ה' ניסן ה'תשפ"ב

פאלניצה FALENICA

 

ישוב עירוני בפולין
מחוז: וארשה
נפה: וארשה
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:
  • בשנת 1941: כ- 1,108
  • יהודים בשנת 1941: כ- 1,761
תולדות הקהילה:
במלחה"ע ה - II
פאלניצה נכבשה בידי יחידות הצבא הגרמני ב- 19 בספטמבר 1939. עם כניסתם לעיירה הציתו הכובשים את המרכז המסחרי של העיירה. רבים מבני המקום עזבו את בתיהם ונמלטו לאזורים שבמזרח פולין. כעבור כמה שבועות הקימו הגרמנים בפאלניצה גטו והעבירו אליו גם את היהודים מן העיירה מיידזישינק, השוכנת בקירבתה של פאלניצה , וממקומות אחרים. באותו זמן הוקמו בפקודת הגרמנים יודנראט ומשטרה יהודית. כעבור כמה שבועות הוציאו הגרמנים את אנשי היודנראט - צוקרמאן ודינסטמאן - להורג ומינו אחרים במקומם. בשנת 1940 העבירו הגרמנים לפאלניצה עשרות יהודים מלודז'. אחדים מאלה צורפו למשטרה היהודית שפעלה בגטו פאלניצה . עבודות כפייה, הגבלות תנועה, החרמת רכוש היו מנת חלקם של היהודים יום יום. הגרמנים הפכו את המנסרה של ראובן נויבירט למחנה לעבודת כפייה. בבניין הצריפים במחנה עבדו 114 יהודים. למרות הרדיפות עלה בידי היהודים בפאלניצה לשפר מעט את תנאי החיים שלהם. הפולנים סיפקו לגטו קמח וממנו אפו לחם ששווק על-ידי אותם פולנים לווארשה. אשתו של ראובן נויבירט תמכה בכספה ב"בית היתומים". היא הקימה גם מרפאה ושימשה בה כאחות. בערך 2,300 מבין העניים שבעניים קיבלו ארוחות חמות במטבח הציבורי שהוקם בגטו. עם פרוץ המלחמה בין גרמניה ובין ברית המועצות בקיץ 1941 גברו הרדיפות של יהודי פאלניצה . הגרמנים סגרו את הגטו. רבים מיהודי פאלניצה הוצאו ושולחו למחנה העבודה יוזפוב ע"נ ויסלה ולקארצ'ב לחפירת תעלות מים. יהודים נשלחו גם למקומות אחרים. הצפיפות בגטו הסגור הביאה להיווצרות מגיפות. בינואר 1942 נמצאו בפאלניצה 6,500 יהודים בערך. בקיץ 1942 החליטו הגרמנים לחסל את הגטו. ב- 18.8.1942 נדחסו יהודי גטו פאלניצה , גברים, נשים, זקנים וטף לתוך קרונות מטען שאשנביהם סגורים ומסוגרים והובלו לטרבלינקה. כאשר נודע לראש היודנראט דאז שאנצר על כוונתם של הגרמנים הוא שם קץ לחייו, לאחר שהרג את כל בני ביתו. בעת חיסול הגטו היו מקרים אחדים של התנגדות לגרמנים. ולוול יעלען ומוטקה גולדברג הרגו בקרדומים את הגרמנים שבאו להוציאם מתוך ביתם. הם נורו במקום. הגרמנים השאירו בפאלניצה רק את היהודים שעבדו במנסרה. ב- 2 במאי 1943 הגיע למחנה העבודה מפקד הז'אנדרמריה במטרה לחסל את הפועלים היהודיים. כאשר נודע הדבר ליהודים הם גילו התנגדות. הגרמנים הרגו 99 מן הפועלים היהודיים שהיו אז במקום. ביניהם היה גם בעל המנסרה ראובן נויבירט. הניצול היחיד היה משה פרידמאן. אשת אחד הפועלים הפולניים החביאה את בתו של ראובן נויבירט, שרה, ואחר כך סייעה להוציאה אל מחוץ לגטו לפני חיסולו. אשה יהודייה מפאלניצה בשם נאדבורני ובנה בן ה- 14 יז'י מצאו מחבוא אצל פולנים. אחדים מבני פאלניצה הצטרפו ללוחמים נגד הנאצים. אחד הלוחמים בגרמנים מבני פאלניצה היה שמחה קורנגולד, שיחד עם אחיו זאב ואחותו פרל היה בין לוחמי גטו וארשה, שם היה חבר הקבוצה הלוחמת של בית"ר. לאחר חיסול גטו וארשה ניצל בידי אנשי מחתרת פולניים. שמחה קורנגולד עלה ארצה ונבחר לתפקיד המזכיר הארצי של ארגון אסירי הנאצים בישראל. אחיו זאב נפל במהלך ההתקוממות במחנה בפוניאטוב. לוחם אחר היה שלמה לייטמאן. לייטמאן השתתף במרד במחנה ההשמדה סוביבור בשנת 1943.

 

פיתוחו של היישוב פאלניצה הוחל במחצית השנייה של המאה ה- 19. פאלניצה מוקפת יערות, אווירה צח ועל כן שימשה בחודשי הקיץ מקום קיט לתושבי וארשה. היהודים הראשונים התיישבו בפאלניצה בשנות השמונים של המאה ה- 19. פרנסתם היתה על המסחר הזעיר והמלאכה. עם פיתוחה של פאלניצה כמקום קיט נפתחו בפני היישוב היהודי, שהלך וגדל, מקורות פרנסה חדשים. מקצת מן היהודים החלו לעסוק בהגשת שירותים לאורחים ולמבריאים שבאו למקום. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, לאחר שקיבלה פאלניצה מממשלת פולין מעמד של יישוב עירוני, הגיעה פאלניצה לשיא שגשוגה. בשנת 1921 היו בה 1,761 נפש ובתוכם 1,108 יהודים. ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה התגוררו במקום כ- 2,000 יהודים. לעיר הגיעו יהודים אמידים וביניהם היו רבנים, אדמו"רים ובני לווייתם. לרבים מעשירי וארשה היו בפאלניצה בתי קיט. בעיר הוקמו אכסניות ומסעדות כשרות וגם בעלי החנויות נהנו מן הגיאות. גדל גם מספר בתי המלאכה, ובייחוד הלך וגדל מספרם של המפעלים הזעירים בענפי הבניין, שהעסיקו נגרים, מסגרים, פחחים, צבעים וכיו"ב. בבעלות משפחה יהודית היו מנסרת עצים ומשרפת לבנים. עם התבססות היישוב היהודי בפאלניצה בראשית המאה ה- 20 הוקם במקום בית כנסת וקודש בית עלמין. בשנים שלאחר מכן הוקמו בית מדרש של חסידי פוריסוב ושטיבלאך של חסידי גור, אלכסנדר, ראדזין, גרודזיסק וקולבייל. מן הרבנים שכיהנו בפאלניצה ידועים לנו ר' מרדכי אשר ב"ר אהרון, שהיה רבה הראשון, ור' פנחס פינקלשטיין, שנתמנה לרב ואב"ד בשנת 1912. בשנים שכיהן בפאלניצה יצאו לאור חיבוריו "פנים יפות" על ספר תהילים, ספר "זיו הפנים" על קורות חייו של ר' פנחס הלוי הורביץ כאב"ד דפראנקפורט ע"נ מיין ו"כוכב אור". ר' פנחס פינקלשטיין נספה בטרבלינקה יחד עם בני קהילתו באלול תש"ב (אוגוסט 1942). בתקופה שבין שתי מלחמות העולם קבע את חצרו בפאלניצה ר' אברהם משה קאליש משושלת אדמו"רי וורקא, שכונה האדמו"ר מפאלניץ. בין האורחים הקבועים בפאלניצה היו הרב ר' מאיר יחיאל הלוי האלשטוק, האדמו"ר מאוסטרובה, ור' חיים ירחמיאל טויב, האדמו"ר מזוולין. בקהילה הוקמו חברות סעד מסורתיות, כגון "ביקור חולים", שארגנו הנשים לשם טיפול בחולים, ו"לינת צדק" למתן עזרה רפואית לעניים. בבעלותה של האחרונה היתה מרפאה משוכללת ובה רופא ואחות קבועים. בשנת 1934 חנכה כאן החברה להגנת בריאות הילד "טאז" בווארשה "בית יתומים" שנתחנכו בו למעלה מ- 100 ילדים בני 4 עד 18. בית היתומים היהודי בפאלניצה נתמך בידי עיריית וארשה. מדי שנה, בקיץ, היו מגיעים לפאלניצה כ- 200 ילדים, כדי לשהות בקייטנות של חברת "צנטאס". בשנת 1938 הקימה חברת "עזרה" מווארשה "מושב זקנים" בפאלניצה . בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היתה ההסתדרות הציונית מיוצגת במקום על-ידי הסניפים של "הציונים הכלליים" על שני הזרמים - "עת לבנות" ו"על המשמר". כמו כן היו במקום סניפים של "המזרחי", "פועלי ציון" ו"התאחדות" והרוויזיניסטים (1929). בפאלניצה הוקמו גם קנים של "הנוער הציוני", "צעירי המזרחי", "גורדוניה", "השומר הצעיר", "פרייהייט" ("דרור"), בית"ר, ו"ברוריה" לבנות( דתיות). בשנת 1930 הקימה תנועת "החלוץ" מרכז הכשרה במנסרת העצים של ראובן נויבירט. רבים מאלה שעברו כאן הכשרה עלו אחר כך לארץ-ישראל במסגרת פלוגת ההכשרה של קיבוץ "שחריה". עם תום מלחמת העולם הראשונה עלו מספר בני נוער מפאלניצה לארץ-ישראל. אחד מהם היה גרשון דוא-בוגן, שהצטרף ל"פועלי ציון" והיה חבר המרכז הארצי העולמי של תנועה זו. הוא היה סופר ועיתונאי שכתב ביידיש ובעברית. הוא נהג לחתום על מאמריו בכינוי "אדמוני". עם הפילוג שחל ב"פועלי ציון" עבר גרשון דוא-בוגן ל"פועלי ציון" (שמאל). בשנת 1918 עלה לארץ-ישראל וייצג בה את המרכז העולמי של "פועלי ציון" (שמאל). הוא יצא לרוסיה הסובייטית בשליחות תנועתו והשתתף בוועידה הראשונה של ה"קומינטרן". שם פגש את לנין, הושפע ממנו וחזר לארץ-ישראל והוא קומוניסט. הוא היה ממייסדי המפלגה הקומוניסטית בארץ-ישראל. שלטונות המנדט הבריטי גירשוהו מן הארץ והוא נסע לברית המועצות ושימש בלדר של ה"קומינטרן" בארצות שונות. אחרי מלחמת העולם השנייה חזר לפולין וכעבור זמן מה נהרג בתאונת דרכים. אחיו של גרשון, ישראל דוא, היגר לארצות הברית ונודע שם כסופר יידיש. מבין המפלגות הלא-ציוניות בלט בפאלניצה סניף של "אגודת ישראל". סביב הספרייה על-שם י"ל פרץ התרכז סניף של ה"בונד". כמה מבני הנוער היהודי נתפסו לקומוניזם ופיתחו פעילות ענפה ברוח תנועתם. לא פעם היו התנגשויות אלימות ביניהם ובין בני הנוער שהיו חברים בארגונים הציוניים, או השתתפו במרכז ההכשרה או גם ביניהם ובין יהודים חרדיים. רוב ילדי ישראל למדו בחדרים מסורתיים ומספר בני נוער למדו ב"ישיבה קטנה" שבבית המדרש. הבנות למדו בבית- הספר "בית יעקב" מיסודה של "אגודת ישראל". בגלל חובת הלימוד בבתי-הספר הפולניים למדו רבים מילדי פאלניצה בבית- הספר העממי הפולני שבמקום. הספרייה על שם י"ל פרץ, שנזכרה לעיל, קיימה מועדון של ה"בילדונגס פאריין" (אגודה להשכלה) ולהקה דרמטית. במקום פעל גם מועדון ספורט של "מכבי".