תרומות
ויסוצק WYSOCK
עיירה בפולין
נפה: סארני
אזור: ווהלין ופוליסיה
שוכנת על הגדה של נהר הירדן, 9 ק"מ מתחנת אודריצק שעל מסילת הברזל רובנה - לונינייץ
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ- 2,978
· יהודים בשנת 1941: כ- 893
· יהודים לאחר השואה: כ - 100
תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I
ויסוצק שוכנת על הגדה המערבית של הנהר הורין, בגבול הצפוני של מחוז ווהלין ובמרחק של 9 ק"מ מתחנת אודריצק שעל מסילת-הברזל רובנה-לונינייץ. במאה ה- 16 ועד סוף המאה ה- 18 נכללה ויסוצק במחוז (וייבודיות) בריסק דליטא, נפת פינסק. בשנת 1793 סופחה לפלך מינסק ובשנת 1805 לפלך ווהלין, נפת רובנה. בין שתי מלחמות העולם השתייכה ויסוצק לנפת סארני ואחר כך לנפת סטולין - ווייבודיות פולסיה. כנראה שכבר בראשית המאה ה- 17 היה קיים בויסוצק יישוב יהודי, שכן בשנת 1623 קבע ועד מדינת ליטא, שויסוצק היא קהילת סביבה הכפופה לקהילת פינסק. בגזרות ת"ח ות"ט נפגע היישוב, אבל כנראה שרוב תושביו היהודיים הצליחו לברוח. ב- 31 בדצמבר 1649 התלוננו תושבי המקום, והיהודים בכלל זה, על האציל סטשליצקי שגזל מהם סחורות שונות והוא מסרב לשלם תמורתן. בנוסף לכך התלוננו היהודים, שהאציל ניצל את בריחתם הזמנית מפני הקוזאקים ובהעדרם מן המקום מכר את בתיהם, הרס את גדר בית-העלמין וציווה לרעות שם חזירים; עוד נאמר בתלונה, שהאיש אינו מאפשר לבנות סביב בית-העלמין גדר חדשה. במאה ה- 18 היה היישוב היהודי בויסוצק קטן; ברשות היהודים היו רק 7 מתוך 83 בתים ומספר הנפשות בהם היה 85. בתקופת חיסול ועדי הארצות "מרדו" כמה מ"קהילות הסביבה" הכפופות לפינסק, סירבו לשלם לה מסים ונעשו עצמאיות. בין הקהילות האלה היתה גם קהילת ויסוצק. מספר היהודים גדל בייחוד החל מאמצע המאה ה- 19. הם עסקו אז במסחר ואף שיווקו לקייב ולאודיסה מפירות היער - גרגרי יער, אוכמניות, פטריות ועוד. לקראת סוף המאה היוו היהודים % 96.5 מכלל תושבי העיירה. בראשית המאה ה- 20 היה מצב יהודי ויסוצק קשה. רובם היו בעלי-מלאכה או רוכלים שנהגו לנדוד לצורך פרנסתם בכפרים עם כלי אומנותם או עם מרכולתם. רק מעטים היו סוחרים וחנוונים. מצב התברואה במקום היה קשה, שכן התושבים שתו ממי הנהר המזוהמים ובעיירה לא היה רופא. ניסיונות להניע רופא מדומברוביץ לבוא לויסוצק לביקורים קבועים לא עלו יפה. בויסוצק היו שלושה בתי-כנסת, אחד של חסידי סטולין-קרלין, שהיו הסיעה הגדולה ביותר, ואחד של חסידי ברזנה. בשנות השמונים של המאה ה- 19 כיהן ברבנות ר' משה רבינוביץ. אחריו כיהן ר' יהודה אבלסון, ומשנת 1923 כיהן בנו, ר' יהושע אבלסון, שנספה בשואה. בעשור שלפני מלחמת העולם הראשונה חלה התעוררות מה בכלכלה. הוקמו כמה מפעלים זעירים לעיבוד תוצרת חקלאית, כגון הפקת שמן, עיבוד גבינות וכדומה. משקי-עזר חקלאיים קטנים ליד בתי-היהודים סייעו לא מעט לקיום בעליהם. המוסד התרבותי החילוני הראשון שהוקם בויסוצק היה ספרייה עברית. ייסדו אותה ארבעה נערים ואליהם הצטרפו גם המבוגרים. הספרייה גדלה ולידה נוצר חוג ציוני, שהפיץ שקלים, ארגן שיעורים ללימוד עברית והיווה בסיס לסניף ההסתדרות הציונית שנוסד ביוני 1917. זו התפלגה במהרה ורוב חבריה הצטרפו ל"צעירי ציון". בשנת 1915 נפתח ביזמת עסקן מקומי בית-ספר לילדי עניים, שלמדו בו עברית ולימודים כלליים. בשנת 1917, לאחר הצהרת בלפור, החלו גם החוגים הציוניים בעיירה לתמוך במוסד זה ולסייע בפיתוחו. בשל חילופי השלטון התדירים ואימת הפוגרומים, נסגר בית-הספר בסתיו 1918. הוא נפתח מחדש בשנת 1920, לאחר שהתבסס השלטון הפולני. בימי שלטונו של פטלורה (הדירקטוריה) פעלו באיזור ויסוצק כנופיות של פורעים ושודדים. צעירי המקום הקימו הגנה עצמית, שהיתה מאורגנת יפה ומזוינת היטב. בשלהי תקופת שלטון פטלורה היו התפרצויות של כנופיות למטרות שוד. אחת מהן התרחשה בסיום יום הכיפורים תר"פ (1919). בשלושת ימי חג הסוכות הראשונים השתוללה במקום כנופיה של באלאחובצים, שבנוסף לשוד של רכוש יהודי רצחה את אחד מעסקני המקום.
בתקופת השלטון הפולני היה לויסוצק מעמד של מועצה מקומית. בהנהלתה ישבו רק 2 נציגים יהודיים. המועצה לא השקיעה בפיתוח העיירה וזו נשארה כשהיתה, כפר גדול שבתיו בנויים עץ וגגותיהם מכוסים קש. שריפות שפרצו כאן מפעם לפעם גרמו נזק רב, שכן הרכוש לא היה מכוטח ושירותי הכבאות היו פרימיטיביים. בשריפה שפרצה ב- 12 במאי 1925 נשרפו כמעט מחצית בתי העיירה; בערך 50 משפחות יהודיות נותרו ללא קורת-גג. במאי 1932 נשרפו שני-שלישים מבתי העיירה, רובם של יהודים. מאידך גיסא חל שיפור במצב התברואה: נחפרו בארות, הותקנו משאבות מים, נפתח בית-מרקחת ובמקום התיישב רופא צעיר. בבחירות לקהילות שנערכו בשנת 1928 הוכרה ויסוצק כקהילה עצמאית, ואליה סופחה הורודנה. על השליטה בהנהלת הקהילה התחרו הציונים והאורתודוקסים. בין אלה שנבחרו להנהלת הקהילה היו גם שני הנציגים היהודיים במועצה המקומית. מלחמת העולם ומלחמת האזרחים דילדלו את יהודי ויסוצק והם נזקקו לעזרה, שעיקרה בא מן הג'וינט. לנצרכים חולק מזון ונפתחו גם מטבחים להזנת ילדים. בהדרגה השתפר המצב, בעלי-המלאכה והרוכלים חזרו לנדוד בכפרי הסביבה עם כלי אומנותם ומרכולתם ובעיירה עצמה נתרבו החנויות. החל מאמצע שנות השלושים שוב הורע המצב הכלכלי והתנכלויות השלטון, בצורת גזרות והכבדת מסים, הלכו וגברו. בשנת 1920 נפתח בית-ספר עברי (במקום ביה"ס לילדי עניים) והוא סונף לרשת "תרבות". בארבע כיתות למדו ילדי ישראל בבית-הספר הממלכ קיומו של בית-הספר פעל לידו חוג חובבים לדרמה וזה המשיך להתקיים גם לאחר מכן. בראשית שנות העשרים התפלג סניף ההסתדרות הציונית במקום ל"צעירי ציון" ולציונים כלליים. מאוחר יותר הוקמו סניפים של מפלגות ציוניות נוספות. מלבד התנועות הציוניות גילו פעילות גם "הבונד" והקומוניסטים (במחתרת). בשנת 1924 נוסף על אלה סניף "החלוץ" ואחר כך גם של "החלוץ הצעיר". זה האחרון היה עד השואה ארגון הנוער החשוב ביותר בעיירה. חברי "החלוץ" עברו הכשרה בקיבוץ קלוסובה או בסניפיה שבדומברוביץ ובתחנת-הרכבת ביאלה. בערך 150 חלוצים מבני ויסוצק עלו לארץ-ישראל. תוצאות ההצבעות לקונגרסים הציוניים השונים היו כדלהלן: לקונגרס הציוני הט"ז (1929) הצביעו 41 איש. הציונים הכלליים קיבלו 7 קולות; המזרחי - 1; התאחדות השומר הצעיר - 1; פועלי-ציון - 31. לקונגרס הי"ח (1933) הצביעו 144 איש. הציונים הכלליים קיבלו 23 קולות; המזרחי - 6; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 113; התאחדות - 2. לקונגרס הכ' (1937) הצביעו 115 איש. הציונים הכלליים קיבלו 5 קולות; המזרחי - 3; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 107. לקונגרס הכ"א (1939) הצביעו 106 איש. הציונים הכלליים קיבלו 4 קולות; המזרחי - 4; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 89; נוער כלל ציוני - 9.
בתקופת השלטון הסווייטי נעשו בויסוצק כמה וכמה שיפורים; הוכנס חשמל, נסללו כמה כבישים, נפתחו מפעלים ומשרדים חדשים ובהם מצאו יהודים תעסוקה. בראשית יולי 1941 פינה השלטון הסווייטי את העיירה ואתו יצאו גם יהודים רבים, אך רק 100 מהם נותרו בחיים עד לאחר המלחמה. האוקראינים הקימו ממשל משלהם בראשות הכומר הלאומני טרוז'ובסקי וגם משטרת-עזר. הממשל הגרמני התבסס בעיירה רק ב- 17 ביולי, אך עד אז לא היו פרעות ופגיעות ביהודים. מעשהו הראשון של ראש המועצה האוקראיני היה לדרוש את הקמתו של יודנראט. הגברים התאספו בבית-המדרש הגדול ושם הוצעו 12 איש, רובם עסקנים לשעבר. משנפגשו חברי היודנראט עם המושל הצבאי בסטולין, הוטל עליהם תשלום כופר בסכום של 100,000 רובל. בהשתדלותו של ראש המועצה האוקראיני הוקטן הסכום לחצי. מאוחר יותב הוחרמו הפרוות ודברי-הערך והיהודים נצטוו לספק עורות, חליפות, מגפיים וסחורות שונות. כל יהודי מגיל 12 ומעלה חויב לשאת סרט שרוול לבן ועליו המלה jude. בסוף ספטמבר הוחלף הסרט בטלאי צהוב. מלבד זאת חויבו היהודים לצאת לעבודות-כפייה, כגון חפירת תעלות, תיקון דרכים ועבודות חקלאיות בחוות הסביבה. בעלי-המקצוע רוכזו בבתי-מלאכה. התזונה היתה דלה, בערך 200 גרם לחם לעובדים, וכמחצית מזה לבני-משפחותיהם שלא עבדו. ב- 20 ביולי 1942 ניתנה ההוראה לסגור את יהודי ויסוצק בגטו. הרחובות, שבהם כבר התרכזו היהודים מקודם, גודרו בגדר-תיל גבוהה ונקבעו בה שני שערים. בגטו התרכזו בערך 1,200 מיהודי ויסוצק, בערך 170 מהורודוק ועוד 150 בערך מכפרי הסביבה, בסך הכל 1,500 נפש בערך. תנאי החיים היו קשים. בעיקר החמיר עניין התזונה, שכן מנת הלחם צומצמה, היציאה החוצה נאסרה והאפשרויות להשיג מזון הוגבלו מאוד. בשל הרעב והצפיפות פרצו בגטו מגיפות, בייחוד התפשטה מחלת הטיפוס. ההוראה לחסל את יהודי ויסוצק באה ממפקד הסיפ"ו-אס"דה בווהלין-פודוליה, שמקום מושבו היה ברובנה והיא הועברה באמצעות מפקד האס"דה בפינסק ומשרד הגביטסקומיסר בסטולין. הביצוע הוטל על מפקד משרד האס"דה בויסוצק נידרר, ולרשותו הועמדו יחידה קטנה של אנשי סיפ"ו-אס"דה מפינסק בפיקוד ראספ, יחידת ז'אנדארמריה גרמנית, פלוגת רוכבים מגדוד המשטרה הגרמנית מס' 306, וכן 150 שוטרי-עזר אוקראיניים. אור ליום ד', כ"ז באלול תש"ב (9 בספטמבר 1942) הוקף הגטו. במשך הבוקר רוכזו כל יהודי ויסוצק והובלו בקבוצות מן הגטו לבורות שהוכנו במרחק 2.5 ק"מ מן העיירה ושם נרצחו. בליל המצור שלפני האקציה הצליחו בערך 50 איש לחמוק מן הגטו. למחרת, כשהתקרבה קבוצה שנייה של מובלים לטבח אל הנהר הורין צעק מישהו "הורא !" והרבה יהודים קפצו למים. רק כמה עשרות, אלה שידעו לשחות, הצליחו להגיע לגדה המזרחית של הנהר וניצלו; הרוב טבעו או נורו בהיותם במים. לפי עדותם של המרצחים הגרמניים הצליחו לברוח בערך 100 יהודים. הבורחים הסתתרו ביערות שממזרח להורין ונעזרו בעיקר בפולנים כפריים. בראשית 1943 הצטרפו כמה מהם ליחידות פרטיזנים סווייטיות, כגון האוגדה של סאבורוב והגדוד של סטנובסקי. ויסוצק שוחררה בידי הצבא האדום ב- 12 בינואר 1944. כמה מן הניצולים ששבו לעיירה נרצחו בידי פרטיזנים אוקראיניים לאומנים (בנדרובצים). משום כך עברו האחרים לרובנה.