פוזנן POZNAN

פ' נוסדה בין המאות ה-7 וה-9 כיישוב עירוני. מלכה הראשון של פולין, הנסיך מיישקו הראשון, בנה אותה מחדש והקיפה בחומת עץ ממולאת עפר. באותם הימים שימשה פ' מקום מושבו העיקרי של הנסיך וגם מרכז הבישופות הראשונה של פולין, שתושביה עברו אז לנצרות, לאחר מותו של המלך בולסלאב "עקום הפה", בתקופת הפיצול הפיאודלי וריבוי הנסיכויות בשטחה של פולין, נכללה פ' בתחום שלטונו של מיישקו השלישי המכונה "הזקן" ושל יורשיו אחריו. בשנת 1244 העניק לה הנסיך פשמיסלב זכויות עיר על-פי החוקה המגדבורגית. בשנת 1288 בנה בה פשמיסלב השני טירה חדשה, מאמצע המאה ה-13 היתה פ' מרכז פוליטי ומינהלי ל"פולין- גדול" כולה.
בשנת 1314 כבש מלך פולין ולדיסלאב לוקטק את פ' וסיפח אותה לממלכתו, לאחר שהמרכז הפוליטי עבר לקרקוב, בירת הממלכה דאז, איבדה פ' מחשיבותה הפוליטית והכלכלית, במאות ה-16-15 בתקופת שלטונם של המלכים בני יאגלו, התחדשה הצמיחה הכלכלית בעיר, המסחר המקומי וסחר החוץ שלה התרחבו ופ' היתה למרכז חשוב של הרנסאנס הפולני. במאה ה-16 הגיע מספר תושביה ל-20 אלף.
בעקבות החלוקה הראשונה והשנייה של פולין בין 3 המעצמות הגובלות בה ב-1772 וב-1793 סופחה פ' והאזור שהקיף אותה אל מלכות פרוסיה והונהגו בה סדרי המינהל ומערכת המסים שהיו נהוגים בפרוסיה, למרות שהאזור הזה נתפס בעיני השליטים החדשים כעורף חקלאי של פרוסיה, הוקמו בפ' בתקופה הזאת גם מפעלי תעשייה ראשונים ועמם החל בפ' התיעוש, בשנים 1807-1812 נכללה פ' ב"נסיכות ורשה", ולאחר קונגרס וינה ב-1815 היתה לבירתה של נסיכות פוזנן. בזמן מהפכת "אביב העמים" (1846-1848) היתה פ' מרכז המרי הפולני נגד השלטון הפרוסי.
במאה ה-19 הוקמו בפ' מוסדות תרבות פולניים לתפארת וביניהם תיאטרון, אוניברסיטה ומוזיאונים, והעיר היתה מקום מושבם של מדענים, סופרים ואמנים פולנים ידועי שם. בשלהי המאה ה-19, עם פיתוח רשת מסילות הברזל באזור, הוקמו בעיר גם מפעלי תעשייה כבדה וביניהם בית-חרושת לקטרים מונעים בקיטור ולקרונות רכבת ובית-חרושת למכונות חקלאיות. המסחר והמלאכה המפותחים והמודרניים של פ' שימשו דוגמה ומופת ליתר האזורים שסופחו לפרוסיה, ולסדרי המינהל המתוקנים שלה, ולניקיונה של העיר יצאו מוניטין. בשנת 1918 פרץ בפ' ובאזור מרד נגד השלטון הגרמני. הפולנים דרשו להחזיר את השטח למדינת פולין העצמאית, שהיתה אז בשלבי התארגנות. בשנת 1919 נערך משאל עם ועל סמך תוצאותיו אכן הוחזרה פ' ועמה חבל פוזנן לפולין.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היתה פ' למוקד פעילותן של שתי מפלגות פולניות ימניות - המפלגה הלאומית-דמוקרטית (ה"אנדקים") והמפלגה הנוצרית- דמוקרטית. עד למהפכת פילסודסקי בשנת 1926 נכללו נציגי שתי המפלגות האלה בממשלת פולין ומשקלם בפוליטיקה הפולנית היה רב.
בימי מלחמת העולם השנייה נכבשה פ' בידי הגרמנים, שעשאוה לבירת חבל "וארטגאו" שצורף לרייך השלישי. הגרמנים עשו מאמצים לשוות לעיר אופי גרמני, הביאו אליה מתיישבים גרמנים ואף אילצו פולנים רבים, בדרכי פיתוי ואף בכוח, להירשם כבני הלאום הגרמני ("פולקסדויטשה").

סגור

איננו יודעים מתי התיישבו בפ' היהודים הראשונים. ייתכן שבאו בימי הפורענויות שניחתו על הקהילות היהודיות בגרמניה בעת מסע הצלב הראשון (גזרות תתנ"ו). בתקופה ההיא היתה השפה הגרמנית-יהודית (יידיש), שעברה גלגולים והתפתחויות וקלטה השפעות משפות נוספות (עברית ושפות סלביות), השפה העיקרית של היהודים שהתיישבו באזור. במאה ה-13 בעקבות מהומות האיכרים של 1248 ("גזרות הרועים"), שהביאו לפולין גל של מתיישבים גרמנים, הגיעו לשם גם יהודים רבים. פולין קיבלה אותם בברכה, שכן נזקקה למתיישבים עירוניים שיסייעו לשיקומה מן החורבן שזרעו בה הפולשים הטטרים.
באמצע המאה ה-41 השתוללה במרכז אירופה מגפת דבר נוראה ("המוות השחור"'), שהמיטה כליה על יותר משליש מתושביה. למרות שגם יהודים היו קרבנותיה האשימו אותם שהם גרמו למגפה על-ידי הרעלת בארות המים ; במקומות רבים בגרמניה נערכו בהם פרעות, ופליטים יהודים במספר רב נהרו מזרחה, לשטחי "פולין- גדול" ; חלקם הגיעו גם לפ'.
במחצית השנייה של המאה ה-14 כבר ידוע בוודאות על קיומו של יישוב יהודי בפ' ; בתעודות התקופה נזכרים בשמותיהם יותר מ-50 ראשי משפחות יהודים תושבי העיר שעסקו בהלוואה בריבית ובחלפנות. עסקיהם של רוב היהודים האלה היו קטנים, אבל שלושה מהם, וביניהם "בישוף היהודים", כנראה הרב או ראש הקהילה, כבר ניהלו עסקי כספים רחבי היקף.
בראשיתה התבססה ההתיישבות היהודית בפ' ובסביבותיה על חוזים אישיים או קבוצתיים (פריווילגיות) שבהם המושל ערב לשלומם ולביטחונם של המתיישבים החדשים. הותר להם לעסוק בהלוואה בריבית, לגור במקום וגם לקיים את מצוות דתם. מ-1264 ואילך שימשה הפריווילגיה של הנסיך בולסלאב ("הסטטוט הקלישאי") הבסיס החוקי להתיישבות יהודים. פריווילגיה זו נוסחה לפי הדוגמה של פריווילגיות דומות שניתנו ליהודים בקיסרות אוסטריה ובמלכות צ'כיה. המלך קז'ימייז' הגדול העניק פריווילגיה כזאת ליישובים רבים ברחבי פולין. אחד הסעיפים החשובים שלה (נוסף על הרשות לעסוק במסחר ובמלאכה, להתגורר במקום היישוב, לקיים מערכת שיפוט פנימית אוטונומית ולנהל חיי דת) היה האיסור להאשים את היהודים בעלילת דם, אלא אם כן יימצא גם עד יהודי, ואז יובא העניין לשיפוטו של המלך עצמו.
ברוב התחומים היה מצבם של יהודי פ' דומה לזה של אחיהם בקהילות אחרות ברחבי פולין, אבל לעתים השפיעו גם תנאים מקומיים. גם בפ', כמו במקומות אחרים בפולין, התקנאו העירונים לא פעם בעושרם (המדומה או האמיתי) של היהודים. גם העיסוק בהלוואה בריבית, שהצריך קשיחות והגביר את התסיסה נגד היהודים, שימש לא פעם אמתלה לפרעות שבמהלכן גם הושמדו לעתים שטרי החוב של הלווים. בשנת 1367 התפרע ההמון בפ' והסתער על יהודי העיר. על פרטי האירוע ההוא אין בידינו מידע. לעומת זאת ידוע לנו כי במהלך הפוגרום של 1399 נטבחו יהודים והושמדו ספרי החובות שהחזיקו המלווים היהודים, וכנראה שהיהודים הנותרים גורשו מן העיר למשך שנתיים-שלוש, שכן עד 1401 אינם נזכרים במסמכי העיר.
כבר בשלהי המאה ה-14 (ב-1319) נמסר על רב בפ' (במקורות לועזיים הוא נקרא "יודנבישוף"), ר' פנחס (ייתכן שהוא שהועלה על המוקד בשנת 1399). ב"שו"ת מהר"י ברונא" נזכרים ר' שמואל אידלש (מהרש"א), וחתנו רי יהושע, שהיו להם דין ודברים עם ר' משה מריא"ל, רבה של קהילת האלי ב-1446 שעבר לפ', ככל הנראה מתוך שחששו כי יסיג את גבולם. כנראה שהדין הוכרע, ובתשובה של בעל "תרומת הדשן" נזכרים שניהם ביחד ולא בכדי מתחילה התשובה במילים "שלום ושלוה". נזכר גם חכם שלישי, ר' פנחס בן יהונתן, שעבר לפראג ונפטר בה בשנת 1496.
במאות ה-15 וה-16 כשהיהודים עברו בהדרגה לעיסוק במסחר ובמלאכה, לבש מאבקם של העירונים נגדם צורה אחרת, אך מבלי לוותר על פרעות ועל מעשי אלימות, עלילות שווא, ואפילו על מעשי רצח. בראשית המאה ה-15 הופצה נגד היהודים עלילה חדשה, שכביכול חיללו את לחם הקודש. האשם האמיתי אמנם נתפס וחפותם של היהודים הוכחה, אבל כעבור מאתיים שנה, ב-1609 חיבר הכומר של כנסיית מייסנה מסכת שלמה על ה"מעשה הנורא שעשו היהודים". במקום המעשה נבנתה כנסייה, ומאז ועד היום נוהגים קתולים רבים לקיים שם מצוות עלייה לרגל. במשך שנים רבות שימשה העלילה הזאת כדי לשלהב את היצרים ולגייס את ההמונים לפרעות ביהודים. לעתים התחוללו בעיר פרעות בעקבות דלקות גדולות או אסונות אחרים, ובמהלכם היו הפורעים תופסים כמה יהודים ומענים אותם באכזריות. ידוע לפחות על יהודי אחד שמת בעקבות עינויים. לגבי רוב העלילות לא נערכה חקירה ולא אותרו האשמים האמיתיים.
לקראת סוף המאה ה-15 החלו יהודי פ' לעסוק בסחר קמעוני, ועיסוקם זה שימש עילה מתמדת לסכסוכים עם העירונים. מסיבות ביטחון וגם מטעמי נוחות (אי חילול שבת, הזדקקות למוסדות דת וכו') העדיפו היהודים בדרך כלל להתגורר יחדיו ב"רחוב היהודים". ואולם מסוף המאה ה-,15 כשרבים מיהודי פ' החלו לעסוק בסחר קמעוני, העתיקו לא מעטים מהם את מגוריהם לרחובות מרכזיים יותר, סביב כיכר השוק וברחובות הסמוכים לה. "השתלטות יהודית" זו הגבירה עוד יותר את איבת העירונים, שממילא ניהלו נגד היהודים מאבק תחרותי חריף. עילה חוקית למאבק שימש החוזה משנת 1484, שכלל איסור על היהודים לסחור בסחורות מיובאות, למעט שאריות שלא נמצא להן קונה. ראש העיר פ' אסר על היהודים גם לפתוח חנויות בכיכר השוק. בצר להם פנו היהודים אל המלך זיגמונט "הזקן", ובצו משנת 1517 התיר המלך ליהודי פ' לסחור בכל ללא הגבלה.
אבל העירונים לא ויתרו והתלוננו על היהודים שהם רוכשים מחסנים. בתשובה משנת 1520 הבהיר המלך שליהודים מותר לרכוש מחסנים בכל חלקי העיר להוציא כיכר השוק. כעבור שנה הורה המלך שאין לגבות מיהודי פ' מסים יותר משגובים מן הלא-יהודים. אבל העירונים לא פסקו ממאבקם, וב-1523 נאלצו היהודים לחתום על חוזה עם מועצת העיר שהגביל את חופש המסחר שלהם. נאסר עליהם אז למכור בדים (בדי משי מיובאים ואחרים) לפי מידה (אמה), אלא רק גלילי- בד שלמים; רק בדים מתוצרת הארץ הותר להם למכור לפי האמה. אשר לסחר בסחורות אחרות נקבעה מכסת מינימום, כלומר היהודים היו חייבים למכור בסיטונות, ולעירונים ניתנה זכות קדימה לקנות את הסחורות שהובאו לעיר. שני הצדרים, היהודים והמועצה, חתמו על החוזה והוא אושר בידי המלך. צו מלכותי אחר הגביל את זכות המגורים של היהודים לשכונה אחת, ומלבר זה נצטוו פרנסי הקהילה לגרש מן העיר יהודים שלא שילמו מסים במשך 5 שנים. בשנת 1549 הוגבל מספר הבתים שברשות היהודים ל-49 (לפני כן היה המספר 83). ולא רק בתחום המסחר הצטמצמו אפשרויות הפרנסה של היהודים. גם בתחומי המלאכה מנעו מהם האגודות המקצועיות הנוצריות (ה"צכים") דריסת רגל.
הפריווילגיות שהעניקו המלכים ליהודים והסעיפים שנועדו לשמור על ביטחונם לא עמדו על-פי רוב במבחן המציאות. מדי פעם פרץ המון מוסת של שוליות בעלי המלאכה הנוצרים וערב רב לרחובות היהודים ופתח בפרעות. פוגרום קשה במיוחר אירע בפ' בשנת 1573. לפעמים היו הפורעים תלמידי בית-הספר הישועי והקולג' הלותראני. הם נהגו להתנפל על יהודים עוברי-אורח ובעיקר על סוחרים יהודים שבאו לפ', וכדי להימלט מעונשם של אלה נאלצו היהודים להתמקח עם הנהלות המוסדות האלה על תשלום דמי חסות קכועים לרקטורים. למטרה זו הטילה הקהילה מס מיוחד שנקרא "קוזובאל", כשמה של התהלוכה שנהנו לקיים תלמידי הסמינרים הדתיים.
רוב בתיה של פ', ובכלל זה בתי היהודים ברובע שלהם, היו בנויים מעץ ועמדו סמוכים אלה לאלה, ומסיבה זו היו לעתים קרובות למאכולת אש. בדלקה גדולה בשנת 1590 נשרפו כליל 75 בתים של יהודים וגם בית-הכנסת, על 80 ספרי התורה שהיו בו.
אבל למרות המאבק עם העירונים, האסונות וקשיי הביטחון, נחשבו המאות 16-15 תקופה של שגשוג ליהודי פ' ; מספרם גדל בהתמדה, ובאמצע המאה ה-16 הגיע לכדי מחצית ממספר התושבים.
בסוף המאה ה-16 לאחר שהקהילה התאוששה מן הדלקה הגדולה, נוסחו סופית סדרי המינהל שלה, גובש מעמדה בעיני השלטונות העירוניים והממלכתיים ונקבע נציג השלטון (ווייבודה, או מושל מטעם המלך) שהקהילה היתה כפופה לו ושילמה את שכרו, 100 זהובים לשנה ו-0ו ליטרות פלפל.
ליהודים היתה אוטונומיה בכל הנוגע לעברות על חוקי הדת היהודית; העבריינים נשפטו בבית-הדין היהודי שהעומד בראשו, אב בית-הדין (הרב) נבחר בידי הקהילה. על-פי רוב היה זה אדם שנבחר מבין מועמדים שמחוץ לקהילה. הרב, שנשא גם בתואר "דוקטור יודיאורום", לא היה כפוף לנציג המלך והיה מוסמך גם לשפוט בענייני ממון, אם שני הצדדים היו יהודים. מקרים של עברות פליליות שבהן היו מעורבים יהודי ולא-יהודי הובאו בפני בית-הדין של הווייבודה והמשפט התנהל בנוכחות נציגים יהודים בבית-הכנסת (שנקראו "אססורים", ונחשבו פקידי הרשות). פסק-הדין הועבר לאישורו של המלך.
קהילת פ' היתה אחת הקהילות הראשיות (ובתקופות מסוימות הקהילה הראשית) של מדינת "פולין-גדול". לנציגי הקהילה היה מעמד מכובד ב"ועד דד' ארצות" של פולין. בראש הקהילה עמד ועד הקהילה, שמנה 5 פרנסים ו-3 "טובים", שתחום אחריותם היה נכסי דלא- ניידי של הקהילה, ומלבדם גם 5 יועצים. השמירה על הסדר ועל המוסר בקהילה הופקדה בידי 7 "ממונים". בעל תפקיד חשוב נוסף היה ה"סנדק", הוא השתדלן שייצג את הקהילה בפני השלטונות בעניינים שוטפים.
גם בקהילת פ', כמו בשאר קהילות ישראל, נוסדו חברות לעזרה סוציאלית כמו מתן צדקה בסתר, עזרה ליתומים ולעניים, סיוע לבעלי מלאכה הנתונים במצוקה, וגם ללימוד ולתפילה. האישים שניהלו את מוסדות הקהילה נבחרו על-פי רוב בחול המועד פסח. הבחירות נערכו בשני שלבים : תחילה נבחרו ה"כשרים" (אנשים שאינם קשורים בקשר משפחתי אל המועמדים), והם מצדם בחרו את חברי המוסדות. לקהילת פ' יצאו מוניטין גם מחוץ לגבולות פולין, ואפילו קהילות בארצות זרות כמו מורוויה וגרמניה נשמעו להחלטותיה. סדר התפילה ומנהגי דת אחרים שעוצבו בפ' היו ל"נוסח פוזנא", שנרשם בקונטרס מיוחד וקהילות ישראל רבות נהגו לפיו.
משנת 1556 ואילך מוזכרים יהודי פ' כמדפיסים ומוציאים לאור של ספרים עבריים, ולקראת סוף המאה ה-16 הם ייסדו בית-דפוס. למן העת ההיא ובמרוצת המאה ה-16 מוזכרת קהילת פ' כעיר ואם בישראל וכמקום תורה שיש בה ישיבה מהוללת. בחיבורים שונים מוזכרים גם "למדני פ'". עם הבולטים שבין ראשי הישיבה נמנים ר' שמואל אידלס להמהרש"א), ר' דוד הלוי "טורי זהב" ("הט"ז") ור' משה ליפשיץ בעל "לחם משנה" על משניות. כס הרבנות של פ' היה אחד החשובים בפולין, לצד אלה של קרקוב, לובלין ולבוב, במאה ה-16 כיהנו בפ' ר' משה הלוי; ר' מנחם מנדל פרנק, שעבר לבריסק ובאחרית ימיו עלה לארץ-ישראל; ר' שמואל מרגליות (כהונתו אושרה על-ידי המלך ב-(1527); רי שלמה ליברמנש מאייזנשטאט (בשנת 0נ5נ בערך);הרב של קהילת פ' היה על-פי רוב גם רב המדינה של "פולין-גדול". בשנת ,1559 בעת הוויכוח על "מורה נבוכים" של הרמב"ם וכתבים פילוסופיים אחרים, הכריז ה"ריש מתיבתא" (ראש הישיבה) של פ', ר' אהרן מפראג, שקוראי הספרים האלה הם כופרים ההולכים ברוח השקפות הרנסאנס של הגויים. מכאן שכבר היו אז בפ' לא מעט יהודים שקראו ספרי חול, לרבות כתבי פילוסופיה. באותם ימים נכתב אפילו כתב-פלסתר נגד ר' אהרן ודעותיו (מחברו היה כנראה הרב ר' אברהם הורוביץ). בסוף המאה ה-16 נבחר לכהונת הרב בפ' ר' מרדכי יפה בעל "הלבושים" (נפטר בפ' ב-1614), שנחשב לאחד מגדולי הדור.
במאה ה-17 כיהנו ברבנות פ' ר' דוד ב"ר יצחק; ר' זאב וולף ב"ר דוד טבלה אוירבך ; ר' אהרן בנימין ב"ר חיים מארפטשק ; ר' חיים ב"ר יצחק כ"ץ, חתן המהר"ל (בשנים 1635-1630); ר' משה ב"ר מנחם מנדל (בשנים 1637-1641); ר' שבתי שפטל הלוי הורביץ, בנו של ר' ישעיה הורביץ (השל"ה, על שם ספרו "שני לוחות הברית"), בשנת 1666 עלה על כס הרבנות ר' יצחק ב"ר אברהם "הגדול" (נפטר ב-1685); אחריו כיהנו בפ' ר' ישעיה הורביץ ב"ר שבתי שפטל (נפטר ב-1689), ור' נפתלי כ"ץ, בעל סמיכת חכמים (בשנים 1704-1689), בתקופה זו נזכר גם ר' חנוך הניך, מחבר "ראשית חכמה" (נפטר ב-1665).
בראשית המאה ה-8ו כיהן בפ' ר' יעקב ב"ר יצחק, "הרב מפוזנא" וחתנו של ר' נפתלי כ"ץ (נפטר ב-1730), את מקומו מילא גיסו ר' יעקב מררכי כ"ץ (נפטר ב-1736), אחריו בא ר' רפאל הכהן בעל "תורת יקותיאל" (בשנים 1776-1774), כאמור, בתקופת הביניים 1736-1774 לא היה בעיר רב ראשי. אחר-כך כיהנו ר' צבי הירש (חתנו של ר' רפאל), שלא הוכתר בתואר אב"ד וב-1778 עקר לפיורדא (פירט) ; ר' יוסף "הצדיק", מחבר "זכרון שארית יוסף"; ואחיו ר' שמואל (מ-1801), מחבר "בית שמואל אחרון" (נפטר ב-1807).
באמצע המאה ה-17 פקד גם את קהילת פ', בדומה לשאר קהילות ישראל בפולין, משבר קשה. נוסף על פלישות מבחוץ (המלחמה עם אנשי המסדר הטבטוני במאה ה-14), מגפות ודלקות חוזרות ונשנות, הוטלו על היהודים גם גזרות כלכליות. בשנת 1616 הצליחה אגודת האופים הנוצרים להשיג מידי המלך זיגמונט השלישי צו שעל-פיו נאסר על היהודים למכור לחם. בשנת 1616 התלוננו פרנסי הקהילה שעל חומות בניין העירייה תלויות תמונות המשפילות את היהודים. בשנת 1620 נאלצו יהודים שהתגוררו באחוזות האצילים הסמוכות (שנקראו "יורידיקות") לעבור לגור ברובע היהודי הצפוף, למעשה גטו. מספר היהודים בפ' הלך ופחת, והגיעו דברים לידי כך שלוועד הקהילה נבחרו לעתים קרובי משפחה בעת ובעונה אחת, בניגוד לתקנון הקהילה.
באמצע המאה אמנם לא הגיעו חיילי חמיילניצקי לסביבתה של פ', אבל פליטי חרב רבים מאוקראינה (בעיקר יהודים) הגיעו גם הגיעו, ועד מהרה פרצו בעיר מגפות שהפילו חללים לרוב. בד בבד האמירו מחירי המזון ורבים מיהודי פ' הגיעו עד פת לחם. גם בעת המלחמה שניהלה פולין עם הפולשים השוודים (בשנת 1656) השתרר רעב והיו גם לא מעט חללים : מתוך 2,000 משפחות יהודיות שישבו ערב המלחמה בפ' שרדו רק 300. הישיבה של פ', שלמדו בה רבים שבאו מחוץ לעיר, נסגרה, והרב ר' שפטל הורוביץ גלה לווינה.
בניסיונותיה להשתקם לאחר המלחמה הזאת נטלה הקהילה הלוואות מן האצילים ומן הכנסייה ושקעה בחובות כבדים. בשנת 1670 פרסם ועד הקהילה של פ' תקנה שאסרה על חבריה להתהדר בבגדי מותרות בעת חגיגות משפחתיות; גם מספר החתונות לשנה הוגבל. בסוף המאה ה-17 שלט בקהילת פ' ביד רמה השתדלן ברוך הלוי, ובני הקהילה טענו כנגדו שבאשמתו נטלה הקהילה על עצמה התחייבויות מיותרות. הגיעו דברים לידי כך ש"ועד דד' ארצות" נאלץ להתערב, ולפי הוראתו הורחק השתדלן מן העיר.
בשנת 1696 אחזה בהלה את כל היהודים ; בעיר נפוצו שמועות שנמצאה גופתו של תלמיד בית-הספר הישועי שנרצח בעיר סמוכה לפ', ועל פרעות ביהודי העיר הזאת. ראשי קהילת פ' הכריזו על יום תענית והרב, ר' נפתלי כ"ץ, עמד בתפילה יחד עם בני קהילתו והרבו בתחנונים, עד שנתפס הרוצח האמיתי (אמו ניסתה למכור בשוק את בגדי הנרצח).
עוד בטרם הספיקו יהודי פ' להתאושש מן הפורענויות הקודמות שפקדו אותם וכבר נפלה עליהם חמתה של מלחמת הצפון, היא מלחמת השוורים השנייה, בתחילת המאה ה-18. האזור כולו היה למאכולת אש. יחידות צבא פולניות וזרות (רוסים, סכסונים ושוודים) עברו דרך פ', והמחירים שוב האמירו. מצרכי המזון אזלו, ומחשש ביזה שותק המסחר כליל. על כל קהילות ישראל, וזו של פ' בתוכן, הוטלו מסים כבדים מנשוא ונוספו עליהם גם קונטריבוציות למיניהן ומפעם לפעם גם דמי שוחד לשליטים השונים, שבאו והלכו. היהודים האמידים ניסו לעזוב את העיר והיה חשש שלא יישארו בפ' משלמי מסים. כדי למנוע זאת הטיל ועד הקהילה חרם על המבקשים לעזוב. בשנת 1703 נסגרה הישיבה בפעם השנייה. כעבור שנה, בעת שהתבצרו בה השוודים, היתה פ' נתונה להפגזות עזות של יחידות הצבא הפולני, הסכסוני והרוסי. ההפגזה גרמה נזק רב לרכוש והפילה חללים בקרב היהודים. בעת מגפת דבר של 1709 עזבו רבים את פ' וחזרו רק בשנת 1711. בשנת 1716 הרסו אנשי ה"קונפדרציה" (איגוד של אנשי אצולה למען מטרה פוליטית או מלחמתית) של טרנוגרוד את הרובע היהודי בפ' לאחר שכבשו את העיר. כעבור שנה, בליל ז' בניסן, פרצה בעיר שרפה גדולה ורבים מבתי הרובע היהודי, ובכלל זה בית-הכנסת "הגבוה" ובית-המדרש, כלו בלהבות. הרב, ר' יעקב ב"ר יצחק, חיבר סליחה מיוחדת, שנקראה לזכר האירוע מדי שנה באותו יום בכל בתי-התפילה של פ'.
בעידן הריאקציה הקתולית שבו היתה שרויה פולין באותה עת, לא נחסכה מיהודי פ' גם עלילת הדם. בסתיו 1736 נמצאה גווייה של נער נוצרי, והופצה שמועה שנרצח בידי יהודים למטרות פולחן. בחוצות העיר נאסף ערב רב כדי לעשות שפטים ביהודים. מועצת העיר התערבה ומנעה פוגרום, אבל בד בבד דרשה לפתוח בהליכים משפטיים "נורמליים" כדי להגיע לחקר האמת. כל הקהילה היתה חשודה, ובערב ראש השנה נאסרו ה"מגיד" ר' אריה-לייב ב"ר יוסף (באותו זמן לא היה לקהילה רב), השתדלן יעקב בן פנחס ועוד כמה מנכבדי הקהילה. ה"מגיד" הרגיע את חבריו המפוחדים, הזכיר להם את גורל עשרת הרוגי מלכות והכריז שהוא מוכן למות על קידוש השם. הקהילה שלחה מכתבים לקהילות ישראל וביקשה עזרה. חקירת החשודים היתה מלווה עינויים קשים ומשונים, אבל כולם עמדו בהם, לא הודו ב"אשמה" וגם לא התפתו להבטחות לשחררם אם יתנצרו. החשודים לא יכלו לשכור לעצמם סניגור שיגן עליהם, מפני שהכמורה איימה בחרם על קל מי שיסכים לקחת על עצמו את המשימה, ולפיכך הוזמן להם סניגור מווינה. לאחר שהיה כלוא במשך 4 שנים מת ה"מגיד". חבריו שוחררו. האשמה אמנם בוטלה, מפני שבינתיים נתגלה הרוצח האמיתי, אבל בשנת 1740 פרסם המלך צו האוסר על מגעים אישיים בין יהודים לנוצרים ; כך גם נאסר על יהודים להעסיק משרתים נוצרים ועל רופאים יהודים נאסר לרפא נוצרים. עוד נקבע בצו, שדי בגילוי יחס של חביבות מצד יהודי כלפי ילד נוצרי שנעלם כדי לשמש הוכחה שיהורים הם שרצחו אותו. אלא שבאותם ימים שררה בפולין אנרכיה ולפיכך לא יכול היה צו כזה לעמוד במבחן המעשה.
כל ימי קיומה של מלכות פולין נמשך תהליך ההידרדרות הכלכלית של קהילת פ'. חובותיה הלכו ותפחו ובשנת 1774 הגיעו לסכום עתק של 947 אלף זהובים. ועדה מלכותית מיוחדת הפחיתה את החוב ל-686 אלף זהובים, אך בשנת ,1846 כ-50 שנה לאחר שפ' סופחה לפרוסיה,טרם נפרעו הקרן והריבית, והתנהלו משפטים בעניין סילוק החובות.

סגור

מיד לאחר הסיפוח לפרוסיה נערך מפקד שבו נפקדו 3,201 יהודים תושבי פ' (במפקד לא נכללו אנשים משולי החברה היהודית, שהצליחו להתחמק), זמן קצר אחר-כך, ב-1797, הנהיגו השלטונות בעיר את "תקנון היהודים" ("יודנרגלמנט"') של המלך פרידריך הגדול, שכלל כל מיני הגבלות "נאורות" כביכול ובכלל זה מסים מיוחדים ליהודים, אף שהיו מרוששים זה מכבר. התקופה הראשונה של שלטון פרוסיה היתה קצרה : בשנת 1807 נכללה פ' בתחומי "נסיכות ורשה", ועל יהודי פ' עברו כל התלאות שפקדו את יהודי הנסיכות (השהיית זכויות האזרח למשך 0ו שנים ומיסוי מיוחד שכלל מס על בשר כשר, מס טירונים ועוד'). אחרי קונגרס וינה של 1815 כשפ' חזרה לריבונותה של פרוסיה, חל שיפור הדרגתי במצבם של היהודים. עד 1833 עוד היה בתוקף בפ' ובאזור "תקנון היהודים" של 1797. שינוי-מה לטובה חל ב-1833, עם פרסומן של "תקנות זמניות להסדרת בעיית היהודים בנסיכות פוזן". התקנון חילק את היהודים לשתי קבוצות - "תושבי קבע", אלה שהיו להם נכסי דלא-ניידי או שהיו בעלי השכלה, והם נהנו מרוב הזכויות שניתנו ללא-יהודים, ו"יהודים נסבלים" שנשארו כפופים להגבלות אזרחיות שונות. אחרי 5ו8ו דרשו השלטונות המרכזיים הפרוסיים מעיריית פ' להרחיב את הרובע היהודי משום שהיה צר, צפוף ומלוכלך, ובינתיים הותר ליהודים להתגורר גם מחוץ לרובע. ואולם רק בשנת 1863, בעקבות דלקה גדולה שכילתה את רוב בתי הרובע היהודי, בא למעשה הקץ על הרובע היהודי, שכן אחרי השרפה הותר ליהודים לגור בכל חלקי העיר; עם זאת נשארו השלטונות נאמנים ל"יודנרגלמנט" והגבילו את מספר הבתים שהותר ליהודים להקים, 83 בלבד, כמספר הבתים שעמדו ברובע לפני הדלקה, ברובע עצמו הותר לשקם 3ו בתים בלבד.
מיהודי הנסיכות נשללה גם הזכות לשרת בצבא (שהיתה אמורה לסמל את שוויון הזכויות), ובמקום שירות צבאי חויבו בתשלום "מס טירונים", המס הזה בוטל בשנת 1841, עת הוטלה חובת השירות בצבא על יהודי אזור פוזנן, במרוצת הזמן גברה בקרב חוגי השלטון והמשכילים בפרוסיה ההכרה בצורך להעניק ליהודים שוויון זכויות מלא, ומהם שהצטרפו ליהודים במאבקם להשגת אמנציפציה, "חוק היהודים" משנת 1847 השווה את מעמדם של כל היהודים בנסיכות פוזנן לזה של "תושבי הקבע", אבל רק החוקה של 1850 הביאה עמה סוף סוף את שוויון הזכויות המיוחל לכלל יהודי פרוסיה, וליהודי פ' והנסיכות בתוכם.
בד בבד עם השיפור במעמדם האזרחי גברה בקרב היהודים הכמיהה להשכלה, לא מעט מתוך ששאפו להוכיח כי הם ראויים לאמנציפציה. מטבע הדברים היתה רכישת ההשכלה כרוכה גם בתהליך של גרמניזציה - אימוץ מתוך הערצה של אורח החיים, המנהגים, התרבות ואפילו אורח החשיבה הגרמניים. היהודים ראו את עצמם כפטריוטים גרמנים וכמעט בכל המאבקים שניהלו הפולנים בני הארץ עם הכובשים נושאי התרבות הגרמנית עמדו לצרם של הגרמנים. בייחוד תמכו היהודים בהנהגת שפת הדיבור והתרבות הגרמניות. ניצני ההשכלה ברוחם של מנדלסון וה"מאספים" שפרסמו ההולכים בעקבותיו, חדרו לפ' ולנסיכות פוזנן כולה כבר בראשית המאה ה- 19. בתקופה זו חי ופעל בפ' אחד מנציגי ה"מאספים", רוד קרא שמו.
משיכתם של היהודים אל התרבות הגרמנית עוררה עליהם את זעמם ושנאתם של הפולנים. כשנקרתה לפני הפולנים ההזדמנות, למשל בתקופת "אביב העמים", הם לא היססו להיפרע מן היהודים. ואולם לאמיתו של דבר נמצאו היהודים כל עת המאבק בין הפולנים לגרמנים בין הפטיש לסדן. תחושה זו גם היתה אחר המניעים ליציאה הגוברת של היהודים מן האזור והגירתם לפנים גרמניה או לארצות שמעבר לים.
משקל לא מבוטל בתהליך ההגירה נועד גם לגורם הכלכלי. המתיישבים הגרמנים באזור פוזנן היוו את המעמד השלישי (סוחרים ובעלי מלאכה) ; אבל היהודים שלחו את ידם גם הם בעיסוקים דומים, ונוצרה אפוא תחרות קשה. הגרמנים השתדלו לדחוק את רגלי מתחריהם היהודים, וכך עשו אחר-כך גם הפולנים, שלמדו מן המתיישבים החדשים את תורת המסחר והמלאכה. רק יהודים מעטים הצליחו במסחרם או יזמו הקמת מפעלי תעשייה, ואילו בפני הרוב נותרו פתוחים רק הרוכלות בערים ובכפרים, מכירת סחורות בתשלומים ותחומים שוליים דומים. אלא שנדודים בכפרים עם המרכולת על הגב היתה כרוכה גם היא בקשיים מרובים -- איבתם של האיכרים, סכנת השודדים וסכנות נוספות. בסוף המאה ה-19 היו היהודים בחבלי פוזנן ופומרניה בערך %4 מכלל התושבים, אבל הם שילמו כרבע מסך כל המסים שנגבו מן התושבים.
במחצית השנייה של המאה ה-19 חל שיפור מהיר במעמדם הכלכלי והחברתי של היהודים. רבים מהם סיימו את לימודיהם באוניברסיטאות הגרמניות והיו לבעלי מקצועות חופשיים (רופאים, עורכי-דין, שופטים, מהנדסים, בנקאים וכיו"ב), במרוצת הזמן נפתחו בפני היהודים גם משרות פקידות ממשלתיות ועירוניות, אם כי קבלתו של יהודי למשרה פקידותית בכירה היתה כרוכה בקשיים. ואולם דווקא בתקופה זו גברה בקרב היהודים הנהירה מערבה, לאזורי גרמניה המפותחים יותר ולאמריקה, והקהילות בחבלי פוזנן ופומרניה הלכו והתמעטו עד שכמעט לא נותרו בהן יהודים. תהליך זה נמשך עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה והגיע לשיאו לאחריה, משהוקמה מדינת פולין העצמאית.
עוד בסוף המאה ה-18 בתקופת החלוקות של פולין, נמנתה קהילת פ' עם הקהילות הגדולות והחשובות בממלכה, לצדן של קהילות קרקוב, ברודי ולבוב. באמצע המאה ה-19 עת הושלם תהליך האמנציפציה ליהודים בממלכת פרוסיה, הגיעה הקהילה לשיא גודלה, אבל כעבור שנים מעטות נפגעה גם היא מתהליכי ההגירה והיציאה, מגמה שנמשכה עד לחיסולה המוחלט של הקהילה עם הכיבוש הגרמני בשנת 1939.
במאה ה-19 היתה קהילת פ' למרכז של תרבות יהודית מודרנית והצטיינה גם במוסדות הסעד, החינוך והתרבות שלה, וכך נשארה גם בראשית המאה ה-20 חרף תהליכי ההגירה והעיור המהירים שפקדו אותה אז. במרוצת המאה ה-19 נוסדו בפ' כ-40 מוסדות וחברות לסעד וצדקה, אגודות להפצת השכלה ולספורט וחוגים למיניהם. כבר בשנת 1812 התארגנה בפ' "אגודת קוראי ספר" שמטרתה הפצת השכלה. ב-1829 הוקם במקומו של ההקדש הישן בניין חדש ומרווח, בתרומתו של הנדבן סלומון בנימין לאץ. עלות הבנייה הגיעה ל-100,000 מרק. ב-1836 נוסד בפ' בית-יתומים יהודי לנערים, שהתקיים עד מלחמת העולם הראשונה, ובשנת 1861 נפתח גם בית-יתומות שנתן מחסה ליותר מ-30 חניכות. בשנת 1860 נוסדה חברת "עזר לעניים" ונפתח בית-מחסה לנערות עניות, שהעניק לחניכות תנאי מחיה נוחים וגם השכלה יסודית. בשנת 1861 נוסד סניף "האגודה להפצת המלאכה ועבודת האדמה בקרב היהודים" הכלל-גרמנית. ב-1887 תרמו הנרייטה ואברהם רוהרוב סכום כסף גדול להקמת בית- חולים חדיש ומשוכלל, ואילו הבניין שהוקם ב-1829 שימש בעיקר בית-מחסה לקשישים ולעניים.
בתחום החינוך עלה בידי המשכיל דוד קרא לפתוח בשנת 1816 בית-ספר יהודי פרטי, שלצד לימודי קודש למדו בו גם לימודי חול. כעבור זמן-מה נפתחו בפ' עוד כמה מוסדות דומים. בשנת 1824 פתחה הקהילה בית-ספר יסודי לילדי העניים ואותו דוד קרא היה המורה הראשון שלימד בו. בשנות ה-20 של המאה ה-19 נפתחו בפני ילדי ישראל שערי הגימנסיות, אבל בדרך כלל יכלו רק בניהם של האמירים ו"הנאורים" ללמוד בהן.
בשנת 1904 נוסד סניף "אורט", ביזמת האגודה להפצת המלאכה ועבודת האדמה בקרב היהודים, ומלברו היה אז בעיר סניף של כי"ח לכל ישראל חברים או "אליאנס", כשמו בצרפתית') ולידו ספרייה ואולם קריאה, ששימש להרצאות בנושאי מדע פופולרי ובענייני דיומא.
לצד "הנאורים" היו בפ' גם שומרי מסורת לא מעטים, שנקראו "קונסרבטיבים". ב-1814, למרות מחאות "הנאורים", נבחר לרבה של פ' ר' עקיבא אייגר, מגדולי הרבנים של פולין דאז, בהצבעה חשאית שנערכה בעיירה הסמוכה מושינה, בסופו של דבר הסכימו "הנאורים" לבחירה, אך התנו את הסכמתם בכמה תנאים: על הרב להחזיק בישיבתו יותר מ-6 תלמידי-חוץ; בדרשותיו הוא חייב לעסוק אך ורק בענייני מוסר ולנטוש כליל את הפלפול, וכיו"ב, בנו, ר' שלמה אייגר, שישב על כס הרבנות בפ' אחריו, בשנים 1837-1852 שינה ממנהגי אביו והטיף להפנות יהודים לעבודת האדמה, כדי להוכיח בדרך זו את ה"קשר ההדוק של היהודים עם המולדת". בשנת 1895 התארגן בפ' חוג של "חובבי ציון". בעקבות הקונגרסים הציוניים הראשונים הלך וגדל מספר הציונים בעיר והפעילות הציונית, בעיקר בתחום ההסברה, לימוד השפה העברית וכיו"ב, התרחבה.
בסוף המאה ה-19 או בראשית המאה ה-20 התפלגו יהודי פ' לשתי קהילות נפרדות שהתקיימו זו לצד זו על מוסדותיהן ורבניהן - קהילה של "הנאורים" וקהילת "חבר אחים" של הקונסרבטיבים. בראשית המאה ה-20 כיהנו בקהילת "הנאורים" הרבנים ד"ר וולף פיילכנפלד וד"ר ישלמה פלסנר, ואילו בקהילת "חבר אחים" כיהנו המלומד וההיסטוריון ר' יוסף פרלס, ואחריו הרב פיליפ בלוך, שהתפרסם במחקריו בתולדות ישראל ובקבלה. לקהילת "חבר אחים" היו חדר וכעין ישיבה משלה.
מקהילת פ' וקהילות האזור יצאו בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 רבנים ומלומדים ידועי שם. מבין אלה נזכיר את הרבנים ד"ר שלמה זלמן פוזנר, רבה של ורשה ומחבר "חמדת שלמה"; ד"ר ליאו בק; ד"ר עמנואל יואל; וד"ר אברהם טיקטין; את המלומדים במדעי היהדות מרקוס בראון ואברהם ברלינר; את מלחין התפילות לואיס לוונדובסקי; הפילוסוף מאוריצי לצרוס; ההיסטוריון יעקב קרא. מלבדם היו עוד מדענים ורופאים רבים, שפרסמו את שמן של פ' וקהילות האזור בעולם.

סגור

פ' לא היתה קרובה לחזית, אבל התושבים סבלו לא מעט משיתוק הכלכלה וממחסור במזון עד כדי רעב. הקהילה פתחה מטבחים עממיים לנזקקים, ודאגה במיוחד להספקת מזון לילדים. בימי המלחמה גברה הגירת היהודים מפ' לפנים גרמניה, וגם רבים מן המתגייסים לצבא הגרמני לא חזרו עוד לעיר מולדתם, מגמת העזיבה התחזקה עוד יותר בשנים 1918-1920, עד שהתייצב השלטון הפולני המחודש, בתקופה זו עברו דרך העיר ללא הרף יחידות צבא פולניות, שחייליהן, יוצאי אזור פ' ופומרניה, נודעו לשמצה בקרב היהודים כאנטישמים קיצוניים, כשנכנסו לערים ולעיירות בשטחים שהוחזרו לפולין נהגו החיילים הפולנים לפרוע ביהודים, גזזו פיאות וזקנים, היכו יהודים באכזריות ובזזו רכוש.

סגור

בתום המלחמה (בשנת 1919) ישבו בפ' כ-1,400 יהודים ; עד 1931 עלה מספרם בהדרגה והגיע ל-1,954 הן כתוצאה מריבוי טבעי והן עקב נהירת יהודי הסביבה אל העיר (בשנת 1937, למשל, השתקעו בפ' 38 יהודים חדשים). לאחר שצורפו לפ' העיירות פוביידז'יסקה, סווז'נדז וסטאשב, נעשו גם יהודיהן (כמה עשרות נפשות) חברים בקהילת פ'. במפקד 1931 הצהירו 1,087 יהודים %55 מכלל יהודי פ') ששפת האם שלהם היא יידיש או עברית; לגבי קהילה שנטתה לתרבות ולשפה הגרמנית וביקשה להיחשב "נאורה" היה זה אחוז גבוה.
המבנה המקצועי של יהודי פ' לא השתנה הרבה בתקופה זו, בהשוואה לסוף המאה הקודמת. בשנת 1933 היו ביניהם 277 סוחרים ולסוגיהם ולענפיהם), 66 בעלי מלאכה ובמקצועות שונים), 28 פועלים, 35 בעלי מקצועות חופשיים, איכר אחד ו-38 יהודים שעיסוקם לא הוגדר.
בתחילת שנות ה-30 לא היה בפ' רב, ואת תפקידו מילא מורה הוראה, ר' דור יהושע סנדר. בשנת 1934 התקיימו בפ' בחירות לרבנות והמועמד היחידי, המורה סנדר, הוא שנבחר לתפקיד והיה אחרון רבניה של פ'. הבחירות לוועד הקהילה נדחו בידי מושל המחוז עד 1933. בשנה זו היו בקהילה 511 גברים יעלי זכות בחירה. לראש הקהילה נבחר מרטין כהן, עורך-דין בן 44. מלבדו נבחרו לוועד 6 סוחרים ושוליה אחד; לממלאי מקום נבחרו רופא, 4 סוחרים, שני בעלי מלאכה וחזן. בבחירות 1937 לוועד הקהילה הוגשו 7 רשימות (של ה"בונד", רשימה מאוחדת של איגודים מקצועיים ושל הליגה למען ארץ-ישראל העובדת, "המזרחי", רשימת בעלי-מלאכה, "גוש" משותף של אנשי עסקים וציונים ורשימה אזרחית). לוועד נבחרו אז 3 סוחרים, 3 בעלי מלאכה, עורך-דין ופקיד. על-פי דוח סודי של השלטונות, מחצית מחברי הוועד נטו לצדה של גרמניה ; השאר היו ברובם ציונים ותמכו במדיניות הפולנית הרשמית.
הכנסות הוועד באו בעיקר ממסי החברים אך גם מן השחיטה הכשרה ומן הקבורה. בשנת 1938 שילמו 596 יהודים את מסי הקהילה, והתקבולים הסתכמו בסך 108,000 זלוטי. סעיפי ההוצאה העיקריים היו בשנה זו קניית בשר כשר, קבורת הנפטרים, החזקת בתי תפילה ומוסדות למיניהם ותשלום משכורות ל"כלי- הקודש" ולשאר עוברי הקהילה.
כל מוסדות העזרה והסעד של הקהילה פעלו בחסותו של ועד הקהילה ומקצתם גם קיבלו ממנו את המימון לפעולותיהם. אחד המוסדות היהודיים החשובים ביותר היה בית-החולים היהודי (שהוקם ב-1887). בשנת 1938 אושפזו בו 265 חולים מפ' והאזור. בבית-הזקנים על שם הנדבן ס"ב לאץ (נוסד ב-1829) התגוררו בשנה זאת 50 זקנים וזקנות בתנאי אשפוז וטיפול טובים וקיבלו גם טיפול רפואי נאות. ועד הקהילה ניהל גם בית-יתומים, על שם הברון קוטביץ'; על המוסד הזה נמתחה ב-1938 ביקורת עקב מחסור במזון וליקויים בתברואה ובחינוך.
בשנות ה-20 וה-30 פעל בפ' סניף של טא"ז וארגון הבריאות היהודי בפולין), שטיפל בעיקר בילדים ובתלמידי בתי-הספר וארגן למענם קייטנות. חברת "ביקור חולים וגמילות חסד של אמת" (הלוויית המת) הוותיקה, שנוסדה בשנת 1854 (קדמו לה בזמן שתי חברות "ביקור חולים" והחברה קדישא) היתה אחת הפעילות בקהילה. בשנת 1938 מנתה 134 חברים ומתנדבים. בשנת 1937 ערכה החברה 25 הלוויות (10 מהן על חשבונה), העניקה תמיכה כספית ל-63 איש ומימנה את אשפוזם בבית-חולים של 6 אנשים. חבריה ערכו ביקורים סדירים אצל הזקנים המאושפזים במוסדות שבעיר וכמעט לכולם הוגשה עזרה כספית כלשהי. פעילותה מומנה מתרומות החברים ושאר בני הקהילה ומעזבונות. חברת סער חשובה נוספת, "אחיעזר" (נוסדה בשנת 1860), סייעה בכסף לעניים מקומיים ולעוברי-אורח, ומלבד זה נתנה לבעלי מלאכה שנקלעו לקשיים הלוואות לא גדולות כדי שיוכלו להמשיך ולהפעיל את עסקיהם. "אגודת נשים יהודיות", שנוסדה גם היא במאה ה-19 מנתה בשנת 1938 כ-130 חברות שהגישו עזרה לחולות וליולדות וסייעו לילדים במצוקה ובעת מחלה. לצד החברות הישנות פעלה בפ' בתקופה זו מעין לשכה מרכזית לסעד וצדקה, שהשתייכו אליה בני האליטה.
פעילות ענפה התקיימה בתקופה זו בתחום החינוך והתרבות. ליד בית-הקהילה פעל תלמוד-תורה בן 3 כיתות, שלימדו בו 3 מלמדים. רוב ילדי ישראל למדו בתקופה זו בבית-ספר ממלכתי מסוג "שבסובקה", שהיה סגור הן בימי ראשון בשבוע ובחגי הנוצרים והן בשבת ובחגי ישראל. בשנת 1938 למדו בבית-ספר זה 269 ילדים (בנים ובנות), וב-30 תלמידים יהודים למדו בבית-ספר פרטי ששפת ההוראה בו היתה גרמנית. כמחצית מבני הנוער היהודי למדו בגימנסיות (בעיקר פרטיות). בשנת 1937 הוכנה תכנית להקים גימנסיה יהודית, אבל עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה היא לא מומשה. בשנת 1928 נפתח גן ילדים יהודי שהתקיים עד לפרוץ המלחמה. גם בספרייה על-שם י"ל פרץ, שנוסדה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, התקיימה פעילות תרבותית וחינוכית נמרצת עד לימיה האחרונים של הקהילה.
מקום בולט בפעילות היהודית הציבורית בתקופה זו נועד לציונים על תנועותיהם וזרמיהם. בבחירות לקונגרס הציוני הי"ח שנערכו בשנת 1933 הצביעו 265 יהודים מקומיים שרכשו את ה"שקל". רשימת ארץ-ישראל העוברת זכתה ברוב מוחלט, 151 קולות. בפ' פעל גם סניף "המזרחי", שהיה לו בית-תפילה משלו ובו התקיימו גם האספות.
בין תנועות הנוער הציוניות בלטה "השומר הצעיר". בתחילת שנות ה-30 יצאו רבים מבוגריה להכשרה לקראת עלייתם ארצה במרכזי הכשרה בגרמניה. אחרי 1933, עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, נפסק הנוהג הזה. במשך זמן-מה פעל בפ' גם ה"בונד", שהשתתף בבחירות האחרונות לוועד הקהילה בשנת 1938.
בשנות ה-30 המאוחרות גברו מאוד הלכי הרוח האנטישמיים, בפ' כבשאר חלקי פולין. בעיר התנהלה הסתה אנטישמית נמרצת, ומפעם לפעם פרצו בה גם מהומות אנטי-יהודיות ואפילו פרעות. הפעילים האנטישמיים העיקריים היו תושבי העיר הפולנים, אבל בד בבד עם התבססותו של המשטר הנאצי בגרמניה הצטרפו לשורותיהם של האנטישמים בעיר גם הגרמנים המקומיים. עד מהרה היתה פ' למרכז של כתבי-עת אנטישמיים וכתבי שטנה למיניהם שהופצו ברחבי פולין, ומלבד זה קמו בה מרכזים של ארגוני נוער אנטישמיים (ה"פאלאנגה" של מפלגת ה"אנדציה" וה"שטאפטה" של ה"סנאציה"), שחבריהם התחרו ביניהם בקיצוניותם. אחד מהישגיהם של האנטישמים בעיר היה הטלת חרם כלכלי על היהודים. הועלתה גם דרישה לסגור את שערי בתי- הספר הגבוהים בפני תלמידים יהודים. בפתחי החנויות ובתי-המלאכה של יהודי העיר והסביבה הוצבו משמרות של בני נוער חברי ארגונים אנטישמיים כדי להרחיק את הלקוחות, בייחוד לפני חגי הנוצרים. גם בשווקים הוצבו דוכנים למכירת דגים ושאר צורכי החג כדי לדחוק את רגליהם של הסוחרים והרוכלים היהודים.
באוקטובר ובנובמבר 1938 נחלצה הקהילה לעזרתם של מגורשי זבונשין, שגורשו מגרמניה לפולין בחוסר כול. ועד הקהילה, המפלגות היהודיות, ובעיקר חברי "השומר הצעיר", התגייסו לעזרתם של הפליטים.

סגור

פ' נכבשה בידי הגרמנים ב-1 בספטמבר 1939, היום הראשון למלחמה. העיר והאזור כולו סופחו לרייך והגרמנים יצרו יחידה מינהלית חדשה, חבל וארטגאו, שכלל גם את אזור לודז' ושטחים נוספים, ופ' הוכרזה בירת החבל החדש.
חודשים אחדים לפני פרוץ המלחמה עדיין הספיקו כמה מאות יהודים לעזוב את פ', וערב המלחמה נותרו בה כ- 1,500 יהודים. מיד לאחר כיבוש העיר החלו בעיר רדיפות של היהודים, בעזרתם הפעילה של גרמנים מקומיים ("פולקסדויטשה") ובני האספסוף הפולני. עוברי-אורח יהודים נחטפו לעבודות כפייה משפילות, בתי-עסק של יהודים נפרצו ונבזזו שוב ושוב, יהודים פונו מדירותיהם והועברו לשכונות דלות ומוזנחות וכיו"ב.
ב-2ו בנובמבר 1939 פרסם ראש הס"ס והמשטרה של חבל "וארטגאו" צו בדבר גירוש כל היהודים מפ' והפיכת העיר ל"יודנריין" ("מטוהרת מיהורים"). תוך חודש ימים, עד 2ו בדצמבר ,1939 הושלם גירושם של כל יהודי העיר והאזור לגנרל-גוברנמן. רובם שולחו לאוסטרוב במחוז לובלין והנותרים הועברו לגרורז'יסק ולערים אחרות בגנרל-גוברנמן - לונה, ז'יררדוב - ומקצתם אף הגיעו לוורשה. ועד הקהילה הצליח להעביר לגטו ורשה שני ארגזים עם תשמישי קדושה יקרי-ערך. הגירוש התנהל באכזריות. רבים מבין המגורשים אולצו לעשות את כל הדרך ברגל. בין המגורשים לוורשה היה גם רבה האחרון של העיר, ר' דוד יהושע סנדר. גורלם של הקגורשים היה כגורל אחיהם במקומות ששולחו אליהם : רובם נרצחו במחנות השמדה. רק יחידים מיהודי פ' שרדו, בין בעזרתם של תושבים לא-יהודים (שמקצתם הוכרו מאוחר יותר כ"חסידי אומות העולם"), ובין שהצליחו להתחזות לארים והסתייעו בתעודות אריות מזויפות.
מנובמבר 1939 עד אוגוסט 1943 התקיים בפ' מחנה- עבודה שחלק מן העצירים בו היו יהודים מאזור פ'. יושבי המחנה הועסקו בעבודות בניין ובחקלאות.
רכושם של המגורשים - בתי-עסק, נכסי דלא-ניידי, ריהוט וחפצי בית, כמו גם רכושה ונכסיה של הקהילה - כמה בתי-כנסת ומבני ציבור, בית-החולים, בית- האברת, בתי-יתומים ועוד, שטח בית-העלמין ומגרשים אחדים, הוחרמו בידי הגרמנים. את בית-הכנסת הגדול הפכו הגרמנים לברכת שחייה מקורה, המשמשת את תושבי העיר עד היום.
שלטונות פולין המשוחררת לא דאגו לשיקום בית- הכנסת ולא החזירו אותו ליורשיהם של היהודים, ב-5ו באפריל 1940 פרסם העיתון "אוסטדויטשה באובכטר" כי מאחרון בתי-הכנסת בעיר הוסר המגן-דוד בטקס מיוחד. בתור המלחמה התחדש לזמן מה היישוב היהודי בפ', וב-1946 מנה יותר מ-200 יהודים. אבל רק מעטים מהם היו בני המקום בעבר, השאר היו חיילים משוחררים ששבו מברית-המועצות וניסו לבנות את עתידם בפ'. בעיר פעל אז ועד יהודי שחילק לפליטים היהודים את כספי הסיוע מן הג'וינט, דאג לחלוקת מצות לפסח, קיים תפילה בציבור בראש השני וביום-הכיפורים ואירועים אחרים. ואולם המתיישבים היהודים החדשים בפ' עזבוה בגלי ההגירה ההמונית של יהודי פולין בשנים ,1906-1945 ,1950 1956 ו-1968. אפשר שמשפחה מעורבת אחת או שתיים עדיין נותרו שם עד היום, תוך הסתרת זהותן.