תרומות
אוז'ארוב OZAROW
עיר בפולין
מחוז: קיילצה
נפה: אופאטוב
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
אוכלוסיה:
• יהודים בשנת 1941: כ- 3,200
• יהודים לאחר השואה: 60
תולדות הקהילה:
מידע כללי
ראשיתה של א' במאה ה- 16. ב-1569 העניק לה המלך זיגמונט אוגוסט זכויות עיר והיתר לקיים יריד שנתי אחד ושני ימי שוק בשבוע. בשנה ההיא היו בה רק 22 בתים. ב-1578 השתקעו בא' 9 בעלי מלאכה ראשונים ומספרם בעיר גדל במהירות. באמצע המאה ה-17 כבר היו בעיירה גילדות של סנדלרים ושל פרוונים. א' היתה מרכז של הנצרות הקלוויניסטית והתקיימו בה כינוסים ("סינודים") של כוהני דת. לקראת סוף המאה ה-18 התפתחה בא' תעשיית הבירה והיי"ש. בשנת 1854 היו בעיירה 154 בתים. במחצית השנייה של המאה ה-19 התגלו ליד א' שבות של אבן סיד והוקמו בה מספר כבשנים לשרפת סיד.
רבים מתושבי א' תמכו במרד הפולני של 1863 ולאחר שדוכא ביטלו הרוסים את מעמדה העירוני. גם בתום מלחמת העולם הראשונה, כשא' הוחזרה למדינת פולין העצמאית, לא חודשו זכויות העיר שלה. יהודים תושבי א' נזכרים לראשונה באמצע המאה ה-18 : ב-1745 נפטר אחד מראשי הכנסייה הקתולית בא',יאן קונרד, והותיר אחריו הון עתק - 46,249 זלוטי בכסף ובתכשיטים. חלק מן הכסף לווה מיהודים בא' ובצוואתו הורה לפרוע את חובותיו.
רוב יהודי המקום התפרנסו ממסחר זעיר ומלאכה,ואחדים מהם החזיקו פונדקים. בתעודות מן הרבע האחרון של המאה ה-18 צוין שהמלאכה והמסחר בא' היו בידי יהודים, ואילו הנוצרים התפרנסו מחקלאות בלבד. משגדל מספר היהודים נוספו עוד כמה פונדקים. את עיקר פרנסתם מצאו הסוחרים ובעלי המלאכה היהודים בימי השוק ובירידים שהתקיימו בא'. בשנות ה-70 של המאה ה-19 הקימו יהודים בא' בית-חרושת לכלי זכוכית שהעסיק כ-30 עובדים. גם המנסרה וטחנת הקמח של א' היו בבעלות יהודים. מקצת היהודים היו בעליהם של בתי-מלאכה לעיבוד עורות.
בראשית המאה ה-19 מנה היישוב היהודי בא' רק מאות אחדות, אבל עד אמצע המאה גדל פי שלושה וגידולו נמשך גם בראשית המאה ה-20. בשנת 1860 לערך קידשו יהודי א' בית-עלמין והקימו בית-כנסת. לידו היו גם שני בתי-מדרש. מבין רבני הקהילה ידועים לנו בשמותיהם ר' יצחק מא', תלמידו של ר' אלימלך מליז'נסק.ב-1812 נבחר לרב ר' יהודה אריה לייב אפשטיין (נפטר ב-1837). ב-1815 נבחר גם לאדמו"ר וחסידיו היו רבים. בנו, ר' יחיאל חיים, שהיה רב באופולה (ע"ע), מילא את מקומו כרב ונאדמו"ר (ב-1882); בנו של ר' יחיאל חיים, ר' אריה לייב השני, מחבר "ברכת טוב", השתקע גם הוא בא' (נפטר ב-1914). בנו, ר' משה יחיאל אפשטיין, מחבר סדרת הספרים "אש דת" ו"באר משה", מילא את מקומו. ב-1924 היגר לארצות-הברית ומשם לישראל (ב-1971). בא' ישב גם האדמו"ר ר' חיים יחזקאל טאוב ב"ר ישראל ממודז'יץ. בקהילה פעלו כמה חברות מסורתיות - חברה קדישא, "הכנסת אורחים" ו"ביקור חולים".
עם פרך'ן מלחמת העולם הגנו על א' חיילים קוזקים, שגזלו מן היהודים את רכושם. בשנת 1915 נסוגו הרוסים וא' נכבשה בידי האוסטרים. גם תחת שלטון הכיבוש האוסטרי סבלו היהודים רבות. הגברים הכשירים לעבודה גויסו לעבודות ביצורים, וכל התושבים נשאו בנטל כבד של מסים. ואילם חרף המצוקה התנהלו בא, חיי ציבור יהודיים עילם, ואף נוסדה אגודה ציונית ראשונה, "בני ציון" שמה. פעילי האגודה קיימו במקום קורסים לעברית.ב-1917 נוסדה ספרייה יהודית שהיו בה כמה מאות ספרים בעברית וביידיש.
בשנת 1920 נכבשה א' לזמן קצר בידי הסובייטים שנלחמו אז בפולין. הסובייטים החרימו רכוש של תושבים, גזרה שהנפגעים העיקריים ממנה היו הסוחרים היהודים. לאחר שהשתררה רגיעה החלו יהודי א' לשקם את עסקיהם, והג'וינט האמריקני בא לעזרתם. ב-1923 נוסדה "קופת גמילות חסדים" שנתנה לנזקקים הלוואות קטנות ללא ריבית, וב-1929 הוקם סניף של "הבנק העממי", בנק יהודי קואופרטיבי.
שנות ה-20 וה-30 עמדו בסימן של פריחה תרבותית,של חיי ציבור ערים ופעילות ציונית ואחרת. בספרייה שנוסדה בימי מלחמת העולם הראשונה התקיימו גם קורסים לעברית, נשפים ספרותיים, הרצאות ופעולות תרבות אחרות. המפלגות הציוניות הפעילות בא' היו "פועלי ציון", "המזרחי" ו"הציונים הכלליים", וב-1929 נוסד סניף של תנועת "החלוץ". היו גם סניפים של "אגודת ישראל" (נוסד ב-1923) ושל ה"בונד". על יחסי הכוחות בין המפלגות השונות בקהילה ניתן ללמוד מתוצאות הבחירות להנהגת הקהילה. בשנת 1925 זכו הציונים ב-5 נציגים בוועד הקהילה, ה"בונד" וה"אגודה" זכו כל אחת בשני מושבים, רשימה עצמאית קיבלה שני מנדטים ורשימת בעלי המלאכה - מנדט אחד.
רבים מילדי הקהילה הוסיפו גם בתקופה זו ללמוד בחדרים פרטיים ואילו חלקם (בעיקר הבנות), למדו בבית- ספר ממשלתי פולני. בראשית שנות ה-30 נוסד בא' בית-ספר לבנות של רשת "בית יעקב", ביזמתה של "אגודת ישראל".
בימי מלחמת העולם השנייה
בראשית ספטמבר 1939 נכבשה א' בידי הגרמנים ממש לפני כניסתם עוד הספיקו כמה קבוצות של צעירים יהודים להימלט לאזור הכיבוש הטובייטי במזרחה של פולין. בשבוע הראשון לכיבוש כונסו הנערים והגברים היהודים בני 12-60 בבניין בית-הספר היהודי. הגרמנים איימו להוציא להורג כל אדם שיפר את פקודתם והכול מיהרו להתייצב במועד. שעות ארוכות הוחזקו היהודים בבניין בית-הספר ובמשך הזמן הזה ירו הגרמנים מבחוץ אל תוך הבניין, תלשו את זקנו של רב הקהילה והתעללו בו, ועוד כהנה וכהנה. לבסוף בא המושל הצבאי הגרמני לנאום באוזני הנאספים. הוא תבע ציות מוחלט להוראות ולצווים החדשים, שלדבריו היו חיוניים למאמץ המלחמתי של הרייך. בסיום דבריו הוזהרו היהודים שלא לצאת מבתיהם אחרי השעה 5, אחר-כך שוחררו. למחרת החלו הגרמנים לחטוף יהודים מן הרחובות לעבודת כפייה.
בראשית אוקטובר 1939 נצטוו היהודים לכונן יודנראט; לחברי היודנראט נבחרו נכבדי הקהילה. היודנראט נדרש לספק לגרמנים עובדי כפייה על-פי דרישותיהם ורשימות אוכלוסין מעודכנות של היהודים. עוד באותו החודש הוטלה על יהודי א' הקונטריבוציה הראשונה בסך 100,000 זלוטי. הגרמנים לקחו בני ערובה ואיימו להוציאם להורג אם הכסף לא יימסר לידיהם תוך יממה אחת. היהודים הצליחו לגייס את הכסף במועד ובני הערובה שוחררו. בתחילת 1940 הוחרמו כל העסקים שבבעלות יהודים על הסחורות שבהם. בעקבות הלשנות על הסתרת רכוש במקומות מסתור שונים ערכו הגרמנים חיפושים מדוקדקים, שלוו במכות והתעללויות. הגרמנים לא העלו דבר בחיפושיהם, ובכל זאת עצרו יהודים רבים.
כעבור זמן מה נצטוו יהודים מכל חלקי העיירה להעתיק את מגוריהם אל הרובע היהודי, אבל הרובע לא גודר ולא נסגר. באותו הזמן פורסם גם צו שעל-פיו חויבו היהודים לענוד סרט זרוע לבן שעליו מגן-דוד, ונאסר עליהם ללכת על המדרכות ולבוא במגע עם לא-יהודים. כמו-כן חויבו להציג על דלתות בתיהם שלט שנכתב עליו JUDE ("יהודי").
יהודי א' גויסו לעבודות כפייה בעיירה ומחוצה לה, תחת השגחת שוטרים פולנים או ז'נדרמים גרמנים. היעדרות מן העבודה ליום אחד גררה עונשים כבדים, מכות, ולעתים אף הוצאה להורג בירי. מפעם לפעם נורו גם נשים וילדים.
בדצמבר 1940 הובאו לא' 706 יהודים מוולוצלאבק. המגורשים באו בחוסר כל, ללא בגדי חורף, יחפים ורעבים, וחלקם גם חולים. היודנראט שיכן אותם בשני בתי-המדרש, אף כי לא היו בהם סידורים מתאימים למגורים.
יהודי המקום אספו למען המגורשים מזרנים, כלי מיטה ובגדים והגישו להם סיוע אחר. במרס 1941 הגיעו לא' 100 ממגורשי וינה ו-792 יהודים שגורשו מקיילצה (ע"ע) ומכמה ערים במחוז רדום, וגם הם שוכנו בבתי-מדרש. גם הם באו מחוסרי כל, אבל יהודי א' המרוששים כבר לא יכלו לסייע להם. המצב ברובע היהודי הלך ורע, הצפיפות גדלה, וכעבור זמן מה פרצה בו מגפת טיפוס שהפילה חללים רבים.
באפריל 1941 הוטלה על יהודי א' קונטריבוציה נוספת, כפולה מקודמתה. אנשי היודנראט הסבירו למושל האזור שכבר נותרו חסרי כול ואין ביכולתם לגייס את הסכום הזה, אבל המושל השיב שאם הסכום לא ישולם במועד יציתו הגרמנים את העיירה על תושביה היהודים. גם בפעם הזאת לקחו הגרמנים בני ערובה. היודנראט עשה מאמצים גדולים לגייס את הסכום, ובין השאר פנה אל כמה יהודים בעלי אמצעים שעלה בידם להסתיר חלק מרכושם. ברגע האחרון ממש גויס הכסף ובני הערובה שוחררו. גם אחרי ששולמה הקונטריבוציה ההיא הוסיפו הגרמנים לבוא בדרישות שונות אל יהודי א'. כך למשל דרשו מהם כמות גדולה של פרוות, וגם דרישתם זאת נתמלאה.
בינואר 1942 הורו הגרמנים ליודנראט לגדר את הרובע היהודי ולהפכו לגטו סגור. היציאה מן הגטו נאסרה, וכל המפר הוראה זו היה צפוי לעונש מוות. במרס 1942 הצליח יהודי מקומי, אהרן בודקו, לצאת מן הגטו וניטה להגיע לכפר סמוך כדי להשיג שם מזון, אבל בדרך נתפס בידי ז'נדרמים גרמנים, הוחזר אל הגטו ונורה למוות לפני בניין היודנראט, למען יראו וייראו.
בקיץ 1942, כשהחלו הגירושים למחנות השמדה, בחרו הגרמנים בא' לשמש מקום ריכוז ליהודים מן המחוז, שכן שכנה בצומת דרכים והיתה בה תחנת רכבת. לא' הובאו עוד 1,349 יהודים ממקומות שונים במחוז רדום, והצפיפות בגטו הגיעה לשיאים חדשים. בתי-המדרש מלאו מגורשים והרעב והמגפות עשו ביושבי הגטו שמות. היודנראט ניסה לסייע, אך יכולתו היתה מוגבלת מאוד. פתיחת מטבח ציבורי לא התאפשרה מפני שהיודנראט לא הצליח להשיג מצרכי מזון. בעת ההיא קיצצו הגרמנים במספר כרטיסי המזון לעובדים היהודים מן הגטו לכדי שישית, כפי שנהגו גם בשאר הגטאות במחוז.
בקיץ ההוא שולחו קבוצות גדולות של צעירים יהודים מן הגטו למחנות עבודה, שם הועסקו במפעלים כמו קונצרן "הסאג", "גרינג ורקה" ואחרים, שתוצרתם היתה נחוצה למאמץ המלחמתי של גרמניה. העובדים עבדו מעלות השחר עד ררת הערב, ותמורת עבודתם קיבלו 75 גרם לחם וצלחת מרק דלוח שבו שאריות של ירקות רקובים. הוריהם לא יכלו לבוא לעזרתם.
בסוף אוקטובר 1942 היתה בגטו א' האקציה הראשונה והיחידה. הגרמנים הודיעו ליושבי הגטו כי יישלחו למקום עבודה מרוחק בסביבה כפרית שתנאי החיים בו טובים. לקראת המסע נצטוו היהודים להיאסף בכיכר עם מטען של כלי מיטה, כלי אוכל ובגדים. אנשי ס"ס הפרידו מביניהם 25 גברים והעבירו אותם לתחנת המשטרה. שאר היהודים סודרו בשורות לפי המשפחות, ותחת השגחה של אנשי ס"ס ושוטרים אוקראינים הוצעדו לתחנת הרכבת. יהודים רבים שהתקשו בהליכה, בעיקר זקנים וילדים, נורו בדרך בידי השומרים. בתחנת הרכבת נדחסו היהודים לקרונות משא שרצפתם כוסתה בכלור, כ-150 נפש בקרון שהיה בו מקום ל-60 איש לכל היותר. מא' יצאו שתי רכבות - האחת לטרבלינקה והשנייה למחנה מיידאנק. מספר המגורשים מא' הגיע ביום ההוא ל-4,648 נפשות. מיד אחרי צאת הטרנספורטים הוכרזה א' "יודנרייך" ("מטוהרת מיהודים").
היהודים שהושארו בא' הועסקו באיסוף הרכוש שהותירו אחריהם המגורשים ובניקוי רחובות הגטו. משסיימו את עבודתם הוצעדו לכיוון סנדומייז' (ע"ע), אבל בדרך נורו למוות בידי המלווים האוקראינים וגופותיהם הושלכו לבארות.
בזמן האקציה הפגינו תושבי א' עוינות רבה כלפי היהודים ועל כל צעד ושעל הלשינו עליהם בפני השלטונות.
מתוך יותר מ-3,000 יהודים תושבי א' לפני המלחמה שררו רק 60 איש. 20 מביניהם היו במחנות עבודה שונים ושוחררו בתום המלחמה, כמה אחרים הסוו את יהדותם בעזרת מסמכים מזויפים, והיתר הסתתרו במקומות מחבוא שונים ולאחר תלאות רבות זכו לראות בשחרור.
כיום אין בא' יהודים.