ד' ניסן ה'תשפ"ב

וישוגרוד WYSZOGROD

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ישוב עירוני בפולין
מחוז: וארשה
נפה: פלוצק
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-4,297

·  יהודים בשנת 1941: כ-2,465

·  יהודים לאחר השואה: משפחות בודדות

תולדות הקהילה:
במלחה"ע ה - II

ביום השני למלחמת העולם השנייה (2.9.1939) עברו על גבי הגשר הגדול שבוישוגרוד המוני פליטים לשפתו השנייה של הנהר ויסלה. הם נמלטו מאזורי הגבול עם גרמניה. כולם נעו לכיוון וארשה. ב- 3 בספטמבר הפציצו הגרמנים את הגשר. באותו יום החלו יהודי וישוגרוד לעזוב את המקום וכבר למחרת היתה העיר ריקה כמעט מתושביה היהודיים. כדי להגן על הרכוש שהושאר מפני השודדים מכפרי הסביבה ארגן סגן ראש העיר, לייב גמאך, מיליציה אזרחית שהשתתפו בה תושבי העיר -הפולנים, היהודים והגרמנים. ב- 9 בספטמבר, לאחר הפצצות עזות שנהרסו בהן בתים רבים, נכבשה העיר בידי הצבא הגרמני. באותו יום הרגו החיילים הגרמניים שמונה יהודים מוישוגרוד, שהסתתרו בכפר שלאדוב הסמוך. בין הנרצחים היה אהרון הוזמאן ואתו שני תינוקות. לאחר מספר ימים נהרגו בוישוגרוד עצמה עוד כמה יהודים; ביניהם היו שמעון זלוטניק ומרדכי פוטרמן. כאמור, נהרסה העיר במהלך הקרבות. מן היום השני לכיבוש הגרמני נחטפו יהודים לעבודות כפייה והועסקו בניקוי השטח, בתיקון הגשר ועוד. לאחר כניעתה של וארשה ב- 27 בספטמבר 1939 חזרו רוב פליטי וישוגרוד לעירם. רבים מהם מצאו את בתיהם ניזוקים ושדודים. באוקטובר 1939 נכללה וישוגרוד ב"בצירק ציחנאו" ולאחר מכן צורפה יחד עם המחוז כולו לרייך. באותה תקופה הוחרמו בתי חרושת, בתי מלאכה וחנויות של היהודים. על האחרונים הוטלו גזרות שונות ובראש ובראשונה הם חויבו לענוד את הטלאי הצהוב. לעתים קרובות ערכו הגרמנים סריקות בבתים יהודיים ולקחו מכל הבא ליד. בדצמבר 1939 נאלצו היהודים להרוס במו ידיהם את בית הכנסת המפואר בוישוגרוד. במחצית הראשונה של 1940 נהרסו בית המדרש וכ- 50 בתים יהודים שעמדו מול בית הכנסת ברחוב ויש'לאנה ובגורה זאמקובה (הר המבצר). במארס 1941 נהרסו בתים יהודיים ברחוב שווסקה (של הסנדלרים) עד לבית העלמין היהודי העתיק וכן בית העלמין עצמו. במצבות השתמשו הגרמנים לסלילת המדרכות בעיר. את העצמות שהוצאו מן הקברים עלה בידי היהודים לאסוף ולקבור בבית הקברות היהודי החדש. בשנת 1940 הוקם בוישוגרוד רובע יהודי פתוח ברחובות רמבובסקה, קושצ'יילנה, פלוצקה, אוגרודובה, קרוטקה, סטארי רינק. ברובע ישבו 2,500 איש בערך. במארס 1941, לאחר גירושם של כ- 700 יהודים לסלופיה נובה, צומצם שטח הגטו לרחוב פלוצקה והסימטאות הסמוכות לוישוגרוד אך רק בט' באב תש"א (2.8.1941) גודר הגטו בחוטי תיל ונסגר.
היודנראט בו' הוקם כבר בשבועות הראשונים של הכיבוש. כחברי היודנראט מוזכרים יוסף דיאמאנט, מאיר גורפינקל, אברהם ישראלביץ, חנוך כהן, יוסף ליכטנשטיין, מאיר שוחט. במחצית השנייה של שנת 1941 מוזכר יצחק בול כיושב-ראש היודנראט ומשה לייב דיאמאנט כמזכיר. ליד היודנראט פעלה משטרה יהודית.
כבר בתחילת פעולתו הוטלה על היודנראט החובה לספק בין 40 ל-50 עובדים יהודיים לעבודות שונות בעיר. בהתחלה קיבלו העובדים תשלום זעיר תמורת עבודתם.
בט' באב ת"ש (13.8.1940) הקימו הגרמנים בביילסק שליד פלוצק מחנה עבודה ל-120 יהודים מוישוגרוד, ביילסק, בודזאנוב ודרובין. היודנראט בו' נדרש להכין את רשימת המועמדים לשילוח למחנה. חברי היודנראט סירבו לעשות זאת. הגרמנים ערכו סריקות בבתים והוציאו את הגברים למחנה. הם לקחו גם כמה מחברי היודנראט. הללו קיבלו במחנה "טיפול מיוחד" - הם הוכו בצורה אכזרית ביותר. במקומם התמנה בו' יודנראט חדש. לאחר מספר שבועות, כשהגיע המועד להחליף את קבוצת הגברים הראשונה במחנה ביילסק בעובדים חדשים, נדרש גם היודנראט החדש להכין רשימת מועמדים. שוב סירבו חברי היודנראט לציית לפקודה ושוב ערכו הגרמנים סריקות בבתים והוציאו משם את הגברים. תחילה שולחו מו' לביילסק קבוצות של 50-40 עובדים. במרוצת הזמן גדל מספרם של יהודי ו' במחנה. כנראה, שבמחצית השנייה של שנת 1941 היו בני ו' האסירים היחידים במחנה זה. הם עבדו בעיקר בטיוב קרקע. בקיץ 1941 הועסקו כ-70 יהודי ו' בבניית סוללת מגן בחופי הנהר ויסלה ליד הכפר יאנושב. יהודים אחרים עבדו בסלילת כבישים ובעבודות שדה ומשק באחוזות שבסביבת ו'. ב-6 במארס 1941 ריכזו הגרמנים את כל יהודי ו' בכיכר השוק שכותרה בידי אנשי האס"אס, המשטרה הגרמנית וה"פולקסדויטשה" (הגרמנים המקומיים). במקום נערכה סלקציה כ-700 יהודים, ללא הבדל מין וגיל, נדחסו באכזריות לתוך המשאיות שעמדו ליד הכיכר והובאו למחנה המעבר בדז'יאלדובו. בין המגורשים היה גם רבה של ו', הרב נפתלי שפיוואק. ב-12 במארס הועברו כולם ברכבת לקיילצה ומשם לסלופיה נובה, עיירה קטנה במרחק 40 ק"מ מקיילצה. יחד עם יהודי ו' גורשו אז לסלופיה נובה יהודי מלודז'יישין וביילסק. יהודי סלופיה נובה, שמנו 80 משפחות בערך, קיבלו את הפליטים בחמימות רבה, אך לא עלה בידיהם ליצור תנאי חיים סבירים למספר כה רב של מגורשים, שהגיעו לסלופיה נובה חסרי כל. כ-400 מן הפליטים הצטופפו בבית הכנסת, אחרים השתכנו בבניינים ציבוריים שונים ואצל משפחות יהודיות בעיר. בחדר אחד התגוררו 25 איש ואף יותר מזה. רובם גוועו ממש מרעב. בין הפליטים פשטה מגפת הטיפוס. בניסיון לעזור לעצמם אירגנו הפליטים ועד עזרה ובו נציגים מוישוגרוד, ביילסק ומלודז'יישין. הוועד הקים 2 מטבחים ציבוריים ומאפיית לחם לעקורים. המצב השתפר במקצת אך לא לזמן רב. פליטים רבים עזבו את סלופיה נובה וחזרו בחשאי לעיר מולדתם. לו' חזרו אז כ-400 מגורשים. ביולי 1941 הוציאו הגרמנים מן הרובע היהודי בין 120 ל-180 איש, העלו אותם על 4 משאיות ושלחו אותם למקום בלתי ידוע (אולי למחנה פומייחובק). את כל האחרים העבירו הגרמנים בעזרת דוברות לצדו השני של הנהר ויסלה, לשטח הגנרל-גוברנמן.
ב-29 בנובמבר 1941 חוסל היישוב היהודי לחלוטין. כ-600 בני ו' שולחו לגטו צ'רווינסק וכ-1,200 -- לגטו נובי דבור, שם היה גורלם כגורל יהודי המקומות הללו. בסוף שנת 1942 שולחו כולם למחנה המוות באושוויץ. כמה מיהודי ו' התחבאו אצל פולנים בכפרי הסביבה. רובם התגלו ונרצחו בידי הגרמנים. כך קרה לבני ו' קופרמאן ולוין. בשנים 1944-1942 הסתירו אותם פראנצישק אנטצ'אק מן הכפר בוגושין ואחותו זופיה שקופולסקה מנאצפולסק. בפברואר 1944 גילו הגרמנים את מחבואם של שני היהודים ורצחו אותם יחד עם מציליהם פראנצישק אנטצ'אק ובנה של זופיה שקופולסקה, צעיר בן 22.
לפני מלחמת העולם השנייה ישבו בו' כנראה בין 2,700ל- 2,800 יהודים. בערך 2,450 מהם ניספו בשואה. לאחר המלחמה, בשנים ,1948-1945,התגוררו בו' משפחות בודדות של ניצולי השואה. בשנת 1948 הם הוציאו ממדרכות העיר את המצבות היהודיות,ריכזו אותן בבית העלמין היהודי לשעבר והקימו אנדרטה לזכר יהודי ו'. במהלך השנים עזבו כולם את עיר מולדתם.

 

וישוגרוד מוזכרת לראשונה בתעודה משנת 1065 והיא נמנתה עם היישובים שהשתייכו לכנסייה במוגילנו. במאה ה- 12 הוקם בה ארמון של נסיכי מאזוביה והעיר היתה למקום מושבם של הנסיכים. בשנת 1398 הוענקו לה זכויות עירוניות והיא שוחררה מתשלום מכס. במאה ה- 15 נסלל כביש שחיבר את וישוגרוד עם הערים הסמוכות (פלוצק, פלונסק, בודזאנוב) והדבר תרם הרבה להתפתחותה המהירה כמרכז מסחרי חשוב. במאה ה- 16 כבר נמנו בה 2,500 תושבים בערך. ביניהם היו בערך 300 בעלי מלאכה במקצועות שונים. הפריווילגיות העירוניות אושרו לוישוגרוד מחדש בשנים 1536, 1537, 1540. בעת מלחמות השוודים, בשנות ה- 50 של המאה ה- 17, נגרם לוישוגרוד הרס רב; בתים רבים עלו באש ומספר תושביה ירד עד 600 בערך. זמן רב עבר עד שקמה העיר מהריסותיה. כעבור כמה עשרות שנים שוב התחילה וישוגרוד להתבלט בסביבה. בעת חלוקתה של פולין בשנת 1793 נכבשה וישוגרוד תחילה בידי הפרוסים ובשנת 1807 היא נכללה בנסיכות וארשה ולאחר מכן (בשנת 1815) - במלכות פולין. בתקופה זו הוקמו בוישוגרוד מפעלי תעשייה זעירה - בית חרושת לאריגים, משרפת יי"ש ומפעל לייצור כובעים. בשנת 1915, בעת מלחמת העולם הראשונה, נכבשה העיר בידי הגרמנים והם ישבו בה עד תום המלחמה. ראשיתו של היישוב היהודי היתה במאה ה- 15. בשנת 1422 ניתנה ליהודים בוישוגרוד פריווילגיה לעסוק במסחר ובמלאכה ולבנות בית כנסת, בית מרחץ ובית שחיטה. אז ישבו בוישוגרוד 8 משפחות של יהודים. לקראת סוף המאה הלך מספרם וגדל. לא ידוע בבירור מה היה גורל יהודי וישוגרוד מסוף המאה ה- 15 ועד תחילת המאה ה- 17. ייתכן, שיהודי המקום גורשו מעירם -בדומה למה שקרה באותו זמן ליהודים בווארשה. בראשית המאה ה- 17 כבר נמצאה בוישוגרוד קהילה מאורגנת. היהודים התפרנסו בעיקר ממסחר וממלאכה, אבל היו ביניהם גם אחדים ששלחו את ידם בעסקי כספים, כלומר במתן הלוואות בריבית או בחלפנות. אחדים חכרו גני פרי בסביבה והיו פעילים בשיווק ובייצוא של תוצרת חלב, ביצים ועופות. היהודים בוישוגרוד נפגעו קשה בעקבות מלחמת השוודים ורבים מהם נהרגו בידי חייליו של המפקד הפולני צ'ארנייצקי, כששחרר הלה את העיר מידי השוודים והחזירה לשלטון הפולני. לפי מסורת שהיתה מקובלת בקהילה, כבר בראשית המאה ה- 17 כיהן בוישוגרוד רב ידוע, הוא ר' יצחק, שהיה רבו של בעל ה"מגן אברהם", ר' אברהם אבלי גומבינר. תחילה היתה וישוגרוד כפופה לקהילת פלוצק ורק בשנת 1753 קיים היישוב היהודי בוישוגרוד קהילה עצמאית. אז פרץ סכסוך בין הרבנים של פלוצק ושל וישוגרוד. העניין הובא בפני דיין של ועד ארבע ארצות והלה מינה ועדה בראשותו של הפרנס בוועד ארבע ארצות, אברהם בן חיים, לשמוע את טענות שני הצדדים ולתווך ביניהם. בסופו של דבר היתה ידה של וישוגרוד על העליונה והיא המשיכה לקיים את עצמאותה. בתקופה זו כבר הוקם בית הכנסת בוישוגרוד, שנבנה מאבן. בית הכנסת התקיים עד שנות השואה. בין ראשוני הרבנים בוישוגרוד ששמותיהם ידועים לנו היו ר' יעקב (נפטר בשנת 1732), ר' מנדל ור' ישראל, בנו של ר' יעקב הנזכר. ר' יעקב עזב את וישוגרוד ופינה מקומו לר' אשר קמץ, שהיה אחד מגדולי קהילת טיקטין (טיקוצ'ין) ותלמיד מובהק של ר' שלום רוקח, רבה של טיקטין (שהיה בנו של ר' אלעזר רוקח, מחבר הספר "מעשי רוקח"). יש המשערים, שר' אשר כיהן בטיקטין לאחר פטירתו של ר' שלום בשנת 1767, אבל לאחר שנים מעטות עזב את טיקטין ונענה לקריאתה של קהילת וישוגרוד לשרת בה כרב ואב"ד. ר' אשר ישב בוישוגרוד עד פטירתו בשנת 1780. הוא היה מגדולי הרבנים בתקופתו ומקובל נודע. בוישוגרוד נהגו מאז ומעולם שלא להקים בבית הקברות מצבות על קבריהם של הנפטרים, מתוך רצון שלא לבייש את העניים שיד משפחותיהם לא השיגה כדי העמדת מצבות מפוארות כשל העשירים. ר' אשר ציווה לפני מותו לשמור על המנהג ולא להקים מצבה על קברו. לפי אגדה שהיתה מקובלת בין יהודי וישוגרוד התכוונה הקהילה להמרות את דברי צוואתו ולהקים מצבה על הקבר, אבל המצבה נשברה בעת הצבתה. אנשי המקום ראו בכך סימן שאסור לבטל מנהג קדום. הם הכניסו אפוא את המצבה לבית הכנסת והניחו אותה תחת המדרגות המובילות לארון הקודש. רבה האחרון של הקהילה, ר' נפתלי שפיוואק (1925- 1939), העיד בקונטרס שלו "אקדמות מילין", המודפס בראש הספר "דברי גדולים" שחיבר ר' יחזקאל צבי מיכלזון מווארשה, שראה את המצבה במו עיניו בין כותלי בית הכנסת. הוא ציווה להסיעה ממקומה ולנקותה. החלק התחתון של המצבה היה חסר והשאר היה שבור לשלושה חלקים, מתאימים זה לזה, ועליהם היו חרותים באותיות גדולות השם והתארים של ר' אשר( "הגאון האמיתי", "קדוש ישראל" ועוד). המנהג שלא להציב מצבות בוטל במרוצת הזמן לפי פסק הלכה של ר' אריה לייב צונץ, רבה של פלוצק, שדחה את ההנחה שבהקמת מצבות יש משום גרימת ביזיון למתים עניים; לדעתו, חייבים לעשות לכל אחד כבוד במותו כפי עושרו ואין בכך משום לעג לרש אם המצבות על קבריהם של העניים נופלות מאלה שעל קברות העשירים. עניין ביטול המנהג התעורר בשנת 1829 לאחר מותו של ר' ברוך, מחבר הספר "זרע ברוך", ששימש מספר שנים בתפקיד הרב במקום. מי שהעלו את השאלה היו קרובי הנפטרים שהיו בעלי השפעה בקהילה. לפי דרישתם הובא העניין לפני ר' אריה לייב והוא פסק כפי שפסק. לאחר פטירתו של ר' אשר חזר לוישוגרוד ר' ישראל שקדם לו והוא כיהן בוישוגרוד עד שנת 1787. אחריו ישב על כס הרבנות בוישוגרוד ר' אריה לייב מסוכאטשב. את מקומו ירש לאחר מכן ר' ברוך שנזכר( ליעל), ולאחר פטירתו בשנת 1829 כיהן כנראה בוישוגרוד ר' משה טייטלבוים, מחבר הספר "ישמח משה". אחריו כיהן ברבנות בוישוגרוד ר' יהודה לייב לנדא (נפטר בשנת 1849). על מקומו בא ר' נחום רוטשילד( נפטר בשנת 1856). במחצית השנייה של המאה ה- 19, כיהנו בוישוגרוד רבנים ממשפחת בידרמן. הראשון מהם היה ר' יעקב בידרמן, מחבר הספר "הגהות רי"ד"( נפטר בווארשה בשנת 1863). את כיסאו ירש בנו, ר' משה יחזקאל. לאחר שעזב הלה את העיר כיהן בוישוגרוד במשך זמן קצר ר' צבי, שהיה קודם לכן רבה של רובז'ין. הוא עבר לקהילת קונין והרבנות בוישוגרוד חזרה למשפחת בידרמן ולרב העיר נבחר ר' בצלאל בידרמן, אחיו של ר' משה יחזקאל. הוא עבר לאחר מכן לקהילת לוביץ' ולוישוגרוד חזר ר' משה יחזקאל בידרמן וכיהן בעיר עד מותו בשנת 1907. זמן קצר לאחר מכן כיהן בעיר ר' דוד בורנשטיין, נכדו של האדמו"ר הנודע מסוכאטשב ומחבר הספר "אבני נזר". ר' דוד עבר לאחר כמה שנים לפאביאניצה ושם קיים גם את חצר האדמו"רות של חסידי סוכאטשב. בשנת 1925 נבחר לרב ואב"ד ר' נפתלי שפיוואק, ששימש בעיר במשך יותר מ- 25 שנה בתפקיד מורה הוראה. הוא היה רבה האחרון של הקהילה( נספה בשואה). בשנות השלטון הפרוסי (1793 - 1807) עלה מספר היהודים בוישוגרוד. מגמה זו התמידה גם בתקופת מלכות פולין. היהודים היו למעלה מ-%50 של כל אוכלוסי העיר ויחס מספרי זה הוסיף להתקיים, בתנודות קלות, עד סיום מלחמת העולם הראשונה. המבנה הכלכלי ומקורות הפרנסה של היהודים בוישוגרוד התגבשו באורח סופי באמצע המאה ה- 19 לפי אופייה של העיר ששימשה עורף למסחר ומלאכה לסביכה החקלאית. המסחר הזעיר, הרוכלות בכפרים והמלאכה שימשו בסיס כלכלי יסודי לאוכלוסייה היהודית בוישוגרוד. כמו בעיירות אחרות מצאו רבים מן היהודים את עיקר פרנסתם ממכירת סחורה בשווקים השבועיים ובירידים השנתיים. בין בעלי המלאכה היו מומחים כמעט לכל המקצועות; רובם היו חייטים, סנדלרים, זגגים, מסגרים. גם מפעלי התעשייה( זעירים ברובם) היו בידי היהודים: בית חרושת לבירה, מפעל לייצור תמד, בתי מלאכה לעיבוד עורות, טחנות קמח. במאה ה- 19 עמדו חיי הציבור היהודי בסימן התפשטותה המהירה של החסידות. תחילה היתה ידם של חסידי פשיסחא על העליונה, אך בשלהי המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20 גברו חסידי גור וסקירנייביץ. ערב מלחמת העולם הראשונה התארגנו כוישוגרוד קבוצות הציונים הראשונות ואז נוסד גם תא של ה"בונד". קבוצות הציונים הגבירו את פעולתן הארגונית והתרבותית לאחר 1915, עם קבלת הרשות לפעול מטעם שלטונות הכיבוש הגרמניים. בית-ספר יסודי ממשלתי לילדי היהודים נוסד בוישוגרוד שנים אחדות לפני מלחמת העולם הראשונה. אבל למדו בו רק הבנות; כמעט כל הבנים הוסיפו ללמוד בחדרים המסורתיים. בשנת 1917 פתחו הציונים גן ילדים עברי שהתקיים במשך שנים אחדות. בערך באותו זמן יסדו הציונים את הספרייה הציבורית הראשונה בוישוגרוד. תקופת מלחמת העולם הראשונה היתה עבור יהודי וישוגרוד תקופה של סבל רב. כבר בחודשים הראשונים של המלחמה נכבשה וישוגרוד בידי הצבא הגרמני והיהודים נעשו מטרה למעשי שוד. מרביתם ברחו מן העיר. המסחר והמלאכה היהודיים שותקו כמעט לחלוטין ובתים רבים נהרסו. לאחר שנסתיימה המלחמה, חזרו הפליטים היהודיים שלא הרחיקו לנדוד לבתיהם ומצאו אותם שדודים. ארגון הג'וינט נרתם לעזרת היישוב היהודי וסייע בשיקום ההריסות. גם בתקופה זו התפרנסו יהודי וישוגרוד בעיקר ממלאכה וממסחר. רק מעטים היו בעליהם של מפעלי תעשייה זעירה (טחנות קמח, מנסרה). היישוב היהודי נפגע קשה גם מן הקיפאון הכלכלי שהשתרר בפולין בין המלחמות ויהודים רבים בוישוגרוד סבלו מעוני. בשנת 1925 נוסד בוישוגרוד, בסיועו של הג'וינט, בנק קואופרטיבי וקרוב למחצית ממשפחות היהודים נהנו מהלוואות הבנק. כשנתיים לאחר מכן נוסדו קופת גמילות חסדים כללית וקופת מלווה של בעלי המלאכה. לעזרת המשפחות שנפגעו ביותר באו מוסדות הצדקה של הקהילה, שהיו קיימים בוישוגרוד בזמן ההוא, חברות "ביקור חולים" ו"לינת הצדק". במקום התקיים גם סניף של "צנטוס", שפעל בתחום בריאות הילד. אחרי המלחמה החלו לפעול בציבור היהודי, נוסף על הסתדרות הציונים הכלליים ו"פועלי ציון", שנוסדו בוישוגרוד לפני שנת 1919, גם "המזרחי" והרוויזיוניסטים (1927). כבר בשנת 1919 נוסד במקום ארגון "צעירי ציון" והיו בו 40 חברים בערך. עם הזמן הלך מספרם וגדל. בשנת 1927 הוקם ארגון הנוער הציוני, שהצטרף אחר כך לתנועת "השומר הצעיר". במקום פעלו גם קנים של גורדוניה, "צעירי המזרחי" ובית"ר. סניף "אגודת ישראל" התארגן בסוף מלחמת העולם הראשונה ורוב חבריו היו מחסידי גור הרבים שבעיר. "אגודת ישראל" הקימה בית-ספר "יסודי התורה", ששימש במשך זמן מה גם בית-ספר יומי כללי מוכר בעיני מוסדות החינוך הממשלתיים, וכן בית-ספר לבנות "בית יעקב". ה"בונד" חידש את פעולתו לאחר המלחמה, בעיקר כמסגרת האיגודים המקצועיים. השליטה בהנהלת הקהילה היתה בידי נציגי "אגודת ישראל", שהיו על-פי רוב מחצית מחברי ועד הקהילה (4 נציגים). לארגון בעלי המלאכה היו בוועד 3 מנדטים ולציונים מנדט אחד בלבד. במועצת העיר היו ליהודים 8 נציגים; מתוכם היו 4 נציגי "אגודת ישראל" ו- 4 נציגים של המפלגות הציוניות. בין שתי מלחמות העולם התפתח בוישוגרוד חינוך יהודי מסועף. מלבד בית-ספר ממשלתי יסודי לילדי היהודים ("הקבוסאבאש") פעלו בוישוגרוד גם בית-ספר "תרבות" ובית-ספר "יסודי התורה" ו"בית יעקב" שהוזכרו לעיל. עבור ילדי העניים הקימה הקהילה "תלמוד תורה".