פודדמביצה PODDEBICE

פודדמביצה היתה עייירה פרטית בבעלות האצולה, מעמד עיר ניתן לה במאה ה-14. בשנות ה-70 למאה ה-18 השתקעו בפודדמביצה יהודים (כ-9 משפחות). בעל העיר נתן להם סייוע והלוואות להתקנת משק ביתם, למסחר או לפתיחת סדנות. קבוצה גדולה יותר של יהודים השתקעו בעיירה בתקופת הניסיון לפתח בה תעשייה. ב-1821 הביא בעל העיירה מספר גרמנים אורגים, ועשה עימם הסכם אשר בין השאר הגביל את זכויות ההתיישבות של היהודים, אך התיר להם לקנות מקרקעין ולהתגורר בשני רחובות בלבד. אולם הגבלות אלו לא בלמו את זרימת האוכלוסים היהודים לעיירה, ועמם נמנו קבלני אריגה, המשתפים פעולה עם אורגים יושבי פודדמביצה , וכן בעלי מלאכה שונים. אלא שלאחר 1831 התחילה לשקוע תעשיית האריגה בעיירה, ואף נשלל ממנה מעמד העיר ב-1870, ואף על פי כן עלה מספר היהודים היושבים בה, וכן עלה האחוז שלהם באוכלוסיה הכללית. חיסול תעשיית האריג נטל את פרנסתם של היהודים בקבלנות האריגה, על כן עברו רובם למסחר בתוצרת חקלאית ובמוצרי אריגה של מרכזי התעשייה שבסביבה. ב-1879 נפגע הציבור היהודי בפודדמביצה על ידי דליקה גדולה, שאכלה כמעט את כל בתי היהודים ברחובות דלוגב ווארשאווסקה.
בשלהי המאה ה-18 ישב על כס הרבנות בפודדמביצה ר' יהודה בר' יצחק פרנקל, בשנות ה-50 למאה ה-19 כיהן ברבנות ר' יחיאל מיכל בר' אברהם גולדשלאג. הוא הניח אחריו כמה כתבי-יד שלא נתפרסמו. אחריו עלה לרבנות ר' יעקב קאופמן. מראשית המאה ה-20 ועד 1926 ישב על כס הרבנות בפודדמביצה ר' משה חיים בלום. רבה האחרון של העיירה היה ר' י. י. רוטפלד.
יהודי פודדמביצה חזו מבשרם את תוצאותיה של מלחמת העולם ה- I. רבים מהם סחרו בבקר, בתבואה ובקמח, ומסחרם היה כרוך בנסיעות רבות בסביבה בתקופה מועדת לפורענות זו. בחורף 1915 נרצחו באחד הכפרים שלושה סוחרי בקר יהודים, מבני פודדמביצה. למרבה הרעב נצטמצמה פפפרנסתם של יהודי פודדמביצה בגלל קיצוב במזונות, שכן נאסר המסחר החופשי בקמח, והמיליציה שהקינו הגרמנים נהגה ביד קשה ביהודי העיירה שסחרו בקמח בחשאי.
בתקופת המלחמה הגדילה לעשות בתחום בתרבות אגודת העזרה של הנוער ("יוגענד אונטערשטיצונג פאריין"), אשר מלמד פעולתה הסוציאלית ערכה גם הרצאות.
בתקופה שבים שתי מלחמות העולם לא חלה תמורה ממשית במיבנה המקצועי של יהודי פודדמביצה, מלבד גידולה של קבוצת קבלני התובלה והעגלונים, המתפרנסים מהובלת סחורות והסעת נוסעים בקו לודז - פודדמביצה. בראשית שנות ה-30 מכרו מקצתם את הסוסים וקנו אוטובוסים, שפעלו בקו הנ"ל. אולם ב-1936 ביטלו השלטונות את הזכיון של החברות הקטנות. יהודי פודדמביצה העוסקים בתובלה נאלצו לשוב לעגלונות. נוסף לכך הלך וגבר בעיירה החרם הכלכלי על היהודים.
בתקופה ההיא גילו פעילות בעיירה המפלגות הבאות: הציונים הכלליים, פועלי ציון שמאל וימין, המזרחי, אגודת ישראל ופועל יאגודת ישראל. בבחירות להנהלת הקהילה ב-1931 זכו הציונים הכלליים ב-3 מנדאטים, פועלי ציון שמאל - ב-1, אגות ישראל - ב-2, רשימת בעלי המלאכה - ב-1, ורשימת הבלתי-מפלגתיים גם היא במנדאט 1. בבחירות לסיים (הפרלמנט) ב-1922 ניתנו כמעט כל קולות היהודים בפודדמביצה (667 קולות) לבלוק היהודי הלאומי.
ביוזמת המזרחי ופועלי אגודת ישראל נוסד בעיירה חדר מתוקן. ביוזמת אגודת ישראל נוסד גם בית-ספר לבנות בית יעקב. בעיירה פעלו שלוש ספריות יהודיות, אחת של הסתדרות הציונים, אחת של פעולי ציון-שמאל, והשלישית של פועלי אגודת ישראל. ליד הספריות פעלו חוגים לדראמה.

 

זמן מועט לאחר שכבשו הצבאות הנאציים את העיירה, בראש השנה (14.9.1939), ערכו בה הגרמנים "הצגה": הם ציוו לסדר שתי תהלוכות- קבוצת יהודים עם הרב רוטפלד בראשם, ופולנים עם הכומר המקומי. אחר כך אסרו את כל ההולכים לשלושה ימים. לבסוף אילצו את הרב והכומר לגרוף בידיהם החשופות את הצואה שנצטברה. הגיטו הוקם בפודדמביצה בנובמבר 1940 והיה פתוח. הוא הקיף את החלק המוזנח ביותר בעיירה; אפילו ראש העיר הדגיש, כי הבתים שנועדו ליהודים רעועים ומוזנחים, וראויים לפריקה. לדירות אלה נדחסו 1,500 יהודים, ביניהם היו קרוב ל- 150 פליטים ממקומות אחרים. על אף התנאים המחרידים דחקו הגרמנים לגיטו ברבע הראשון של 1941 קרוב ל- 600 פליטים מלנצ'יצה. כך גדלה אוכלוסיית הגיטו במידה ניכרת-עד כ- 2,000 נפש. בגיטו לא היו מקורות פרנסה אפילו לבעלי-מלאכה, ועל כן הופיע חיש מהר הרעב. מצב זה הביא להפגנות ב- 1941, שמחו נגד היודנראט (בראשות סוסנובסקי). היודנראט השתדל להקל על מצוקת העניים על-ידי פעולת עזרה ציבורית. ועד העזרה בגיטו כלל בין פעולותיו בחורף 1941 גם חלוקת חומרי הסקה: 10 ק"ג כבול ו- 5 ק"ג עצים לשבוע למשפחה. באוקטובר 1941 הקרין צוות גרמני מפוזנאן סרט במועדון גרמני שבעיירה. בערב באו שניים מעובדי הצוות שיכורים לגיטו, כדי להתבדר על חשבון היהודים. הם הציתו בגפרור את זקנו של יהודי שנקרה בדרכם. בלילה דרשו מיו"ר היודנראט לספק להם נשים, כביכול לעבודה בגרמניה. מבין הנשים שהובאו בחרו בשתי צעירות ואת השאר כלאו בבניין היודנראט. את השתיים לקחו אתם למעונם וניסו לאנסן. הצעירות התגוננו בעקשנות, והגרמנים שחררו אותן וציוו עליהן לשתוק. אף על פי כן הגיע העניין לידיעת שלטונות המקום, ושני הגרמנים הובאו לפני בית דין מיוחד בלודז', והואשמו בחריגה מסמכותם ובניסיון של "הילול הגזע". לאחד נפסקה נזיפה, ולשני- מאסר שנה וחצי. הטרור הנאצי החריף ב- 1942, זמן מועט לפני חיסול הגיטו. ביום השלישי, ב- 17.3.1942, תלו הגרמנים חמישה יהודים בשוק העירוני, לעיני האוכלוסים היהודים שהובאו למקום. ההוצאה להורג נכפתה על השוטרים היהודים. יו"ר היודנראט נכפה לנאום נאום המנמק את גזר-הדין. אל הגרדום הובהלו גם תלמידי בתי הספר העירוניים למען יחזו. הקורבנות נקברו בקבר אחים. לאחר התלייה ירדה אימה על תושבי הגיטו. חלק מהגברים הצעירים התייצבו מרצונם לשילוח אל מחנות העבודה, שכן הניחו כי העבודה תצילם מהשמדה. בין היתר, ב- 27.3.1942- 21 הגיעו למחנה העבודה היהודי בקונין 90 גברים צעירים מפודדמביצה כמתנדבים. ליהודי פודדמביצה נודע כבר אז מפי האוכלוסים הפולנים בסביבה על שילוח היהודים מנפות קולו וקוטנו אל מחנה ההשמדה בחלמנו. חיסול הישוב היהודי בפודדמביצה התחיל ביום ו' באיסרו חג פסח, (10.4.1942). 1,800 היהודים נדחסו לכנסייה המקומית ונכלאו בלי מים ומזון. רק לאחר ימים אחדים לכליאתם עלה בידי היודנראט, במחיר שוחד גדול, לספק מעט מים, לחם ומרגרינה. בכנסייה התרחשו מראות זוועה: למעלה מעשרה נפטרו, אחדים יצאו מדעתם, שתי נשים ילדו. לפי גירסה אחת, הוצאו היהודים מהכנסייה קבוצות-קבוצות ושולחו למחנה השמדה. לפי גירסה אחרת, לאחר ימים אחדים הוצאו כולם יחד מהכנסייה; נערכה סלקציה, וחלק מהיהודים, בעיקר זקנים, חולים וילדים, המיתו הגרמנים בו במקום. הקבוצה של בעלי מקצוע וגברים ונשים כשרים לעבודה נלקחו כנראה לגיטו לודז' או למחנות-עבודה. שאר היהודים שולחו לחלמנו. לפי עדות אחרת, ציוו השלטונות על כל היהודים -עוד לפני ריכוזם בכנסייה ביום ו' - לצאת למיפקד לעבר כביש המוביל ללנצ'יצה. החולים והתשושים הובאו לשם בעגלות, השאר הלכו ברגל. משם הובאו הכול לשטח האימונים הצבאי וסודרו בטורים. את המיפקד ערכו ראש העיר והשוטרים הגרמנים, שהיכו ביהודים בהזדמנות זו. אחר כך נרדפו הכול בחזרה העירה, נוכח לעגם של חלק מהאוכלוסים הפולנים, ורק אחר כך רוכזו היהודים בכנסייה. מבין הכלואים בכנסייה ניצלו מגירוש שלושה יהודים בלבד: הם התחבאו בעליית הגג ובמגדל הפעמונים מתחת לערמות רעפים ואשפה. עודד אותם לברוח רבה של אונייוב, שנמצא אף הוא בכנסייה. (מאז בריחתו של הרב רוטפלד, רבה האחרון של פודדמביצה לתחום הגנראלגוברנמנט, כיהן רבה של אונייוב כרבה של פודדמביצה). הרב עודד את הבורחים, כדי שישארו בחיים עדים לפשע. הוא נתן בידיהם מכתבי המלצה אל רבני הסביבה. הנחבאים שמעו את קולות האקציה המתרחשת לפני הכנסייה. אחר כך חיפשו הגרמנים בבניין כולו, מצאו את אחד המתחבאים וירו בו. את שני האחרים לא גילו. לאחר שהסתלקו הגרמנים ירדו שני היהודים ממחבואם, שברו שמשה והשתלשלו בעזרת חגורות החוצה. שניהם נמצאו אחר כך בין היהודים המעטים של פודדמביצה שעברו את המלחמה בשלום.