פודקאמיין Podkamien

בפודקאמיין נמצא כבר במאה ה- 13 מנזר של הדומיניקאנים; ב- 1245 נכבש ונהרס המנזר בידי הטאטארים, ונטבחו תושביו. העיר שוקמה במחצית השנייה של המאה ה- 15; נבנתה אז. טירה בצורה ולמרגלותיה עיירה - שתיהן השתייכו לאחוזות המלך. ב- 1519 שוב נהרסה פודקאמיין בידי הטאטארים ושוקמה אך לקראת סוף המאה ה- 17, פיתוחה המהיר לערך של פודקאמיין חל במאה ה- 18 עת היתה לעיר פרטית של האצולה. במאה ה- 19 נבלם פיתוחה של העיירה ופודקאמיין נתקיימה בצילה של ברודי המרוחקת ממנה ב- 24 ק"מ. בעת מלחמת-העולם הראשונה נפגעה העיר ובחלקה נהרסה בידי חיילות הרוסים. במקום עמד על תילו מינזר של דומיניקאנים, שחזרו אל העיר בסוף המאה ה- 15, ובו איקונין ששימש מטרה לעלייה לרגל של המוני מאמינים נוצרים. היהודים ישבו בפודקאמיין כבר במאה ה- 17, והיישוב היה כפוף לקהילת לבוב. במחצית השנייה של המאה ה- 18 גדל היישוב היהודי והקהילה, שהפכה כנראה אז לעצמאית, חלשה גם על היהודים הכפריים שבסביבה, 84 במספר. הוקם אז בית-הכנסת בנוי עץ, שעמד על תילו עד מלחמת-העולם הראשונה. ראשוני היהודים בפודקאמיין עסקו במאות ה- 17 וה- 18 בחכירה, מוזגנות, מסחר זעיר ומלאכה, ובמאה ה- 19 היו בפודקאמיין 44 חנויות ודוכני-מכירה, רובם ככולם בידי היהודים. מקצת האחרים סחרו ביבול החקלאי, בעיקר בשזיפים ואגוזים, שבהם נשתבחה הסביבה. עם בעלי-מלאכה יהודים נמנו אז - אופה, זגג, צורף-זהב, 2 חייטים, כ- 6 סנדלרים, בורסקי וכמה קצבים. כן היה במקום בית-מלאכה לעטרות-כסף לטליתות, שבו הועסקו כמה פועלים שכירים. התעוררות- מה במסחר של היהודים וכן במלאכה, חלה בימי ירידים שנתיים שהיו קשורים בעליות לרגל אל האיקונין הקדוש במינזר. לשיא ההתפתחות מבחינת מספר אוכלוסיו, הגיע היישוב היהודי בשנות ה- 80 למאה ה- 19, ומאז החלה ירידתו, שהיתה קשורה בהגירה לערים גדולות יותר ולארצות מעבר לים. ירידתו התלולה של היישוב היהודי באה לאחר ההרס שנגרם לו על-ידי החיילים הרוסים במלחמת-העולם הראשונה. בין שתי מלחמות-העולם לא יצא היישוב ממצב הקיפאון; הנסיונות לשיקומו לא הוכתרו בהצלחה. ב- 1928 הוקמה קופת גמ"ח, וב- 1929 ניתנו מטעמה 5 הלוואות על סך כולל של 500 זלוטי. גם ב- 1934 ניתנו 6 הלוואות, אולם על סך כולל של 180 זלוטי בלבד, דבר המעיד על תהליך התרוששותם של הלווים-הסוחרים ובעלי המלאכה. כאמור, היתה במאה ה- 18 בפודקאמיין קהילה יהודית מאורגנת, על מוסדותיה ורבניה. הרב הראשון הידוע לנו הוא רב יוסף-יוסקה אשכנזי ב"ר ישראל, בעל "אוהל יוסף". לאחר פטירתו ב- 1767, ישב על כס הרבנות בפודקאמיין ר' חיים סגל לנדא ב"ר אברהם. באחרית ימיו הוא עבר לגור בברודי, שם נפטר ב- 1797. ממנו קיבל ר' הירץ לנדא (לא נקבע מה קירבת משפחתו לר' חיים לנדא הנ"ל). בתחילת המאה ה- 19 כיהן כרב בפודקאמיין ר' צבי-יעקב האלברשטאם (נפטר ב- 1830). הרב האחר הידוע מתקופה זו, הוא ר' יעקב אביגדור שתחילת כהונתו חלה ב- 1830 בערב, וב- 1866 היה מ"מ ודומ"ץ בברודי (נפטר שם ב- 1885). הוא חיבר "חלק יעקב". ב- 1870 ישב על כס הרבנות בפודקאמיין ר' אברהם-השל באב"ד, וב- 1885 נתמנה ר' שמואל ב"ר יעקב-אליעזר נתנזון. עד 1928 כיהן בפודקאמיין תחילה כדיין ואחר-כך כאב"ד, רב חיים-אורי. הלה היה גבאי א"י. אחריו נבחר ר' לוי-יצחק הרמלין, שהיה מקורב לציונים. הוא נבחר לרב המקום חרף התנגדותם של חסידי בלז במקום. ר' לוי יצחק נספה בשואה ואתו גם הרב או דומ"ץ השני בפודקאמיין, ר' יהושע-השיל ב"ר יעקב-צבי באב"ד. איגוד ציוני ראשון הוקם ב- 1906 בפודקאמיין בשם "אהבת ציון". בין שתי המלחמות התאגדו הציונים ובעיקר בני הנוער בסניפי תנועות ציוניות: התאחדות, המזרחי, אחוה, השומר הצעיר. בפודקאמיין התקיימו בית-ספר עברי משלים וב- 1933 קורסים ללימוד מקצוע. בבחירות לקונגרס הציוני ב- 1935 נתנו השוקלים את קולותיהם: 145 לציונים הכלליים, 75 להמזרחי, 107 לרשימת ארץ-ישראל העובדת ו- 30 למפלגת המדינה. בבחירות לוועד הקהילה, שנתקיימו ב- 1936, קיבלו "הציונים המאוחדים" 3 מאנדאטים, החרדים בברית עם ציונים 4 מאנדאטים, ובלתי מפלגתיים מאנדאט אחד. יליד פודקאמיין היה משה גרונדזייט, שהשתתף במרד הפולני של 1863. ביוזמת ראש-מנזר הדומיניקאנים שבפודקאמיין, הבריח מ. גרונדזייט חומר-תעמולה וכן נשק מגאליציה לווהלין. הוא נרדף על-ידי השלטונות האוסטריים, והתחבא במנזר כ- 11 שנים. עם חידוש שלטון פולין בפודקאמיין חזר ב- 1920 לעירו. על-אף שהייתו הממשוכת במנזר, הקפיד גרונדזייט על מצוות דת ישראל. ממשלת פולין העניקה לו פנסיה ממלכתית, וכשנפטר ב- 1928. ערכו לו הלוויה צבאית. לאחר פרוץ מלחמת-העולם השנייה נכנסו הסובייטים לעיירה בראש-השנה ת"ש. בימי השלטון הסובייטי פקדו את היהודים הגזירות האופייניות למשטר זה: מוסדות הקהילה פורקו, פעולתם של הארגונים הציבוריים והפוליטיים נאסרה, חוות גדולות, היערות, המקרקעין הולאמו, ומלאי-הסחורות של הסוחרים הוחרם. כמה יהודים עשירים נאסרו, ואחדים מהם ברחו מאימת המאסר אל ברודי הסמוכה ואל מקומות אחרים באיזור. היהודים התפרנסו מעבודה במוסדות ובמיפעלים ממלכתיים וממסחר חשאי עם תושבי הכפרים בסביבה. משפרצה המלחמה הסובייטית-גרמנית, כבשו הגרמנים את פודקאמיין ביום 2.7.1941. הידיעות על גורל יהודי פודקאמיין בימי הכיבוש הגרמני קלושות ביותר. מספר היהודים בעיירה הגיע בינואר 1942 ל- 927 נפש. באוגוסט ובספטמבר 1942 היו שתי אקציות, אך אין בידנו פרטים עליהן. כמשוער, שולחו אז רוב יהודי המקום אל מחנה-ההשמדה בבלז'ץ. היישוב היהודי בפודקאמיין הושמד ב- 13.12.1942 היהודים שנמצאו עדיין בפודקאמיין נעקרו במהלך אקציה זו אל ברודי, שבה הוקם אז גיטו, ורוכזו בו שרידי היהודים מהסביבה. מקצתם של יהודי פודקאמיין היו במחנות-העבודה בברודי ובסאסוב. כמה ממגורשי פודקאמיין נמלטו ושבו בחשאי לעיירתם. הם התחבאו בסביבה, ביערות או אצל איכרים מכרים. רוב הנחבאים נצודו, נשדדו ונרצחו בידי השוטרים האוקראינים, או בידי קבוצות אוקראינים וגרמנים. מיהודי פודקאמיין ניצלו יחידים בלבד. לאחר שחרורה של פודקאמיין על ידי הצבא הסובייטי ב- 21.3.1944, נמלטו היהודים הניצולים אל ערים גדולות יותר, מאימת הלאומנים האוקראינים שהמשיכו לפעול בסביבה