ה' ניסן ה'תשפ"ב

ויילון WIELUN

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עיר בפולין
מחוז: לודז'
נפה: ויילון
אזור: לודז' והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-11,032

·  יהודים בשנת 1941: כ-4,200

תולדות הקהילה:
הישוב היהודי עד 1918

בשלהי המאה ה- 13 היתה ויילון למרכז מינהלי באיזור והשיגה מעמד של עיר. בשתי המאות הבאות עברה על העיר התפתחות כלכלית, שהפכתה למרכז מסחרי בגבול שבין פולין גדול ובין שלזיה. ערכה גדל במאות ה- 15 וה- 16 עם גידול יצוא תבואה וצמר מפולין לשלזיה. ביצוא זה השתתפו יהודים, אשר סחרו גם באריגים. הקוניונקטורה המסחרית הטובה הכשירה את הקרקע להקמת ישוב יהודי בויילון, שעל קיומו נזכר כבר ב- 1537. ב- 1566 העניק המלך לעיר פריווילגיה האוסרת מגורי יהודים בעיר. חרף האיסור המשיכו משפחות בודדות לגור בעיר, אולם בלחץ העירונים גורשו גם אלה מויילון ובשנות ה- 20 למאה ה- 17 חדל הישוב היהודי הראשון להתקיים.
אולם סוחרים יהודים היו מגיעים לעיר לעתים קרובות גם לאחר מכן והיו שוהים בה אך ימים מספר. בגלל החורבן וההרס אשר פקדו את ויילון במלחמות של אמצע המאה ה- 17 וראשית המאה ה- 18 פחתו והלכו ביקוריהם של הסוחרים היהודים. במחצית השנייה של המאה ה- 18 חלה התעוררות ביחסי המסחר בין פולין ושלזיה, שנמשכה עד מחצית המאה ה- 19. הסוחרים היהודים השתתפו במסחר זה, אך הם לא התיישבו בויילון, מחמת האיסור של הפריווילגיה הנ"ל. בעיירה הסמוכה ביצ'ינה, שבצד שלזיה, היה חלקם של היהודים הפולניים במסחר המקומי כה ניכר, שמלך פרוסיה הוציא פקודה ב- 1799, שאסרה עריכת ירידים בימי שבת וחגים יהודיים. למרות האיסור, וחרף התנגדותם של העירונים, הרשה הפריץ בעל אחוזה בפרברי העיר לגור שם למשפחה יהודית אחת שחכרה את הפונדק ומבשלה לשכר. בשנות ה- 70 של המאה ה- 18 חי בויילון יהודי יואכים הרשליק. ב- 1791 התיישב בויילון עם משפחתו פונדקאי יהודי שני. בתקופת הכיבוש הפרוסי התירו השלטונות ליהודים להתיישב בויילון. הקבוצה הראשונה שמנתה עשר משפחות הגיעה לויילון ב- 1798. הן גרו עד אותו זמן בכפר הסמוך בוגאי וניצלו אז את ההזדמנות, כדי לעבור לויילון. היו ביניהם סוחרים, אשר עסקו במסחר בין פולין ושלזיה ובעלי מלאכה. במחצית הראשונה של המאה ה- 19 היו בין היהודים בעלי מלאכה מומחים בענפי ההלבשה והמתכת (פחחים). מספר יהודים יסדו מפעלי בורסקאות. בשנות ה- 20 של המאה ה- 19 הוקם בויילון בית חרושת לטכסטיל, ונעשו נסיונות לתיעוש העיר, שנסתיימו בכישלון. היהודים עסקו אז בהספקת חומר גלמי לבית החרושת הזה.
בתקופה ההיא אסור היה ליהודים לקנות נכסי דלא ניידי. כתוצאה מכך השתייכו ליהודים עד שנות ה- 40 רק שני בתים. ב- 1823- 1862 הוטל על היהודים איסור נוסף לגור בויילון ששכנה ברצועת הגבול. התיישבות יהודים בויילון נבלמה איפוא ובשנים 1823- 1828 הגיעו לשם רק שמונה משפחות, ביניהן שלושה מלמדים. ב- 1840 השלימו עקרונית השלטונות והעירונים עם עובדת התגוררותם של יהודים בויילון אולם רצו לגרש את אותן המשפחות היהודיות, אשר התיישבו בה אחרי שנכנס לתוקפו האיסור מ- 1823. בשנים מ- 1820 וכמעט עד ביטול ההגבלות על מגורי היהודים במלכות פולין (1862) נעשו נסיונות להקים רובע יהודי מיוחד בויילון. התוכנית לא באה לידי ביצוע, בין היתר גם בזכות השתדלויותיה של קהילת ויילון אצל השלטונות המרכזיים בווארשה.
במחצית השנייה של המאה ה- 19 התפתח יפה המסחר שניהלו הסוחרים היהודים מויילון בכפרים הסמוכים. היהודים היו המפיצים העיקריים של מוצרים תעשייתיים והקונים של התוצרת החקלאית מידי אוכלוסיית הכפר. אולם בראשית המאה ה- 20 רבו ההתנפלויות על יהודים נודדים בסביבה וכתוצאה מכך נסתם מקור פרנסתם של כמה עשרות משפחות יהודיות. פרנסתם של היהודים קופחה גם על ידי הקואופרטיבים של הפולנים, שהתחרו במסחר היהודי בכפרים.
קבוצת יהודים, אשר התיישבה בויילון ב- 1798, ניגשה להקמת המוסדות הציבוריים והדתיים. ראשית כל ביקשו מקום להקמת בית כנסת. תחילה התפללו בבית שכור של אחד היהודים שעמד בשוק. ב- 1799 נקנה בנין לבית הכנסת. ב- 1841, כשעמד הבנין הנ"ל להתמוטט, הוחל בבניית בית חדש, אשר נסתיימה ב- 1855 בקירוב. עד 1848 לא היה לקהילת ויילון בית קברות משלה; המתים הובאו לקבורה בבית הקברות בדז'יאלושין. משפרצה מגיפת החולירע וכשגדלה התמותה בעיקבותיה, הוקם בית הקברות במקום. במחצית השנייה של המאה ה- 19 היו בויילון כמה חברות צדקה, כמו מלביש ערומים ו"האלץ חברה" (חברת עצים), אשר מתפקידה היה לספק לעניים חומר הסקה. על כס הרבנות בויילון ישב בשנות ה- 70 של המאה ה- 19 ר' שלמה סרברניק. ב- 1898 נתמנה כרב ר' מנחם מנדל גרינברג. הוא ייסד ישיבה בויילון. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם ישבו על כס הרבנות בויילון ר' מ. ה. רוטנברג ור' ה. יוסטמאן.
במחצית המאה ה- 19 החלה ההשכלה לחדור לויילון. גרמו לכך, בלא ספק, המגעים התכופים עם היישוב היהודי הגדול בקמפנו הסמוכה, בתחום הסיפוח הפרוסי, שידוע היה ברמת תרבותו הגבוהה. השפעת ההשכלה בלטה במגמה להבטיח לקבוצת ילדים יהודים חינוך חילוני. כבר ב- 1827 ביקרו שלושה תלמידים בבית הספר של הכמרים הפיאריים. בשנות ה- 60 של המאה ה- 19 גדל מספר התלמידים בבתי הספר הציבוריים האחרים. בעת ההיא ניסתה קבוצת המשכילים בויילון אף להשתלט על ועד הקהילה. מספר מסויים (לא ידוע בדיוק כמה) של תלמידים יהודים למד במחצית המאה ה- 19 בבתי הספר התיכוניים, ואחדים אף ביקרו במוסדות הוראה גבוהים. אחד מהם היה אדולף קאנטורוביץ', סטודנט לרפואה. ב- 1863 נאסר, נשלח לסיביר על השתתפות במרד הפולני. יהודי ויילון לא נשארו אדישים למרד ותמכו בו באורח פעיל: קבוצת יהודים השתייכו לחטיבת מורדים מויילון ולחמו בו בצד אומנים פולניים. שני יהודים נלקחו בשבי הרוסי והוצאו להורג בתלייה. גופותיהם הובאו לקבורה בבית העלמין היהודי. יהודים לקחו גם חלק במאורעות הקשורים במהפיכת 1905- 1907. על השתתפות בפעילות מהפכנית נידון חיים ליפמן בסר לגירוש לסיביר.
במלחמת העולם ה-I התארגנה בויילון אגודת ישראל והמזרחי (ב- 1917). ב- 1915 הוקם אירגון-נוער "יוגנט-פאריין" ולידו מועדון ספורט וספרייה, שבה נתקיימו שיעורי ערב ללימודי חול.
 

בין שתי המלחמות

במלחמת העולם ה-I גדלה האוכלוסיה היהודית בויילון בכמה מאות פועלים יהודים אשר באו מלודז' עם משפחותיהם. הם התיישבו בעיר ובפרבריה. הקשיים במסחר בו עסקו היהודים, שנתנו סימניהם כבר בשנים שלפני המלחמה הורגשו גם בשנים הראשונות אחריה. אף על פי כן נדדו יהודים רבים על פני הכפרים עם סחורתם. הקבוצה המקצועית הגדולה ביותר בתוך האוכלוסיה היהודית היו בעלי המלאכה. הם היו %65 של כלל בעלי המלאכה בעיר. פעולה ענפה פיתח איגוד בעלי המלאכה היהודים שהוקם ב- 1919 והשתייכו אליו בעלי מקצועות שונים. מחוץ למסגרת האיגוד קמה ב- 1929 חברת הספרים, בה השתייכו יהודים ופולנים כאחת. בשנות ה- 20 נוסד בנק קואופרטיבי יהודי, בו קיבלו הלוואות בריבית נמוכה סוחרים זעירים ובעלי מלאכה. קבוצת יהודים מצאה פרנסה בתחבורה, אשר בהיותה ויילון מרוחקת מנתיבי הרכבת הראשיים נודעה לה משמעות מיוחדת. יהודי ויילון הקימו קו אוטובוסים קבוע בין עיר זו לבין לודז' והערים היושבות בנתיב זה. בשנות ה- 30 פעלו בקו זה 12 אוטובוסים פרטיים שרובם השתייכו ליהודים. ב- 1935 הקימו בעלי האוטובוסים חברת תחבורה בעירבון מוגבל.
בתקופה שבין שתי מלחמות נוסדו בויילון, מלבד סניף המזרחי אשר הוקם בימי המלחמה, האירגונים הציוניים הבאים: ציונים כלליים, התאחדות (הוקמה ב- 1929), פועלי ציון שמאל והרביזיוניסטים. באותה העת הוקמו גם אירגוני נוער ציוני: גורדוניה (ב- 1930 אירגנה נקודת הכשרה בספר הסמוך לויילון) ובית"ר (הוקם ב- 1930).
תוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים בשנים 1929- 1937 באות להצביע על חלוקת ההשפעה בקרב המחנה הציוני בויילון.

בהשפעה רבה זכתה אגודת ישראל שהתארגנה עוד בימי המלחמה. בבחירות לקהילה ב- 1924 וב- 1929 השיגה האגודה את מחצית מספר הנציגים. לעומת זאת בבחירות ב- 1931 היו נציגי האגודה במיעוט. הציונים הכלליים הקימו אז גוש מאוחד עם המזרחי והיה להם רוב קולות.
במלחמת העולם ה-I (ב- 1915) הורכבה מועצת העירייה מארבעה נציגים מכל לאום - היהודים, הפולנים והגרמנים. בתקופה בין שתי המלחמות היוו לא פעם חברי המועצה היהודים גורם מכריע בחיכוכים הפוליטיים במועצה. הנציגים היהודים היו נוקטים בעמדה אחידה במאמצים להשיג תמיכה כספית מקופת העירייה בשביל המוסדות הציבוריים היהודיים. תודות להשתדלויות אלה הוקצה בפעם הראשונה בשנה התקציבית 1927/28 סכום מסויים לתכלית זו. מתקציב של עיריית ויילון שהסתכם ב- 1929/30 ב- 365,000 זלוטי הוקצב בשביל המוסדות היהודיים הסכום הזעיר של 6,000 זלוטי. לעומת זאת גדלה התמיכה למוסדות יהודיים. ב- 1930/31, אף על פי שתקציב העירייה בשנה זו צומצם ב- 5,000 זלוטי, גדלה התמיכה הכספית למוסדות יהודיים ב- 1,500 זלוטי.
זמן קצר אחרי מלחמת העולם ה-I נפסקו פעולותיהן של חברות הצדקה מלביש ערומים והחברה "האלץ חברה". גידול האוכלוסיה היהודית והשינויים בתנאי החיים הכלכליים, דרשו הפעלת צורות חדשות של עזרה הדדית. בין מוסדות העזרה הציבורית החדשים היתה קופת גמילת חסדים שקמה ביוזמת עסקני המזרחי וארגונים ציוניים אחרים, אשר העניקה תמיכות והלוואות קטנות; הקופה קיבלה תמיכות כספיות קטנות מאת העירייה. חברה ביקור חולים - ששינתה את שמה ללינת הצדק ב- 1925 -הגישה לחולים עזרה רפואית ומזון. היא קיבלה תמיכה כספית מהקהילה ומהעירייה וחלק מהתקציב כוסה על ידי תרומות שנאספו בציבור. ללינת הצדק היו בית מרקחת ומעבדה ובה ציוד מודרני. קבוצת נשים היתה פעילה בחברה נשים לעזרת חולים "קראנקען( פרויען "הרבח). הן טיפלו בחולים עניים וגלמודים ועזרו בדרך זו ללינת הצדק.
ממוסדות החינוך היהודיים בויילון נתקיימו החדרים יסודי תורה ותלמוד תורה, וב- 1919 הוקם גם "בית אולפנא" בפיקוחה של המזרחי, אשר סופח ב- 1930 לרשת בתי הספר של יבנה. בשנות ה- 20 נוסד בית ספר לבנות בית יעקב; קטן היה מספר הבנות שביקרו בו. בבתי הספר היהודיים למדו כ- 500 תלמידים - 30% מהילדים בגיל בית ספר. היתר למדו בבתי הספר היסודיים הממשלתיים הכלליים וחלק קטן המשיך את הלימודים בגימנסיה הממשלתית הריאלית לבנים. הספרייה היהודית שנוסדה עוד ב- 1915 ליד ה"יוגנט-פאריין" המשיכה בפעולתה עד פרוץ מלחמת העולם ה-II והיתה למרכז תרבותי חשוב בעיירה. לידה הוקם חוג דראמטי. ב- 1924 התארגן בויילון מועדון ספורט חדש במקום דומה שנתקיים בעת מלחמת העולם ה-I.
בשנות ה- 30 גברה האנטישמיות בויילון והחרם הכלכלי גרם להתרוששות הדרגתית של היהודים בעלי חנויות או דוכנים בשוק. בראשית 1937 חזרו ונשנו המקרים של יידוי אבנים בבית הכנסת. במקרה אחד נופצו כ- 100 שמשות בבית הכנסת ופנימו נהרס חלקית. כן נעשו נסיונות ליצור אווירה של פוגרום על ידי מעשי פרובוקאציה. ב- 1937 חיללו שני צעירים פולנים קבר בבית הקברות הקאתולי והשאירו במקום זה שני כובעים של יהודים עטופים בעיתון יהודי. הם גם ניסו למכור לחנווני יהודי חלק מהצלב שמעל הקבר. הברנשים נראו חשודים בעיני החנווני; הוא הודיע עליהם למשטרה ועל ידי כך נחשפה הפרובוקאציה ונמנע אסון מהאוכלוסיה היהודית.
מאורע בלתי שכיח באווירה האנטישמית המחריפה והולכת היתה הזכרת זכרם של שני יהודים משתתפי המרד הפולני של 1863. האזכרה נתקיימה ב- 1935, בבית העלמין היהודי והשתתפו בה ליד המשלחות היהודיות גם משלחות צבאיות וציבוריות של פולנים.
 

השואה

ויילון נחרבה כליל כבר בשני הימים הראשונים לפרוץ מלחמת העולם ה-II ע"י ההפצצות מהאוויר והפגזת הארטילריה. מספר הפצועים הגיע לאלפים והחוצות היו מלאים מתים. רוב הבתים עלו באש. האוכלוסיה ברחה בהמוניה מן העיר, עזבוה כמעט כל היהודים. בין היהודים הנמלטים מויילון שהגיעו לפיוטרקוב טריבונאלסקי וזלוב היו פצועים רבים. חלק מהנמלטים הגיעו עד וארשה. אחרי כיבוש ויילון ע"י הצבא הגרמני חזרו רוב הפליטים היהודים והתגוררו בחורבות הבתים או בצריפים.
במסגרת הגרמאניזאציה של העיר גורשו ממנה עד מאי 1941 כל הפולנים ובמקומם באו גרמנים מהארצות הבאלטיות, מוולין ומבסאראביה. ב- 1940 הופיעה בעיר חוברת, בהוצאת השלטונות המקומיים, בשם "ויילון", אשר תכליתה היתה להוכיח את האופי הגרמני של העיר. לחוברת היתה נימה אנטישמית מובהקת. היא כללה בין היתר תצלומי יהודים מושפלים, או העוסקים בדברים נבזים.
בחודשי הכיבוש הראשונים, בעיקר בנובמבר 1939, נאסרו יהודים ופולנים רבים, בעיקר בקרב החוגים המשכילים. אחרי כליאה במשך עשרה ימים בבית הסוהר המקומי נשלחו האסירים - ביניהם כמה מאות יהודים - למחנה בראדוגושץ' ליד לודז'. בנובמבר נורו 24 פולנים, בדצמבר 22 פולנים ויהודים, בפברואר 1940 - 25 (או 27) נפש, ובמארס - 15 איש גם כן מבין שני הלאומים. כל ההוצאות להורג האלה בוצעו בבית הקברות היהודי.
בדצמבר 1940 היו בויילון 4,053 יהודים בתוכם( 450 פליטים). רוב היהודים היו מרוכזים מ- 1940 ברובע אחד של העיר שנקרא בפי כל "גיטו"; הוא לא היה מוקף גדר. יתר על כן, חלק מהיהודים נשארו, לפחות במשך התקופה 1940- 1941, בדירותיהם שמלפני המלחמה, כלומר מחוץ לתחום הגיטו. בתקופה זו מותר היה ליהודים לנוע בכל העיר, פרט לימים מסויימים (בהתחלה בימי השוק - ימי ג', ו' וב- 1941 - ביום א') בהם אסור היה על היהודים להימצא מחוץ לגיטו.
במשך כל זמן הכיבוש, העבידו הגרמנים את היהודים בעבודת כפייה. חטיפת גברים לעבודה החלה כבר בימי הכיבוש הראשונים. היהודים הועסקו בפינוי ההריסות, בפירוק הבתים החרבים או בבניינם מחדש וכד'. אחרי הקמת הגיטו היו כמעט כל הגברים הכשרים לעבודה יוצאים לעבודות קשות, בשביל מוסדות צבאיים, משרדים ובשביל גרמנים פרטיים בויילון ובסביבותיה. השכר היומי של פועלים אלה היה נמוך מאוד והסתכם בממוצע ב- 1.50 מארק. אולם בשים לב לכך, כי מצרכי המזון היו זולים, קנו היהודים באופן בלתי לגאלי ובלי קושי אצל איכרי הסביבה (כיכר לחם של 2 ק"ג - 0.70 מארק; בושל תפוחי אדמה - 4 מארק; תריסר ביצים - 0.70 מארק), ולא סבלו רעב, ומה עוד שקיבלו גם הקצבות קטנות לפי כרטיסי מזון. מספר יהודים התפרנס גם ממסחר בלתי לגאלי ובעלי מלאכה - מתוצרתם לפי הזמנות פרטיות.
את האוכלוסיה היהודית בויילון פקדו לעתים תכופות חטיפות גברים למחנות העבודה באיזור פוזנאן ובשטחי הרייך גופא. האמידים השיגו מהמשטרה הגרמנית שחרור משילוח תמורת תשלומי שוחד גדולים.
חיי הדת הציבוריים נפסקו. בית הכנסת נשרף עוד בימי הפצצת העיר, וקירותיו פורקו בידי היהודים עצמם לפי פקודת השלטונות. בית המדרש מעץ שימש מחסה לפליטים יהודים; את אוסף הספרים היקר שנמצא בבניין שדדו הגרמנים. עוד בזמן פעולות המלחמה עשו היהודים מאמצים, כדי להציל את תשמישי הקדושה של בית הכנסת ובית המדרש. כך, למשל, הסתיר שמש בית הכנסת שניים מספרי התורה, אולם הם עלו באש בהפצצת העיר. הוא הטמין גם חלק מתשמישי הקדושה במרתף של ראש הקהילה. אחרי כיבוש העיר, נודע הדבר לגרמנים. יהודי, אשר ידע את המחבוא עונה על ידי הגרמנים, והוא גילה להם את המקום. הגרמנים שדדו את כל החפצים. הם הרסו את בית הקברות ועל היהודים ציוו להשתמש במצבות לבניית ברכת שחייה בשביל הגרמנים.
גל טרור שחל בחודשים הראשונים של 1942, היה מעין הכנה להשמדה ההמונית שבאה לאחר מכן. ברבע הראשון של שנה זו (המקורות מציינים תאריכים שונים: 10.1.1942, פברואר ימי חג הפסח) הוצאו להורג בתלייה בפומבי עשרה יהודים. מי היו יהודים אלה ובאיזה נסיבות נתפסו, על כך מצויים תיאורים שונים במקורות. אולם אין ספק, כי כתואנה שימשה לגרמנים הידיעה של שחיטת הבקר הבלתי חוקית. כנראה שהאחראי הצליח להסתתר ובמקומו אסרו הגרמנים, באמצעות המשטרה היהודית, כמה עשרות יהודים, ומביניהם נבחרו, בדרך הפלת פור, עשרה היהודים. במקור אחד מסופר, שיחד עם עשרת הקרבנות האלה ניתלו יו"ר היודנראט וסגנו והם נרצחו על כי העיזו להביע התנגדות לדרישת השלטונות הגרמניים לבחור בעשרה יהודים לתלייה. אולם לעובדה זו אין אישור במקורות אחרים. את תפקיד התליינים נאלצו למלא היהודים עצמם. התלייה הוקמה בכיכר השוק הישן (מחוץ לגיטו) וההוצאה להורג בוצעה לצלילי מוסיקה ובנוכחות המוני תושבי העיר וביניהם יהודים שנאלצו לבוא.
באפריל 1942 בוצע גירוש של כ- 2,000 יהודים מויילון. נראה שהגירוש החל ב- 12.4. לא ידוע אם היה זה גירוש להשמדה או שילוח לעבודת כפייה במחנות בממדים גדולים. לפי מקור אחד, היו קרבנות המצוד בעיקר זקנים, אנשים בלתי כשרים לעבודה וילדים. המשטרה הגרמנית הקיפה את הגיטו, אנשיה חדרו לתוכו ובמשך אקציה שארכה מספר ימים תפסו את היהודים, העלו אותם על משאיות, שהובילו אותם בכיוון בלתי ידוע. היהודים שנשארו במקום שלחו כמה פולנים, כדי להוודע (תמורת תשלום) באיזה כיוון נוסעות המשאיות. אולם דבר לא נודע אז.
ביוני 1942 נקרא יו"ר היודנראט, ליפשיץ, למשרד הגסטאפו ונרצח. גופתו נמצאה כעבור מספר ימים ביער סמוך.
הגירוש ההמוני השני היווה חיסול סופי לא רק של הישוב היהודי בויילון אלא של כל יהודי הנפה. הוא התחיל ב- 22.8.1942. כ- 10,000 יהודים מויילון והמקומות הסמוכים נדחסו לתוך אחת הכנסיות בויילון והוחזקו בה בתנאים איומים במשך כמה ימים. הסלקציה נעשתה בכנסייה עצמה ובחצרה; הופרדה קבוצה בת 922 איש, מהם 250 מויילון, ככשרים לעבודה פיסית (ייתכן וביניהם היו גם בעלי מלאכה) שהועברו לגיטו לודז'. את היהודים האחרים העבירו למחנה המוות בחלמנו. את הסלקציה ביצעו אנשי הגסטאפו מלודז' וכן פקיד המינהל הגרמני של גיטו לודז'. בעת האקציה ניספו מאות יהודים מאפיסת כוחות וייסורים או שנרצחו בדרך לכנסייה, או במקום הריכוז עצמו.
עם תום המלחמה חזרו השרידים הראשונים של יהודי ויילון לעירם ממחנה העבודה "האסאג" בצ'נסטוחובה. הם הקימו ועד שמטרתו היתה לארגן זמנית את חיי החוזרים ולתקן את בית הקברות ההרוס. הוועד השיב לפונים מחו"ל אשר שאלו על גורל קרוביהם; כן טיפל בחלוקת העזרה, שנתקבלה ממוסדות סיוע יהודיים, בין הנשארים בחיים שהחלו לחזור מהשטחים המשוחררים מידי הגרמנים וגם מברית המועצות. הפולנים גילו לשרידי הפליטה איבה והיו אף מקרי רצח. בנו של בעל משק בכפר בולקוב הסמוך לויילון, נורה, כאשר בא לקבל לידיו את המשק. הבעלים החדשים החליטו להיפטר בדרך זו מיורש בלתי רצוי.