדי המשפחות האמידות, ללמוד בגימנסיה הפולנית, ואף הונהגו בה למענם לימודי דת יהודיים.

החווה החקלאית
ב-1901 נפתח בז'רקי הסמוכה לצ' בית-ספר חקלאי, "פארמה" (חווה) שמו, על אדמות שרכשו הקהילה היהודית וכמה פילנטרופים מקומיים. תחילה היו בחווה 10 או 12 תלמידים בלבד. היו בה שלוש חממות, גינת-ירק, משתלת עצים ואגף לגידול דבורים, ונבנה גם בניין נפרד לפנימייה ובו מקום ל-30 תלמידים ודירת מגורים למנהל ולמורה. ב-1903 היה תקציבה השנתי של החווה 7,200 רובל. בשנים 1904-1913 ניהל את החווה האגרונום ברוך שניאורסון, ובעזרתה של חברת יק"א הוא הקים במקום משק חקלאי למופת. בימיו היו בחווה 7 חממות, גן עצי-פרי, גן ורדים, גן בוטני ובו אלפי צמחים ממקומות שונים בעולם, ואפילו תבואה. בעת ההיא למדו בה 30 בחורים. תלמידי החווה פתחו חנות פרחים בעיר שהכנסותיה שימשו לפיתוח החווה. בעקבות הצלחתם של צוות החווה והתלמידים בעבודה חקלאית הטילה עיריית צ' על אנשי החווה את מלאכת הארגון והסידור של פארק בפרבר "אוסטאטני גרוש", וגם את הכנת הפארק העירוני לתערוכה בין-לאומית שנועדה להתקיים בשנת 1911.
ואולם אחרי פרישתו של ברוך שניאורסון מניהול החווה היא הידרדרה, ובימי הכיבוש הגרמני במלחמת העולם הראשונה היא אף נסגרה זמנית. ב-1916 נפתחה החווה מחדש. הסגל כלל שני מורים ושני גננים ומספר החניכים (שכלל, לראשונה בתולדות החווה, גם חניכות), הגיע ל-40 לערך. תקופת הלימודים הופחתה לשנתיים. לצד החקלאות והעבודה המעשית כללה תכנית הלימודים גם מקצועות עיוניים כמו בוטניקה, כימיה, גיאומטריה, תורת הקרקע, מיכון חקלאי ואנטומולוגיה (תורת החרקים). ב-1919 סיימו את לימודיהם 81 בוגרים ובוגרות. רוב בוגרי החווה המשיכו לעבוד בחקלאות ובגננות - בפולין, בגרמניה, בארצות-הברית ובארץ-ישראל. אחרי המלחמה, מפאת המצב הכלכלי הקשה והניהול הכושל, העבירה הקהילה את החווה ליריים פרטיות, ובסוף 1927 היא נמסרה לתנועת "השומר הצעיר", שקיימה בה הכשרות לבוגריה.

פעילות כלכלית פוליטית וחברתית
בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 התפרנסו רוב יהודי צ' בדוחק. חלקם הגדול התגוררו ברחובות העניים ביותר של העיר העתיקה, רבים מהם בעליות גג ובמרתפים, והתפרנסו מעבודת כפיים וממסחר זעיר. יום העבודה שלהם נמשך 12-13 שעות, ורק אחרי מאבקים קוצר ל-10-11 שעות. תנאי העבודה במפעלים היו קשים ותכופות גם מסוכנים - אמצעי בטיחות כמעט לא היו בנמצא ותאונות עבודה, שהסתיימו לעתים במוות, היו במעט דבר שבשגרה. משפחות הנפגעים ושאריהם של הנספים בתאונות עבודה לא היו זכאים לשום עזרה.מכרם היומי של פועלי צ' היה נמוך מזה של פועלי ורשה וסביבתה. ב-1894 השתכר פועל בבתי-החרושת של משפחות גרוסמן, הניג, גילה ודיטריך בצ' לא יותר מ-37-40 קופיקות ליום, ושכרם של פועלי הטקסטיל, ענף שהיה מפותח בצ', היה אף נמוך יותר. בתעשיית הצעצועים עבדו ב-1902 כ-300 פועלים, רובם (80%) יהודים, וחלקם הגדול היו בני-נוער וילדים. בעבור שבוע עבודה (5 או 6 ימים בשבוע במשך 12-13 שעות ביום) קיבל פועל מבוגר 3-5 רובל, נערים מבני 15 ומעלה השתכרו 180 קופיקות, ואילו ילדים צעירים יותר השתכרו 80-120 קופיקות. בבתי-המלאכה, מקום עבודתם של רוב היהודים, היה השכר נמוך עוד יותר. שוליות התגוררו על-פי רוב בבתי מעבידיהם ועבדו ללא תמורה, והוריהם אף שילמו לבעל-הבית בעבור ההדרכה לבניהם. בשנת 1904 היה השכר היומי הממוצע בצ' 60 קופיקות לגבר ו-40 קופיקות לאשה - סכום שאך בקושי כיסה את הוצאות המשפחה למזון. מחירו של פונט (400 גרם) לחם לבן היה בעת ההיא 6.5 קופיקות, סוכר עלה 14-18 קופיקות וחמאה - 32 קופיקות. מחיר הדירות להשכרה היה גבוה מאוד: השוכר חדר ללא תנאים סניטריים במרכז העיר נדרש לשלם 50 רובל לחודש ובפרברים - 30 רובל.
על העוני הרב בקרב היהודים תעיד העובדה שערב חג הפסח 1898 ביקשו 708 משפחות עזרה מן הקהילה. בשנת 1901 היו כמעט מחצית בני הקהילה - 629 מתוך 1,310 משלמי מס - פטורים ממסי קהילה בגלל מצבם הרחוק, ומדרגת המס הנמוכה ביותר בשנה ההיא היתה 3 רובלים.
לקראת סוף המאה -19 החלו פועלי צ' להתארגן למאבק למען הטבת תנאיהם. ב-1892 שלחו לשלטונות עצומה ובה תבעו את קיצור יום העבודה ל-8-9 שעות, העלאת השכר ושיפור תנאי העבודה. שנת 1894, שבה פרצה בצ' מגפת כולרה קשה, התאפיינה בריבוי השביתות, בעיקר בענף הטקסטיל. שביתה פרצה גם בבית-החרושת למחטים של הניג, שהעסיק 190 פועלים.
בתקופה זו החלו להתפשט בין יהודי צ' השקפות סוציאליסטיות וגם ציוניות. ב-1900, ואולי עוד קודם לכן, פעל בצ' סניף PPS (המפלגה הסוציאליסטית הפולנית), וב-1901 נוסד גם סניף המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הפולנית (SDKPL). בין חברי המפלגות הללו היו גם יהודים.
ב-1902 התארגנה בצ' קבוצת משכילים יהודים בהנהגתו של יוסף קרוק, שהצטרפו ב-1904 למפלגת הפועלים הציונים-סוציאליסטים (צ"ס). בין מייסדי הסניף בצ' היו משכילים, פועלים ותלמידי בית-הספר למסחר.אחד המנהיגים הבולטים של צ"ס המקומית היה אהרן סינגלובסקי, מפעילי "אורט" העולמי.
ב-1903 או ב-1904 נוסד בצ' סניף ה"בונד", שמנה ב-1905 200 חברים. זמן-מה אחרי ה"בונד", בשנת 1904,נוסד גם סניף "פועלי ציון", שהחזיק ב-1906 בית-דפוס מחתרתי. ב-11 באוגוסט 1906 פשטה המשטרה על בית-הדפוס והחרימה אותו, אבל בעל-הבית הצליח להימלט. ב-1905 נוסד בצ' סניף ההסתדרות הציונית, שמנה יותר מ-100 חברים.
בימי המהפכה הרוסית של 1904-1906 נטלו היהודים חלק פעיל במאבקו של הפרולטריון בצ'. הם הפיצו רבבות כרוזים, חוברות הסברה, עיתונים ודברי דפוס אחרים ביידיש, בפולנית וברוסית, ארגנו פגישות הסברה בלתי-לגליות, דהמתתפו בכל ההפגנות והשביתות, ואף הקימו קבוצות לוחמים יהודיות שהשתתפו בקרבות נגד המשטרה (בעיקר ב-1905). הלוחמים האלה גם הגנו על היהודים מפני חבורות בריונים וחיסלו ארגון של פושעים יהודים ששיתפו פעולה עם המשטרה.
בשנות הריאקציה שלאחר הפיכת הנפל ארגנו חברי המפלגות היהודיות עזרה לחבריהם שהיו אסורים בבתי-הכלא וסייעו גם למאות מהגרים שעברו דרך צ' בדרכם מערבה.
על מעורבותם של יהודי צ' בפעילות מחתרתית יעידו הנתונים (החלקיים) דלהלן: מ-17 בספטמבר 1905 עד 8 באוגוסט 1906 עצרה המשטרה בעיר 21 יהודים, רובם ככולם צעירים בני 20-25 ורווקים. היו ביניהם פועלים, סוחרים, פקידים ואנשי מקצועות חופשיים, ואפילו שתי בחורות - ביילה קונינה, בת 22, ורבקה רובל, תופרת בת 19. ב-1911 נעצרה רבקה רובל שנית, יחד עם עוד 5 חברים צעירים מה"בונד". כולם הואשמו בניסיון לחדש את קיומו של את ה"בונד" בצ', בפעילות מחתרתית ובניסיון לארגן קבוצת לוחמים בהנהגתה של רבקה. ארבעה מחברי הקבוצה גורשו מצ' ונאסר עליהם להתגורר במחוזות ורשה, פיוטרקוב, לובלין ושיידלצה, שאחרי מהפכת 1905-1906 הוכרזו אזורים ביטחוניים תחת שמירה מוגברת. ב-1907 נשפטו אנדז'יי ויינריב ומרדכי וקסמן ל-4 שנות מאסר עם עבודת פרך בעוון השתייכותם ל"בונד", איסוף כסף והפצת פרסומי המפלגה.
עם החרפת הדיכוי בשנים שאחרי המהפכה ניסו המפלגות להמשיך בפעילותן במסווה של איגודים מקצועיים. האיגודים המקצועיים היהודיים הראשונים הוקמו כנראה רק בימי מהפכת 1905, לרוב על בסיס של איגודי בעלי מלאכה. מן השנים 1906-1907 ידועים לבו איגודי חייטים, אופים וסנדלרים, וב-1907 נזכר גם ארגון של זבנים ופקידי תעשייה, שהוקם כנראה עוד קודם לכן כחברה לעזרה הדדית. חברי הארגון הזה, רובם מחוגי המתבוללים, קיימו פעילות תרבותית ענפה. (בשנים 1913-1914 הצטרפו אליהם גם כמה מן היידישיסטים, ובמרוצת הזמן השתנה אופיו של הארגון ונעשה יהודי- עממי).
ב-1908 אסרו השלטונות גם את קיום האיגודים, ורק ב-1913, כששלטונות רוסיה הצארית עודדו הקמת קופות-חולים לפועלים במפעלי התעשייה הגדולים, הקימו גם היהודים, שרובם עבדו במפעלים קטנים ובבתי- מלאכה, ארגוני עזרה עצמית משלהם. כך נולדו האיגודים המקצועיים של פועלי העץ, העור, התאית (לייצור נייר) והמתכת, ואיגוד החייטים היהודים חידש את פעילותו.
ב-1913, זמן קצר לפני מלחמת העולם הראשונה, נראו בצ' גם סימנים ראשונים להתחדשות הפעילות הפוליטית. באביב התחדשו שביתות עובדי הטקסטיל, ובספטמבר אותה שנה עצרה המשטרה בשדה מחוץ לעיר 61 מחברי ה"בונד" שהתכנסו שם. ביוני 1914 פרצה שביתת פועלים יהודים במפעל התאית של ויינברג, במחאה על החלפת עובדים יהודים בפולנים. עשרה שובתים נעצרו ונשפטו לשלושה חודשי מאסר.

חיי תרבות
בשנת 1908 הוקמה בצ' חברה לספרות ולמוסיקה ושמה "לירה" (נבל), שהיתה למרכז חיי התרבות היהודית בעיר. "לירה" ארגנה ערבי ספרות ומוסיקה ומפגשים עם סופרים ואנשי ציבור יהודים, ולידה נוסדה מקהלה, בניצוחו של החזן והמלחין אברהם בר בירנבוים. למרות שבין מייסדיה היו כמה ציונים (זוננשיין וליאון קופינסקי, לימים ראש היודנראט בגטו צ'), שלטה ב"לירה" רוח של התבוללות.
ערב מלחמת העולם הראשונה היו בצ' גם כמה ספריות בלתי לגליות, של המפלגות היהודיות. הראשונה והגדולה ביניהן היתה הספרייה של מפלגת צ"ס. ספריות היו גם בבית-הספר למלאכה, בחווה החקלאית ובמוסדות חינוך יהודיים נוספים. לאיגוד עובדי המסחר והתעשייה היה אוסף ספרים בגרמנית, בפולנית וברוסית, וגם במועדון לבעלי מלאכה מוסמכים, שנוסד ב-1912, היתה ספרייה. באותה תקופה נוסד בצ' סניף החברה לספרות יידיש ("יידישע ליטערארישע געזעלשאפט"), שמרכזה היה בפטרסבורג. בצ' היתה לחברה ספרייה עם כתבי-עת ועיתונים, שבה התקיימו גם הרצאות בנושאי ספרות. החברה לספרות יידיש קיימה גם מקהלה וחוג דרמה שמנה 30 חברים. בשנת 1911 אסרה הממשלה את פעילותה של החברה לספרות יידיש, והסניף בצ' התאחד עם "לירה" המקומית והעביר לה את רכושו. בדצמבר 1912 נחנכה הספרייה של "לירה", ובה 2,000 ספרים ביידיש ו-600 ספרים בעברית.
בימי מלחמת העולם הראשונה פירקו הכובשים הגרמנים את "לירה" ורוב הספרים הועברו לספריית הסתדרות הבורסים, ששימשה אז מסווה לפעילות ציונית של צ"ס. כעבור זמן מה, כנראה עוד בתקופת הכיבוש הגרמני, הוקמה בחסות החוק "חברה להשכלה" ("בילדונגס-פאריין"), שקיבלה תחת חסותה את הספרייה היהודית.
את ראשיתה של העיתונות היהודית בצ' סימנה הופעתו של העיתון היידי "טשענסטאכאווער רעקלאמען בלאט" (עלון הפרסומת של צ') ב-6 בדצמבר 1912. רוב-רובו של כתב העת הזה הוקדש למודעות פרסומת, ונותר רק מעט מקום למידע על חיי היהודים. העורך והמוציא לאור היה בר בוצ'יאן, בעל בית-דפוס. העיתון הזה לא האריך ימים, הופיעו רק 9 גיליונות. ב-1913 יצאו לאורבצ' שני שבועונים ביידיש - "טשענסטאכאווער וואכענבלאט" ו"אונזער צייטונג", ויומון - "טשענסטעכאווער טאגעבלאט". שני השבועונים נסגרו כעבור חודשים מעטים ורק היומון המשיך להופיע, בהפסקות ארוכות, בשנים 1913-1919 ושוב בשנים 1930-1934. עורכו עד 1919 היה ליאון קופינסקי. ביומון הוקצה מקום רב לנושאים יהודיים מקומיים.
בקרב יהודי צ' התקיימה גם פעילות ערה בתחומי החברה, התרבות והספורט. בסוף המאה ה-19 ייסד יעקב זילבר חוג דרמה לילדים, וחבריו המשיכו בתחביבם גם לאחר שבגרו. בראשית המאה ה-20 היו בצ' עוד כמה חוגים לדרמה ליד ארגונים ומפלגות. בשנת 1915 נוסד ליד מועדון בעלי המלאכה ארגון ספורט, "יידישער ספורט און טורן-פאריין" ("אגודה יהודית לספורט ולהתעמלות"), שמנה 500 חברים. בימי מלחמת העולם הראשונה היו לספורטאים גם אולם קריאה וחוג לדרמה.

גילויי אנטישמיות והפוגרום הראשון בצ'
בסוף המאה ה-19 נוסדה בפולין תנועה לאומנית ואנטישמית, המפלגה הלאומית-דמוקרטית שנודעה לימים בכינויה המקוצר נ"ד (בפי העם "אנדציה"). בקיץ 1902 התכוננו האנדקים (אנשי מפלגת ה"אנדציה") לערוך פוגרום בצ'. המועד שקבעו היה 8 באוגוסט, אבל מאחר שבאותו יום נחנכה בעיר כנסייה חדשה נדחה הפוגרום ל-11 באוגוסט,ערב ט' באב. בבוקר אותו יום פרץ "בסטארי רינק" (השוק הישן, המרכז המסחרי של היהודים) ריב בין קונה פולנייה לסוחר יהודי, שנגמר בקטטה. האשה נפגעה והועברה לבית-חולים, ואף שכמעט מיד שוחררה לביתה פתח בעלה בצעקות רמות וטען שיהודים הרגו את אשתו. השמועה התפשטה בחוצות העיר ובבתי-החרושת, ובעת הפסקת הצהריים רצו פועלי הבניין, פועלי החרושת ובעלי המלאכה הפולנים ועמם מובטלים ל"סטארי רינק", רגמו באבנים את דוכני הסוחרים היהודים והיכו את בעליהם באכזריות. המשטרה הגיעה באיחור, ואף שפיזרה את הפורעים ברחבת השוק הם המשיכו במעשיהם ברחובות העיר העתיקה שבהם התגוררו יהודים רבים, ובין השאר הציתו מחסנים. למחרת, בט' באב, 12 באוגוסט 1902, ניפץ ההמון שמשות וזרק אבנים לתוך בית-הכנסת בעת התפילה. הקהילה היהודית הזעיקה את מושל המחוז, והוא בא לצ' מלווה בכוחות משטרה. השוטרים חסמו את השדרה המרכזית בפני ההמון, אך בשכונות העוני נמשך הפוגרום עד שעות הערב. הפרעות פסקו רק לאחר ששוטרים ירו לעבר הפורעים, הרגו שניים מהם ופצעו גם כמה חפים מפשע, ביניהם יהודים. השוחטים היהודים, שרובם גרו ברחוב טרגובה, סגרו את הרחוב והתגוננו, והפורעים אכן הדירו את רגליהם משם.
בפוגרום נהרסו 120 חנויות, יהודים רבים נפצעו ועשרות משפחות נותרו בחוסר כל. הדבר השפיע קשה על המתבוללים וכמה מהם, בעיקר הצעירים, התקרבו אל הציונות. שבעים מן הפורעים הועמדו לדין; מקצתם שוחררו ויתרם נידונו לתקופות מאסר קצרות - מספר שבועות בלבד. בקיץ 1906, לרגל תהלוכה דתית של עולי-רגל ליאסנה גורה שנועדה ל-17 ביוני, התעורר חשש לפוגרום נוסף. ואולם אז כבר היו ל"בונד" ולציונים מסיעות צ"ס ו"פועלי ציון" יחירות לוחמים שמנו כ-350 איש, שהתכוננו להגנה. המפלגה הסוציאליסטית הפולנית פרסמה כרוז ובו קראה לציבור לגלות איפוק ולא להגיב על התגרויות בעת התהלוכה. כמעט כל הזרמים בעיר היו מעוניינים בשמירת השקט, ואפילו עיתון מפלגת ה"אנדציה" "ויאדומושצ'י צ'נסטוחובסקיה" הזהיר מפני הפרת הסדר בעת התהלוכה. ואמנם, הפעם נשמר השקט. בשנים הבאות הלכו והתחזקו כוחות הימין בעיר, ובד-בבד גברה הפעילות האנטישמית. בתי-ספר תיכוניים פרטיים, כגון הגימנסיות של גורסקי וחשנובסקי, הגבילו קבלת תלמידים יהודים, ובעיר התהלכו שמועות זרוניות והופצו כרוזים ועלונים אנטישמיים. בשנים 1914, 1917, ו-1923 דיווחו העיתונים הפולניים על עלילת דם שהופצה בצ'.

 

מאוגוסט 1914 ועד נובמבר 1918 היתה צ' נתונה תחת כיבוש גרמני. מיד עם כניסתם השביתו הגרמנים את כל המפעלים, הרסו חלק מן המכונות והציוד, ואת התוצרת הגמורה שמצאו בהם שלחו לגרמניה. מדי יום ביומו ערכו הגרמנים חיפושים והחרימו רכוש. הפעילות הכלכלית בעיר פסקה כמעט כליל והתושבים נותרו ללא פרנסה וללא מזון. בשנים 1914-1915 עלו מחירי המצרכים החיוניים ב-300 עד 400 אחוזים ובעיר שרר רעב. בשנת 1917 מתו מרעב וממחלות 1,942 מתושבי צ', ורבים עזבו את העיר. במשך שנה אחת בלבד, מסוף 1915 עד סוף 1916, עזבו את צ' יותר מ-14,000 פועלים; רובם עברו לעבוד במפעלי התעשייה בשלזיה העילית. בעיר הוקמו ועדי עזרה לנזקקים, הן בקרב הפולנים והן בקרב היהודים. מפלגות וארגוני עובדים יהודיים התגייסו לסייע. נפתחו מטבח ציבורי לנזקקים וכמה בתי-תה, שבהם בילו המובטלים את רוב זמנם. גם ארגון "דוברוצ'ינושץ'" פתח כמה מטבחים זולים. בשבוע אחד, מ-28 במאי עד 4 ביוני 1915, חילקו שני מטבחים של "דוברוצ'ינושץ'" 11,918 ארוחות צהריים, 6,298 מהן חינם. המפלגות הקימו מאפייה קואופרטיבית. ביזמת מועדון האומנים (נוסד ב-1912 בראשותו של המהנדס אסורודובריי ("עשרה דבריא"), נפתחה צרכנייה והוקמו כמה קואופרטיבים שהשיגו חומרי גלם למען חברי המועדון, כדי לאפשר להם לעבוד ולהתפרנס, אם גם בדוחק. כנראה שבתקופה זו המשיכו להתקיים גם שלוש קופות המלווה שפעלו קודם לכן ליד המועדון. גם הקהילה היהודית נקלעה לקשיים, שכן הצרכים נתרבו והמחירים האמירו. ב-1917 נאלצה להגדיל את תקציבה השנתי פי שלושה, מ-31,000 מרק ל-100,000 מרק.
יחד עם זה היו שנות הכיבוש הגרמני תקופה של דמוקרטיזציה ופתיחות בחיי הציבור הכללי ובחיי היהודים בפרט. לאזרחים ניתנה רשות להתאסף, להביע דעות בפומבי ולהתארגן - שלא כמו ברוסיה הצארית. בזו אחר זו קמו לתחייה המפלגות היהודיות הישנות - צ"ס, ה"בונד", "פועלי ציון" - ונוסדו חדשות. ב-1914 הוקם בצ' סניף "השומר הצעיר", וב-1917 נערכה בצ' ועידה של נציגי התנועה מכל פולין. באותה שנה נוסדו בצ' גם סניפי "המזרחי", "צעירי המזרחי" ו"צעירי ציון". על האיגודים המקצועיים שפעלו לפני המלחמה - של החייטים, עובדי העץ, העור, התאית והמתכת - נוספו איגודים חדשים של הצבעים, הסבלים, הספרים, הקונדיטורים, עובדי הנייר, יצרני המחטים והקצבים. נוסף על פעולות העזרה ניהלו חברי הארגונים הללו עבודה תרבותית ענפה, ומהם שהצטרפו ל"בילדונגס-פאריין פאר יידישעמארבעטער" (אגודה להשכלה למען הפועלים היהודים; נוסדה כנראה ב-1918).
ב-1915, לראשונה בתולדות העיר, נפתחו בצ' קורסים להשכלה גבוהה ; באותה שנה למדו בהם 547 איש, 235 מהם יהודים. החווה החקלאית פתחה את שעריה גם בפני בנות. ב-1917 נפתחה בצ' גימנסיה יהודית. בעיר נפתחו בתקופה זו מועדוני תרבות וספורט יהודיים. הציבור היהודי ומנהיגיו, ובראשם הרב נחום אש, עסקו בפעילות פוליטית למען עצמאותה של פולין; הם השתתפו בהפגנות ובאספות, קיימו קורסים ללימוד פולנית, ובחג הלאומי של 3 במאי (יום החוקה הפולנית הראשונה) נערכו ב"דייטשע שול" תפילות חגיגיות. ב-10 בנובמבר 1918 נכנע הצבא הגרמני ונסוג. בין אלה שפרקו מן הגרמנים את נשקם היו גם צעירים יהודים.

סגור

כלכלה ותעסוקה
לנוכח ההרס הכבד שגרמה המלחמה ואובדן השוק הרוסי החלה התעשייה להתאושש רק בראשית שנות ה-20. גם צ', כמו פולין כולה בין שתי המלחמות, ידעה משבר כלכלי ותקופה קצרה של קיפאון, שאחריה בא משבר כלכלי נוסף. ב-1928 נחלצה העיר מן המשבר וכלכלתה שגשגה, אך כעבור שנה בלבד בא השפל הכלכלי העולמי של 1929-1933 (בחקלאות הוא נמשך עד 1935), שממנו לא התאוששה צ' עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנת 1921 היו בעיר כ-7,000 מובטלים, ואפילו ב-1926, שהיתה שנת התייצבות כלכלית, היו בעיר כ-6,800 מובטלים ו-6,223 פועלים עבדו רק 2-3 פעמים בשבוע; ב-1932 הגיע מספר המובטלים בצ' ל-12,000 ראשי משפחותן רק 7,230 מהם קיבלו סיוע כלשהו. באותה שנה נשארו בערך 000,03 מבני-העיר (מחצית האוכלוסייה) ללא אמצעי קיום. ואף-על-פי כן הצליחה צ' לשמור על אופיה כמרכז תעשייה ותרבות.
גם בתקופה הזאת מילאו היהודים תפקיד חשוב בתעשייה, במלאכה ובמסחר בעיר, כפי שמלמדים נתונים משנת 1921. בין 3,983 המועסקים במפעלים ובבתי-המלאכה היהודיים היו 2,730 יהודים, מהם 1,040 בעלי העסק ועצמאיים ו-300 בני משפחותיהם. בין 1,390 השכירים היהודים היו 229 נשים (16.5%), ואילו בין 1,056 השכירים הפולנים היו רק 59 נשים (4.7%). 44.3% מבין 1,056 בתי-המלאכה היהודיים (468) היו בבעלות אדם אחד.
רוב הפועלים היהודים עבדו במפעלים ובבתי-מלאכה קטנים. מ-1921 ואילך הקימו יהודים בתי-חרושת לתעשיות חדשות בצ' וגם במקומות אחרים בפולין. בשנת 1922 ייסדו קונגרצקי וקון בית-חרושת לעגלות ילדים, "קנקן" שמו, שהעסיק 200 פועלים, 80 מהם יהודים. במשך הזמן נוסדו בצ' עוד 6 בתי-חרושת לעגלות, 3 מהם של יהודים. בשנת 1929 הקים שכנא בורנשטיין בית-חרושת לאריגים ולדברי סדקית, שהעסיק 60 פועלים, מהם 34 יהודים.התעשיין אלטמן הקים בצ' מפעל שייצר מחלקיים, והיה הראשון בענף שהתמודד עם הגרמנים ועם השוודים על השוק הפולני. אחריו באו אחרים, ובשנות ה-30 היו בצ' 7 בתי-חרושת למחלקיים, 5 מהם של יהודים. כמה מבתי-החרושת בצ' ייצרו חלפים לאופניים ; הגדול ביניהם, "מטראס", העסיק 76 פועלים, כולם יהודים. עד 1939 נוסדו בצ' עוד בתי-חרושת ובתי-מלאכה יהודיים רבים; אומדים את מספרם ב- 1,300-1,500 (ב-1941,בגטו, עוד ביקשו יותר מ-1,100 יהודים היתר לפתיחת מפעלים ובתי-מלאכה).
עד ספטמבר 1939 התקיימה בצ' מערכת בנקאית יהודית מפותחת. לצד סניף "בנק הנדלובי" מוורשה (ראה לעיל) וה"בנק האפותקאי" לאשראי של בעלי בתים פעלו בנק קואופרטיבי ושמו "צינסטוחובסקי בנק ספולדזילצי", בניהולו של יוסף זנד; בנק קואופרטיבי של בעלי מלאכה יהודים (נוסד ב-1920) בניהולו של י' בוכניק; ו"בנק קופייצקי" של הסוחרים הדתיים, בחסותם של אנשי "אגודת ישראל".

ארגוני עזרה ובריאות
גם בתקופת פולין העצמאית המשיך ארגון הסעד "דוברוצ'ינושץ'" בפעילותו, וכך גם רבות מחברות הצדקה הישנות שבחסותו - "מלביש ערומים", "הכנסת כלה" ו"הכנסת אורחים" (שחגגה ב-1939 את יובלה ה-50). נוסדו גם כמה וכמה ארגונים חדשים. ב-1919 הקימו נשים יהודיות קבוצות עזרה, שתמכו במשפחות עניות וסייעו להן בחינוך ילדיהן; ב- 1922 נוסד "בית לחם", שחבריו חילקו לחם לנזקקים והאכילו יותר מ-400 תלמידים של התלמוד-תורה ותלמידים בחדרים של חברת "מחזיקי הדת". לחגי ישראל הכינו ב"בית לחם" חבילות מזון בעבור משפחות במצוקה. ב"תומכי עניים" אספו וחילקו חלות שבת ומזון אחר ל-260 נזקקים, שלחו חבילות ל-40 משפחות של חיילים יהודים שנפלו במלחמת העולם הראשונה, ולקראת חג הפסח חילקו חבילות מזון ל-400 משפחות עניות. גם קופת "אהבת אחים" וקופה נוספת לגמילות חסדים המשיכו בפעילותן. בשנות ה-30 נוסדה חברת "אחיעזר", שמילאה תפקיד של מעין חברת ביטוח ושילמה סכום חד-פעמי למשפחות חבריה שנפטרו.
בסתיו 1938, עם גירושם של יהודים בעלי אזרחות פולנית מגרמניה לעיירת הגבול הפולנית זבונשין, הגיעו כ-600 מן הפליטים לצ'. 130 מהם נשארו בה ובעיר הוקם ועד-הצלה שטיפל בפליטים.
בשנת 1923 נוסד בצ' סניף של ארגון הבריאות טא"ז ונפתחה מרפאה ובה כמה מחלקות - לילדי בתי-הספר, לחולי שחפת (מרפאה נפרדת עם חדר רנטגן ומעבדה), לטיפול באם ובילד (מעין "טיפת חלב"), לטיפולי שיניים ולפיזיותרפיה. בטא"ז עבדו 5 רופאים, שטיפלו בכ-15,000 איש בשנה בממוצע. הרופאים עבדו בהתנדבות או תמורת שכר זעום. טא"ז ראה את עיקר תפקידו בטיפוח בריאותם של הילדים. החברה חיסנה מדי שנה את כל ילדי ישראל בצ', חילקה ארוחות בבתי-הספר היהודיים ובחדרים, קיימה קייטנות קיץ וחורף והקימה חוגי מתנדבים צעירים שנרתמו למאבק למניעת מחלות בקרב הילדים ובני הנוער. בסוף 1938 קיבלו 605 ילדים בגני-הילדים ובבתי-הספר, רובם דתיים, מנות מזון מטא"ז,וכמוהם גם 712 ילדים ביישובי הסביבה. כ-1,000 ילדים יהודים מצ' נשלחו למחנות קיץ שארגן טא"ז (לפעמים בשותפות עם "דוברוצ'ינושץ'"). בחורף 1939 קיים טא"ז מחנה חורף בכפר ליד צ' לכ-130 ילדים, ובהם 42 ילדי פליטים מגרמניה.

פעילות במפלגות ובאיגודים מקצועיים
הפעילות החברתית והפוליטית הערה בצ' נמשכה גם תחת הכיבוש הגרמני בימי מלחמת העולם הראשונה. כבר ב-9 בנובמבר 1918, יום בטרם הסתיים הכיבוש, הוקם בצ' (כמו בערים אחרות: בפולין) ועד עובדים עירוני ובו נציגי כל המפלגות הפולניות והיהודיות שפעלו בעיר. עד מהרה התארגנו גם ברבים מן המפעלים בעיר ועדי עובדים, וב-27 בנובמבר 1918 הוחלט להרכיב ועד עובדים מרכזי חדש שיכלול נציגים של כל ועדי העובדים במפעלי העיר. הבחירות התקיימו ב-15 בינואר 1919. לוועד נבחרו 210 חברים (30 מהם יהודים) שייצגו 10,500 פועלים (ובהם 1,786 יהודים). הרוב המכריע בוועד היה בידי מפלגת PPS הסוציאליסטית, ואילו בין המפלגות היהודיות נחלקו הקולות כדלקמן : צ"ס (ציונים-סוציאליסטים) קיבלה 941 קולות ו-13 מושבים בוועד, הקומוניסטים היהודים קיבלו 312 קולות ו-6 מושבים, ו"הבונד" קיבלה 277 קולות ו-6 חברים בוועד. לוועד הפועל של ועד העובדים נכנסו 21 חברים ו-5 מהם שימשו גוף מבצע - יוזף דז'יובה (PPS) יושב-ראש, יוסף אהרונוביץ' ("בונד"), דוד שלזינגר ("פארייניקטע", לשעבר צ"ס), ולדיסלאב קראכהולץ (PPS-שמאל), יאן ביאליק (בלתי מפלגתי). נבו בינואר 1919 תבע ועד העובדים העירוני משלטונות פולין לבצע עבודות ציבוריות יזומות למען המובטלים, לחלק לפועלים מזון ולהלאים ולהפעיל בתי-חרושת שנסגרו בידי בעליהם. לוועד היתה מיליציה משלו ("המיליציה העממית"), שבין שאר תפקידיה סייעה בהספקת מזון לפועלים, במאבק נגד ספסרים ובשמירה על השקט בעיר. בינואר 1919 מנעה המיליציה פרעות ביהודים.
עוד לפני מלחמת העולם הראשונה היתה השפעה חזקה בצ' לשתי מפלגות פולניות לאומניות - האנדקים (דמוקרטים לאומיים) "והחדקים" (דמוקרטים קתולים) - וגם אחרי המלחמה הן לא איבדו מכוחן. הלאומנים ניהלו מערכה נגד ועד העובדים העירוני, שחדל להתקיים בסוף 1919 והיה לזרוע של האיגודים המקצועיים. בקיץ 1919 פיזרו שלטונות פולין את ועדי העובדים העירוניים שפעלו ברחבי פולין וגם את המיליציות המקומיות, לרבות זו של צ'.
בשנים הראשונות שאחרי המלחמה נמשכה ההתארגנות של מפלגות וארגונים למיניהם, כלליים ויהודיים. רבים מן הגופים האלה נעלמו כעבור זמן מה, אבל היו שהתקיימו עד ספטמבר 1939. בראשית שנות ה-30 פיתחו מפלגות השמאל היהודיות פעילות ערה, ואולם בשנות ה-30 המאוחרות, עם התחזקות כוחות הריאקציה הלאומנית בפולין, נתקלה פעילותן של המפלגות הפוליטיות היהודיות בקשיים מרובים.
בדצמבר 1918 נוסדה המפלגה הקומוניסטית הפולנית (KPP), וגם בצ' הוקם סניף שלה. כבר בתחילה היו בה יהודים רבים, ועם הזמן גברה השפעתה על הפרולטריון היהודי בעיר ובעיקר על איגודים מקצועיים יהודיים. סניף המפלגה שכן בשוק הישן, ברחוב סטארי רינק 2, סמוך למרכז האיגודים המקצועיים הללו. בין הקומוניסטים היהודים בלטו מקס אופטובסקי וגוסטב ז'רסקי (שניהם נספו בשואה). ולא רק באיגודים המקצועיים פעלו הקומוניסטים אלא גם בארגוני-בת של KPP כמו MOPR (עזרה לאסירים פוליטיים) ובארגוני תרבות וספורט. גם בשלוש הגימנסיות שבעיר - הממשלתית, היהודית והפרטית של ד"ר אקסר - היתה השפעתם רבה ונוסדו בהן תאים קומוניסטיים. ב-1926 הוצאו הקומוניסטים אל מחוץ לחוק, ובינואר 1929 נידונו כמה פעילים מצ' לתקופות מאסר ממושכות.
בין המפלגות היהודיות הבולטות בתקופה הזאת היה ה"בונד". חבריו היו בין הפעילים ביותר במועצת העיר ונבחרו למועצה פעמים רבות. כמו-כן בלטו אנשי ה"בונד" בפעילותם בארגוני העובדים וגם בקהילה היהודית, ועודדו את הפעילות התרבותית והחברתית בעיר. בתקופה שבין המלחמות הקים ה"בונד" מספר מוסדות חדשים - ארגון הספורט "מורגנשטרן" (כוכב השחר), ארגון נשים ושמו "יאץ", ארגון של ילדי בית-ספר ושמו "אונדזערע קינדער" (ילדינו), העיתון "ארבעטער צייטונג" (בשנת 1923), וגם קואופרטיב כללי לפועלים ובית-דפוס קואופרטיבי, "קולטורה" שמו. הקשרים בין חברי ה"בונד" לבין אנשי PPS היו הדוקים, ולא פעם הם שיתפו פעולה במאבקים למען הפועלים הפולנים והיהודים ונגד הלאומנים והאנטישמים. שתי התנועות פעלו יחד להגנה על יהודים בעת הפרעות בצ' בשנים 1919 ו-1937 (ראה להלן).
מימי מלחמת העולם הראשונה ועד 1921 היתה מפלגת הציונים הסוציאלסטים (צ"ס) החזקה והפעילה מבין המפלגות היהודיות. כזכור שינתה המפלגה את שמה ב-1919 ל"פארייניקטע" (המאוחדים). ב-1921-1922 התפרקה צ"ס. רבים מחבריה עזבו את צ', פלג של צ"ס התמזג עם קבוצתו של בולסלאב דרובנר מ-PPS, וקבוצה קטנה של חברים לשעבר נשארה במפלגה הסוציאליסטית הבלתי תלויה, מפלגת ההמשך של "המאוחדים". בשנות ה-20 הוציאו ה"בלתי תלויים" עיתון משלהם, "אונדזער ווארט", שנקרא אחר-כך "דאס נייע ווארט". בשורות המפלגה הלגלית הזאת פעלו גם מספר קומוניסטים. זמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה אסרה ממשלת פולין גם את פעילותם של ה"בלתי תלויים" ומנהיגם, ד"ר יוסף קרוק, נשלח למחנה-הריכוז בברזה קרטוסקה.
לאחר הפילוג ב"פועלי ציון" בתחילת שנות ה-20, הצטרפו רוב החברים בצ' ל"פועלי ציון שמאל". עד 1930 הם נהגו להתכנס במעונם, ה"ארבעטער-היים" (בית-הפועלים). אחר-כך החרימה המשטרה את הבניין והמפלגה נאלצה לפעול בכתובת אחרת, במסווה של אגודה להשתלמות בקורסי ערב. פעילותה התנהלה בעיקר באיגודי העובדים ובאגודות לתרבות וחינוך. לפלג הימני של "פועלי ציון" היתה בצ' רק קבוצה קטנה של חברים, שהתאחדו ב-1938 עם שרידי מפלגת צ"ס. בשלהי שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30 פעלה בצ' ה"התאחדות",שהשתייכה למחנה ארץ-ישראל העובדת. רוב חבריה היו אנשי המעמד הבינוני והאינטליגנציה.
תנועת הנוער הציונית הראשונה בצ' היתה כאמור "השומר הצעיר", שנוסדה ב-1914. הפילנטרופ הנריק מרקוספלד העמיד לרשות ה"שומרים" מעון ומגרש בביתו שברחוב קושצ'יושקו. בסוף 1927 קיבלה התנועה לידיה את החווה החקלאית והפכה אותה למקום הכשרה לחברים מרחבי פולין לקראת עלייתם לארץ-ישראל. בשנים 1928-1938 עברו 4 קבוצות של "שומרים", יחד כ-130 חברים, הכשרה בחווה החקלאית. חלק מן הנערים והנערות האלה הספיקו לעלות ארצה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. מ-1932 עברו חברי ההכשרה גם בבתי-חרושת ובבתי-מלאכה שבעיר. בסוף שנות ה-20 הצטרפו בוגרי "השומר הצעיר" ל"החלוץ", שפעל גם הוא בצ'.
בשנת 1931 הוקם בצ' קן של "הנוער הציוני", ובמאי 1935 הגיע מספר חבריו ל-200. בשנות ה-30 פעלה בצ' קבוצה גדולה של "גורדוניה" (300 חברים, שקיבלו את הכשרתם בסוסנובייץ, ע"ע). באותה תקופה היה כנראה בצ' גם ארגון נוער של "פועלי ציון שמאל" ושמו "יונג-בורוכוב" (בורוכוב הצעיר).
בתחילת שנות ה-30 החלה לפעול בצ' גם קבוצה קטנה אך פעילה של רוויזיוניסטים. באוקטובר 1931 היא מנתה כנראה לא יותר מ-30 עד 40 חברים. הם הקימו גם כמה קבוצות-בת - "אהבת ישראל" (לדתיים), "ברית העבודה" (לעובדים), תנועת הנוער בית"ר, "מנורה" (לפעילות חינוכית), וגם ארגון נשים. ב-1933 כבר מנה הסניף הרוויזיוניסטי בצ' כ-300 חברים, ובבחירות לקונגרס הציוני הי"ז (בשנת 1931) הם קיבלו 120 מכלל 392 קולות המצביעים בעיר (30.6%). בשנת 1933, לאחר תגרות רחוב בין הרוויזיוניסטים לבין אנשי השמאל הציוני, ביטלו רשויות העיר את הבחירות לקונגרס הציוני הי"ח בצ'. כשפרשו הרוויזיוניסטים בהנהגת זאב ז'בוטינסקי מן ההסתדרות הציונית, הצטרפו רוב החברים בצ' ל"מפלגת המדינה" (הציונית) של מאיר גרוסמן.
סניף "המזרחי" נוסד בצ' עוד ב-1917, ואחרי המלחמה נוסדה גם תנועת "צעירי המזרחי", לנערים בלבד. בשנת 1923 נוסד גם סניף "החלוץ המזרחי", שבו פעלו יחד בנים ובנות. רק בהכשרה החקלאית עברו בנות "המזרחי" בנפרד מן הבנים. בחסותה של "המזרחי" פעלו בצ' בשנות ה-30 גם ארגונים נוספים - מרכז בעלי-מלאכה דתיים ותנועות "תורה ועבודה", "השומר הדתי" ו"ברוריה".
בתום מלחמת העולם הראשונה נוסד בצ' סניף של "אגודת ישראל". השפעתו בהנהגת הקהילה כמו גם בעיריית צ' היתה רבה. בשנות ה-20 הקימה "האגודה" כמה ארגוני-בת וביניהם "צעירי אגודת ישראל" ו"בנות אגודת ישראל", שפעלו בעיקר למען מוסדות החינוך של רשת "בית יעקב" (בתי-ספר יסודיים לבנות). ל"אגודה" היתה השפעה גם במוסדות הכלכלה בעיר. בידי חבריה היה הבנק המסחרי ("בנק קופייצקי") של צ'.
בתקופה שבין שתי המלחמות היו האיגודים המקצועיים היהודיים מפולגים מאוד, בגלל התחרות המתמדת בין מפלגות הפועלים. כל אחת מן המפלגות ביקשה לזכות בעדיפות מספרית וייסדה איגודים מקצועיים משלה. לפיכך היו כמעט בכל מקצוע כמה איגודים מקצועיים מפלגתיים שפעלו זה לצד זה. בשנת 1922 התאחדו רשמית כל איגודי הפועלים הפולניים והיהודיים, אבל למעשה הם המשיכו לעבוד כגופים נפרדים והיו להם הנהגות מרכזיות נפרדות. ב-1923 הוקמה בצ' ועדת תרבות ("קולטור ראט" או "קולטור אמט"), בהנהגתו של רפאל פדרמן מן ה"בונד" (לשעבר חבר צ"ס). מ-1922 היה ה"בונד" למעשה ארגון-הגג של האיגודים המקצועיים היהודיים בצ'.
בשנת 1924 היו תחת השפעתו של ה"קולטור ראט" (קרי ה"בונד") 11 איגודים מקצועיים ולהם 1,182 חברים. רק באיגוד הזבנים היתה לקומוניסטים השפעה רבה והוא לא השתייך ל"קולטור אמט". כנראה שבשנת 1925 הצטרפו ל"קולטור ראט" מפלגות שמאל אחרות, שכן בבחירות להנהלתו שהתקיימו בינואר 1926 נבחרו 17 אנשי ה"בונד", 7 קומוניסטים ונציג אחד של "פועלי ציון". אז הצטרפו ל"קולטור ראט" גם עוברי המסחר. בשנת 1939 היו ב"קולטור ראט" 7 איגודים מקצועיים ולהם 1,052 חברים.
בשנת 1921 הפך מועדון האומנים לאגודת האומנים, גוף עצמאי שהשתתף בבחירות לעירייה ברשימה משלו. ב-1927, כשממשלת פולין החליטה לחדש את אגודות האומנים (הצכים), נרשמו כמה סקציות של הארגון הזה כאיגודים מקצועיים. בשנת 1928 היו להסתדרות האומנים 11 סקציות עם 1,200 חברים. בשנות המשבר הכלכלי של 1929-1933 נפגעה גם הפעילות החברתית והפוליטית בעיר, אבל בסוף 1934 או בראשית 1935 חלה התאוששות. ב-1934 הוקם בצ' איגוד מקצועי ציוני שנקרא "החלוץ בעלי מלאכה" ולו 200 חברים. בשנת 1935 החלו להתארגן מחדש עובדי תעשיות הביגוד, המתכת, האופים, השוחטים, הספרים והסבלים. בשנים האחרונות שלפני מלחמת העולם השנייה היו בצ' 13 איגודים מקצועיים יהודיים ולהם כ-5,000 חברים - פועלים, בעלי מלאכה ופקידים. כ-3,000 מהם היו חייטים, פועלי טריקו ויצרני לבנים. 600 מחברי האיגודים היו פקידים ועובדי מסחר, 240 - פועלי תובלה, 180 - עובדי תעשיית המזון, 60 ספרים וכמה אחרים. נוסף על כך היה בצ' גם ארגון חזק של סוחרים זעירים.
עוצמתם המספרית של המפלגות ושל האיגודים המקצועיים התגלתה בתהלוכות הפועלים של 1 במאי ובהפגנות למיניהן שקיימו החברים, וגם במאבק באנטישמים בארגון שביתות בעיר. שנות ה-20 היו שנות אינפלציה גוברת והארגונים פעלו רבות לארגון שביתות והגישו סיוע לשובתים. מלבד העלאת השכר תבעו השובתים גם לשפר את תנאי עבודתם. ב-17 במרס 1936, לאחר הפוגרום בפשיטיק (ע"ע), הושבתה צ' למשך חצי יום, ביזמתה של PPS; כל החנויות, בתי-החרושת ובתי-המלאכה נסגרו כמחאה נגד האנטישמיות והפוגרומים. ב-1937 התקיימה שוב שביתה בת חצי יום בצ', הפעם במחאה של השפלת הסטודנטים היהודים במוסדות להשכלה גבוהה באמצעות "גטו הספסלים".
בשנים 1936-1938 השתתפו כמה עשרות מבני צ', רובם יהודים קומוניסטים, במלחמת האזרחים בספרד. לפחות 4 מהם - הסנדלר ליאון אינזלשטיין והציירים הנריק גוטרמן, אדם דוידוביץ ואלפרד נאדט (פולני) - נפלו בספרד. פישל פפר, יהודי מן הבריגדה הבין-לאומית שלחמה בספרד, נפל מאוחר יותר בשורות המחתרת האנטי-נאצית הצרפתית.
לקראת סוף שנות ה-30 התחזקה מאוד השפעתם של הציונים בצ', כפן שניתן ללמוד מנתוני הבחירות לקונגרסים הציוניים הי"ז והכ"א.

הרשימה הקונגרס י"ז (1931) כ"א (1939) בעלי זכות בחירה 793 3,391 סך כל הקולות 392 2,492 על המשמר 102 -- עת לבנות 8 62 רוויזיונסטים 120 -- המזרחי 44 604 ארץ ישראל העובדת 118 1,120 ציונים כלליים -- 224 נוער כלל ציוני -- 94 פועלי ציון שמאל -- 204 מפלגת המדינה -- 82
הציונים ארגנו אספות והפגנות לרגל אירועים שונים בארץ-ישראל, כגון חגיגות לרגל פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים (ב-1925), הפגנות נגד הספר הלבן של שלטונות המנדט הבריטי בארץ-ישראל (1930) ועוד. רוב המאסרים הפוליטיים באותה תקופה כוונו נגד הקומוניסטים. כ-40 מבין העצורים הללו היו יהודים, שנידונו לתקופות מאסר שבין 7 חודשים ל-8 שנים. היו ביניהם גם לא-קומוניסטים. בתחילת 1920 נאסר רפאל פדרמן פעמיים באשמה שגינה בנאומיו את מלחמת פולין נגד רוסיה הסובייטית. כזכור, ערב מלחמת העולם השנייה נאסר ד"ר יוסף קרוק, מנהיג ה"בלתי תלויים" בצ', ונשלח למחנה הריכוז בברזה קרטוסקה.
בהנהגת הקהילה התנהל מאבק מתמיד בין חברי המפלגות והארגונים למיניהם. בלטו שני גושים עיקריים - הגוש הלא-ציוני, החזק יותר, של "אגודת ישראל" יחד עם ה"דמוקרטים", חברים ותומכים של המפלגה היהודית הדמוקרטית בצ' (רובם מחסידי ה"פולקיסטים" של נח פרילוצקי); ולעומתם המחנה הציוני, ובכלל זה "המזרחי". להלן נתונים על ההרכב הפוליטי והחברתי של מועצת הקהילה בתחילת שנות ה-30.

הרשימה 1931 1939
סך כל הקולות 18 22
המזרחי 3 4
רשימה ציונית מאוחדת 4 3
אגודת ישראל 1 4
חסידים 3 --
מפלגה יהודית דמוקרטית 3 3
בעלי מלאכה 3 5
תעשיינים -- 1
סוחרים זעירים 1 2

בשנים 1925-1932 עמד בראש ועד הקהילה שמואל גולדשטיין מן "המזרחי". יושב-ראש מועצת הקהילה היה חיים וקסלר, גם הוא מן "המזרחי" (שהמשיך גם אחר-כך לכהן במועצה). מ-1932 עד פרוץ מלחמת העולם השנייה הנהיג את הקהילה יעקב רוזנברג, איש ה"בונד" לשעבר, שהצטרף בשנות ה-30 למפלגה היהודית הדמוקרטית. בעת מילוי תפקידו נאסר רוזנברג לזמן מה, בגלל התנגרותו לכוונת השלטונות המקומיים להרוס את חומת בית-הקברות היהודי בצ' כדי לבצע תכניות בינוי חדשות בעיר.
אנשי הממשל הפולני בצ', כמו בפולין כולה, סברו שתפקידה העיקרי של הקהילה היהודית לטפל בענייני דת. גישתם לא השתנתה בהרבה גם אחרי שחוק חדש מ-1928 הטיל על הקהילות היהודיות בפולין לדאוג גם לארגונים יהודיים חילוניים בתחומי החינוך והתרבות, החברה וכו'. לא פעם ניצלו פקידי העירייה את סמכויותיהם והתערבו בענייני הקהילה. ב-1931 קיצצו בהקצבות הקהילה לחינוך החילוני. ההקצבות מתקציב הקהילה לגימנסיה היהודית, למשל, צומצמו מ-9,000 זלוטי ל-5,870 זלוטי, וההקצבות לחווה החקלאית ולבית-הספר המקצועי לבנות נמחקו כליל; גם ההקצבות ל"קרן הקיימת", ל"קרן היסוד" ולאוניברסיטה העברית בירושלים קוצצו, ובוטלו הקצבות של 2,500 זלוטי לישיבת חסידי רדומסק.
בשנות המשבר הכלכלי ירדו הכנסות הקהילה ירידה תלולה לנוכח הירידה בתקבולים ממסי החברים, בתרומות ובהכנסות ממקורות אחרים. בשנת 1931 עמד תקציב הקהילה על 419,420 זלוטי. מקורות ההכנסה העיקריים היו השחיטה, שהכניסה 180,000 זלוטי, מסים הכניסו 106,000 זלוטי ומכירת חלקות קבורה בבית-העלמין. ב-1931 הסתכמו הוצאות הקהילה ב-374,420 זלוטי. סעיפי ההוצאה העיקריים היו תחזוקה, שחיטה, החזקת בית-העלמין, משכורות לאנשי מינהל ולכלי קודש, והשאר - לבתי-כנסת ולצורכי חינוך, בעיקר לתלמור-תורה.התקציב לשנת 1933 הסתכם ב-370,000 זלוטי. רק 60,000 זלוטי מן הסכום הזה צריכים היו להתכסות ממסים, ואילו חלק הארי של התקציב, כ-200,000 זלוטי, נועד למצוא מימון מן השחיטה ; ואולם נראה שההכנסות בפועל היו קטנות בהרבה, ובשנת 1934 גדל הגירעון הכספי עוד יותר.

יהודים במועצת העיר
בין שתי מלחמות העולם נבחרו בצ' 5 מועצות עיר - במרס 1919, בדצמבר 1925,באוקטובר 1927, במאי 1934 ובמאי 1939. בבחירות האלה ניכרה היטב השפעתם החזקה של החוגים הפולניים הלאומניים בקרב האוכלוסייה (כזכור, עוד לפני 1914 בלטה צ' בין ערי פולין בהלכי-הרוח הלאומניים שרווחו בה). בבחירות למועצת העיר הראשונה (מרס 1919) זכו האנדקים ושותפיהם ברוב מוחלט - 56% מכלל הקולות; מפלגת PPS (הסוציאליסטים) קיבלה 14% מן הקולות, וכל המפלגות והארגונים היהודיים יחדיו - 30%. בין הנבחרים למועצה היו 25 אנשי הימין הפולני, 6 חברי PPS, ו-11 יהודים - 4 מהם אנשי "פארייניקטע", 2 אנשי "פועלי ציון" ואחד מן ה"בונד". לאחר הפוגרום של מאי 1919 דרשו הצירים היהודים וצירי PPS ממועצת העיר לגנות את הפרעות ולהגיש סיוע לקרבנות. כמו-כן דרשו לגרש מן העיר את המנהיג האנטישמי האוקראיני פטלורה ואנשיו (כ-2,000 במספר), שמצאו מקלט בצ' לאחר תבוסתם באוקראינה בידי הצבא האדום (ודרישתם נענתה). ב-1920, לאחר שהשלטונות אסרו את חבר המועצה היהודי יוסף אהרונוביץ (מן ה"בונד") בגלל נאומו, התייצבו כל חברי מפלגות השמאל במועצה ודרשו שהמועצה תגנה רשמית את מעצרו ותפעל במרץ לשחרורו. ואמנם, לאחר 8 חודשי מאבק שוחרר אהרונוביץ, אך הוא נאלץ לעזוב את צ' (ב-1939 נאסר שוב בווילנה בידי הסובייטים ועקבותיו נעלמו). בשנת התקציב 1925/6 הקציבה העירייה, לראשונה בתולדותיה, סכומי כסף לבתי-ספר יהודיים. חברי המועצה היהודים לחמו גם על הזכות לדבר בפומבי ביידיש, ונחלו הצלחה. מועצת העיר הדמוקרטית ביותר בתולדותיה של צ' נבחרה ב-1927. בראשה עמד סנטור ממפלגת PPS, רומואלד ירמולוביץ'. המועצה הזאת העניקה תמיכה כספית למוסדות יהודיים כמו טא"ז, החווה החקלאית, הספרייה ואחרים. לראשונה בתולדותיה העסיקה העירייה 10 יהודים. בשנות ה-30 עלה כוחם של הלאומנים הפולנים במועצה. ב-1930 פיזרה הממשלה את מועצת העיר צ' ועד 1934 ניהלו את העיר מפקחים ממשלתיים. רק ב-1934 התקיימו בחירות חדשות למועצה. הפעם נכללו בין 48 חברי המועצה 28 אנשי ה"סנאציה" (מפלגת השלטון בימיו של המרשל פילסודסקי) ושותפיהם. ב-1939 היו בין 46 חברי המועצה 32 אנשי הימין הלאומני, ורק 8 יהודים ו-6 חברי PPS. במרס 1936 החליט הרוב הלאומני בעירייה להגביל את השחיטה הכשרה, ובאפריל 1939 ביטלה העירייה את כל ההקצבות למוסדות היהודיים. אנדקים מנעו מן העירייה להעסיק חברות בבעלות יהודית כקבלנים לעבורות ציבוריות, לא אפשרו להעסיק יהודים במשרדים עירוניים וממשלתיים, מנעו קניות אצל ספקים יהודים, והטילו על היהודים חרם בתחומים רבים ושונים.
חיי דת. בין שתי מלחמות העולם כיהנו לצד הרב הראשי נחום אש והאדמו"רים שנזכרו לעיל עוד מספר רבנים ודיינים - ר' מאיר חנוך ישראלוביץ, ר' יוסף קליינפלץ ור' בנימין ו'אב רובין. ב-1936, לאחר פטירתו של הרב אש, בא במקומו הרב רובין, שנספה בשואה.
בשנת 1934, לרגל יובל ה-100 של בית-המדרש השני,הקימה הקהילה במרכז העיר בית-מדרש חדש ומרווח. ב-1936 נקרא בית-המדרש הזה על שמו של ר' נחום אש. נוסף על שני בתי-הכנסת ושלושת בתי-המררש התפללו יהודי צ' גם ב-16 "שטיבלעך" של חסידים מזרמים שונים וביותר מ-100 מקומות תפילה אחרים.

חינוך ותרבות
חרף הקשיים הכלכליים היו השנים שבין שתי מלחמות העולם שנות פריחה תרבותית ליהודים. בצ' נוסדו כמה וכמה מוסדות חינוך ותרבות, בריאות וספורט. בשנת 1939 פעלו בצ' לא מעט מוסדות חינוך חילוניים - 6 גני-ילדים ובהם כ-430 ילדים, 8 בתי-ספר יסודיים בני 4-7 כיתות, ולהם יותר מ-2,100 תלמידים, ושני בתי-ספר תיכוניים. בגימנסיה יהודית אחת למדו כ-300 תלמידים ותלמידות, ובשנייה, הגימנסיה הפרטית של אקסר, למדו 200 תלמידים ותלמידות. היה גם בית-ספר מקצועי, שלמדו בו 120 תלמידים והתקיימו בו גם שיעורי ערב. מלבד המוסדות האלה הוסיפה להתקיים גם החווה החקלאית של "השומר הצעיר".
בימי מלחמת העולם הראשונה יזם הסופר י"ל פרץ הקמת מעונות יום יהודיים ברחבי פולין לילדים בני 4-7 ממשפחות נצרכות. על-פי התכנית אמורים היו הילדים לבלות את היום במשחק ובלימודים ולקבל שתי ארוחות וטיפול רפואי. הראשונים שיזמו הקמת מעון כזה בצ' היו אנשי צ"ס. מאוחר יותר ייסדו חברי צ"ס, "פועלי ציון" וה"בונד" 4 גני-ילדים. ב-1922 הוחלט, ביזמתם ובסיועם של יוצאי צ' בארצות-הברית, לבנות בית-ספר משותף לכל ילדי ישראל בעיר בלי קשר להשקפותיהם הפוליטיות של ההורים. ב-6 ביולי 1924 נחנך בניין גדול ומרווח ולידו גן, ובסתיו אותה שנה נפתח בית-ספר יהודי בן 7 כיתות, שנקרא על שם י"ל פרץ. הבניין כולו נקרא "בית פרץ" והכיל גם שני גני-ילדים וספרייה. בית-הספר היהודי התקיים עד 1939, אמנם בכמה הפסקות, בשל קשיי תקציב.
הגימנסיה היהודית בצ' הוקמה ב-1917 (ראה לעיל) ושפת ההוראה בה היתה פולנית. מנהלה הראשון היה שמעון בריש, ומ-1918 עמד בראשה ההיסטוריון היהודי הנודע מאיר בלבן, שהכניס לבית-הספר לימודי תנ"ך והגדיל את מספר השעות ללימוד עברית. אחריו ניהל את הגימנסיה הסופר היידי ד"ר איינהורן. בימיו הושוותה תכנית הלימודים בגימנסיה לזו של הגימנסיות הפולניות. המנהל האחרון לפני השואה היה ד' אניספלד. בשנות ה-20 נפתחו בצ' קורסי ערב שונים לנוער ולמבוגרים - מטעם מועדון .הפועלים של ה"מאוחדים", ארגון הנוער "שטראלן" (קרני אור), הסתדרות הפועלים וגופים אחרים. בשנות ה-30 התקיימו לימודי ערב בגימנסיה הפרטית של אקסר ובמועדון בעלי המלאכה. בינואר 1938 נוסד בצ' סניף "אורט", והתקיימו בו קורסים לטכנאי חשמל ולרתכים.
ילדים ממשפחות חרדיות המשיכו, כבעבר, ללמוד אצל מלמדים פרטיים ב-50 חדרים. המפורסם מכולם היה החדר של יהודה לייב לנדאו (1861-1938), שלמדו אצלו שלושה דורות של יהודים. חלק מן התלמידים המשיכו בלימודיהם בישיבות, שהידועה מהן היתה ישיבת "כתר תורה" בניהולם של הרבנים ראובן רכטמן, לייב קנטור ומיכאל שוורצבוים. במקביל ללימודיהם בישיבה למדו נערים רבים גם בגימנסיה.
פעילות תרבותית ענפה התנהלה במסגרת המפלגות והארגונים היהודיים - איגודים מקצועיים, חברות נוער וספורט ואחרים. בערבים נערכו דיונים וויכוחים, מפגשים עם סופרים ואנשי רוח, פוליטיקאים ומדענים. מבוקשים ביותר היו חוגים ללימוד עצמי וחוגים של חובבי תיאטרון ושירה. מקהלות וחוגים לדרמה פעלו ליד המפלגות וארגוני הספורט. בתקופה זו גדל מאוד מספר קוראי הספרים והעיתונים, ובמקביל גדל מספר הספריות בעיר. בצ' לא היה תיאטרון יהודי קבוע, ואולם אחרי אמצע שנות ה-20 הופיעו בה להקות רבות של שחקני יידיש. אחדות מהן נשארו בצ' למשך עונה שלמה ואף יותר.
כאמור, בימי מלחמת העולם הראשונה נפתחו בצ' מספר בתי-תה, של המפלגות הפוליטיות בעיקר, ולידם נפתחו גם ספריות קטנות. אחרי המלחמה התאחדו כל הספריות הללו ל"ספריית הפועלים הכללית" ("אלגעמיינע ארבעטער ביבליאטעק"), ששוכנה בשנות ה-20 בבית פרץ. לבית-הספר על-שם י"ל פרץ היתה ספרייה משלו.ב-1926, לאחר מותו של מנהיג ה"בונד" בפולין ולדימיר מדם, ייסדה ועדת התרבות הבילדאית (ה"קולטור-אמט") ספרייה על שמו. ב-1927 אוחדה הספרייה הזאת עם ספריית איגוד הסוחרים והתעשיינים היהודים. ב-1938 הוסב שמה של הספרייה המאוחדת ל"קולטורה". הוקמה גם ספרייה בבית-הכנסת ה"גרמני", שנמסרה בשנת 1937 לרשות המכון למדעי יהדות שנוסד אז בצ'. מלבד הספריות האלה והספריות של מוסדות החינוך, היו בצ' ככל הנראה עוד ספריות קטנות של מפלגות וארגונים למיניהם.

עיתונות
בשנות ה-20 וה-30 יצאו לאור בצ' כ-20 כתבי-עת ביידיש, רובם שבועונים. מחציתם יצאו לאור מטעם מפלגות וארגונים פוליטיים והיתר - מטעם "הוצאות בלתי תלויות". נוסף על העיתונים האלה ידועים לנו שמותיהם של 6 עלונים חד-פעמיים ושל כתב-עת עברי, "חריש", שהוציאו חברי "השומר הצעיר" בחווה החקלאית. שלושה או ארבעה מן הפרסומים החד-פעמיים היו של ארגונים ציוניים, אחד היה של איגודים מקצועיים והופיע במלאות 15 שנה לאיגוד בעלי המלאכה, וכתב-עת אחד יצא לרגל יום פטירתו של הרב אש. בשנים 1924-1925 ו-1927 יצאו לאור בפולנית שני עיתונים פרטיים של יהודים, "גלוס פובשרני" ו"אקספרס צ'נסטוחובסקי", שניהם בעריכתו של שיימייטיצקי. בעלי העיתונים הללו שמו להם למטרה להוות משקל נגד להתבטאויות האנטישמיות בעיתונות הפולנית.
מבין כתבי-העת המקומיים ביידיש נזכיר כאן את "טשענסטאכאווער טאגבלאט"(הופיע בשנים 1913-1919 ו-1930-1934). עורכו הראשון היה י' אהרונסון; ב-1919 הופיע בצ' "אונזער ווארט", ביטאון ה"פארייניקטע"; מאפריל 1920 עד 1924 - "דאס נייע ווארט", גם הוא מטעם ה"פארייניקטע", בעריכת רפאל פדרמן. בשנים 1921-1939 - "טשענסטאכאווער צייטונג" (עורכיו היו ישראל פלוצקר ואחריו שמואל פרנק); מפברואר 1923 הופיע בצ' שבועון ה"בונד" "ארבעטער צייטונג", שעורכו היה רפאל פדרמן; ב-1925 נוסד השבועון "טשענסטאכאווער ראדיא"; מספטמבר 1925 עד ספטמבר 1926 הופיע בצ' "דער פראלעטאריער", מטעם ה"קולטור ראט"; בשנים 1926-1927 יצא השבועון "דאס נייע לעבן", בעריכת א' וינר; בשנים 1926-1928 יצא לאור "אונזער שטימע", דו-שבועון של הבלתי-תלויים, שהופיע כנראה הן בוורשה והן בצ'; מדצמבר 1926 עד מאי 1927 הופיע השבועון "דער טשענסטאכאווער שפיגעל" ; בשנות העשרים, ושוב ב-1938, התפרסם "טשענסטאכאווער וועקער", עיתון של ה"בונד", בעריכת רפאל פדרמן; בשנים 1927-1935 הופיע "די צייט", שבועון לענייני חברה וספרות שהופץ בעיקר בעיירות היהודיות שבסביבות צ'. השבועון הזה היה מפעל פרטי של חיים וייסברג ובנו, שכתבו את העיתון וגם הדפיסו אותו בעצמם. בשנים 1928-1939 יצא "די נייע צייטונג" (העורך צימרמן); גם "אונזער וועג", שבועון של ההסתדרות הציונית בצ', הופיע עד 1939. העורכים התחלפו לעתים קרובות. עורכי המדור הספרותי היו בלומנקרנץ וזליגפלר ; בשנים 1931-1932 הופיע היומון "טשענסאכאווער יידישער קוריער", ובשנת 1932 היומון "אונזער טשענסטאכאווער עקספרעס", שנדפס בוורשה ורק העמוד האחרון שלו יצא לאור בצ' כמקומון, בעריכתו של בר בוצ'יאן ; בשנת 1934 הופיע בצ' "טריבונע", כתב-עת לספרות, אמנות וביקורת, בעריכת מ' וייסברג. לעורכים ולכותבים היתה זיקה לתנועה הקומוניסטית.

ספורט
ב-1915 הוקמה ליד מועדון בעלי המלאכה היהודים בצ' האגודה היהודית הראשונה לספורט ולהתעמלות, "יידישער ספורט און טורן פאריין". בשנים 1919-1920 נפסקה פעילותה לאחר שהרשויות החרימו את משכנה, אבל היא חודשה ב-1923, כשנפתח אולם ספורט חדש. ב-1924 התאחדה האגודה עם קבוצה ושמה "ספורט", וב-1928 הצטרפה אליה קבוצת ספורט אחרת, "ירדניה" שמה. בעת ההיא פעלו באגודה לספורט סקציות נפרדות לנשים ולגברים ומחלקות לכדור-עף לנשים וגברים, לאתלטיקה ולרכיבה על אופניים. היו גם מדור ספורט לילדים ותזמורת כלי נשיפה בת 40 חברים. "מכבי", שפעלה בחסות הגימנסיה היהודית, כללה קבוצות לכדורגל ולאגרוף, לאתלטיקה קלה, להתעמלות, לפינגפונג ולסקי. בערבי שבת התקיימו ב"מכבי" הרצאות, ויכוחים, פגישות עם אנשי תרבות ועוד; בשנות ה-20 התארגנו בצ' כמה וכמה קבוצות ספורט של ילדים ונוער, וביניהן חבורות רחוב לכדורגל, ארגוני ספורט בבתי-ספר וקבוצות ספורט של נוער עובד, כגון "גדעון" של תלמידי בית-הספר למלאכה (ששינה את שמו ל"פולוניה" ואחר-כך ל"ירדניה" וב-1928 התאחד עם אגודת הספורט היהודית); "אדמירה", מועדון ספורט של נוער עובד פולני ויהודי כאחד, שהיה תחת השפעתה של מפלגת ה"פארייניקטע", ולו סקציות לכדורגל ולפינג-פונג; "אסכלה", מוערון ספורט של נוער מרובע השוק הישן ("סטארי רינק"), ולו סקציות לכרורגל, לשחמט ומ-1928 - לאופנוענים; "וארטה", ארגון ספורט של נוער מתבולל, ולו קבוצת כדורגל חזקה, שזכתה מספר פעמים באליפות חבל זגלמביה. ב-1928 העניקה עיריית צ' ל"וארטה" מגרש ספורט, ובאותה שנה קיבלה הקבוצה אולם ספורט מידי ד"ר בטביה, איש ציבור יהודי. מאוחר יותר הועמד לרשות "וארטה" אולם "הרמוניה" שבמרכז העיר, אחד האולמות הגדולים בצ'. מלבד סקציה לכדורגל היו ל"וארטה" גם סקציות לאתלטיקה קלה, לאופניים, לטניס ולסיף ; "אדמירה" ו"ארטה" קיימו באולמות שלהן גם קונצרטים, נשפים, ערבי ספרות ותרבות שהכנסותיהם הוקדשו לפעילות ספורטיבית. ב-1933 התאחדו "מכבי", "יידישער ספורט און טורן פאריין", "אסכלה" ו"הכוח" (ארגון ספורט קטן) ל"ארגון יהודי לספורט ולהתעמלות", בראשותו של יעקב רוזנברג.
בשנת 1935 התקיימו בצ' חגיגות ברוב עם לציון 20 שנות פעילות לספורט היהודי בעיר, והשתתפו בהן רוב ארגוני הספורט היהודיים מאזור זגלמביה ושלזיה עילית. באותה שנה השתתפו נציגי "מכבי" מצ' במכביה השנייה שנערכה בתל-אביב.

אנטישמיות ופוגרומים
מיד עם תום מלחמת העולם הראשונה התחדשה בעיר האלימות האנטישמית. ב-15 בנובמבר 1918, חמישה ימים לאחר שהגרמנים נסוגו מצ', ירה אחד מאנשי הלגיון הפולני כמה יריות באוויר בכיכר השוק הישן, כנראה כדי להפחיד את היהודים, ובעיר פשטה שמועה שיהודים הרגו שני פולנים. המוני פולנים נהרו לכיכר השוק, השליכו אבנים, היכו יהודים ובזזו דוכנים. אנשי המילציה של ועד העובדים העירוני מיהרו למקום ועלה בידיהם למנוע פוגרום. למחרת פרסם ועד העובדים כרוז ובו נקראו התושבים להפסיק את הפצת השמועות האנטי-יהודיות הזדוניות ולשמור על השקט בעיר.
ב-17 במאי 1919 הורו שלטונות פולין להוציא את המיליציה העממית מן העיר (בצ' כמו גם בערים אחרות), וכבר בסוף אותו היום התחולל בצ' פוגרום. בעיר חנו אז חיילים פולנים מצבאו של הגנרל האלר, רבים מהם ילידי אזורי פוזנן ושלזיה. כמה מקומונים פרסמו די יום דברי הסתה אנטישמיים. ב-27 במאי 1919 הופצה שוב בעיר שמועה שיהודים הרגו שני פולנים. במהירות התאספו חיילים חמושים, מובטלים שהועסקו בעבודות ציבוריות של העירייה ובידיהם מעדרים וגרזנים, תלמידים ובידיהם אבנים ואספסוף, והחל מצוד אחר יהודים. ההמון השתולל ברחובות, היכה באכזריות כל יהודי שהזדמן בדרכו, והיו גם חללים. הילדים רקדו סביב החללים בצהלה וניבלו את פיהם; גם התערבות המשטרה לא הפסיקה את הפרעות; אחד השוטרים נפצע קשה ומפקד המשטרה הורד בכוח מסוסו. רק ב-11 בלילה נרגעו הרוחות. על-פי דוח המשטרה נהרגו באותו יום 7 יהודים. לבתי-החולים הגיעו 42 פצועים, 9 מהם פצועים קשה.
גם לאחר שהסתיים הפוגרום לא פסקו גילויי האנטישמיות בעיר ובסביבתה. ב-2 ביולי 1919 ברחו לצ' יהודים מסטרוז'ה, מחשש לפוגרום בכפרם. ב-1 במרס 1920 התקיים משפט נגד עורך "טשענסטאכאווער טאגעבלאט" לאחר שהעיתון פרסם כתבה על הפרעות בפולין ובאוקראינה שנרצחו בהן אלפי יהודים. העורך הואשם בפרובוקציה, אבל בית-המשפט מצא אותו זכאי. מ-7 עד 14 ביולי 1921, במשך שלושה ימים רצופים, השתוללו ברחובות צ' כנופיות של חיילים משוחררים משלזיה. הם היכו יהודים, ניפצו שמשות בדירות ובחנויות, של יהודים, הרסו את הכניסה ל"דייטשע שול" ושדדו כמה חנויות. במאי 1923 העלילו עלילת דם על סוחר יהודי, ולודבסקי שמו. בנובמבר 1925 התנפלו בריונים על מסע לוויה שהיה בדרכו לבית-הקברות היהודי ופצעו כמה מן האבלים. בנובמבר 1931 פרצו שוב בצ' מהומות אנטישמיות. בקיץ 1933 תקפו כנופיות אנדקים עוברי- אורח יהודים, היכו ושדדו אותם. המשטרה עצרה יותר מ-100 מתפרעים. בספטמבר 1935 נופצו כל השמשות בדירות ובחנויות של יהודים ברחוב ורשבסקה ובפרבר קולה.
האנטישמים גילו פעילות ערה גם בעיירות וכפרים שבסביבת צ'. בשנים 1934-1936 קראו לחרם על בתי-עסק של יהודים, בזזו והרסו בתים וחנויות, גירשו סוחרים ורוכלים יהודים מן השווקים ומן הכפרים, ובסופו של דבר נטשו יהודים רבים את עסקיהם, את בתיהם ואת רכושם במקומות מושבם ונמלטו לצ' בחוסר כל. בצ' הושיטו להם עזרה והקימו למענם ועד סיוע מיוחד.
בשנת 1937 הגבירו האנדקים את תעמולת החרם הכלכלי, ומשמרות של בריונים ניצבו כמעט דרך קבע על מפתן חנויות היהודים והרתיעו את הלקוחות. מדי פעם עצרה המשטרה כמה מתפרעים, אבל שחררה אותם כעבור זמן קצר.
ב-19 ביולי 1937 התחולל בצ' פוגרום נוסף. בבוקר אותו יום תקף סבל פולני, סטפאן באראן, את עמיתו היהודי יוסף פנדראק, ובתגובה ירה היהודי בפולני והרגו. המתח בעיר גאה. במשך כל היום ההוא סבבו שליחי האנדקים ביישובי הסביבה וכינסו את חבריהם. בערב נאספו כולם במועדון האנדקים, ומשם יצאו קבוצות של לובשי מדים שחורים לרחובות העיר ופתחו במרדף אחר יהודים. הם היכו ופצעו כל יהודי שמצאו, שרדו חנויות ובתים, ניפצו שמשות וגרמו הרס רב. אל האנדקים הצטרפו תושבים רבים, מבוגרים ובני נוער. סוחרים פולנים כיוונו את הפורעים אל היהורים מתחריהם, וסתם פולנים הראו את הדרך אל בתי שכניהם. רבים מן הפורעים סובבו ברחובות ובידיהם תיקים ושקים ריקים שנועדו להכיל את השלל. המשטרה לא נראתה בשטח. כמרים אחדים ניסו להרגיע את האספסוף, וביניהם ההגמון קובינה, שפרסם כרוזים ובהם קרא לציבור הפולני שלא להיגרר אחר הפורעים, אך ללא הועיל. שלושה ימים רצופים נמשכו הפרעות. במהלכן נרצח יהודי אחד, נתן ליפובסקי, כמה עשרות יהודים נפצעו, 13 דירות פרטיות ו-37 בתי-עסק ניזוקו קשה ונבזזו, בית-ספר יהורי עממי נהרס בידי בני נוער פולנים, ונגרמו נזקים קשים למספר מוסדות ציבור יהודיים - שני בתי-כנסת, בית-מדרש ברובע "סטארי ריוק", הגימנסיה היהודית, הבנק העממי היהודי, המרפאות של טא"ז, המועדונים של איגוד בעלי המלאכה ועוד. הנזק ברכוש נאמד ב-142,350 זלוטי.
אחרי הפוגרום עצרה המשטרה כ-300 פורעים. נגד 60 מהם הוגשו כתבי-אישום, אבל רק מקצתם נשפטו למאסר, וגם הם לתקופות קצרות (שישה חודשים בלבד). יוסף פנדראק נידון תחילה למאסר עולם, אבל לאחר מכן הופחת עונשו ל-13 שנות מאסר. גם לאחר הפרעות הללו נמשכו בצ' ההסתה האנטישמית והתקריות האלימות. ב-20 בספטמבר 1937, בעת תהלוכה דתית רבת משתתפים, עוררו האנדקים מהומות אנטי יהודיות. שני יהודים נפצעו קשה ואושפזו בבית-חולים. באותו חודש הציע הגוש האנדקי במועצת העיר לגרש את היהודים מצ' באמצעות חוק מיוחד, אבל יושב-ראש המועצה לא העלה את ההצעה לדיון. דצמבר 1937 הוכרז חודש של חרם כללי על המסחר היהודי בצ'. האנדקים הפיצו כרוזי הסתה בחוצות העיר, וגם בכנסיות נישאו נאומי הסתה. תעמולת החרם מצאה אוזן קשבת ואלפי תושבים יצאו להפגין ברחובות. ואולם חברי מפלגת PPS יצאו גם הם לרחובות והכריזו על חרם נגדי, שכוון בעיקר נגד מסעדות, בתי-קפה, בתי-קולנוע ומפעלי תרבות אחרים של הפולנים. לצ' הוזעקו כוחות משטרה מתוגברים כדי לשמור על הסדר. פעילותם האנטישמית של האנדקים ותומכיהם נמשכה ללא הפוגה, עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה.

סגור

ביום א', 3 בספטמבר 1939, נכבשה צ' בידי הגרמנים. למחרת, ב-4 בספטמבר בשעות הצהריים, החלו חיילים גרמנים לירות בעוברי-אורח ולתוך הבתים. עוברי-אורח נעצרו ברחובות ואנשים הוצאו מבתיהם. העצורים, רובם גברים, הובאו למקומות ריכוז אחדים שהיו מוקפים חיילים חמושים ברובים ובמקלעים. החיילים הגרמנים התעללו בעצורים ואף ירו במקלעים לתוך הקתדרלה, אחד ממקומות הריכוז, ופצעו רבים. במקומות אחרים ירו מעל לראשיהם של העצורים וכך אילצו אותם לשכב על האדמה במשך שעות ארוכות. ב"נובי-רינק" (השוק החדש) הופרדו היהודים מתוך שאר העצורים ונצטוו לקפוץ מעל לתעלות. כמה מן הקרבנות לקו בהתקף לב. בחצר בית-העירייה הוציאו חיילים גרמנים להורג עשרות גברים יהודים ופולנים בתואנה שנמצא אצלם נשק (אולרים וסכיני גילוח). מספר ההרוגים באותו יום נאמד ב-300-500 בני-אדם. רובם נקברו באתר הרצח או סמוך לו. בחצר בית-הספר המקצועי היהודי הושלכו גוויות של יהודים לבור יחד עם פגרי סוסים ובהמות. מפברואר עד אפריל 1940 הוצאו ממקומות קבורה המוניים 227 גוויות, 22 מהן של יהודים. בין ההרוגים היו גם 25 נשים ו-8 ילדים. לקראת סוף היום דחסו הגרמנים אלפי עצורים אל תוך הקתדרלה ועוד שתי כנסיות וגם אל תוך בית-חרושת אחד. הנותרים בחיים שוחררו רובם כעבור יום-יומיים, מלבד 50 בני ערובה, כולם אנשים אמידים או משכילים (35 מהם יהודים), שהועברו לקסרקטין. בני הערובה שוחרר רק כעבור חודש ימים.
לאירועי 4 בספטמבר היו אחראים אנשי הוורמאכט, וכנראה גם יחידת איינזצקומנדו 5/2, שפעלה בתחומי אחריותה של הארמייה העשירית והגיעה לצ' באותו יום. ב-6 בספטמבר 1939 העבירה מפקדת הארמייה העשירית את השלטון לידי ממשל אזרחי, בראשותו של הנס רידיגר. ממשל זה פעל עד 26 באוקטובר 1939, היום שבו הוקם בפולין הגנרל-גוברמן. צ' נכללה בגנרל-גוברנמן ונותקה מן העורף הכלכלי שלה - אזורי הפחם והתעשייה של שלזיה הדומברובאית ולודז', שצורפו לרייך השלישי. בצ' נוצרו תנאי כלכלה בלתי נסבלים. נותרו רק מפעלים ששירתו את הכובש, ואילו שאר המפעלים הוחרמו או נסגרו. בראש השלטון המקומי בצ' הועמד ראש-עיר גרמני, ריכרד ונדלר שמו, ובפברואר 1942 בא במקומו אברהרד פראנקה. אנשי הסגל הפולני של עיריית צ' ובראשם ראש-העיר סטניסלב ריביצקי נשארו על מקומם אך היו כפופים לראש-העיר הגרמני.
הטרור בצ' לא פסק עם כינונו של הממשל האזרחי הגרמני, אלא אף גבר. ב-10 בספטמבר 1939 אסרו חיילים ושוטרים גרמנים מאות גברים בשכונות זבודז'יה וקוצלין,כלאו אותם בקסרקטינים בזצ'ישה ושם התעללו בהם, ובעיקר ביהודים שביניהם. 700 מבין העצורים נשלחו למחנות של "שבויי מלחמה אזרחים" בדרזדן שבגרמניה ובאוסטז'שוב שליד קמפנו. בדצמבר 1939 חזרו רובם לצ'.
כבר בספטמבר הטילו השלטונות הגרמניים עוצר לילה בצ', והורו לתושבים למסור לידיהם את כל מקלטי הרדיו שברשותם. בינתיים החמירו רדיפות היהודים. יום-יום נחטפו ברחובות גברים, נשים וילדים יהודים לעבודות כפייה בחוצות העיר, במשרדים ובמתקני הצבא הגרמני וגם בבתים של גרמנים בעמדות בכירות. לא פעם הם הועסקו בעבודת פרך חסרות תועלת, כגון הוצאת אבנים מן הנהר וארטה והעברתן ממקום למקום. במהלך העבודה השפילו את היהודים, היכו אותם וגזלו את רכושם. בראש השנה ת"ש (13.9.1939) רצחו הגרמנים צעיר בן 24, יודל גראנק, משום שסירב לשלוף בשיניו מסמרים מקורות עץ. ב-25 בספטמבר 1939 החלו גרמנים במדים, בעזרת אספסוף פולני, להרוס את בית-הכנסת הישן ברחוב מירובסקה, וכעבור שלושה ימים נותרו על עומדם רק הקירות. ב-25 בדצמבר, חג המולד, התפרעו ברחובות העיר מאות ז'נדרמים גרמנים, גרמנים מקומיים ("פולקסדויטשה") וערב רב, ובמשך שעה אחת בלבד הספיקו להכות יהודים רבים ברחובות, ניפצו כ-1,000 שמשות בדירות של יהודים ושדדו שלוש חנויות. בית-הכנסת המכונה "דייטשע שול" הוצת בידי הגרמנים באמתלה שהיה בו מחסן נשק. מכבי האש הוזעקו למקום כדי למנוע את התפשטות האש לבתים סמוכים, אבל לא הורשו לכבות את בית-הכנסת הבוער. באותו ערב אסרו הגרמנים 20 מן הפורעים הפולנים באשמת שוד, ואחד מהם נידון למוות.
באמצע דצמבר 1939 חויבו כל יהודי צ' לענוד על זרועם הימנית סרט לבן ועליו מגן-דוד (היהודים בעיירות הסביבה נצטוו לתפור על בגדיהם מגן-דוד צהוב). גם חנויות_היהודים ובתי-העסק שלהם סומנו במגן-דוד צהוב. בינואר 1940 הוציאו הגרמנים מבתיהם אלפי יהודים, גברים ונשים, וריכזו אותם באחת מכיכרות העיר. לאחר שעות ארוכות של המתנה בליל החורף הקר החלו בחיפושים על גופם אחר דברי ערך וכסף. הנשים נלקחו לבניין סמוך, ורבות מהן נאנסו.
מפברואר עד אפריל 1940 עצרו הגרמנים עשרות מתושבי צ', פולנים ויהודים, רובם ככולם אנשי האינטליגנציה ופעילי ציבור, שהגרמנים ראו בהם מנהיגים פוטנציאלים של מרד נגרם, אבל היו ביניהם גם תלמידי בתי-ספר תיכוניים. רובם הוצאו להורג. בד בבד החרימו הגרמנים דירות רבות של יהודים, ואת בעליהן השליכו לרחוב. בשנת 1940 החלו השלטונות לפנות רחובות שלמים מדייריהם היהודים, ואסרו כניסת יהודים אליהם. ב-15 בספטמבר 1939 פרסם הממונה הגרמני בצ', רידיגר, הוראה שחייבה להעביר את הבעלות על בתי-חרושת ובתי-עסק גדולים של יהודים לאפוטרופסים גרמנים. ב-6 באוקטובר 1939 קיים רידיגר התייעצות שדנו בה על הדרכים לדחוק כליל את רגלי היהודים מן החיים הכלכליים בעיר. במרס 1940 הוחרמו גם בצ', כבכל פולין הכבושה, רוב החנויות היהודיות. רובן נמסרו לידי גרמנים מן הרייך ול"פולקסדויטשה". באותו זמן נערך גם רישום של כל הרכוש היהודי. תחילה התירו ליהודים להחזיק רק 2,000 זלוטי, ואחר-כך צמצמו את הסכום המותר ל-500 זלוטי; את שאר כספם נצטוו להפקיד בחשבון בנק סגור, שממנו היו רשאים להוציא עד 100 זלוטי בשבוע למחיה. הקצבת המזון שניתנה ליהודים היתה זעומה - תחילה הם קיבלו 50 גרם לחם ליום לנפש, וכעבור זמן מה הוגדלה המנה ל-100 גרם.
כמה פעמים הוטלו על היהודים קונטריבוציות, למעשה תשלומי כופר לשליטי העיר הגרמנים. במחצית השנייה של נובמבר 1939 הורה הממונה הגרמני ונדלר ליהודים למסור לידיו סכום של מיליון זלוטי. וכדי להבטיח שהכסף אכן ישולם תפסו הגרמנים 10 או 12 מחברי היודנראט כבני ערובה. שאי חברי היודנראט נצטוו לגייס את הכסף. לאחר השתדלויות רבות הסכים ונדלר להסתפק -ב- 400,000 זלוטי ולשחרר את בני הערובה.

 

כבר ב-13 בספטמבר 1939 מינה הממונה מטעם הגסטאפו לענייני היהודים יודנראט בן 6 חברים, ובראשו הועמד לייב (ליאון) קופינסקי. ב-30 בספטמבר 1939 הורחב היודנראט על-פי הוראת הגרמנים ל-24 איש. באותה הזדמנות נבחרה גם נשיאות היודנראט, שמנתה 5 חברים - לייב קופינסקי, לייב ברומברג, נ"צ ברלינר, יחיאל גריכטר ונויפלד. כנראה שבתחילת 1940 שונה הרכבו של היודנראט; 11 חברים פרשו או הודחו ובמקומם צורפו 12 חברים חדשים. אחד מהם, שמואל ויינריב, סוחר לשעבר, היה לאיש הקשר בין היודנראט לגסטאפו. נשיאות היודנראט החדשה מנתה 7 איש ; במקום נויפלד, שהתפטר, הצטרפו לארבעת חברי הנשיאות הוותיקים גם שמעון פוהורילה, ירמי גיטלר וזליג רוטבנד. היודנראט בהרכבו זה נשאר בתפקידו עד לחיסול הגטו, ב-22 בספטמבר 1942.
על-פי הוראות הגסטאפו היה תפקידו העיקרי של היודנראט להמציא לגרמנים עובדים לעבודות כפייה, ומלבד זאת נדרש לממן את כל העבודות שנעשו בעיר למען הממשל הגרמני. ואולם עד מהרה התברר שהיודנראט אינו יכול להימנע מלטפל בבעיותיו של הציבור היהודי - ארגון העבודה, הספקת מזון, עזרה רפואית וסוציאלית,ייצוג היהודים בפני מוסדות השלטון וכו'. במרוצת 1940 גדל מנגנון העובדים של היודנראט מ-173 איש בינואר, ל-676 איש בדצמבר. ביודנראט פעלו 17 מחלקות: נשיאות, שהיו כפופות לה המשטרה היהודית, מחלקת הדיור, מחלקת המסחר והמלאכה, מחלקה לעבודות כפייה, מחלקת הספקה, מחלקה לרישום וסטטיסטיקה, מחלקת נספים, מחלקת סעד, מחלקת בריאות, מחלקה טכנית, מחלקה לנכסי דלא-ניידי, הנהלת חשבונות, מחלקה לחינוך מקצועי, מחלקה לענייני דת, מחלקה שהיתה אחראית לבית-המרחץ ולבית-העלמין, מחלקת המשק ומחלקה לענייני משפט ומשמעת (שטיפלה גם בעבירות פליליות).
מקורות ההכנסה העיקריים של היודנראט היו הלוואות מבעלי אמצעים, שאותן התכוון היודנראט להחזיר אחרי המלחמה ; מסים ישירים ועקיפים שהטיל היודנראט על כל יהודי צ', בלא יוצא מן הכלל ; אחוז מסוים משכר העבודה ששילמו הגרמנים לעובדי הכפייה היהודים ; ותשלומים שונים תמורת שירותים שהיודנראט הגיש לאוכלוסייה היהודית.

המחלקה לרישום ולסטטיסטיקה
מקור מידע חשוב מאוד על פעולות היודנראט ועל מצבם של היהודים בצ' הוא השנתון הסטטיסטי לשנת 0491 (בשלושה כרכים), שהכינה המחלקה לרישום ולסטטיסטיקה. להלן כמה נתונים מתוך השנתון:

ההרכב הדמוגרפי של יהודי צ' ב-1940 לפי הגיל והמין
קבוצת גיל מספר היהודים גברים נשים % מכלל היהודים
סך הכל 32,744 15,474 17,271 100,00
0-4 1,762 917 845 5.39
10-14 2,847 1,474 1,373 8.69
15-19 3,269 1,606 1,663 9.98
20-29 5,599 2,497 3,103 17.10
30-39 6,184 2,909 3,275 18.89
40-49 4,255 1,879 2,376 13.00
50-59 3,199 1,498 1,701 9.90
60-69 2,006 949 1,057 6.00
מעל 70 1.183 505 678 3.60

לנתונים על קבוצות הגיל 10-196 ו- 50-70 יש להתייחס בזהירות, משום שצעירים נהגו לא פעם להפחית מגילם והמבוגרים להוסיף לשנותיהם, כדי שלא להיכלל ברשימות עובדי הכפייה.
יהודי צ' בשנת 1940 לפי המקצוע
סך הכל 32,744
ילדים עד גיל 10 4,202
עקרות בית 5,089
בעלי מלאכה 9,479
פועלים 3,295
סוחרים למיניהם 1,959
פקידים 1,088
בעלי מקצועות חופשיים 572
בעלי בתי חרושת 622
חסרי מקצוע 1,531
אחרים 142

המחלקה לעבודת כפייה
בחודשים מרס עד מאי 1940 הורה הממונה הגרמני בצ' לכל הגברים היהודים מבני 12 עד 60 להירשם ביודנראט. מספר הנרשמים היה 8,330. תחילה נדרש כל גבר להתייצב פעם בשבוע לעבודת-כפיים, אבל אחר-כך ניתן היה להשתחרר מחובה זו תמורת תשלום של 4 זלוטי לקופת היודנראט. לעובדים שעבדו באופן סדיר 6 ימים בשבוע שילם היודנראט שכר שבועי של 20 זלוטי (4 זלוטי ליום ; יום אחד בשבוע עבדו היהודים ללא שכר). מיולי 1940 היו פקידי מחלקת העבודה של היודנראט כפופים ל"ארבייטסטמט" (לשכת העבודה הגרמנית). היהודים עבדו אז ב-120 מקומות עבודה שונים.
בשנת 1940 עבדו בעבודות כפייה בממוצע יומי 2,624 יהודים, בשנת 1941 - 4,798 ובשנת 1942 (עד הגירוש) - 7,597.
לעתים קרובות נשלחו יהודים למחנות-עבודה מחוץ לצ'. ביוני 1940 נשלחה קבוצה ראשונה, 300 גברים בני 18-35, למחנה עבודה בפשירוב הסמוכה, שם עבדו בוויסות מי הנהר ובייבוש ביצות. כעבור חודשיים הוחלפו חלקם בעובדים אחרים, ולאחר מספר חודשים הוחזרו כולם לצ'. מחנה העבודה בפשירוב נחשב מחנה "טוב", למרות תנאי העבודה הקשים. העובדים שוכנו שם בבתי-המדרש בתנאים סבירים, קיבלו שלוש ארוחות ביום וזכו לסיוע מיהודי המקום.
באוגוסט 1940 נשלחו 910 צעירים מצ' ללובלין. מיד לאחר בואם לשם הם נשלחו למחנה עבודה בצ'יישנוב והועסקו שם בטיוב הקרקע - בידיים ריקות, ללא כלי עבודה כלשהם, תחת השגחת הגרמנים שהתעללו בהם באכזריות והיכו אותם, לעתים עד מוות. לא פעם נורו עובדים למוות ללא כל סיבה נראית לעין ולפעמים אף נקברו חיים. במחנה הזה פשטו מחלות קשות כמו טיפוס הבטן ודיזנטריה, ורבים מתו. מקצת הבחורים שוחררו לאחר השתדלויות ודמי כופר ששילמו הוריהם למפקדי המחנה. כעבור חודשיים הצליח היודנראט לשחרר גם את האחרים שעוד נותרו בחיים. רוב המשוחררים חזרו לצ', למעט קבוצה של יותר מ-100 בחורים שנשלחו למחנה אחר בכפר אושצ'וב שליד הרוביישוב, שם עבדו בתנאים קשים ביותר עד סוף דצמבר 1940. רק אז הוחזרו לצ' חולים ותשושים.
בקיץ 1941 חטפו השוטרים היהודים, בפקודת הגרמנים, גברים צעירים ברחובות הגטו על מנת לשלחם למחנות עבודה. החטופים נכלאו בכמה מקומות בגטו והוחזקו שם במשך שבועות רבים, לעתים תחת כיפת השמים.

מחלקת המסחר והמלאכה
תפקידה של המחלקה הזאת היה לטפל בסוחרים ובבעלי מלאכה יהודים. כדי להקל על הציבור הזה להבין את עשרות החוקים והתקנות שפרסמו השלטונות וכיצד למלא אחריהם, הפעילה המחלקה קבוצת מומחים ויועצים שהדריכו את הפונים אליהם חינם אין כסף. גם לאחר החרמות בתי-העסק פעלו בצ' ב-1940 יותר מ-2,000 "חנויות" מאולתרות ובתי-מלאכה של יהודים. ב-1941 הנפיקה מחלקת המסחר והמלאכה 2,232 רישיונות לפתיחת עסקים; 1,101 מהם למסחר ו-1,131 רישיונות לתעשייה ולמלאכה. לא ידוע לנו כמה מן הרישיונות האלה אכן נוצלו בפועל.
המחלקה לחינוך מקצועי. בסתיו 1939 פתח היודנראט בבניין בית-הספר המקצועי בית-מלאכה לנגרות, שבו ביצעו נגרים יהורים עבודות שונות לפי הזמנת הגרמנים. במקום עבדו ולמדו את המקצוע באופן בלתי-לגלי כמה נערים רק במחצית השנייה של 1940 קיבל היודנראט אישור רשמי מן השלטונות לקיים הכשרה מקצועית -לבני נוער יהודים, ואז נפתחה ביודנראט מחלקה לחינוך מקצועי. מדצמבר 1940 עד יוני 1941 התקיים בצ' קורס מסגרות ומכונאות לנערים בני 14-18 שסיימו לפני המלחמה לפחות 6 שנות לימוד בבית-הספר: לבחינות הגמר ניגשו 61 חניכים, ו-56 מהם סיימו את הקורס בהצלחה. מלבד עבודה מעשית כללה תכנית הלימודים מקצועות תיאורטיים כמו טכנולוגיה ותורת החומרים, ציור טכני וכו'. היתה תכנית לפתוח שני קורסים נוספים - קורס מתקדם למסגרים-טכנאים וקורס לחשמלאים ולשרברבים - אבל לא ידוע לנו אם הקורסים האלה אכן נפתחו. במרס 1941 החלו 37 נשים ונערות ללמוד בקורס לחייטות נשים. מאמצע 1941 עד אמצע 1942 התקיימו בגטו צ' קורסים מקצועיים נוספים. הממונה על הקורסים המקצועיים בגטו, אקסלרוד, היה בעבר ממנהלי הגימנסיה היהודית.
מלבד הקורסים להכשרה מקצועית התקיימו בצ' גם קורסים לשפות זרות, גם הם בחסות היודנראט ובהסכמת השלטונות הגרמניים.

מחלקת הסעד
המצוקה הכלכלית של תושבי צ' תחת הכיבוש הגרמני החמירה מיום ליום. כבר בספטמבר 1939 נותרו רבים מיהודי צ', ותיקים ופליטים כאחד, ללא מקורות פרנסה, ומשפחותיהם סבלו רעב. פעילי ציבור 8 בצ' ובראשם יעקב רוז'ינה, לשעבר יושב-ראש טא"ז,ומשה אש, בנו של הרב, ערכו למענם מגבית. מהכנסות המגבית ההיא קיבלה כל משפחה נצרכת 10 זלוטי ו-100 ק"ג פחם. אחר-כך קיבלה על עצמה מחלקת הסעד של היודנראט את הטיפול בנזקקים. על היקף עבודתה יעיד בין השאר מספר עובדי המחלקה - 178 איש בסוף 1940. פעולות המחלקה הקיפו תחומים רבים ומגוונים - חלוקת כסף, מזון ודברי הלבשה לנזקקים, מציאת דיור, טיפול רפואי, פיקוח על מוסדות הסעד הישנים שפעלו בקהילה, ועוד. בסוף 1939 הוקמו בצ' המטבחים הציבוריים הראשונים, וביוני 1940 כבר פעלו 6 מטבחים כאלה. שלושה מהם חילקו ארוחות חמות לעניים; בדרך כלל חילקו המטבחים רק מרק, ותמורתו לא גבו תשלום. שני מטבחים שירתו את עובדי-הכפייה ומטבח אחד נועד לאנשי האינטליגנציה שלא היו כשירים לעבודה גופנית וסבלו מצוקת רעב. המטבח הזה הוקם באפריל 1940 והיו לו 400 סועדים קבועים. כאן גבו בעבור ארוחה בת 3 מנות זלוטי אחד בלבר. בשביל רוב האוכלים היתה זאת הארוחה החמה היחידה. בשלושת החודשים האחרונים של 1940 חילקו כל המטבחים יחד 392,086 ארוחות.
במחצית הראשונה של 1940 קיבלו 3,570 משפחות (13,157 נפש) תמיכה כספית קבועה. רק 441 מהן (1,438 נפש) היו משפחות של פליטים. סכומי התמיכה הכספית לנזקקים ב-1940 הסתכמו ב-90,000 זלוטי.
מעת הקמתה ועד יולי 1940 הוציאה מחלקת הסעד 24,365 זלוטי לטיפול בחולים ולתרופות. מפעם לפעם יזמה המחלקה מבצעים חד-פעמיים לאיסוף כסף.במחצית הראשונה של 1940 קיבלו 400 משפחות מקרב האינטליגנציה שאיבדו את מקור פרנסתן תמיכה ממחלקת הסעד. בסתיו 1940 הקימה המחלקה ועד לעזרה בחורף, שאסף וחילק לנזקקים סכומי כסף קטנים, בגדים, נעליים, חומרי הסקה ועוד; באפריל 1941 קיבלו כמחצית היהודים בעיר (20,000 נפש בקירוב) עזרה לחג הפסח.
ליד מחלקת הסעד הוקמו ועד עזרה לפליטים, ותת-ועדה שטיפלה בפליטים מלודז'. הוועדים האלה פעלו עד סוף 1940 הודות לתרומות שיהודי צ' תרמו מכיסם למען הפליטים, איש איש לפי יכולתו. מלבד זאת הדפיס היודנראט בולים מיוחדים וחייב את יהודי צ' לקנותם בעת שבאו לקבל את כרטיסי המזון שלהם, וגם ההכנסות האלה שימשו למטרות סעד. רק לעתים רחוקות נהנו הפליטים מעזרת הג'וינט. עם הזמן הועברו לחסות המחלקה ולטיפולה גם מושב-הזקנים,-ובו 188 חוסים, ובית-היתומים, שהיו בו 150 ילדים.

מחלקת הדיור
תפקידה של מחלקת הדיור היה למצוא מקומות דיור למען היהודים שגורשו מבתיהם והפליטים. ב-1940 דאגה המחלקה למקום מגורים ל-4,722 יהודים; 311 שוכנו בדירות משותפות לכמה משפחות. בפברואר 1941 היו בצ' 10 בתי-מחסה לפליטים.
כמו-כן חוייבה המחלקה הזאת להעמיד לרשות הגרמנים דירות ובתים לפי דרישתם. לשם כך הוקם מדור מיוחד במחלקה שטיפל בהחרמת בתים וחדרים מן היהודים. לביצוע משימה זו נעזרו אנשי המדור באנשי המשטרה היהודית. בשמונת החודשים הראשונים של 1940 הוחרמו 1,248 דירות וחדרים. לשיא פעילותה הגיעה מחלקת הדיור בעת הקמתו של הגטו, באפריל 1941.

מחלקת הבריאות
מחלקה זו הופקדה על ניהול בית-החולים היהודי, שעבר למבנים שכורים ברובע היהודי, לאחר שהגרמנים החרימו את הבניין. כשנתגלו מקרים של טיפוס, בעיקר ב"אזילים" (בתי-מחסה לפליטים), נפתח בבניין בית-הספר על-שם י"ל פרץ לשעבר בית-חולים שני, למחלות מדבקות, בניהולו של ד"ר כגן. כדי להילחם במגפה הקימה מחלקת הבריאות מדור לתברואה, בראשותו של ד"ר אדם וולברג, מינתה פקחי תברואה ועובדי חיטוי, ופתחה בית-מרחץ ציבורי ולידו תחנת חיטוי והסגר. דיירי בתי-המחסה הובלו באופן סדיר לבית- המרחץ, ושם נעשתה להם גם תספורת ובגדיהם עברו חיטוי. תחנת החיטוי וההסגר שימשה גם את האוכלוסייה הלא-יהודית בצ'.

מחלקת ההספקה
מחלקה זו הוקמה בפברואר 1940 ותקציבה השנתי היה אז 2,148,000 זלוטי. תפקידיה היו חלוקת הקצבות המזון ליושבי הגטו וחלוקת הקמח לאופים. בעיר הוקמו 165 נקודות חלוקה. המחלקה טיפלה גם בהספקת פחם לסוחרי הפחם, שמכרו אותו לתושבים,וסיפקה מצרכי מזון למחלקת הסעד לשם חלוקה לנזקקים ומצרכים לבתי-החולים ולמחנות-העבודה שיהודים מצ' נשלחו אליהם. בתקופה הראשונה לכיבוש עוד עזרו עובדי עיריית צ' הפולנים ליודנראט, וביזמתם אף הקימו חברה מיוחדת להספקת מצרכי מזון ליהודים. גם עיריית צ' הפולנית, מצדה, העבירה ליודנראט מדי חודש 2,000 מנות מזון נוספות על ההקצבה מטעם השלטונות.

המשטרה היהודית
במאי 1940 הקים היודנראט משטרה יהודית ובה 24 שוטרים, בפיקודו של מ' גאלסטר. בדצמבר 1940 הוגדל מספר השוטרים ל-81.תחילה היה תפקידם לפקח על תנועת היהודים ברחובות העיר, על הסדר ועל הציות להוראות הגרמנים, ולמנוע התכנסויות של יהודים אסורות במקום אחד. על היהודים נאסר גם לטייל ברחובות הראשיים, לשבת על ספסלים ציבוריים ועוד איסורים רבים. בתחילה נקראה המשטרה היהודית "אינספקציה רוחו אוליצ'נגו" (פיקוח על התנועה ברחובות) או בקיצור IRU. לימים נטלה המשטרה היהודית לידיה גם תפקידים משטרתיים-מינהליים כמו שמירה על הסדר בעת חלוקת המזון, פיקוח על התברואה, שמירה על החנויות מפני מעשי ביזה ופיקוח על המחירים. עיקר עבודתה התמקדה בהוצאה לפועל של הוראות היודנראט, השלטונות הגרמניים והמשטרה הפולנית.
השוטרים הראשונים היו צעירים מכל שכבות החברה היהודית בצ'. עד להקמת הגטו הם שירתו בהתנדבות, ובתמורה היו פטורים מעבודות כפייה ומשילוח למחנות עבודה ; גם משפחותיהם היו פטורות מחלק מן ההוראות המגבילות שהטילו הגרמנים. עם הקמת הגטו הפכה משטרת הסדר היהודית להיות כמעט משטרה לכל דבר, ושמה הוסב ל"יידישע אורדנונגסדינסט" (שירות הסדר היהודי). מספר השוטרים גדל מאוד והם קיבלו את משכורתם מן היודנראט וחבשו כובע מיוחד. בשנת 1942 מנה הגוף הזה 250 שוטרים. מאוחר יותר נאלצו השוטרים היהודים גם לעזור בלכידת יהודים והעברתם לקרונות המוות. בתקופת הגטו נכנסו למשטרה רבים באמצעות שוחד, ומהם שהושתלו במשטרה בידי הגסטאפו. ואולם בסופו של דבר גם אנשי המשטרה היהודית לא זכו לחסינות. בעת האקציות צורפו רבים מהם לטרנספורטים לטרבלינקה, והנותרים נרצחו אף הם בקיץ 1943, לאחר חיסול "הגטו הקטן" (ראה להלן).

מוסדות ציבור מחוץ ליודנראט
בשנים הראשונות לכיבוש פעלו בצ' לפחות שני גופים ציבוריים נוספים לצד היודנראט - ארגון הבריאות טא"ז וועד הפועלים. טא"ז, שהיה פעיל מאוד ברחוב היהודי בשנות ה-30, חזר והתארגן לפעילות בסוף ספטמבר 1939, ביזמתם של יעקב רוז'ינה, יושב-ראש טא"ז לשעבר, וסגנו ליבר ברנר. כעבור זמן מה הצטרפו אליהם עוד שני מנהלי טא"ז לשעבר, עורך-הדין מנדל קונרסקי וד"ר אדם וולברג. בהתחלה היה צוות העובדים קטן, שלושה רופאים ושלוש אחיות שעבדו בהתנדבות בשלוש מרפאות - פנימית, כירורגית ומחלקת ילדים.
ראשונים שקיבלו טיפול במרפאות היו עובדי-הכפייה. יום יום הגיעו למרפאות מאות חולים, פצועים, מוכים, קפואי גפיים ותשושים. טא"ז הגיש עזרה גם לפליטים ולילדיהם. כעבור חודשים מעטים הצטרפו לצוות טא"ז רופאים ואחיות נוספים וגם כמה עשרות מתנדבים צעירים, ונפתחו מרפאות נוספות - לחולי שחפת, למחלות אף- אוזן-וגרון, למחלות עיניים, מרפאת שיניים, וגם "טיפת חלב" לתינוקות ומעבדה. באמצע מאי 1940 הקים טא"ז שתי תחנות חיסון נגד טיפוס הבטן; חוסנו בהן 17,125 בני-אדם. בסוף 1940 עבדו בטא"ז 31 רופאים, 8 אחיות וכ-200 צעירים, חובשים וחובשות שלמדו את המקצוע בקורסים שקיימה החברה במהלך 1940 ובמרס 1941. עד לחיסול הגטו בצ' פתח טא"ז 20 סניפים בעיירות הסביבה, ביניהן קליבוצקו, קשפיצה, מסטוב ופשירוב. פעילי טא"ז מצ' הדריכו ועזרו בעבודת הסניפים האלה. סניף טא"ז בצ' ארגן גם משלוחי מזון לגטו לודז'.
לצד המרפאות למיניהן הקימו עסקני טא"ז בספטמבר 1939 גם תחנות הזנה לילדים בני 3 עד 15. בתחילה חילקו התחנות מנות מזון יומיות ל-600 ילדים, ועד יולי 1940 עלה מספר הילדים שבטיפולן ל-2,000 בקירוב. כמו-כן סיפקו התחנות מנות מזון יומיות לתינוקות (בתחילה ל-351 תינוקות ובמחצית השנייה של 1940 - ל-429). כעבור זמן מה הפכו תחנות ההזנה למועדוני ילדים שהתקיימה בהם פעילות חינוכית ותרבותית. הילדים חולקו לקבוצות גיל - הקטנים בילו תחת השגחת גננות והגדולים יותר למדו על-פי תכנית הלימודים של בית-הספר העממי. צוות הגננות והמורות, כ-60 במספר, היה מורכב מתלמידות תיכון מתנדבות; בשבתות קיבלו הנערות האלה הדרכה מקצועית מפי מורים מוסמכים. למען המבוגרים קיימה טא"ז חוג דרמה ומקהלה בת 120 זמרים. באולם הקולנוע שבצ' התקיימו כמעט מדי חודש בחודשו הופעות של חוג הדרמה והמקהלה. בגטו התפרסם בשיריו האקטואליים צעיר מוורשה, יעקובוביץ, שאביו היה כרטיסן בתיאטרון היידי בוורשה. הפעילות החינוכית והתרבותית של טא"ז התנהלה במחתרת.
חלק מן המימון לפעילותו הענפה גייס טא"ז עוד בתחילת המלחמה בצורת הלוואות מיהודים אמידים בצ', תוך הבטחה שהכסף יוחזר לבעליו אחרי תום המלחמה. חלק מכספי ההלוואות הללו הועבר גם למרכז טא"ז בוורשה. סכומי כסף נוספים אספו אנשי החברה באמצעות ועדי הבתים, או ממכירת כרטיסים להופעות וממכירת עבודות-יד של הילדים במועדוני טא"ז. לפעמים הגיעה לצ' עזרה כספית מן הג'וינט בוורשה.
היחסים בין היודנראט לטא"ז היו מתוחים, שכן היודנראט לא ראה בעין יפה פעילות ציבורית עצמאית של גופים מתחרים. יתר על כן, אנשי היודנראט חששו פן הפעילות של טא"ז תגרום אך נזק, שכן הגוף הזה היה בלתי לגלי. בסוף פברואר 1941 הורה סגן ראש העיר הגרמני להפסיק את פעילותו של טא"ז ולהעביר את מוסדותיו ורכושו לידי היודנראט. ב-22 באפריל 1941 הועברה טא"ז לחסותו של היודנראט, ומאז המשיך בפעילות מצומצמת עד לחיסול הגטו. מטעם היודנראט פיקח על טא"ז ד"ר מרינג, מורה בבית-הספר המקצועי (נספה בטרבלינקה).
הגוף הציבורי השני שפעל בקרב יהודי צ' מחק למסגרת היודנראט היה ועד הפועלים - נציגות של עובדי-הכפייה שהוקמה במאי 1940 כדי לפעול ביודנראט לשיפור תנאי המחיה של העובדים. עוד קודם לכן כילו קבוצות של עובדים את זעמם במשרדי היודנראט, קיימו שביתות, צעקו ושברו רהיטים, בדרישה שיקימו בעבורם מטבחים נפרדים ותחנות לחלוקת לחם. היודנראט נענה להם, ובמרס ואפריל 1940 נפתחו שני מטבחים שנוהלו בידי נציג של העובדים. את מצרכי המזון סיפק היודנראט.משכורות העובדים הועלו ל-24 זלוטי בשבוע.
במחצית השנייה של 1940 קיימו 5,000 עובדי-הכפייה בצ' בחירות לוועידה שנועדה להתקיים בדצמבר. בוועידה נבחר משה ליבלינג ליושב-ראש ועד הפועלים, והוקמו גוף מנהל מצומצם ("אכסקוטיבה") וגוף מייעץ רחב יותר (מועצה), שבה ישבו נציגי כל המפלגות. הוועידה החליטה להקים קופת-חולים וקופת-גמל לחברי ועד הפועלים ולייסד קרן לנכי-עבודה, שמספרם הלך וגדל. בשנת 1941 הגביר ועד הפועלים את פעילותו ונאבק עם היודנראט לשיפור תנאיהם של העובדים. בדצמבר 1941 הכריז הוועד על שביתת רעב. העובדים התבצרו בבניין היודנראט וסירבו לצאת ממנו עד שתתמלא דרישתם - הגדלת מנת הלחם היומית והעלאת שכרם, מ-24 ל-30 זלוטי לשבוע. על-פי הוראות היודנראט עצרה המשטרה היהודית כמה פעמים את נציגי הווער וכלאה אותם, אבל בסופו של דבר שוחררו כולם.
ועד הפועלים הושיט עזרה לחבריו הנזקקים. מדי חודש בחודשו הוציא כ-100,000 זלוטי לעזרה כספית ואחרת. אנשי הוועד קיימו גם פעילות תרבותית בקרב הפועלים - הרצאות ודיונים בנושאים מגוונים, ואף ייסדו חוג דרמה, שהתמזג אחר-כך עם החוג לדרמה של טא"ז. ועד הפועלים הוציא לאור כמה חוברות על פעילותו. בסתיו 1942, עם גירושם של רוב יהודי צ' למחנות המוות (ראה להלן), באה פעילותו של הוועד אל קצה.

"הגטו הגדול" (אפריל 1941 - ספטמבר 1942)
ב-9 באפריל 1941 הופיעו ברחובוה העיר מודעות בחתימת ראש העיר הגרמני ונדלר, שבישרו על הקמת גטו בצפון-מזרח צ', בין מרכז העיר והפרברים זבודז'יה ורקוב. אזור הגטו פונה מתושביו הלא-יהודים (כ-3,300 במספר), והיהודים נצטוו לעבור לשם עד 23 באפריל 1941. הם הורשו לקחת עמם מטען של 25 ק"ג לנפש.
במרכז הגטו נכללו שתי כיכרות - נובי רינק (השוק החדש, או הכיכר על-שם איגנאצי דשינסקי), וסטארי רינק (השוק הישן). ממערב אבל הגטו במסילת הברזל שעברה לאורך הרחובות וילסון ופילסודסקי, וממזרח הוא השתרע עד הנהר וארטה. הגבול הדרומי היה ברחובות פאבריצ'נה, נרוטוביצ'ה וסטרז'צקה, והגבול הצפוני - ברחובות קוויה, קיידז'ינסקה, רינק ורשווסקי ("רינצ'ק") ויסקרובסקה. הרחוב היחידי שהיו בו בניינים גבוהים ושנכלל בגטו היה חלק מן הרחוב הראשי של צ', השדרה הראשונה על-שם מריה הקדושה. בשאר הרחובות בגטו היו בתי-עץ קטנים ומוזנחים, ללא ביוב ומים. בגלל מיקומו של הגטו בתוך העיר הוא לא גודר, אבל בחצרות הבתים שגבלו בצד הארי נצטווה היודנראט לבנות קירות שגובהם 3 מטרים, לחסום את כניסות הבתים הפונות לצד הארי, ובמקומן לפתוח כניסות חדשות לכיוון הגטו. ביציאות מן הגטו הציבו הגרמנים שלטים בגרמנית ובפולנית: "שטח מזוהם סגור. כל היוצא מן הגטו - דינו מוות". שלטים בצד הארי הזהירו את האוכלוסייה הלא-יהודית מפני סכנת המגפות שבגטו.
מחוץ לחומות הגטו אך קרוב אליהן, בשדרה הראשונה מס' 14, השאירו הגרמנים מספר בעלי מלאכה יהודים שנזקקו לשירותיהם - חייטים, תופרות, צורפים ומומחים אחרים, יחד עם משפחותיהם.
על-פי רישומי העירייה חיו בשנת 1939 בצ' 31,751 יהודים, ב-1940 - 33,845, ב-1941 - 35,150, וב-1942 (לפני חיסול הגטו) 36,520 יהודים. לפי נתוני היודנראט ישבו בינואר 1939 בצ' 28,486 יהודים. בימים הראשונים למלחמה ברחו חלקם מן העיר, אבל רבים מהם חזרו כנראה אחר-כך. על-פי מקור אחד חזרו בשנת 1940 לצ' כ-3,000 יהודים שישבו בה קודם לכן. ב-1940 או בתחילת 1941 הובאו לצ' גם 10,000 פליטים יהודים מלודז', מרדומסק, מוורשה, מקרקוב, מפלוצק, מבודזנוב וממקומות אחרים, וכולם שוכנו בגטו.
יציאת היהודים מן הגטו נאסרה. בשנת 1941 קיבלו כ-1,000 יהודים רישיונות יציאה מידי השלטונות הפולניים, ואולם במחצית הראשונה של 1942 נאסרה כליל היציאה מן הגטו. ראש העיר הגרמני החדש, אברהארד פראנקה, ביטל את סמכות הפולנים להנפיק היתרי יציאה, ומאז היה רק הממשל הגרמני מוסמך לכך. כל יהודי שנתפס בחלק הארי של העיר בלי אישור צפוי היה למוות בירי במקום. ואמנם, כבר ב-12 בפברואר 1942 נרצחו שני יהודים, ובחודשים הבאים נורו למוות עוד עשרות יהודים.הפולנים היו רשאים לעבור דרך הגטו, אבל נאסר עליהם להתעכב או לשהות בו. ואף-על פי כן אפשר הדבר ליהודים שבגטו לקיים מגע עם הפולנים ואף לסחור עמם בסתר. ברחובות הגטו מכרו יהודים, ובפרט ילדים, בגדים, כלי בית, סיגריות וחפצים שונים אחרים לפולנים תמורת מצרכי מזון.
מאביב 1942 עד סתיו 1943 פיקד על המשטרה הגרמנית (ה"שופו") בצ' קצין הס"ס פאול דגנהארט, שהיה כפוף למפקד המשטרה והס"ס במחוז ררום. דגנהארט היה לשליט הבלעדי של יהודי צ'.
רוב הגברים בגטו וחלק מן הנשים יצאו מדי יום לעבודות כפייה שונות. בשנת 1941 היה מספרם של עובדי הכפייה האלה 8,000 בקירוב. בשכר עבודתם, 4 זלוטי ליום מקופת היודנראט, פרנסו בקושי את משפחותיהם.המצב הכלכלי של יושבי הגטו הלך והידרדר, והמבנה הסוציאלי בקרבם השתנה. עד מהרה גם בעלי אמצעים לשעבר נזקקו לתמיכה מקופת הציבור. בחורף הקשה של 1941/2 סבלו משפחות רבות בגטו חרפת רעב. למרות הקור העז עבדו היהודים כשהם לובשים רק בגדים קלים ונועלים נעלי עץ או קש. רבים נפטרו. קשה במיוחד היה מצבם של הפליטים בבתי-המחסה. מחלקת העזרה הסוציאלית של היודנראט, וערי העזרה לפליטים, חברי מפלגות וארגונים למיניהם, קבוצות של יהודים דתיים אמנם הושיטו עזרה לחבריהם, אך כל הפעילות הזאת לא היה בה אלא כדי הקלה מעטה. בקיץ 1942 חילקו המטבחים הציבוריים 298,747 ארוחות. על מנת לשפר את מצבם של הנזקקים ולאחד את כל ענייני הסעד במסגרת אחת, הוקם ביולי 1941 "ועד החסות העירוני" של ארגון יס"ס (עזרה עצמית יהודית). בראש "ועד החסות" עמד יושב-ראש היודנראט לייב קופינסקי. בחודשים ינואר-מרס 1942 חילק הוועד לנזקקים 2,000 פריטי לבוש ו-700 זוגות נעליים, 263,500 ק"ג פחם ו-10,000 ק"ג לפת. לקראת פסח 1942 חילקו לעניים 5,943 ק"ג מצות ו-14,065 זלוטי במוומן. מ-1 בינואר עד 1 במרס 1942 גדל מספר הילרים בבית-היתומים מ-92 ל-129, ומספר הקשישים במושב הדקנים גדל מ-32 ל-57. ב"אוחרונקה" (מעון יום) הגיע מספר הילדים באפריל 1942 ל-511. בכרטסת הנזקקים של היודנראט היו רשומים אז 19,000 יהודים, כמחצית מתושבי הגטו. הנתון הזה מלמד שחרף המאמצים הגדולים שהשקיעו היודנראט וארגוני הסעד השונים, לא היה בכוחם לעזור לכל הנזקקים.
עד לתחילת הגירושים נותרו בגטו קבוצות של דתיים, שהסתכנו והמשיכו להתפלל וללמוד תורה בהסתר ובקבוצות קטנות, בבתים פרטיים וגם בבתי-המדרש. הרב חנוך גד יוסטמן מפיליצה (ע"ע) קיים בביתו בכל יום תפילות ושיעורי תורה. קבוצה של חסידי גור עסקה בלימוד תורה במרתף ברחוב פשמיסלובה. הם לבשו את בגדיהם המסורתיים ולא גילחו את זקניהם ופיאותיהם, והקפידו שלא להיראות ברחובות.

פעילות מחתרתית בגטו צ'
בצ', שלא כברוב ערי פולין האחרות, נשארו רבים מעסקני הציבור היהודים במקומם גם בתקופת המלחמה. למרות האיסור שהטילו הגרמנים על פעילות המוסדות היהודיים, נהגו חברי המפלגות ותנועות הנוער להיפגש בקבוצות קטנות להרצאות, ויכוחים או ערבי תרבות, ועם הזמן עלה בידיהם לפתח פעילות לא מבוטלת.
כבר בשלהי 1939 התכנסו עסקני רשת החינוך של "תרבות" בצ' והחליטו להמשיך ולקיים חינוך יהודי. בצ' עדיין נותרו 208 מורים יהודים, וכבר בינואר 1940 הם החלו לארגן קבוצות ילדים ברמות שונות, שלמדו במחתרת. הפעילות הלימודית הזאת נמשכה עד לחיסול הגטו.
כדי לאפשר למורים ולאנשי מקצועות חופשיים לעסוק בתחומי התעניינותם, ארגן היודנראט כמה קבוצות מקרב האינטליגנציה, שבבקרים הועסקו כעובדי כפייה בניקוי העיר ובערב התפנו לנושאים שבתחום עיסוקם. ספריית ה"בונד" הוסיפה להתקיים גם בגטו, בניהולה של רייזלה ברקנשטאט, ומאות קוראים פקדו אותה דרך קבע. התקיימו גם חוגי ררמה, מקהלה, קונצרטים וערבי ספרות ויצא עיתון סטירי, "ראסטה" (קיצור בפולנית של "יודנראט"), בעריכתו של ד"ר אדם וולברג.
בפעילות התרבותית והחינוכית נטלו חלק מפלגות ותנועות נוער ציוניות כמו גם ה"בונד" והקומוניסטים. פעמיים, בנובמבר 1939 ובאפריל 1940, הצליחו אנשי ה"בונד" לכנס אספות כלליות של חבריהם בבית-הקברות היהודי, בעת שנערכו שם הלוויות של שניים מחברי התנועה. המרכז בוורשה הבריח לצ' דברי דפוס ואנשי ה"בונד", הפיצו אותם בגטו. הפעילות הזאת באה לקצה בקיץ 1941, לאחר שהגרמנים גילו את בית-הדפוס בפיוטרקוב והרסו אותו. בצ' נעצרו משה ורייזלה ברקנשטאט, משה קושניר וכמה אחרים ועונו קשה בידי הגסטאפו. לאחר מאמצים גדולים הצליחו חבריהם לשחרר את רייזלה ברקנשטאט ואת משה קושניר, ואילו האחרים שולחו לאושוויץ ונספו שם. באפריל 1942 נעצרו בגטו עשרות קומוניסטים ובני משפחותיהם, וגם הם גורשו כולם לאושוויץ ונספו.
הודות למאמציו של יוסף קפלן, חבר ההנהגה הראשית של "השומר הצעיר" בפולין, נוסד בצ' בסתיו 1941 קיבוץ של "השומר הצעיר", שמשכנו היה ברחוב ברק יוסלביץ. שם התרכזו רוב חברי קיבוין "המעפילים" מוורשה, ששהו בקיץ 1941 בחווה החקלאית בז'רקי. באותו הזמן לערך נוסד גם קיבוץ "דרור", ברחוב פשמיסלובה 2, ובפברואר 1942 עברה לצ' קבוצה של "גורדוניה" מוורשה, "אופקים" שמה, וגם הם השתכנו ברחוב פשמיסלובה 2. במרוצת הזמן הצטרפו אליהם חברי התנועה מסניפים אחרים. נעשו כמה ניסיונות לאחד את פעולות המחתרת בגטו. הפגישה המכרעת בין חברי המפלגות השונות, בנוכחותו של שליח אי"ל (ארגון יהודי לוחם) מוורשה, נועדה ל-21 בספטמבר 1942. ואולם דווקא באותו יום, לקראת הגירוש לטרבלינקה, הגבירו הגרמנים את השמירה בתוך הגטו וסביבו והנציגים לא הצליחו להגיע למקום המפגש.

החיים בגטו ערב הגירושים
באביב 1942 הסתננו לגטו שמועות על גירףש היהודים ממחוז לובלין למחנות השמדה. גורשו גם כמה רופאים מצ', שנשלחו קודם לכן למחוז לובלין כדי לטפל ביהודים חולים. הסתננו גם שמועות על המתת יהודים בגז באמצעות משאיות.האנשים הפיצו את השמועות, אך לא האמינו בהן. ביוני 1942 נצטוו אנשי היודנראט למסור לגרמנים את מפת הגטו. כל הבתים בגטו שגבלו בצד הארי סומנו בלבן וכל הכניסות לבתים ולמרתפים סוידו בסיד לבן. בתחילת יולי 1942 כינסו הגרמנים את כל הגברים בגטו בשלוש נקודות איסוף - ב"סטארי רינק", ב"נובי רינק" ובשדרה ("אליה") הראשונה. כעבור שעות של המתנה שוחררו כולם. היתה זאת מעין "חזרה כללית" לקראת הגירוש. ב-3 באוגוסט פרצו ז'נדרמים גרמנים לבית-החולים היהודי ובזזו והרסו את הציוד. ז'נדרמים ואנשי גסטאפו, ועמם חיילי חיל האוויר הגרמני, סבבו ברחובות הגטו, התעללו ביהודים ואף הרגו כמה מהם. באותו חודש נודע ליהודי צ' על הגירוש מוורשה. מספרים שאנשי היודנראט אמרו : "לנו [בצ'] זה לא יקרה". ואף-על-פי כן פתחו אנשי היודנראט באותו הזמן בית-מלאכה ("שופ"), בבניין בית- החרושת "מטלורגיה", כדי להציל מגירוש לפחות את בעלי-המקצוע. ראש-העיר הגרמני פראנקה קיבל 500,000 זלוטי שוחד כדי שיסכים לפתיחת ה"שופ", ויהודים שילמו לפקידי היודנראט כסף רב כדי להתקבל לעבודה בו. בעלי מפעלים לשעבר הבטיחו למסור ל"שופ" את המכונות וכלי העבודה שלהם, אבל כשהגיע הזמן למסור את הכלים התחמקו בשתיקה. האנשים ציפו לגרוע מכל.
ואולם גם אז, ערב הגירושים למחנות, נחשב גטו צ' בעיני הפליטים שבאו באוגוסט 1942 מגטו ורשה בית מרגוע, בהשוואה למקומות שמהם באו. שרר שם ניקיון וסדר והחיים התנהלו במידה מסוימת של נורמליות.

חיסול הגטו (22.9.1942-7.10.1942)
בראשית ספטמבר 1942 פונו גם היהודים שעדיין נותרו מחוץ לגטו אל בין חומותיו. בתיהם המרוקנים נמסרו לאחרים. ערב יום הכיפורים תש"ג (1942) נודע ליהודים שלעיר הגיעו יחידות של אוקראינים ולטבים. המתח גבר משעה לשעה, ובערב נשמעו בגטו מכל עבר קולות בכי וייאוש. אחדים מיושבי הגטו ברחו והסתתרו אצל פולנים. להפתעת הכול הכריזו הגרמנים ביום המחרת, הוא יום הכיפורים, על חופש מעבודה, והתירו לקיים תפילות בציבור. למרות זאת יצאו יהודים רבים לעבודתם ואף ניסו להוציא עמם מן הגטו את בני משפחותיהם. מנהל מחסן רהיטים, גרמני ושמו פאול לנגה, הציע לעובדיו ללון במחסן ולא לחזור לגטו. באותו יום ניסו רבים להעביר את ילדיהם לצד הארי. לפי הוראותיו של פאול דגנהארט, מפקד האקציה, יצאו אנשי היודנראט והמשטרה היהודית לרחובות בניסיון הרגיע את הרוחות. ובו בזמן ממש ערכו אנשי הגסטאפו הז'נדרמריה מצוד אחר יהודים מסתתרים בצד הארי. מי שנתפס נורה במקום או הובא לגטו והומת שם. הגרמנים הביאו לגטו את בתו הקטנה של דוד שלזינגר, איש תנועת הפועלים, והרגוה יחד עם אביה לעיני האם והרעיה.
בלילה, אור ל-22 בספטמבר 1942, כיתרו את הגטו פלוגות של אוקראינים ולטבים ושוטרים גרמנים ופולנים. לפנות בוקר גילו היהודים שהגטו מוקף ואין ממנו מוצא. החלה ריצה מבוהלת ברחובות; אנשים נפרדו מידידים, עד שנכנסו הגרמנים ועוזריהם ובמכות הניסו את ההמונים לעבר ה"שופ" במפעל "מטלורגיה" שברחוב קרוטקה. אלפים הצטופפו לפני שער המפעל, מנופפים בפנקסי העבודה האדומים שלהם. ביניהם שוטט דגנהארט ותוך צליפות בשוט שהחזיק בידו מיין את ההמון; ימינה - לחיים, שמאלה - למוות. על הרצפה התגוללו אלפי פנקסי עובד אדומים שבעליהם כוונו שמאלה. בחצר המפעל ריכזו הגרמנים אלפי "כשירים לעבודה". כעבור שעות אחרות נכנס דגנהארט לחצר וערך סלקציה נוספת; כמה אנשים נרצחו במקום. את ה"לא-כשירים" - נשים, ילדים, חולים, וזקנים - הריצו הגרמנים לתחנת הרכבת, ושם אילצו אותם לחלוץ את נעליהם ולקשור אותן זוגות זוגות. יחפים נדחסו האנשים לתוך קרונות משא שעל רצפתם פוזר סיד כבוי, והובלו למחנה המוות טרבלינקה. באקציה הראשונה, ב-22 בספטמבר 1942, שולחו לטרבלינקה כ-7,000 יהודים, ובהם גם החולים מבית-החולים למחלות מדבקות. מאות יהודים שנרצחו בצ' בעת האקציה נטמנו בקברי אחים ברחוב קוויה. רחובות שלמים בגטו התרוקנו מיהודים ביום ההוא.
בעקבות האקציה הראשונה באו אקציות נוספות -בימים 25 ו-28 בספטמבר 1942 וב-1, ב-4 וב-7 באוקטובר 1942. בכל אקציה יצאו לטרבלינקה חמש רכבות ובכל אחת מהן 58 קרונות משא, שהובילו לטרבלינקה בכל טרנספורט כ-6,000 איש. לקראת האקציות נהגו הגרמנים לרכז את היהודים ב"נובי רינק", ושם ערך דגנהארט את הסלקציות. במהלך האקציות ולאחריהן נרצחו ככל הנראה עוד מאות יהודים שנתגלו במחבואים (אומדים את מספרם בכ-2,000 איש). רובם הובאו לקבורה ברחוב קוויה 22-24. מבין הפולנים שהסתירו ילדים יהודים היו שגירשו את הילדים מבתיהם לעבר הגטו במהלך האקציות. כמה עשרות ילדים, רובם קטנים, רצו לעבר הגטו והז'נדרמים ירו בהם ולא הניחו להם להיכנס. המעטים שהצליחו בכל זאת להתגנב אל הגטו נגררו אחרי היהודים הנרדפים, ומהם שנפלו ונרמסו ברגלי ההמון.
באקציה של 25 בספטמבר 1942 היה נוכח "אורח כבוד", הגנרל הרברט בכטר, מפקד הס"ס והמשטרה במחוז רדום. במהלך האקציה השלישית, ב-28 בספטמבר 1942, רצחו הגרמנים את דרי מושב-הזקנים במיטותיהם. עדים מספרים שאחרי הרצח דמה המקום לבית-מטבחיים. באקציה הרביעית, ב-1 באוקטובר 1942, שולחו לטרבלינקה כ-150 ילדים מבית-היתומים, ועמם גם מנהלת המוסד רבקה ואז'כה והמחנכות האחרות. באקציה החמישית, ב-4 באוקטובר 1942, הרעילו הרופאים היהודים, בפקודתו של דגנהארט, את החולים הקשים שבבית-החולים ברחוב פשמיסלובה ; חולים אחרים, ובהם 13 יולדות עם תינוקותיהן, הובאו לבורות ברחוב קוויה ונורו למוות. באקציה האחרונה, ב-7 באוקטובר, צירף דגנהארט למשלוח 19 זקנים וילדים מבין 190 דיירי מעון בעלי המלאכה היהודים בשדרה השנייה מס' 14. בית-המלאכה היה תחת חסותו של ראש-העיר הגרמני ועד אז נחשב למקום מבטחים. בעת האקציות הסתתרו רבים במקומות מסתור שונים, ומקצתם לא התגלו. אחרי חיסול הגטו הם נותרו בשטח הגטו השומם, ללא מים ומזון וללא קשר כלשהו עם העולם התיצון, ובדומה לחיות עזובות שוטטו בגטו הנטוש וחיפשו שיירי מזון.
מתחילת האקציות ועד 1 בנובמבר 1942 נשלחו יהודים "כשירים לעבודה" ליותר מ-10 מחנות עבודה ארעיים ("פלאצובקות") בתחומי צ'. הגדולים מבין המחנות הללו היו מתחמי המפעלים "מטלורגיה", "הסאג-אפראטנבאו" (בשטח בית-החרושת "פלצרי" לשעבר) ו"הסאג-אייזנהוטה" (בבית-החרושת "רקוב"). את השוטרים והרופאים היהודים ובני משפחותיהם ריכזו הגרמנים במחסני משטרת ה"שופו". התנאים הקשים ביותר שררו ב"הסאג-אפראטנבאו". כ-1,600 יהודים, גברים ונשים, שוכנו שם באולם ענק ממדים על רצפת בטון חשופה. סביב האולם הציבו הגרמנים מכונות ירייה, והיהודים הכלואים חיו בחרדה מתמדת פן יפתחו הגרמנים באש. לעתים קרובות באו לשם קבוצות של ז'נררמים ובראשם דגנהארט, והוציאו מן האולם יהודים שנועדו להישלח למחנה השמדה.
עם סיומה של כל אקציה היה דגנהארט מכריז על חנינה למסתתרים. היהודים התפתו לצאת ממחבואיהם, וכעבור כמה ימים היו הגרמנים מצרפים אותם למשלוח הבא. במחנה "מטלורגיה" נולד בשעת הפוגה בין האקציות תינוק. היולדת ותינוקה הסתתרו במחבוא, והדבר נודע לדגנהארט. הוא העמיד פנים שהוא חס על האם, הורה לאנשיו למצוא לאם ולתינוק חדר ולספק לה יום-יום ליטר חלב טרי, ואף ניצל את ההזדמנות כדי להכריז על "חנינה" לאמהות אחרות שהסתתרו עם ילדיהן, והורה להכשיר אולם מגורים בעבור אלה מביניהן שייצאו מן המחבוא. כשבוע ימים אכן חיו האמהות עם ילדיהן בתנאים סבירים למדי ואף קיבלו מידי הגרמנים אוכל.ואולם אחר-כך צירף דגנהארט גם את האמהות וילדיהן לאחד הטרנספורטים לטרבלינקה.
אחרי האקציות הועסקו קבוצות של יהודים בניקוי ופינוי הבתים והרחובות העזובים, והעבירו כל חפץ בעל ערך למחסני הגרמנים. העובדים האלה השתדלו ככל יכולתם לעזור למסתתרים, הביאו להם מים ומזון, סייעו להם להקים קשר עם אלה מבני משפחותיהם שנשארו בצ' בקבוצת ה"נשירים לעבודה", והשתדלו להוציא אותם מן השטח המסוכן. בעזרה ובהצלה למסתתרים בלטה קבוצת עובדים במחסן לרהיטים, ובראשם מאכל בירנצווייג. הם הסתירו יהודים בתוך רהיטים שהעבירו מן הגטו למחסן הרהיטים, ושם הכינו למענם בונקרים ומקומות מסתור אחרים. המחסן השתרע על שטח גדול למדי ו-73 בני-אדם, גברים, נשים וילדים, מצאו בו מקלט. כשציפו לביקור של ז'נדרמים הרדימו את הילדים בכדורי שינה, מחשש פן יישמע קולם. ילדים רבים חלו בדיפטריה ובדיזנטריה, והאחות מניה אלטמן והרופא ד"ר זייף מקאליש טיפלו בהם במסירות והצליחו לגבור על המחלות. המנהל הגרמני של מחסן הרהיטים, פאול לאנגה, ידע כנראה על פעילות ההצלה של עובדיו, אבל היהודים רחשו לו אמון. במהלך העבודה בשטח הגטו העזוב בנו עובדי המחסן בונקרים ברחוב נדז'צ'נה 88 והעבירו לשם, כבר בתקופת "הגטו הקטן", חלק מן המסתתרים במחסן.

סגור

"הגטו הקטן" (1.11.1942 - 26.6.1943)
ב-1 בנובמבר 1942 הודיעו השלטונות הגרמניים על הפסקת הגירושים ועל הקמת "גטו קטן", שנקרא בפיהם "מחנה יהודי לעבודת-כפייה". מפקד הס"ס ומשטרת הביטחון במחוז רדום העביר את המחנה לאחריותה של משטרת ה"שופו" בצ', ופאול דגנהארט הפך למעשה לאדונם הבלעדי של יהודי צ'. דגנהארט מינה למפקד המחנה את הסמל איברשר, אחד הרוצחים האכזריים ביותר בעת חיסול הגטו של צ'.
בסוף אוקטובר 1942 החלו הגרמנים להעביר את שרידי היהודים ממחנות העבודה הזמניים לשטח קטן בחלקו הצפוני-מזרחי של הגטו לשעבר, ליד הנהר וארטה. ב-92 בדצמבר 1942 הוכנסו לשם היהודים האחרונים ממתחם "הסאג-אפראטנבאו" (בית-החרושת "פלצרי" לשעבר). מצד צפון גבל הגטו בבתים 2-12 של רחוב יסקרובסקה ו-9-12 של "רינק ורשבסקי", ומדרום, בבתים 5-17 של רחוב מוסטובה. בשטח שבין הרחובות האלה נכללו עוד ארבעה רחובות מקבילים. הגטו הוקף בגדר תיל דוקרני.
הבתים שאליהם הכניסו את היהודים היו ריקים מכל וללא דלתות וחלונות. ל"גטו הקטן" היה רק שער אחד שנפתח מרחוב נדז'צ'נה ל"רינק ורשבסקי". ליד השער הוקמה תחנת משמר שבה ישבו ז'נדרמים גרמנים.
לתוך "הגטו הקטן" הוכנסו 5,185 יהודים שנשארו בצ' באישור הגרמנים, ונוספו עליהם עוד יהודים "בלתי-לגלים". לתושבים ה"לגליים" חולקו לוחיות פח ועליהם מספר (במקום סרט זרוע ועליו מגן-דוד) לצורך זיהוי. ב-5 בדצמבר 1942 עבדו 2,832 יהודים (ובהם 358 נשים) ב-27 מקומות עבודה שונים. במרס 1943, לאחר שכמה מן הגברים הועברו למחנות בליז'ין וסקרז'יסקי-קמיינה, נותרו בגטו 3,151 עובדים ובהם 847 נשים. באפריל אותה שנה, לאחר גירושים, רציחות ובריחות, היו בגטו 4,043 תושבים "לגליים", ומאות יהודים נוספים הסתתרו בבונקרים ובמחבואים אחרים.
בדצמבר 1942 הורה דגנהארט להפריד את הגברים הרווקים מן הנשים. הנשים שוכנו ברחוב קוז'יה והגברים - ברחוב נדז'צ'נה. זוגות נשואים התגוררו ברחוב האמצעי, רחוב גרנצרסקה. הרופאים והשוטרים התגוררו יחד עם משפחותיהם ברחוב מוסטובה, בעלי מלאכה המשיכו לגור ולשרת את הגרמנים בבניינם שבשדרה הראשונה. ב-9 בפברואר 1943 פינה אותם דגנהארט משם ותוך 20 דקות הם נדרשו לעבור אל "הגטו הקטן". על דרי "הגטו הקטן" נאסר לנהל את משק ביתם וכולם קיבלו את מזונם מן המטבח הציבורי של היודנראט ברחוב נדז'צ'נה - בבוקר ובערב משקה דמוי קפה עם לחם (חצי ק"ג ליום), ובארוחת-הצהריים חצי ליטר מרק דליל. ה"בלתי-לגליים" לא קיבלו כמובן מאומה. ב-5 בבוקר היו כל העובדים חייבים להתייצב למסדר, ואחר-כך הובילו אותם קבוצות קבוצות למקומות עבודתם. הם הוחזרו לגטו לאחר 12 שעות עבודה. העובדים בתוך "הגטו הקטן" קיבלו רישיונות מיוחדים, ורק הם הורשו להימצא בגטו בשעות היום. ב-9 בערב נשמעה תרועת חצוצרה לכיבוי האורות. מדי פעם בפעם הוציא דגנהארט אנשים "לא-כשירים לעבודה" משורות העובדים ושלח ארתם למחנות השמדה.
גם ב "גטו הקטן" נתמנה יודנראט, בראשותו של ראש היודנראט הקודם ליאון (לייב) קופינסקי. היתה גם משטרה יהודית, אך פיקד עליה שוטר פולני. תפקידיו של היודנראט צומצמו במידה רבה, אך אנשיו השתדלו כמידת יכולתם לשפר את חיי היהודים ולהשליט בהם סדר. מלבד המטבח הציבורי נפתחה גם תחנת הזנה בעבור הילדים המעטים שעוד נותרו בגטו. בגטו היו שני בתי-חולים - כללי, ובית-חולים למחלות מדבקות. הכסף למימון פעולות היודנראט בא ברובו מן הגרמנים ; השכר שנגבה מן המעסיקים הגרמנים נכנס לקופת משטרת ה"שופו", ודגנהארט העביר ממנה ליודנראט סכומי כסף כראות עיניו.
בסוף אוקטובר ובתחילת נובמבר 1942 גרו ב"מחנה היהודי לעבודת כפייה" בצ' באופן רשמי רק 35 ילדים, בני הרופאים והשוטרים. היודנראט הקים בשבילם תחנת הזנה נוספת וכעבור זמן מה גם מעון יום ברחוב מגוריהם. בנובמבר-דצמבר 1942 הגיעו למעון הזה ילדים נוספים, מאלה שישבו עד אז במחבואים, וגם הם קיבלו הזנה וטיפול. מספרם הכולל הגיע ל-120. כדי לשמור על בריאותם של הילדים ועל ניקיון גופם בנה היודנראט במעון חדר אמבטיה מיוחד. נוסף על מעון-היום, שיועד לילדים הקטנים, הוקם גם בית-ספר בן שלוש כיתות, שלימדו בו מורות מבתי-הספר היהודיים לשעבר. לדגנהארט נודע על מספרם הגדול של הילדים עוד במחצית השנייה של נובמבר 1942. הוא העמיד פנים כאילו "השלים" עם קיומם ואפילו הקציב בעבורם קמח, סוכר וסוגי מזונות נוספים. ואולם כעבור שבועות מעטים, ב-4 בינואר 1943, גירש אותם לרדומסקו ומשם הם הובלו לטרבלינקה. בגטו נשארו רק 18 ילדים של הרופאים, וב-20 במרס 1943 נרצחו גם הם.
ב"גטו הקטן" בצ' לא היו כמעט חיי ציבור או תרבות. לפעמים התכנסו מספר אנשים והאזינו לשירים מפי זמרי המקהלה לשעבר או זמרים אחרים שעוד שרדו. בלטו ביניהם האחים יעקובוביץ, שחיברו טקסטים על חיי הגטו, הלחינו ושרו אותם. לקראת חג הפסח תש"ג (1943) אפו בגטו מצות. בקרב תושבי "הגטו הקטן" רווחה האמרה "היום עודנו - מחר איננו", ופשטו בו תופעות של הפקרות, זנות וחיי "מותרות". מדי פעם התקיימו חתונות. דגנהארט הקפיד מאוד על "שמירת המוסר בקרב היהודים". במחצית השנייה של דצמבר 1942 הכריז שכל זוג חדש שנוצר לאחר אובדן יקיריהם חייב לעבור טקס חתונה כולל חופה, בנוכחותו. לפי הוראתו היו גם זוגות מלפני המלחמה חייבים "להתחתן" שנית.

תנועת התנגרות ב"גטו הקטן"
עוד בימי האקציות של אוקטובר 1942 קמו בגטו מספר קבוצות מחתרת. ביזמתם של הקומוניסטים היהודים הנייק טנצר, סומק אברמוביץ', ויליק צלניק וורשבסקי התארגנה קבוצה מחתרתית במחסן לרהיטים, בהנהגתו של טנצר, ש"בגטו הגדול" עמד בראש קבוצת מחתרת שאספה כסף לרכישת נשק. השתייכו אליה גם חברים מתנועות לא-קומוניסטיות ובלתי-מפלגתיים. טנצר, שנשאר חבר הנהגת PPR (המפלגה הקומוניסטית הפולנית) גם בתקופת הכיבוש הנאצי, עבר כעבור זמן מה עם אשתו לצד הארי ושם פעלו שניהם במחתרת הפולנית. באביב 1943 נפלו שניהם בידי הגרמנים ונרצחו. עוד לפני הקמת "הגטו הקטן" היו כמה מאנשי מחנה העבודה "הסאג-אפראטנבאו" מעורבים בפעילות מחתרתית, ביניהם מויטק זילברברג.
בתחילת נובמבר 1942 העבירו הפולנים לגטו שני מכתבים מטרבלינקה. הכותבים, משה ליבלינג והרש-מנדל ויליגר, תיארו במכתביהם את השמדת יהודי צ' בטרבלינקה. באמצע נובמבר ברח אהרן גלבארד מטרבלינקה והגיע לצ' וסיפר את שראו עיניו שם. מלבדו באו לצ' כמה ניצולים נוספים מטרבלינקה. רוב היהודים מיאנו להאמין להם, אבל מקצתם היטו אוזן לסיפורי הזוועה וחיפשו דרכים לארגן התנגדות. בנובמבר-דצמבר 1942 קמו בגטו לפחות ארבע קבוצות מחתרת. 6 צעירות שהועברו ל"גטו הקטן" מן ה"פלאצובקות" - רישיה גוטגולד, סאבה ריפשטיין, האחיות פולה ודאשיה שצ'קאץ' והאחיות שרה ולושיה גוטגולד - התמקמו ברחוב נדז'צ'נה 66 וייסדו קבוצת נוער שמאלני ("קבוצת 66", על שם מקום משכנה). הצטרפו אליהן גם כמה בחורים - קובה ריפשטיין, מייטק פרלגר, מנדל פישלביץ' ויצחק וינדמן, שהיו קשורים למפלגה הקומוניסטית הפולנית עוד לפני שהגיעו ל"גטו הגטן". רוב חברי הקבוצה הזאת היו תלמידי תיכון לשעבר, שהכירו זה את זה ב"גטו הגדול" בעת שלמדו שם בהסתר או במהלך עבודתם המשותפת בטא"ז, בוועדי הבתים, במעונות ילדים ועוד. בהתחלה מנתה הקבוצה 23 חברים. המנהיג היה מייטק פרלגר, עד שנפל חלל בשלהי 1942. אחריו הנהיג את הקבוצה קובה ריפשטיין. בין חברי הקבוצה בלט גם מנדל פישלביץ', צעיר בן 22 שברח מטרבלינקה. הצעירים מכרו את מנות הלחם שלהם ובכסף שחסכו קנו נשק. מייטק פרלגר הצליח לרכוש 2 אקרחים. בתחילת 1943 עבר גרעין הקבוצה לבית אחר, ברחוב קוו'יה מס' 3, אך השם "קבוצת 66" נשאר.
ברחוב נדז'צ'נה 71 התקבצו יחד שרידי הקיבוצים של "השומר הצעיר" ו"דרור", והצטרפו אליהם כמה חברים חדשים, בעיקר מקרב הנוער הציוני (חברי "גורדוניה" הועברו לבנדז'ין). חברי הקבוצה הזאת, 60 במספר, הקימו קיבוץ חדש (הם נודעו בכינוי "חלוצים"). במזכירות הקיבוץ היו רבקה גלנץ וחיים רוזנטל מ"דרור", יהודה גליקשטיין וברוך גבירצמן מ"השומר הצעיר" ונטע סלומינצקי מ"פועלי ציון".
קבוצה אחרת התכנסה בסוף נובמבר במכבסה שב"גטו הקטן". עם חבריה נמנו פעילי טא"ז לשעבר - ד"ר אדם וולברג, קצין לשעבר בצבא הפולני, ליבר ברנר, ממנהיגי ה"בונד" בצ', יעקב רוז'ינה, ויליק צלניק (קומוניסט) וישראל שמעונוביץ'. הם ניסו להשיג כלים לחיתוך חוטי התיל, נפט להצתת הגטו וכו'. קבוצה מחתרתית נוספת, של קומוניסטים, התארגנה אף היא באותו זמן. עם חבריה נמנו אדם שטיינברכר, שוויירצ'בסקי, רייך ואחרים. בפגישה של נציגי כל הקבוצות הללו בסוף דצמבר 1942, הוחלט להתאחד ולייסד סניף של אי"ל (ארגון יהודי לוחם) בצ'.בעקבות האיחוד גדל מספרם של חברי המחתרת בצ' מ-70 ל-300 בקירוב. בין המנהיגים הראשונים של הארגון היו ד"ר אדם וולברג, מנדל פישלביץ', סומק אברמוביץ', רבקה גלנץ, יהודה גליקשטיין, ליבר ברנר, מנשה קנטור ומשה (מויטק) זילברברג. אנשי המחתרת בצ' קיימו קשרים הדוקים עם מרכז אי"ל - בוורשה. במהלך 1941-1942 ביקרו בצ' כמה מראשי המחתרת בוורשה וביניהם טוסיה אלטמן, יוסף קפלן, אריה וילנר, פרומקה פלוטניצקה ומרדכי אנילביץ', גם אנשי צ' מצדם התאמצו לשמור על הקשר עם ורשה. אפשר שעל חידוש הקשר במחצית השנייה של דצמבר 1942 השפיע תאריך הקמתו של הארגון בצ'.
חברי הארגון היהודי הלוחם בצ' התארגנו בחמישיות, שעל כולן פיקד משה (מויטק) זילברברג, איש "השומר הצעיר" (נולד בקליש ב-1914). בשנים 1935-1936 שירת בצבא הפולני. בעת הכיבוש הגרמני התגלגל לוורשה ובמשך זמן מה שירת במשטרת הגטו היהודית. כנראה שנשלח לשרת במשטרה מטעם חבריו ב"השומר הצעיר", וכשנודע הדבר לאנשי הגסטאפו באו לעצרו, אך מויטק הצליח לחמוק מוורשה והגיע לצ'. סגנו בצ' היה סומק אברמוביץ', שהופקד גם על הקשר עם המחתרת הפולנית. הנייק פייסאק קישר בין החמישיות, רבקה גלנץ היתה אחראית לקשרים עם המרכז בוורשה, ויהודה גליקשטיין היה ממונה על הכספים, שהלוחמים השיגו באמצעות מגביות בקרב האוכלוסייה היהודית ותרומות של בעלי אמצעים. לעתים הושגו התרומות בכפייה - כלאו אחד מבני המשפחה וגבו "כופר" תמורת שחרורו.
ב-4 בינואר 1943 לפני הצהריים, בעת שרוב היהודים עבדו מחוץ לגטו, כיתרו אותו ז'נדרמים גרמנים ועוזריהם, שוטרים אוקראינים ופולנים. חלקם נכנסו לגטו בפיקודו של ראהן, סגנו של דגנהארט, ובליווי שוטרים יהודים ערכו סריקות קפדניות. זקנים, נשים וטף הוצאו מדירותיהם וממקומות מסתור. במהלך הסריקות נתגלה אחד הבונקרים שבנו בזמנו עובדי מחסן הרהיטים ברחוב נדז'צ'נה 88. כל המסתתרים יועדו לגירוש ונשלחו מיד למפקדת הז'נדרמים ליד שער הגטו ברחוב יסקרובסקה. שאר היהודים שנמצאו בבוקר ההוא בגטו רוכזו ב"רינק ורשווסקי" ושם ערך בהם ראהן סלקציה.
באותו זמן היו בגטו שני בחורים מאנשי הארגון היהודי הלוחם - מנדל פישלביץ' ויצחק פיינר (שכונה בפי חבריו "פאיה"), 8 בנות מקבוצת "66" וגם חלק מחברי הקיבוץ (בנים ובנות). לאחר התייעצות משותפת יצאה קבוצת הצעירים ל"רינצ'ק". כיוון שאיחרו לבוא לסלקציה התכוון ראהן לצרפם אל קבוצת המיועדים לגירוש. פישלביץ' שלף את אקדחו (היחיד שהיה ברשותם) וירה בראהן, אבל כבר לאחר הירייה הראשונה נדם האקדח. פיינר תקף ז'נדרם אחר בסכין ופצעו קל. כעבור כמה דקות התעשתו הגרמנים המופתעים ופתחו בירי. פישלביץ' נהרג במקום, פיינר נפצע אנושות ומת אחרי כמה שעות של ייסורים, ובינתיים הפרידו הגרמנים 25 גברים מבין הנאספים בכיכר והרגו אותם במקום. ב-4 וב-5 בינואר שולחו לרדומסקו ומשם לטרבלינקה כ-300 יהודים מצ', ביניהם 5 צעירות מ"קבוצת 66" ואחדים מחברי הקיבוץ (בעיקר בנות). בעת הנסיעה לטרבלינקה התאבדה ידז'יה מאס. כמה בנות קפצו מן הרכבת. רק שתיים מהן הצליחו לחזור לצ'.
בעקבות ניסיון המרי הכושל של 4 בינואר הגבירו הגרמנים את נוכחותם בגטו. למפקדי הגטו מינה דגנהארט שני ז'נדרמים גרמנים יודעי פולנית, היינריך קסטר והיינץ לשינסקי, והעניק להם סמכויות מיוחדות. המפקדים החדשים החמירו את הרדיפות וגייסו סוכנים יהודים כדי לעקוב אחר פעולות המחתרת.
באותו זמן התכוננו כמה מתושבי הגטו לברוח, ולצורך זה צבעו את שערם ושינו את מראיתם; הגברים עברו ניתוחים "פלסטיים" (של אברי המין). לאחדים מהם שיחק המזל והם הצליחו לשרוד בצד הארי עד לשחרור, אבל רובם נספו בנסיבות שונות.
הכישלונות הללו עוררו בקרב חברי המחתרת מחלוקת באשר לדרך הלחימה והמחתרת התפלגה לשתי קבוצות - האחת בראשותו של ד"ר וולנברג, ובה חברי ה"בונד" ו"פועלי ציון שמאל", והשנייה בהנהגת מויטק זילברברג, ובה צעירים חברי תנועות נוער ציוניות, קומוניסטים, סוציאליסטים ובלתי מפלגתיים. ד"ר -וולנברג וחבריו התנגרו להתגוננות אינדיווידואלית בנשק, לשליחת לוחמים מן הגטו ליערות ולהחרמת כספים ורכוש בכוח, וטענו שהשיטות הללו יגבירו את הסיכון שהמחתרת תתגלה. ואולם גם אחרי הפילוג ופרישתה של הקבוצה הראשונה מן הוועד המשותף של ארגון אי"ל המשיכו שתי הקבוצות לקיים ביניהן קשר מתמיד.
למרות הסכנות הגבירו חברי המחתרת את המאמצים להשיג נשק בצד הארי, לקשור קשר עם המחתרת הפולנית ולהקים בסיסי-חוץ בשביל הלוחמים היהודים ביערות. במקביל החלו בפעולות חבלה במקומות עבודתם במפעלים הגרמניים. בגטו הם החלו לייצר רימוני-יד, בקבוקי תבערה ונשק קר, וחפרו בונקרים ומנהרות תת-קרקעיות שהוליכו אל הצד הארי של צ'. בייצור רימונים ובקבוקי תבערה עסקו שלאמק קויפמן (שכונה "מיקורוס"), אהרן פריד ("באסטק") ואחרים. את חומרי הגלם הנחוצים להם גנבו במפעלי "הסאג", החרימו מבית-המרקחת שבגטו, או השיגו בדרכים שונות ומשונות. העבודה נעשתה בלילות בחורבות נטושות ואפילו בבתי-המלאכה עצמם, תחת פיקוחו של הנייק-צבי ויירניק ("יאצק"). בסך הכל ייצרו לוחמי הארגון בצ' 150 רימונים ובקבוקי תבערה, שהועברו בחלקם למחתרת היהודית בוורשה. הרימונים הראשונים היו מוכנים כבר בפברואר 1943.
כמה מאנשי המחתרת עסקו יומם ולילה בחפירת בונקרים ומנהרות שהובילו לצד הארי. אלה מבין הלוחמים שנשארו בגטו כדי לחפור בשעות היום קיבלו אישורים של עובדי לילה מידי משה קראוזה ("מרזאי"), איש מחתרת שהושתל במשרד העבודה הגרמני. את העבודות ניהל יוסף קנטור. נחפרו שתי מנהרות, האחת הובילה מרחוב נדז'צ'נה 80-82 לחנות מי סודה עזובה ברחוב יסקרובסקה שבצד הארי, ולה כניסות אחדות דרך בתים ברחוב נדז'צ'נה מצד הגטו; מוצא המנהרה השנייה היה מרחוב גרנצרסקה והיא הסתיימה מחוץ לגטו ברחוב מוסטובה, או ב"סטארי רינק" 17.
בינואר 1943 יצר מויטק זילברברג קשר עם רומן פינדלאק, איכר פולני מן הכפר מיכלוב בסביבת קונייצפול. בפברואר באו אל פינדלאק שני אנשי מחתרת, ברוך גבירצמן ("בולק") וחיים רוזנטל, שהוטל עליהם להכין בסיס ללוחמים היהודים ביערות.
בסוף פברואר ובתחילת מרס יצאו מן הגטו שתי חוליות סיור לכיוון אולשטין וזלוטי פוטוק. אחד מחברי הסיור הראשון נעצר בידי הגרמנים ונשלח לסקרז'יסקו-קמיינה, ואילו שני חבריו נמלטו והצליחו לחזור אל הגטו.חמישה מאנשי הקבוצה השנייה נתקלו באנשי המחתרת הפולנית של "ארמייה קריובה" העוינת ליהודים, אך הצליחו לחמוק מידיהם. עם שובם אל הגטו הם הסתתרו בבונקר ברחוב וילסון 34, שם נמצאו חלק ממחסני הרהיטים של הגרמנים. ב-17 במרס 1943 תפסו הגרמנים ילד יהודי שברח ממחבוא של אנשי המחתרת ברחוב וילסון 34. הם הפתיעו את משפחת הילד ואת הלוחמים ותפסו אותם על נשקם. ב-19 במרס הוצאו כולם להורג בירי בבית-העלמין היהודי של צ'.
יום המחרת, שבת 20 במרס 1943, היה ערב פורים. הילדים ה"לגליים" חגגו. לפני הצהריים, בשעות העבודה, הכריז דגנהארט שכל הרופאים, המהנדסים, עורכי-הדין, בוגרי המוסדות להשכלה גבוהה וכל חברי היודנראט נדרשים להתייצב יחד עם משפחותיהם ולהתכונן לנסיעה ל"פלשתינה" (בחודש פברואר נערכה בגטו הרשמת אנשים שלהם קרובי-משפחה בארץ-ישראל). ואולם להפתעת הכל ריכזו השוטרים היהודים במקום האיסוף גם את האנשים שלא נרשמו בפברואר. הכל נמלאו תקווה שהשחרור קרוב. עם בואם למקום האיסוף קיבל אותם דגנהארט בסבר פנים יפות, אבל כשהבחינו שברחוב ורשבסקה עומדות משאיות ניסו כמה מן הנאספים להימלט. הז'נדרמים דחסו את כולם לתוך המשאיות והסיעו אותם אל בית-הקברות היהודי. בדרך קפצו כמה אנשים מן המשאיות; שישה מהם, וביניהם ברנארד קורלנד, מנהל משרד העבודה בגטו, ד"ר אנה ברסלר ולודק קופינסקי, בנו של יושב-ראש היודנראט וחבר "קבוצת 66", הצליחו לחזור אל הגטו. בבית-העלמין רצחו הגרמנים באותו יום 127 בני אדם - גברים, נשים וטף.
בעקבות המהלומה הזאת הגבירו הלוחמים את פעילותם. רבקה גלנץ, יצחק וינדמן ("לאלה") והיפק היימן נסעו לוורשה כדי לבקש ממרכזי הארגון היהודי הלוחם והמחתרת הפולנית עזרה בנשק ובכסף. הם חזרו לצ' בתחילת אפריל. בכניסה לגטו נעצר היימן ובידיו תעודת זהות פולנית ודברי דפוס מחתרתיים. את הלילה הוא עשה בתחנת המשטרה היהודית בגטו, ומשם שחררו אותו חברים מ"קבוצת 66".
אחרי המקרה הזה שינו תושבי הגטו את יחסם למחתרת ולאנשיה לטובה, ואילו הגרמנים הגבירו את ערנותם. ב-22 או ב-23 באפריל הם עקבו אחרי חוליה של צעירים שאנשיה יצאו את הגטו יחד עם קבוצת יהודים עובדי חברת הרכבת, במטרה לחבל במסילת-הברזל. הגרמנים ירו בצעירים וכמה מהם השיבו אש. במהלך הקרב ההוא נפלו חלל הרי גרשונוביץ' ואביב רויזנר, צבי לוסטיגר נפצע ונעצר, ושני לוחמים נמלטו. כפעולת תגמול רצחו הגרמנים 25 יהודים עובדי חברת הרכבת.
בימים 1-3 במאי נסגר הגטו ואיש לא יצא לעבודה. היהודים חששו מאקציה ואילו המחתרת הכריזה על מצב הכן. לוחמים חמושים ירדו למנהרות. אך הפעם היה זה רק עוצר מונע. הגרמנים חששו מפעולות מרי ביום הפועלים הבינלאומי (1 במאי) וביום החוקה הפולנית (3 במאי). ב-4 במאי 1943 הוסר העוצר והחיים בגטו חזרו לשגרה. חודש מאי עבר ללא אירועים מיוחדים, אבל המתח בגטו גבר. הממונים הגרמנים קסטר ולושינסקי, שנעזרו במלשינים יהודים, לא חדלו מחיפושים אחרי אנשי המחתרת. הלוחמים, מצדם, החלו להוציא להורג בוגדים. הגרמנים גילו שבמחסן הרהיטים פועלת קבוצת מחתרת, בחסותו של המנהל היהודי מאכל בירנצווייג. כנראה שידעו גם ששם מוסתר מקלט רדיו המשמש מקור מידע ליהודים.
ב-8 ביוני 1943 נכנס דגנהארט בראש קבוצת אנשי "שופו" למחסן הרהיטים וערך חיפוש קפדני אצל העובדים ובשטח. הגרמנים לא מצאו דבר. הם חיפשו את מאכל בירנצווייג, אבל הוא נמלט, והגרמנים הסתפקו ברצח אמו ושני יהודים נוספים. כמו-כן עצרו את אשתו ויהודייה נוספת, ורצחו אותן כעבור יומיים. בסוף יוני 1943 מצאו הגרמנים את מאכל בירנצווייג ורצחו גם אותו. ב-16 ביוני נתפס אחד מחברי המחתרת, גודל שמו, וברשותו דברי דפוס אסורים. בו ביום עצרו הגרמנים כ-20 יהודים שעבדו במחסני ה"שופו" ברחוב גריבלדי. אנשי המחתרת תכננו לשחרר את כולם מכלא המשטרה הפולנית ברחוב פילסודסקי, אך הדבר נודע לגרמנים וב-23 ביוני הוציאו את הכלואים להורג בבית-העלמין היהודי. באותו יום הוצא להורג גם ד"ר וולנברג, קצין לשעבר בצבא הפולני, מראשוני המחתרת היהודית ומפעילי תנועת המרי הפולנית בצ'.
למחרת, ב-24 ביוני, יצאו מן הגטו במשאית גרמנית הרי פוטשביץ', פינק סמסונוביץ' ולולק בנק לכיוון יער זלוטי פוטוק ועמם כלי נשק. ואולם הנהג הגרמני בגד בהם והסגירם, ובדרך עצרו אותם אנשי הגסטאפו. התפתח קרב ופינק סמסונוביץ' נהרג מיד; לולק בלנק הצליח לברוח, והרי פוטשביץ' נפצע ונתפס. הגרמנים עינו אותו קשה, ואחר-כך הביאוהו לגטו, הושיבוהו ליד חלון בבניין המשטרה היהודית, הריצו לפניו את כל יושבי הגטו ודרשו ממנו לזהות את חבריו. במשך כל ה"מסדר" היכו אותו שלושה אנשי גסטאפו, אך הרי פוטשביץ' לא הסגיר איש מחבריו. לבסוף התייאשו הגרמנים והובילו אותו לבית-הקברות היהודי. בדרך הוא נפטר. בעקבות האירוע הזה נאסרו ונרצחו עוד שלושה יהודים וביניהם טננבאום, ששיחד את הנהג הבוגד.

חיסול "הגטו הקטן"
למחרת האירועים האלה, ב-25 ביוני 1943, הכריזו מפקדי המחתרת על כוננות. תושבי "הגטו הקטן", ובהם גם לוחמי מחתרת רבים שעוד נותרו שם, יצאו למקומות עבודתם שמחוץ לגטו, כהרגלם. בבונקר המרכזי שברחוב נדז'צ'נה 88 נערך מפקד ונפקדו 40-50 לוחמים. היו שם גם מרק פולמן, נציג ארגון אי"ל מוורשה, ועמו נציג של הלוחמים משלזיה עילית ונציג לוחמי צ' שיצאו ליערות. בערך ב-3 אחרי הצהריים החלו עובדי ה"פלאצובקות" לשוב אל הגטו. כולם חזרו, מלבד עובדי "הסאג-אפראטנבאו" ו"הסאג-אייזנהוטה". בגטו שרר שקט ומויטק זילברברג שחרר את הלוחמים למקומות מגוריהם. במנהרה נשארו מויטק, שנהג ללון בבונקר המרכזי, לוטק גליקשטיין ששמר על מאגר הנשק (30 רימונים, 18 אקרחים, שני רובים ותחמושת), ואברהם זילברשטיין, שעזב את הבונקר בשעות אחרי הצהריים. עוד בטרם הספיק להתרחק משם הבחין זילברשטיין ברכב משוריין ובו כ-30 שוטרים, שעצר מול הבית שבו שכן הבונקר המרכזי. השוטרים ירו בתת-מקלעים ובאקדחים לעבר השער וסביבו, הרגו כמה עוברי אורח, השתלטו על חצר הבית ועל חדר המדרגות המוליך אל הבונקר וכנראה הרגו גם את דיירי הבית שנמצאו בדירותיהם. אחר-כך נכנסו לבונקר דרך חור שפרצו בקיר חדר המדרגות. את המידע על מקומו של הבונקר מסר לגרמנים, ככל הידוע, מלשין יהודי שעבד במשטרת ה"שופו", אך זהותו לא נודעה.
מויטק ולוטק שמעו את קולות הירי בחוץ ונמלטו מן הבונקר דרך המנהרה למרתף שפתחו נחסם בקרשים. ואולם הגרמנים באו מן העבר השני ופתחו באש לעבר הקרשים שבלטו לעין. מויטק נהרג מיד, ואילו לוטק השיב אש וכנראה פצע שוטר, שכן השוטרים נסוגו. אחר-כך חזר לוטק אל הבונקר המרכזי, שנהרס בינתיים והנשק הוצא ממנו. בלילה הצליח לוטק לצאת מן הבניין, ובצאתו ראה את גופתו של מויטק מוטלת על סדין בפתח חדר המדרגות.
ביום ההוא, 25 ביוני 1943, הצליחו עשרות לוחמים לעבור במנהרה השנייה שברחוב גרנצרסקה 40 והגיעו אל מחוץ לגטו. הם התאספו בבית אחד ב"סטארי רינק" ולפנות בוקר הצליחו רובם להימלט אל היער. הדבר נודע לגרמנים ובבוקר המחרת, 26 ביוני, הם כיתרו את הבית, שנותרו בו 6 לוחמים בפיקודה של רבקה גלנץ, וברשותם שני אקדחים ורימון. התפתח קרב קצר ובמהלכו נהרג גרמני אחד ושניים נפצעו. כל הלוחמים נהרגו מלבד רבקה גלנץ (שקיבלה אחרי המלחמה עיטור גבורה מידי ממשלת פולין).
באותו הבוקר ריכזו הגרמנים את כל הגברים היהודים ב"רינצ'ק" והפרידו מתוכם את החלשים והקשישים, וגם את כל דיירי הבתים שהתגלו בהם פתחים לבונקר או למנהרה שחפרו אנשי המחתרת. אחדים מהם הרגו השוטרים במקום, ואת השאר הובילו אל בית-הקברות היהודי ורצחו אותם שם. שישה גברים קפצו מן המשאית שעשתה את דרכה אל אתר הטבח וחזרו אל הגטו, אבל שם נתפסו גם הם בידי הגרמנים ונרצחו. גם בקרב הנשים נערכה סלקציה ביום ההוא ומקצתן הוצאו להורג. מספר הנרצחים ביום ההוא מגיע למאות אחדות. קבוצה של נערים בני 12-15 ניצלה כעזרתו של מנהל מפעלי "הסאג-אפראטנבאו", גרמני ושמו לידס, שנעתר לבקשתו של ברנרד קורלנד, חבר היודנרט לשעבר, ונתן להם מסתור במפעל.
מספרים על ילד בן 8, רפאל שמולביץ', שבמהלך הסלקציה התחנן בפני אביו שסירב להיפרד ממנו - "אל תלך אתי אבא, למה לך למות גם כן" ? בשעת הסלקציה של הנשים התרוצץ ילד קטן וחיפש בבכי את אמו. רופאה צעירה, ד"ר הורוביץ שמה, נטלה את הילד בזרועותיה, הרגיעה אותו וצעדה אתו ועם בנה הקטן לעבר המשאיות. בדרך עצר אותה דגנהארט והציע לה להינצל בתנאי שתנטוש את הילדים, ואולם ר"ר הורוביץ לא השיבה ועלתה יחד עם הילדים למשאית.
בתום האקציה ב"רינצ'ק" רצחו השוטרים הגרמנים את החולים בשני בתי-החולים שבגטו, ועמם גם קבוצת ילדים שהוסתרו שם בידי ד"ר וייסברג ורופאים אחרים. אחדים מן החולים ניצלו בעזרתו של גרמני ושמו מילוף, מפקד משטרת המפעלים ב"הסאג-אייזנהוטה". כעונש על מעשהו נשלח מילוף לחזית ונהרג.
יום לאחר האקציה, ב-27 ביוני 1943, יצאו השוטרים היהודים לרחובות הגטו השוממים, הודיעו בקול שדגנהארט הכריז על חנינה למסתתרים וקראו להם לצאת ממחבואיהם ולהשתכן בבניין בית-החולים. רבים האמינו לדבריהם ו-84 נשים, 60 גברים וכ-100 ילדים יצאו ממחבואיהם. כולם נרצחו כעבור יומיים. הגרמנים פוצצו את כל הבתים שעוד נותרו לפליטה בשטח הגטו ואחרוני המסתתרים נספו בתוך הבתים או נשרפו חיים.

גורלם של עובדי הכפייה במחנות "הסאג"
אחרי חיסול ה"גטו הקטן" עוד נותרו בצ' כ-4,000 יהודים, שהועברו למחנות העבודה של "הסאג". ב-30 ביוני 1943 עבדו 3,340 יהודים במחנה העבודה שליד מפעל "הסאג-אפראטנבאו", 521 יהודים נותרו מבין עובדי בית היציקה ברקוב הסמוכה לצ' ("הסאג-אייזנהוטה"), ועוד 230 יהודים נשארו במחנה קטן שהוקם במחסני משטרת ה"שופו" ברחוב גריבלדי.
ב"הסאג-אפראטנבאו" שוכנו היהודים תחילה באולמות המפעל וישנו על הרצפה. מזונם הובא ממחסני הגטו שכבר חוסל. בערב, בתום יום העבודה, בישלו היהודים על-גבי כירת לבנים בחצר המפעל את ארוחתם - תפוחי אדמה וקפה. ואולם עד מהרה אסרו עליהם הגרמנים להתאסף יחדיו ופתחו למענם מטבח, שבו חולק להם מזונם היומי - חצי ליטר תחליף קפה, 200 גרם לחם וחצי ליטר מרק מסלק מיובש (שזכה לכינוי "סוליות"). כדי להקל על היהידים שהגיעו למחנה חסרי כל הקים ברנרד קורלנד, הממונה היהודי על המחנה, בתי-מלאכה לחייטות ולסנדלרות ששירתו את העובדים במפעל. כעבור ימים מעטים פרצה במחנה מגפה של טיפוס הבטן. הרופאים והאחיות שביץ שוכני המחנה, ובראשם ד"ר וייסברג, הצליחו להתגבר על המחלה עוד בטרם הפילה חללים, ודבר המגפה לא הגיע לידיעת הגרמנים.
ב-19 ביולי 1943 הגיעו לפתע אנשי משטרת המפעלים (ה"ורקשוץ") בשעה 11 בלילה, הוציאו את כל היהודים מאולם השינה שלהם, הריצו אותם דרך סמטה קטנה בין שני בניינים וערכו בקרבם סלקציה. מנהלי המפעל ועובדיו הבכירים ועמם שוטרי "ורקשוץ" הפרידו מתוכם יותר מ-200 איש - מבוגרים וחולים אך גם צעירים, משכילים וכל מי שמסיבה זו או אחרת לא מצא חן בעיניהם. בקבוצת ה"לא כשירים לעבודה" היו גם ראש המחנה ברנרד קורלנד וד"ר וייסברג. במשך הלילה הם הוחזקו במושבת המגורים של הנהלת המפעל. הגרמנים צירפו אליהם יותר מ-100 יהודים מעובדי מחנה ה"שופו" ואת אחרוני השוטרים היהודים עם בני משפחותיהם. למחרת נלקחו כולם, כ-400 גברים, נשים וילדים, אל בית-הקברות היהודי ושם נורו למוות ונקברו.
הנותרים אחרי האקציה הזאת, כ-3,000 במספר, הועברו למחנה צריפים מוקף גדר תיל שהוקם למענם בשטח מפעלי "הסאג-אפראטנבאו". הגברים לנו על דרגשי עץ בנויים זה מעל זה. יומם ולילה שמרו עליהם שוטרי "ורקשוץ" מתוך מגדלי השמירה שלהם. בכל בוקר בשעה 5 היו העצירים חייבים להתייצב למפקד, וכל המאחר נענש ב-25 מלקות. יום העבודה נמשך 12 שעות אבל לא פעם אולצו היהודים לעבוד שתיים-שלוש משמרות רצופות. במהלך עבודתם הם הוכו באכזריות בידי הממונים הגרמנים ושוטרי ה"ורקשוץ". העצירים היו רעבים תמיד, לבושם היה דל, ורבים חלו בשחפת. במחנה היו כמה מרפאות - פנימית, כירורגית ומרפאת שיניים - וגם בית-חולים למחלות מדבקות. חולים אף זכו לפעמים לפטור מן העבודה. אבל גם הבריאים כביכול הלכו ונחלשו מיום ליום.
במרוצת הזמן היו כמה ניסיונות בריחה מן המחנה, וחלקם הצליחו. אחרי כל ניסיון כזה הענישו הגרמנים את הנשארים במחנה, לרוב את ראשי קבוצות העבודה. במחצית השנייה של 1943 הורעו תנאי החיים של המסתתרים בקרב האוכלוסייה הפולנית בצ' והסכנה לחייהם גברה, וחלק מן המסתתרים בעיר ניסו להסתנן למחנות העבודה. אלה מביניהם שהתגנבו ל"הסאג-אפראטנבאו" ונתפסו הועברו ללא היסוס לידי הגסטאפו,ואילו במפעל השני, "הסאג-אייזנהוטה" שברקוב, דאג ראש ה"ורקשוץ" מילוף להכניס גם את היהודים שהסתננו למפעל לרשימת העובדים. בדרך כלל היה מצבם של היהודים במחנה הזה טוב מזה של אחיהם במחנות האחרים. הם התגוררו ב-4 צריפים שהוקמו למענם בחצר המפעל. אמנם גם המחנה הזה היה מוקף גדר תיל אבל היה בו רק שומר אחד, ובתוך המחנה נהנו היהודים מחופש רב יותר. בחורף חיממו את הצריפים והיו בהם אפילו מים חמים. "זקן המחנה" היה יהודי ושמו גליקסמן. ואף שהמזון היה דל ומועט, יכלו היהודים לפעמים להשיג תוספת מזון הודות ליחסיהם הטובים יותר עם אנשי הסגל הגרמנים והפולנים.

עזרה הדדית ופעילות המחתרת
כמה מן העובדים היהודים שנותרו עדיין במחנה העבודה שברחוב גריבלדי מכרו רכוש יהודי שאוחסן במחסני ה"שופו" שבהם עבדו, ואת הכסף העבירו לאחיהם ב"הסאג-אפראטנבאו", בניסיון להקל מעט על מצוקתם. בכסף הזה וגם מתרומות של עצירים במחנה, יכלו לרכוש מצרכי מזון, וקבוצת נשים ניהלה מטבח שסיפק תוספת מזון לחולים ולקומץ הילדים שחיו במחנה. גם ארגון אי"ל בוורשה, שהקשר עמו חודש, שלח כסף ליהודים ב"הסאג-אפראטנבאו". המחתרת רכשה לחם לחלוקה בין היהודים וקיבלה על עצמה את מימון המטבח, וגם בני נוער ועצירים אחרים, לאו דווקא מן המחתרת, קיבלו תוספות מזון מן המטבח הזה. עובדים פולנים הבריחו אל המחנה תרופות, ומפעם לפעם הוברחו פנימה גם עיתונים גרמניים ודברי דפוס של המחתרת הפולנית.
בני הנוער והצעירים התארגנו בקבוצות שיתופיות - האחת של חברי אי"ל בצ' והשנייה של חבוי ה"בונד" לשעבר, ואילו הדתיים הקימו לעצמם קבוצת עזרה הדדית משלהם, שמנהיגיה היו נח אדליסט ויחיאל לנדוי. בסתיו 1943 התארגנו בשני מחנות העבודה כמה קבוצות מחתרתיות. הגדולה ביניהן, של קומוניסטים ממחנה "הסאג-אפראטנבאו", מנתה יותר מ-30 חברים שנחלקו לחמש חוליות. בראשם עמד אדם שטיינברכר, והם עסקו בעיקר בפעולות הסברה ובהפצת מידע על האירועים הפוליטיים וחדשות מן החזית. חברי הקבוצה הזאת עודדו את שאר העצירים במחנה וקראו להם לחבל בעבודתם. חברי המחתרת הכינו כלים שונים - לחיתוך גדרות תיל, להתגוננות, להצתת המפעלים ולפעולות חבלה אחרות. נשק חם לא הצליחו להשיג. בבית היציקה ברקוב חיבלו חברי מחתרת מ"הסאג-אייזנהוטה" ברשת החשמל ושיתקו את העבודה, ובפעולה אחרת חיבלו בכורי ההיתוך וחוללו התפוצצויות.
כדי לתאם את הפעילות המחתרתית בשני המחנות הוקם ב"הסאג-אפראטנבאו" ועד מרכזי של נציגי כל המפלגות (ויינריב ושטיינברכר מ-PPR אייזיק דיאמנט מ"השומר הצעיר", ישראל שמעונוביץ מ"פועלי ציון שמאל", ליבר ברנר םץ ה"בונד" ברקוב). לצד הוועד הוקמה גם ועדה מצומצמת.
בסתיו 1943 חודש הקשר בין הנהגת אי"ל בוורשה ובין אנשי המחתרת במחמת "הסאג" בצ'. בין הקשרים היו פייגה פלטל ("ולארקה"), אירנה שווייגר ("אירקה") וקשרית פולנייה, מריה סביצקה שמה. הקשרים והקשריות העבירו מכתבים, כסף ודברי דפוס באמצעות מריאן ברוסט, פולני איש PPS לשעבר, אל צבי ויירניק מ"הסאג-אייזנהוטה", והוא מסר את הדואר לאשתו נטקה קרטוז שעבדה ב"הסאג-אפראטנבאו", באמצעות שני פולנים מעובדי המפעלים הללו, וויצ'ך ואחיינו אוגניוש נבילאק. היו גם קשרים בין המחתרות בצ' לבין לוחמים מצ' שפעלו ביערות קונייצפול.
ראשון נתפס מריאן ברוסט. בבוקר אחד עם בואו לעבודה הבחין בגרמנים שבדקו בדקדקנות את העובדים בכניסתם בשער המפעל, ניסה לברוח אך נורה ונפצע קשה. הוא עוד הצליח לקרוע את המכתבים שנשא עמו ולפזרם ברוח. כעבור ימים מעטים מת בבית-החולים, מבלי שהסגיר איש מחבריו. את מקומו מילאו מנדז'ץ, מנהל עבודה פולני ב"הסאג-אפראטנבאו", ובתו. באמצעות מריה בורקובסקה מוורשה הם קיימו את הקשר עם מרכז אי"ל בוורשה. בנובמבר 1944 נתפסו גם וויצ'ך, אוגניוש נבילאק ובני הזוג ויירניק, וגורשו למחנה ריכוז. וויצ'ך נספה שם ושלושת האחרים ניצלו.
למרות המאמצים הרבים לא אפשרו התנאים במחנות "הסאג" בצ' לפתח פעילות מחתרתית נרחבת. במחצית השנייה של 1943 הוקמו בצ' עוד שני מפעלים של "הסאג" - "וארטה" ו"צ'נסטוחוביאנקה", ולידם הוקמו מחנות עבודה ליהודים שהובאו מלודז' ומפלשוב. עבדו שם כ-2,500-3,000 יהודים. ביולי 1944, כשחוסלו מפעלי "הסאג,' בסקרז'יסקו-קמיינה, הובאו משם למפעלים בצ' עוד 2,500-3,000 יהודים.
בדצמבר 1944 הועברו מחנות "הסאג" לידי הס"ס, והגנרל בכטר, מפקד הס"ס והמשטרה במחוז רדום, הרבה לבקר שם. תנאי החיים במחנות הורעו מאוד, מנות האוכל צומצמו ואף ההפסקה הקצרה שניתנה עד אז לארוחות בוטלה. הקשר עם העולם החיצון נותק כליל. ב-15-16 בינואר 1945, עם התקרב הצבא האדום, פינו הגרמנים את עובדי הכפייה מרוב המחנות בצ' והעבירו אותם למחנות ריכוז בגרמניה.

לוחמים מצ'נסטוחובה ביערות קונייצפול
כזכור, עוד בינואר 1943 יצר מויטק זילברברג קשר עם רומן פינדלאק, איש "פלוגות האיכרים" בכפר מיכלוב, בסביבות קונייצפול. אחריו הגיעו אל פינדלאק ברוך גבירצמן ("בולק") וחיים רוזנטל ("מאצ'ייק"), המייסדים של "קבוצת קונייצפול"; הם שהו רוב הזמן אצל פינדלאק ועסקו בהכנות לקליטת קבוצות לוחמים מגטו צ'. במרס 1943 נקבעה להם פגישה עם אנשי המחתרת הפולנית, בתיווכם של שני יהודים מסצמין, חיים דיטמן ושמואל. ואולם כש"בולק" ושמואל קרבו למקום המפגש נפתחה עליהם אש ושמואל נהרג במקום. "בולק" הצליח להימלט. התברר שבאזור הזה שלטו קבוצות מחתרת אנטישמיות של "ארמייה קריובה" ושל NSZ (המחתרת הלאומנית הפולנית מטעם האנדציה).
אחדים מאנשי המחתרת בצ' ששרדו אחרי חיסול "הגטו הקטן" הגיעו לקונייצפול והתארגנו לקבוצה בפיקודם של "בולק" גבירצמן ויהודה גליקשטיין. חברי הקבוצה הזאת, 23 במספר, הסתתרו בשעות היום אצל פינדלאק וכמה משפחות פולניות אחרות (וביניהן משפחת היידאס), ובלילות יצאו למשימות - פיגועים נגד משתפי פעולה פולנים, תקיפת תחנות משטרה קטנות וכו'. יצחק וינדמן ("לאלה") הביא עמו ליער סכום כסף מקופת ארגון אי"ל בוורשה ויצא יחד עם איש קשר פולני מוורשה, שאותו הכיר בגטו אצל מויטק, לרכוש נשק. בדרך רצח הפולני את וינדמן ונמלט עם הכסף.
ביולי או באוגוסט 1943 יצרו אנשי הקבוצה מצ' קשר עם מטניסלב הניז', שהקים באזור ההוא קבוצת פרטיזנים של "ארמייה לודובה" (הזרוע הלוחמת של PPR) עם כ-30 חברים - יהודים, פולנים וגם שבויי מלחמה רוסים. הם הקימו לעצמם מחנה ובנו בונקר ליד הכפר סטז'יני, בנפת ולושצ'ובה. ב-10 בספטמבר 1943 יצאו כמה מאנשי הקבוצה ההיא לסטז'יני כדי להצטייד במזון, החרימו ושחטו פר, אבל כשהעמיסו אותו על עגלה תקפו אותם אנשי "ארמייה קריובה" בפיקודו של ליאון שטקובסקי ("אוז'ל"). חמישה מלוחמי "ארמייה לודובה" נרצחו ושניים אחרים נלקחו בשבי ועונו. לאחר שמסרו את מקומו של הבונקר נרצחו גם הם. ב-12 בספטמבר 1943 הרסו אנשיו של "אוז'ל" את הבונקר, היכו מכות קשות את הוריו של הניז' והרסו את ביתו. כעבור זמן מה לכדו "אוז'ל" ואנשיו גם כמה מחברי הקבוצה של צ' ורצחו 4 מהם - את יהודה גליקשטיין, פלה זבורובסקה, בלה בראם ודורה רוזנברג, שהיתה בת 17 בלבד. "אוז'ל", שרצח הן יהודים והן אנשי שמאל פולנים רבים, נידון ב-1944 למוות בבית-הדין של מפקדת "ארמייה קריובה" והוצא להורג.
במצב הייאוש שבו היו שרויים הלוחמים לאחר האירועים האלה, הם קיבלו עידוד ועזרה יוצאת-דופן מ"אמא", היא ברברה היידאס, ומבתה "טולקה" (אוטיליה היידאס-גלקה), שהתנדבו לחדש את הקשר עם מחנות "הסאג" בצ' ועם המחתרת היהודית בוורשה. הבת נסעה פעמים רבות עם תינוקה והעבירה בחיתוליו כסף, מסמכים ואפילו נשק.
לקבוצת קונייצפול הגיעו גם קשרים של ארגון אי"ל בוורשה. ב-1944 נוצר קשר עם סטניסלב אולצ'יק ("גרבטי"), שהקים קבוצת פרטיזנים של "ארמייה לודובה" בנפת ולושצ'ובה. היהודים קיוו להצטרף גם הם לקבוצה הזאת, אבל בשל יחסם העוין של תושבי הסביבה לתנועות השמאל בכלל וליהודים בפרט היסס אולצ'יק לקבלם, ובסופו של דבר צירף ליחידתו רק שניים - את פנחס בנצלוביץ' ("יאשק") ואת לייזר שידלובסקי ("ליאון"). שניהם סבלו רבות מיחסם האנטישמי של חבריהם לנשק. במחצית השנייה של 1944 נפל שידלובסקי בקרב, ואילו בנצלוביץ' ניצל וחזר לקבוצתו ביערות קונייצפול.
ב-15 בינואר שוחרר הכפר סצמין ו-14 לוחמים יהודים ששרדו יצאו ממחבואם לאוויר העולם.

הלוחמים ביערות זלוטי פוטוק
באביב 1943 נוצר ב"גטו הקטן" של צ' קשר עם קצין פולני מ"ארמייה קריובה", סגן לנגייביץ', שהציע לעזור בהוצאת יהודים ליערות זלוטי פוטוק שמדרום-מזרח לצ'. לרוע המזל נתפס לנגייביץ' בידי הגסטאפו בסוף מאי או בתחילת יוני 1943 בפרבר של צ', קמיונקה, באותו יום שבו נועדה להתקיים הפגישה עם הלוחמים היהודים. מויטק זילברברג נפצע מירי הגרמנים אך הוא וחברו יחזקאל קנטור הצליחו להימלט ושבו אל הגטו. רניה לנצ'נר שהיתה עמם לחמה עד הכדור האחרון, נפצעה קשה, נפלה בידי הגרמנים ונרצחה בעינויים.
למרות הכישלון הראשון יצאו מצ' שלוש חוליות של לוחמים (בנות 5 אנשים כל אחת) ליערות זלוטי פוטוק, על סמך הבטחתו של לנגייביץ' ששם ימתינו להם קשרים של המחתרת הפולנית. רוב הלוחמים היהודים הספיקו לשרת בצבא הפולני בעת המלחמה נגד הגרמנים ב-1939. היו ברשותם כמה רובים ורימונים תוצרת בית, והם הגיעו למקום המפגש המוסכם עם הנשק. ואולם הקשרים הפולנים לא היו שם. תושבי האזור היו עוינים, למשטרה המקומית היתה מסורת של רדיפת יהודים והלוחמים לא הכירו את השטח. הם שלחו שליחים לצ' ואז התברר להם שלנגייביץ' נאסר בידי הגסטאפו, ועד מהרה נודע גם דבר חיסולו של "הגטו הקטן". בסופו של דבר הצליחו אנשי המחתרת היהודים בזלוטי פוטוק ליצור קשר עם פולני שכינויו היה "גרום" ושהציג את עצמו כנציג "ארמייה קריובה". הוא שלח את היהודים להצטייד במזון במקום אחר, אך בבואם לשם כיתרו אותם שוטרים גרמנים. התפתח קרב ובמהלכו נפלו רוב הלוחמים. רק מעטים שרדו והצליחו להימלט ולהסתנן לאחד ממחנות "הסאג" בצ'.

יוצאי צ'נסטוחובה בטרבלינקה
עם חיסולו של "הגטו הגדול" בצ', בספטמבר-אוקטובר 1942, שולחו רוב תושביו לטרבלינקה ונרצחו שם, למעט קבוצות קטנות של "כשירים לעבודה" מצ' וממקומות אחרים שהגרמנים השאירו ככוח עבודה. כשהגיעו משלוחים נוספים מצ' השתדלו הוותיקים יותר בטרבלינקה להחביא כמה מידידיהם ומכריהם בתוך ערימות חפצים, ולצרפם לקבוצות העובדים. כזכור, כבר בסתיו 1942 נמלטו אחדים מן המגורשים לטרבלינקה ושבו לצ'. ביניהם היו גם מנדל פישלביץ', גיבור ההתנגשות המזוינת ב-4 בינואר 1943, ואהרן גלבארד.
רבים מיהודי צ' היו פעילים בתנועת ההתנגדות ובמרד העצירים שפרץ בטרבלינקה ב-2 באוגוסט 1943. הראשון שקרא למרד היה צעיר מצ', לנגר שמו. לנגר נתפס בידי איש הס"ס מיטה, שהעצירים כינוהו "מלאך המוות", בעת שדיבר בשעת העבודה. איש הס"ס היכה את לנגר באכזריות ודרש ממנו למסור את שמות חבריו שעמם שוחח ושנמלטו מן המקום, אבל לנגר שתק. מיטה פקד לתלות אותו ברגליו כשראשו כלפי מטה, ואז איים עליו באקדחו וחזר על ררישתו. לנגר הפסיק את שתיקתו וקרא : "חברים, תנקמו, תמרדו ותהרגו אותם. צריך לשרוף את הגיהינום הזה, הם רוצחים". בעקבות הדברים האלה ירה איש .הס"ס בראשו של לנגר והרגו.
אחדים מיוצאי צ', וביניהם משה ליבלינג (מראשי ועד הפועלים בגטו), אלפרד בהם, שמואל וילנברג ואחרים, בלטו בפעילותם במחתרת מחנה טרבלינקה. רוב המורדים נהרגו בידי הגרמנים, אבל כמה מאות מביניהם הצליחו להימלט. רובם נתפסו אחר-כך בירי הגרמנים אבל מקצתם שפר עליהם מזלם, הם קיבלו עזרה מפולנים וניצלו. אחר הניצולים, אריה קודליק מצ', הסתתר יחד עם 10 יהודים נוספים ביער וניצל הודות לעזרתו המסורה של פולני ושמו גולוס. גם שמואל וילנברג, פנחס אפשטיין, א"ל בומבה וי' אייזנר מצ' הצליחו לברוח מטרבלינקה וניצלו.

סגור

חידוש היישוב היהודי בצ'נסטוחובה
ב-17 בינואר 1945, עם שחרורה בידי הצבא האדום, נותרו בצ' כ-5,200 יהודים מעובדי מחנות "הסאג" לשעבר, ובהם 1,518 תושבי צ' לפני המלחמה. רוב היהודים הלא-מקומיים עזבו את צ' וחזרו למקומנת מוצאם כדי לחפש קרובי משפחה שניצלו, ואילו יהודים מצ' החלו חוזרים לעיר מן היערות וממקומות המסתור. ואולם הסכנה לחייהם של יהודים בפולין עדיין לא חלפא, גם בשנים הראשונות לקיומה של "פולין העממית" היו חיי היהודים הפקר. שבועות מעטים אחרי השחרור נרצחו בצ' צינה צוקרמן ואשתו, וכמה יהודים נוספים בני צ' הושלכו בידי אנטישמים מרכבות נוסעות ונהרגו. כעבור זמן לא רב התחוללו פרעות בקרקוב וביולי 1946 היה הפוגרום בקיילצה. בימים הראשונים שלאחר הפוגרום בקיילצה נמצא רק איש כמורה פולני אחד שהפר את שתיקתה של הכמורה הפולנית - הבישוף קובינה מצ'. הוא הוקיע את הפוגרום בחריפות ותמך ללא סייג ביהודים. אחרי האירועים הללו עזבו יהודים רבים את צ'. חלקם היגרו מפולין וחלקם עברו לערים המרכזיות במדינה.
בשנים 1945-1947 זרמו לצ' מאות פליטים יהודים שב-1939 גורשו או ברחו לברית-המועצות. רובם לא היו ילידי צ'. חלקם הגדול היגרו אחר-כך. להלן נתונים על מספר היהודים בצ' בשנים 1945-1948 על-פי סקרי הוועד היהודי המקומי שנוסד בצ' בינואר 1945:
תאריך מספר היהודים גברים נשים
17.1.1945 כ-5,200 .. ..
31.12.1945 1,417 733 684
31.3.1946 1,543 813 730 begin_of_the_skype_highlighting              543 813 730      end_of_the_skype_highlighting
30.6.1946 2,167 1,166 1,001
31.12.1946 1,235 783 452
30.6.1947 826 484 342
31.12.1947 862 498 364
31.5.1948 827 476 351
דצמבר 1948 741 422 319

ב-1955 עדיין ישבו בצ' 404 יהודים ובהם 145 ילדים, אבל ב-1962 נותרו בעיר רק עוד כ-200 יהודים.

פעילות ציבורית וקהילתית
בין המשוחררים ממחנות "הסאג" בצ' היו גם כמה מפעילי הציבור היהודי לפני המלחמה. ימים מעטים אחרי השחרור הם הקימו בעיר "ועד יהודי", וכבר בפברואר 1945 הצטרף הגוף הזה, תחת השם "ועד יהודי אזורי בצ'", לוועד המרכזי של יהודי פולין. בשנים הראשונות אחרי המלחמה נהנו אלפי ניצולים ויהודים שחזרו מברית-המועצות (במסגרת הסכם הרפטריאציה) מעזרה מקיפה של הוועד - חבילות מזון, תמיכה כספית, סיוע בדיור ובהשגת עבודה, אשפוז בבתי-חולים, טיפול בנכים ורכישת אברים תותבים למענם, הקמת בית-הבראה לחולי שחפת ועוד. הוועד אף הקים בתי-מלאכה פרטיים וקואופרטיביים כדי ליצור אפשרויות תעסוקה. בדצמבר 1946 היו בצ' קואופרטיב יהודי שהעסיק 38 עובדים ו-17 בתי-מלאכה שעבדו בהם 37 עובדים. ב-1948 עבדו בקואופרטיב 30 איש וב-34 בתי-מלאכה יהודיים עבדו 73 איש.
דגש מיוחד שם הוועד על טיפול בילדים יהודים ששרדו מן השואה. ביזמתה של ידז'יה ברנר הוקם למענם בית-ילדים שקלט 40-50 ילדים. עם הזמן גדלו הילדים וחלקם יצאו מפולין. 21 הילדים שעדיין נותרו בבית-הילדים בסתיו 1948 הועברו לבית-ילדים בקרקוב.הוועד הקים גם גן-ילדים לילדים בגיל הרך, סייע לתלמידי תיכון ולסטודנטים יהודים במילגות לימוד, עסק בפעולות תרבות ואף הקים בית-תרבות, בביתו של זיגמונט מרקוביץ', מעשירי הקהילה לשעבר. התקיימו בו חוגים למבוגרים ולבני נוער, הופעות בידור, אספות, טקסי זיכרון וכו'. גם כמה מפלגות יהודיות - ה"בונד" ומפלגות ציוניות - חידשו את פעילותן, אבל כעבור שנים מעטות אסרו השלטונות הקומוניסטיים את קיומן.
ב-1 באפריל 1945 התארגנה בצ' מסגרת בלתי פורמלית של קהילה יהודית, בראשותו של נח אדליסט. דאגתה העיקרית היתה נתונה לשיקום חיי הדת. הקהילה העסיקה רב ושוחט, שיפצה את המקווה ואחד מבתי-הכנסת בעיר ופתחה תלמוד-תורה שלמדו בו 25 ילדים וילדות. כמו- כן ייסדה הקהילה מטבח ציבורי שחילק כ-100 ארוחות כשרות מדי יום ביומו. המימון למפעלים האלה הגיע מיוצאי צ' בארצות-הברית.
בית-הקברות היהודי, בדרום-מזרח העיר, שוקם וגודר בגדר אבנים, וקרבנות הנאצים שנקברו במקומות אחרים בצ' הועברו לקבורה בבית-העלמין הזה. מראשית שנות ה-50 הובאו המתים לקבורה בבית-עלמין אחר, בתחומי בית-היציקה לברזל "צ'נסטוחובה". האתר הזה הוזנח וגם הגישה אליו היתה קשה.
ב-1989 נוסדה "קרן לשיקום בין-העלמין היהודי" והוחל בעבודות שיפוץ ראשוניות; בית-העלמין הוקף בגדר ובה שער, והשטח נוקה. בראשית שנות ה-90 עדיין נכנסו אל בית-העלמין דרך בית-היציקה.
בית-הכנסת הגדול בצ' שופץ בידי שלטונות פולין העממית ובשנות ה-60 היה שם בית-תרבות עירוני. כיום הבניין משמש את התזמורת הפילהרמונית העירונית.

פולנים שהצילו יהודים במהלך המלחמה
בהשוואה לאזורים אחרים היתה בצ' ובסביבתה נכונות לסייע. כזכור, מספר פולנים סייעו ליהודים מצ' שברחו מן הגטו לתחומי העיר. עם מצילי היהודים נמנים כמה וכמה מאנשי המחתרת הפולנית, משפחות איכרים מאזור קונייצפול, אזרחים מן השורה, וכמה אנשי כנסייה. בלט בעזרתו ליהודים בכלל ובהצלת ילדים בפרט כומר הקתדרלה בצ', בולסלאב ורובלבסקי. ב-1944 התגלו מעשיו, ואנשי גסטאפו באו לביתו והיכו באכזריות את הכומר בן ה-74 ואת בני משפחתו. אחותו נפטרה כעבור ימים אחדים כתוצאה מן המכות. היו גם כמרים אחרים בצ, שסייעו, ובעיקר המציאו ליהודים תעודות לידה מקוריות ששימשו בסיס להכנת תעודות זהות אריות. בין אלה היו כומר הכנסייה על-שם זיגמונט הקדוש, תדיאוש וישנייבסקי; כומר הכנסייה על-שם ברברה הקדושה, תדיאוש פופצ'יק ; ובולסלאב גז'ווינסקי, נגן העוגב באותה הכנסייה. השניים האחרונים נתפסו והוצאו להורג בידי הגסטאפו.
ילדים יהודים אחדים אומצו בידי משפחות פולניות או הוסתרו בבתי-יתומים שהתקיימו במנזרים בתמיכת ארגון הסער הפולני RGO, וניצלו. בבית-יתומות פולני בעיר הוסתרו 4 ילדות ואמה של אחת מהן עד סוף המלחמה. היו גם משפחות פולניות שאימצו ילדים יהודים. עשרות משפחות פולניות שסייעו ליהודים שילמו על כך בחייהן - ביניהם יוסף סובה ואשתו מן היישוב וייז'חוביצה, יעקב ויוזפה שמצ'יארסקי שגרו ליד בית-החרושת "צ'נסטוחוביאנקה", תדיאוש וצ'סלאבה בנדארסקי, ואחרים.
אחרי המלחמה זכו כמה מתושבי צ' לתואר "חסידי אומות העולם" של יד ושם בירושלים, ביניהם אירנה אוגנייבסקה ובעלה בוגדן יוראש; מריאן ברוסט ואשתו לוצינה; הנריק, אניילה והנריקה ברוסט; סטניסלבה דמסקה; ברברה פרנצ'ישק ואוטיליה היידאס; רומן, אפולוניה והלנה פינדלאק; יאן ומריאנה צ'אפלה.

ענישת פושעי מלחמה שפעלו בצ'נסטוחובה
ב-1945-1946 הועמדו לדין חלק מפושעי המלחמה. היינריך קסטר, מחסל "הגטו הקטן", הודה שרצח במו ידיו כ-400 יהודים והוצא להורג. פרנץ פיקוס והרמן שבלסקי, שניהם "פולקסדויטשה" ששירתו בגסטאפו בצ', הואשמו בהתעללות אכזרית בעצירים ובמיוחד ביהודים והוצאו גם הם להורג. יותר מ-10 פושעי מלחמה נוספים שפעלו בצ', ובהם מנהלי עבודה במחנות "הסאג" שעינו את העובדים היהודים, נשפטו אחר-כך בפולין ובגרמניה. ב-1959 נשפט וילהלם אונקלבאך, נהגו האישי של דגנהארט, למאסר עולם בבית-המשפט בהנאו (גרמניה) על רצח 7 מיהודי צ'. פאול דגנהארט אושפז ב-1959-1960 בבית חולים פסיכיאטרי בגרמניה. רק במאי 1966 הסתיים משפטו, בית המשפט בלינבורג שבגרמניה גזר עליו מאסר עולם.