צ'רנקוב CZARNKOW

צ' נזכרת לראשונה במקורות כתובים משנת 1108. ב- 1111 העניק לה נסיך פומרניה מיישקו "הזקן" הכרה כעיר ומסר אותה מתנה למשפחת אצילים פולנית, במאה ה-14 חידש מלך פולין קז'ימייז' "הגדול" את זכויות העיר של צ', רוב תושביה התפרנסו מחקלאות ומלאכה, צ' התפרסמה בעיקר במלאכת אריגת הבדים ובמלאכות הקשורות בה כמו טווייה, סריגה, רקמה וכו'. אחרי "מלחמת שלושים השנה" (1618- 1648) התיישבו בצ' גרמנים רבים. בעלי העיר העניקו לאוכלוסייה נרדפת זו חופש דת ופולחן.בשנת 1674 התגוררו בצ' 721 תושבים. המתיישבים הגרמנים הכניסו שכלולים רבים בשיטות העבודה של ייצור הבדים. בעיר נוסדו גם מפעלים לייצור לבנים, מבשלות בירה ואחרים, והתקיימו בה 8 ירידים שנתיים.
בשנת 1772, בעקבות חלוקת פולין הראשונה, סופח האזור כולו לפרוסיה. התפתחותה הכלכלית של צ' נמשכה גם תחת השלטון הפרוסי, אם כי בקצב איטי. היו בה אז 135 אורגים, וגם מספרם של הטווים ושאר בעלי המקצועות הקשורים לייצור בדים היה רב. ב-1776 פרצה בצ' שרפת ענק שכילתה את רוב הבתים בעיר, השיקום היה ממושך וקשה. בשנים 1807- 1815 נכללה צ' ב"נסיכות ורשה", ועל-פי החלטת קונגרס וינה ב-5ו8ו נכללה צ' בנסיכות פוזנן, שהיתה חלק מפרוסיה.
במחצית הראשונה של המאה ה-9ו התקשתה צ' לייצא את תוצרת המפעלים שפעלו בה, משום שהיתה רחוקה מדרכי תחבורה ראשיות, ואולם במחצית השנייה של המאה חוברה למסילת-הברזל שניידמיהל-פוזנן, וגם חוף הנהר נוטץ' שזרם ליד העיר הוכשר לשיט. נתיבי התחבורה החדשים אפשרו את פיתוח המסחר והתעשייה בצ', ונוסדו בה כמה וכמה מפעלי תעשייה. בראשית המאה ה-20 התפתחו גם הסחר בסוסים, בבשר בקר, בעורות, בצמר ובחיטה. פיתוח נתיבי המים פתח בפני הסוחרים המקומיים אפשרויות חדשות.
הפיתוח הכלכלי לווה גם בגידול האוכלוסייה ובפיתוח מוסדות החינוך וחיי התרבות. בעיר נוסדו כמה בתי-ספר יסודיים חדשים, נפתח סמינר למורים, הוקמה ספרייה עירונית ונוסדו שני בתי-דפוס.
אחרי מלחמת העולם הראשונה נכללה צ' במדינת פולין העצמאית, ואולם קרבתה לגבול גרמניה היוותה מכשול להתפתחותה. רוב היהודים עזבו את העיר, וגם גרמנים רבים בחרו לחזור למולדתם, ואת מקומם תפסו מתיישבים פולנים. ב-1921 מנתה צ' 3,970 תושבים וב- 1939 - 5,000. בין שתי מלחמות העולם היתה צ' לעיר שירותים ומסחר בעיקרה. ממפעלי התעשייה הגדולים שהיו בה בעבר נשארו רק המבדוק שעל הנהר ושתי מנסרות עצים.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה גורשו תושבי צ' הפולנים, הרוב בעיר, לגנרל-גוברנמן ; חלקם נשלחו משם למחנות עבודה בגרמניה וחלקם נכלאו במחנות-ריכוז. יהודים תושבי צ' נזכרים לראשונה במאה ה-דב. בגלל היעדר דרכי גישה נוחות לערים אחרות באזור התקשו היהודים להתפרנס מן המסחר. רבים מהם היו אפוא לבעלי מלאכה שייצרו בעיקר את הדרוש לאיכרי הסביבה, ורק מקצתם עסקו במסחר ובתיווך. תנופת הפיתוח שפקדה את העיר במחצית השנייה של המאה ה-19, בעקבות חיבורה למסילת-ברזל ופיתוח נתיבי המים, פתחה בפני היהודים אפשרויות פרנסה חדשות ומספרם בעיר הלך וגדל. ברובע היהודי נוספו אז בתים חדשים והצפיפות בו גברה.
לקראת סוף המאה ה-9ו היו רוב יהודי צ' סוחרים ובעלי חנויות; לקוחותיהם באו בעיקר מקרב הלא-יהודים בעיר ומאיכרי הסביבה. בין הסוחרים היהודים היו הבדלים גדולים בהיקף עסקיהם - לצד בעלי עסקים ובתי-מסחר גדולים היו הרבה סוחרים זעירים ורוכלים ; ברחובות המרכזיים התרכזו בעלי החנויות הגדולות, ואילו ברחובות הקטנים של הרובע היהודי היו הרבה חנויות קטנות. בעיר היו גם כמה מסעדות כשרות בבעלות יהודים, אף שבין לקוחותיהן היו גם לא-יהודים. מספר בעלי המלאכה היהודים פחת מאוד בהשוואה לתקופה הקודמת. אחדים מן היהודים היו פקידים.
בתקופה הזאת התארגנה הקהילה היהודית והקימה את מוסדותיה. פרנסי הקהילה, שנבחרו מקרב האמידים והמשכילים, היטיבו לייצג את יהודי המקום בפני העירייה וגם בפני השלטון המרכזי. אחדים מהם הורישו את תפקידם לבניהם. על-פי רוב נבחרו לתפקידי ההנהגה בני המשפחות פרידמן, קריגר, כהן ומיכלסון. אחד הפרנסים, סוחר התבואות יוסף הירשברג, התפרסם הודות ליחסיו המיוחדים במינם עם בעלי האחוזות שבסביבה, קשרים שלא אחת הועילו לקהילה. אחדים מנכבדי הקהילה נבחרו גם למועצת העיר ומילאו תפקידים בכירים בעירייה.
ב-1759 הוקם בצ' בית-כנסת ראשון בנוי עץ, וב-1878נבנה במקומו בית-כנסת מודרני ומרווח, על-פי תכניותיו של אדריכל לא-יהודי, דילינג שמו. בית-הכנסת החדש, מן הבניינים היפים בעיר, היה בנוי מלבנים בגוונים שונים, ובחלונותיו שובצו זכוכיות צבעוניות. בצ' היה בית-עלמין יהודי עתיק יומין. ב-1819 נפתח בית עלמין חדש, ששימש את יהודי המקום עד לימי השלטון הנאצי.
במאה ה-8ו היה לקהילה גם בית-ספר משלה. בשנת 1747 הרסה סופה עזה את בניין בית-הספר, שהיה בנוי מעץ, ו-10 ילדים יחד עם מורם נקברו מתחת להריסות. לזכר הנספים חיברו יהודי צ' תפילת "יזכור" מיוחדת, ומדי שנה ביום האסון קראו אותה בבית-הכנסת. המנהג הזה התקיים עד לתקופת השואה.
בשנות ה-30 של המאה ה-9ו עדיין נזכרים בית-ספר יהודי ושני מורים יהודים - זלינגר וגבריאל מוריץ, וב- 378ו נזכר המורה אברהם לוונטל. ב-1858 היו בבית-הספר הזה 3 כיתות ולמדו בו יותר מ-00ו ילדים. ב-1878 בנתה הקהילה בניין חדש לבית-הספר. בעת ההיא הורו בו שני מורים ותיקים, יוליוס ולטר, שפרש לגמלאות ב-1894 וקיבל אות כבוד ממלך פרוסיה, ומוריס ליפמן. בשלהי המאה ה-9ו הלך ופחת מספר התלמידים בבית-הספר היהודי, וב-1907 נותרו רק 30 תלמידים שלמדו בכיתה אחת. לצד בית-הספר היסודי היהודי היה בצ' גם בית-ספר ללימודי דת. נראה שמאוחר יותר נסגר בית- הספר היסודי של הקהילה והילדים היהודים למדו בבית-הספר הכללי. חלקם המשיכו בלימודיהם בגימנסיות ובאוניברסיטאות.
עם חברות הצדקה והסעד שפעלו בקהילת צ' נמנו החברה קדישא, שמלבד עיסוקה בקבורת המת התמסרה גם לטיפוף בחולים ובמיוחד סייעה לאנשים ערירים בעת מחלתם ובקבורתם ; חברת "מלביש ערומים", שסייעה בלבוש לילדי עניים ; ואגודת נשים, שטיפלה בעיקר בילדים נזקקים. בתחום התרבות פעלו סניף "האגודה לתולדות עם ישראל וספרותו" ; חברת "בני משה", שניסתה לגשר בין הנהייה אחר התרבות הגרמנית לבין מסורת תורת ישראל ; וחברת "קול רינה", היא מקהלת הקהילה, בניצוחו של המורה והחזן כהן, שליוותה את התפילה בחגי ישראל. ב-1905 נוסד בצ' סניף התנועה הציונית בהנהגתו של משכיל מקומי, ק' קלמן.
הרב הראשון של צ' ששמו ידוע לנו היה ר' משה במ"פ (כיהן בשנת 1770 לערך); אחריו נזכרים הרב יצחק גאון (בשנת 1820); ר' ברוך הכהן; ר' שלמה זלמן, מחבר "ברכת אברהם" (נדפס ב-1828 , לאחר מות מחברו); ר' אליהו שפירא, שפעל בעיר בשנת 1831, מחבר "לקט אליהו". מאז נבחרו לרבני העיר רק בעלי תואר "דוקטור". בשנות ה-40 עלה על כס הרבנות בצ' ד"ר שלמה פופר (נפטר ב-891ו), שכיהן בתפקידו כיובל שנים ותרגם לגרמנית את "דרישת ציון", חיבורו של הרב צבי הירש קלישר. גם הרבנים שבאו אחריו היו כולם בעלי השכלה גבוהה, כמקובל בפרוסיה ובכל גרמניה. בשנים 1893- 1898 כיהן בקהילה הרב ד"ר שמואל פרוינד. יורשו בתפקיד (משנת ו09ו), הרב ד"ר חיים יהודה וייל, הנהיג כמה חידושים בסדרי התפילה, כגון דברי ברכה לזוגות שאך נישאו, ליולדות בעת תפילת השבת, ועוד. הרב וייל גם יזם הקמת מקווה חדש בצ'. הוא נמנה עם תומכי "אגודת ישראל", והיה גם פעיל מרכזי של "האגודה לתולדות עם ישראל וספרותו", שעסקה בהפצת השכלה היסטורית וספרות יהודית. בשנת 1919 עם הכללת צ' בגבולותיה של פולין, עזב הרב וייל את קהילתו ועבר לדיסלדורף, ומשם לאמסטרדם. נספה בשואה. אחרון הרבנים בצ' היה ד"ר שיינמן, שכיהן בקהילה בין שתי מלחמות העולם.
בתקופת השלטון הפרוסי התגייסו צעירים יהודים רבים לצבא פרוסיה, ומהם שהצטיינו בקרב, תחילה בימי המלחמה נגד הדנים בשנת 1864, ואחר-כך בעת מלחמת העולם הראשונה.
אחרי המלחמה, כשצ' הוחזרה לשלטון פולין, עזבוה רבים מתושביה היהודים שבחרו להתיישב בערי גרמניה ובעיקר בברלין. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הלכה הקהילה והידלדלה, ותהליך זה נמשך עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה.
מיד לאחר פלישת הגרמנים לפולין, בספטמבר ,1939 ,הרסו הכובשים את בית-הכנסת המפואר והחלו ברדיפות קשות של היהודים - רכושם נגזל והם הוכו, עונו והושפלו. על-פי פקודת הימלר מ-30 באוקטובר 1939 גורשו גם יהודי צ', כרוב אחיהם במחוז פוזנן, לתחום הגנרל-גוברנמן. ב- 1940/1 הוציאו הנאצים את אבני המצבות מבית-העלמין היהודי ופירקו את החומה, וב- 1943 יישרו את השטח ולא השאירו זכר לבית-העלמין היהודי, 125 מיהודי צ' נרצחו במחנות השמדה.