תרומות
וישניץ' נובי WISNICZ NOWY
עיר בפולין
מחוז: קראקוב
נפה: בוחניה
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: 2,691
· יהודים בשנת 1941: 1,273
תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I
במאה ה- 13 השתייכה וישניץ' נובי באותם הימים הכפר וישניץ', למנזר בסטאניונטקי. במאות ה- 14 וה- 15 היה וישניץ', ובעיקר הטירה המפוארת שנבנתה לידה, מקום-מושב פרטי של משפחת האצולה קמיטה. ב- 1590 עברו הכפר והטירה לרשותה של משפחת האצולה הנודעת לובומירסקי. ב- 1616 הוענקה לוישניץ' מעמד של עיר. במחצית השנייה של המאה ה- 17 נבלם פיתוחה של העיר. במאה ה- 18 נודעה ו'נובי במוצרי הנגרות שייצרו בה, בין השאר: מכשירי-כתיבה, צעצועים, כלי- שחמט וכוישניץ'. ב- 1863 פרצה דליקה בעיר ורבים מבתיה ובנייניה הציבוריים עלו באש. ב- 1934 בוטל מעמדה של ו'נובי כעיר והוכרה כיישוב עירוני בלבד. בספטמבר 1939 ניטשו בקרבתה קרבות עזים בין יחידת חיל-הפרשים הפולני ובין הפולשים הגרמנים. ב- 1939- 1940 הקימו הגרמנים במקום מחנה-עבודה. במשך כל תקופת השואה היתה וישניץ' נובי למקום הוצאה-להורג של האסירים מבית-הכלא מונטלופיך שבקראקוב. נראה שראשוני היהודים התיישבו בוישניץ' נובי כבר עם העברת בעלותה של העיר לידי משפחת לובומירסקי. מתיישבים יהודים רבים לערך באו לוישניץ' נובי ב- 1605 לאחר גירושם מבוחניה' המרוחקת ממנה כשישה קילומטרים, בעקבות עלילה על חילולם את לחם-הקודש. לעיר בוחניה הוענקה הפריבילגיה, שלפיה נאסרו מגורי היהודים בה. לפני גזירות ת"ח ות"ט ומלחמות השבדים ב- 1657/1656 כבר ישבו ב-וישניץ' נובי כ- 200 משפחות יהודים. אך רבים מהם נאלצו ב- 1656 לנטוש את העיר מפחד חילות ההטמאן צ'ארנייצקי שעשו שפטים ביהודים בערים שחזרו וכבשו אותן מידי השבדים. מן הנותרים במקום נטבחו כמה משפחות יהודים. במאה ה- 18 היתה קהילת וישניץ' לאחת הגדולות והחשובות במדינת "פולין-קטן", ובמחצית השנייה של אותה מאה היו בחסותה 151 כפרים הסמוכים לה, ובסך הכל 1094 נפשות למעלה מגיל שנה. במיפקד משנת 1765 מצויים נתונים על מגוון המקצועות, שבהם עסקו 45 מתוך 280 ראשי בתי- יהודים: 2 חוכרים של מיבשלות-בירה, חוכר אחד של משרפת-היי"ש, מתווך אחד, 7 חייטים, 6 כובענים, פרוון אחד, 2 עושי-כפפות, צורף אחד, 4 קצבים, 2 אופים, 2 סבנים, עושה-נרות אחד, זגג אחד. הסוחרים הזעירים והרוכלים התחמקו, כבמקומות אחרים מן המיפקד מחמת עין-הרע מצד השלטונות, ועל-כן חסרים הנתונים עליהם. יהודי וישניץ' נובי גרו אז ב- 79 בתים, מהם 75 היו בבעלותם. על גודלה ופעולתה של הקהילה יעידו הנתונים הנוגעים לכלי- קודש ולשרתי הקהילה. לפיהם העסיקה אז הקהילה: רב אחד, פרנס אחד (כלומר פרנס החודש שקיבל את משכורתו מן הקהילה), 2 מלמדים, 2 כלי-זמרים, 3 שמשים, 3 חזנים (שניים מהם משוררים), ספרא-דמתא אחד, ו- 2 גלבים. נציגי הקהילה וישניץ' נובי השתתפו בכמה ישיבות של הוועד דד"א' וביניהם הרבנים: ר' פנחס פרנקל תאומים ב"ר יצחק (ב- 1717 וב- 1730 הוא מוזכר כבורר של הוועד דד"א) ור' נפתלי הירץ לנדא, שב- 1753 השתתף בישיבת יארוסלאב בה נידונו כתבי-הפלסתר נגד ר' יונתן אייבשיץ. קהילת וישניץ' נובי קיימה בעת ההיא ישיבה שנודעה ברבים, ורבניה חתמו את שמם כאבות-בית הדין וראשי-מתיבתא בווישניצא. הקהילה העסיקה גם מגיד-מישרים. בעת המגיפה שפרצה בקראקוב ב- 1707, יצא את העיר הזאת ועבר לדור ב-וישניץ' נובי הספרא- דמתא של קהילת קראקוב, ר' משה ב"ר ישראל ליברליש וכאן היה למגיד-מישרים עד פטירתו ב- 1719. לאחר חלוקת פולין ועם הנהגת השלטון האוסטרי באזור, היו יהודי וישניץ' נובי, כאחיהם בשאר ערי גאליציה נתונים למשטר פיסקאלי מכביד. משטר זה, וכן שאר ההגבלות שהוטלו על היהודים אז, השפיעו לא במעט על בלימת התפתחותה של הקהילה. ב- 1781 היו ב-וישניץ' נובי ובכפרים הסמוכים לה 467 יהודים משלמי-מיסים. מהם חויבו 42 לשלם מס-סובלנות בלבד בסך 25 פלורין לשנה, 373 מ- 25- 100, 44 מ- 101- 300 פלורין, ו- 8 יותר מ- 300 פלורין לשנה. מלבד עומס המיסים למיניהם חויבה קהילת וישניץ' נובי לשאת בהוצאות של העברת 16 משפחות יהודיות לעבודה בחקלאות בסך 250 פלורין לכל משפחה. ואמנם מ- 1792 ועד 1805 עזבו את וישניץ' נובי 8 משפחות יהודיות ועברו לעבודה בחקלאות. עד שנות השבעים של המאה ה- 19 לא היה למעשה גידול במספר אוכלוסי היהודים בוישניץ' נובי. גרמה לכך גם הדליקה הגדולה ב- 1863, דליקה שבה עלו באש כ- 300 בתים, רובם של יהודים, ומאות מהם נשארו בלא קורת גג ובחוסר-כל. האש כילתה גם את הבניינים של בית-הכנסת ובתי-המדרש, ואף ספרי תורה היו למאכולת אש. בשנות השמונים למאה ה- 19 ישב בוישניץ' נובי שלמה הלברשטאם האדמו"ר הידוע מבובוב. הוא הקים בעיר ישיבה גדולה, ובזכותה וכן בזכות החסידים ששאפו לשבת במחיצת רבם גדל היישוב היהודי במקום ב- 1892 תקע ר' שלמה את חצרו בבובובה ושוב הלך ופחת מספר אוכלוסי היהודים בוישניץ' נובי. גם ההגירה הגדולה לארצות מעבר לים, שהתחילה בשנות השמונים של המאה ה- 19 ולה נתפסו גם בני קהילת וישניץ' נובי, גרמה לירידה במספר אוכלוסי היהודים בוישניץ' נובי. מראשית התקופה האוסטרית ועד לשנות הארבעים למאה ה- 19 חלשה קהילת וישניץ' נובי על קהילת (בז'סקו בריגל) ורבניה של וישניץ' נובי כיהנו גם כרבני בריגל. מ- 1778 ועד 1795 בערך כיהן כרבה של וישניץ' נובי ברוך פרנקל-תאומים, מחבר "ברוך טעם". אחריו ישבו על כס הרבנות בוישניץ' נובי ר' בנימין ב"ר משה ורבי צבי הירש ב"ר יעקב הורוויץ. אין בידנו ידיעות כמה זמן הם כיהנו ושנות כהונתם בדיוק. ב- 1830 נתמנה לאב"ד וישניץ' נובי (ובז'סקו בריגל) ר' אריה-לייב ליפשיץ ב"ר חיים, בעל "אריה דבי עלאי", "ארי שבחבורה" ו"עטרת זקנים", תלמידו של "החוזה מלובלין". באחרית ימיו ישב ר' אריה לייב בבז'סקו ושם נפטר ב- 1845. בשנות השבעים למאה ה- 19 נתקבל, כאמור, לרבה של וישניץ' נובי מייסד שושלת בובוב, אדמו"ר ר' שלמה ב"ר מאיר-נתן הלברשאטם, נכדו של ר' חיים מצאנז. ב- 1880 הקים ר' שלמה סניף "מחזיקי הדת" בוישניץ' נובי. מאחר שר' שלמה היה עסוק בהנהגת קהל חסידיו והקדיש הרבה מזמנו לניהול הישיבה הגדולה בוישניץ' נובי ולהקמת ישיבות דומות בערים אחרות, כיהן לידו בוישניץ' נובי ראב"ד, שהיה למעשה הרב דמתא. מ- 1890 ועד 1899 מילא תפקיד זה ר' אלתר יחיאל נבנצאהל, בעל "פרי-עץ" ו"מנחת יחיאל". ב- 1899 נתמנה לאב"ד ר' נפתלי ב"ר שמואל ראבין, חתנו של ר' יחזקאל שרגא משיניאווא. הלה שירת בקודש עוד ב- 1912. עד פרוץ מלחמת-העולם הראשונה לא נסתמנה בוישניץ' נובי פעולה של ממש מצד התנועה הציונית, והמעטים שהעזו להתארגן בחוגים ציוניים נאלצו לפעול בחשאי נוכח התנגדותם הנמרצת של רבני המקום ושל רוב מבני הקהילה- החסידים לכל תנועה או פעולה חינוכית-תרבותית מודרנית. אמנם ב- 1895 נמסר על קיומו של בית-ספר בוישניץ' נובי, מיסודו של הבארון הירש, אולם נראה שפעולתו היתה מוגבלת וקצרה, הוא הדין לסניף המקומי של ועד ההסתדרות הציונית של גאליציה המערבית, שנמסר על קיומו ב- 1912. ב- 28 בנובמבר 1918 התרחש בוישניץ' נובי אירוע יוצא דופן, אפילו על רקע הפרעות וההתעללויות ביהודים שאירעו בעת ההיא כמעט בכל ערי מערב-גאליציה. באותו יום התקיימה בבית-הכנסת אסיפה לשם בחירת ועד-קהילה חדש. הדבר לא היה לרוחם של חברי הוועד הקודם, והללו פנו אל מפקד חיל-המצב הפולני והודיעו לו שבבית-הכנסת התאספו מתמרדים יהודים. המפקד ניצל הלשנה זו כדי להתעלל ברבים מיהודי המקום הוא ציווה על חייליו להקיף את בית- הכנסת ולפתוח ביריות-הפחדה, לבל יברח אף אחד מן "המהפכנים" שנאספו בבית-התפילה. בד בבד הוציאו החיילים יהודים רבים מבתיהם - אנשים, נשים וילדים - והללו רוכזו בכיכר העיר, לשם הובלו גם הנאספים בבית- הכנסת. בדרך לכיכר הוכו רבים בקתות רובים עד זוב דם. בכיכר קיים המפקד "משפט" וגזר שכל "מהפכן" עשירי יוצא להורג בירייה, וראשון הנהרגים יהיה הרב המקומי. מיד התייצבו כמה עשרות מתנדבים מבין האספסוף שנתקהל בכיכר, כדי להוציא לפועל את גזר-הדין. הכלים היו מוכנים ליריה, אולם ברגע האחרון נכמרו רחמיו של הכומר שנכח מקום, והוא יעץ למפקד להחליף את גזר-הדין במלקות לכל "הנאשמים". ואמנם הולקו כ- 130 יהודים מגיל 12- 70 מכות נמרצות וזאת לעיני האספסוף הרב, שצהל למראה הדם הזב ולשמע זעקות הלוקים. ההתעללויות נמשכו 3 שעות.
תקופה זו נפתחה ליהודי וישניץ' נובי בסימן ירידה הן מבחינת מספר אוכלוסים והן מבחינת המצוקה הכלכלית שלא פסקה עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה. בשנים הראשונות שלאחר המלחמה הושיט הג'וינט עזרה דחופה ליהודי וישניץ' נובי. הוא חילק מזון ודברי-הלבשה לנצרכים, ובתמיכתו נבנו או שופצו עד 1923 בית-מרחץ ומרפאה, וכן תמך בחברת "ביקור חולים" וברופא שטיפל בעניי היישוב היהודי בלא תשלום. ב- 1921 הוקם - ושוב בתמיכת הג'וינט - ועד לטיפול ביתומי- מלחמה. בחסותו של ועד זה נמצאו 2 יתומי-מלחמה ועוד כמה וכמה יתומים. הוועד אירגן גם קורסים, שבהם למדו היתומים על-פי התוכנית של בית-הספר העממי, ובנוסף על כך מקצועות מלאכה. לקשיים האובייקטיביים בשיקום מקורות פרנסתם של יהודי וישניץ' נובי לאחר פגעי המלחמה ושנבעו גם מן האינפלאציה בשנות ה- 20 הראשונות, ומן המיסוי הכבד שהוטל על הסוחרים ובעלי-המלאכה היהודים, נתווספה בעת ההיא גם האווירה האנטי-יהודית, שהיתה מלווה לעיתים התפרעויות, נוסח נובמבר 1918. נמנע מן הסוחר היהודי להשתתף בירידים והרוכל היהודי סיכן ממש את חייו ברצותו לחזר במרכולתו על הכפרים. באפריל 1923 התנפלו כ- 60 כפריי הסביבה על חנויותיהם ועל בתיהם של יהודי וישניץ' נובי, השחיתו את הסחורה, ניפצו שמשות והיכו ברבים מעוברי-אורח יהודים. רק התערבותה של המשטרה, שהשתמשה אף ביריות הפחדה, שמה קץ להתפרעות זו. באוקטובר של אותה שנה הוכו רוכלים יהודים בירידים שהתקיימו בכפרים הסמוכים. בכפר לאפאנוב נשדדה מן הרוכלים מרכולתם והמשטרה עצרה 15 מתפרעים, בהם אף שלוש נשים. בהסתה נגד היהודים נטל חלק הכומר המקומי; ביוזמתו הוצג ב- 1923 בתיאטרון החובבים המקומי מערכון אנטישמי מובהק, ובבית-הספר העממי השמיעו המורים דברי-שיטנה נגד היהודים בכלל, וכינו את התלמידים היהודים בכל שמות הגנאי, ניסו לגזור את פיאותיהם וביזום בכל עת מצוא. מצב זה נמשך כמה שנים, וב- 1926 הגישו אף הצירים היהודים בסיים שאילתא בנידון אל שר החינוך. בעת הגיוס השנתי לצבא השתוללו המתגייסים מדי שנה בשנה, ובכל הזדמנות ניפצו שמשות בבתי היהודים ואף הרביצו להם מכות. במארס 1926 העלילה בחורה פולניה צעירה על היהודים, שהללו חטפוה כביכול אל בית-הכנסת ושם רצו להקיז את דמה לצורכי הפולחן. המשטרה פתחה בחקירה בקרב היהודים, נעשו חיפושים בבתיהם ובעיירה השתררה אווירה של ערב פוגרום. אלמוני אף ירה לבית הרב. עם חילופי השלטון בפולין ב- 1926, ובראשית שנות המשטר של הסאנאציה פחתו גילויי האנטישמיות מסוג זה, והם חזרו ונשנו בוישניץ' נובי בסוף שנות ה- 30. בתנאים קשים אלו התארגן ב- 1924 איגוד הסוחרים היהודים, שמטרתו העיקרית היתה לעזור לחבריו בהשגת הרישיונות. ב- 1931 הוקם בוישניץ' נובי "הבנק העממי היהודי"; בהלוואותיו נעזרו הסוחרים ובעלי-המלאכה היהודים כדי לקיים בידם את מקורות פרנסתם, אם בהשלמת מעט המלאי או בקניית חומר-גלם לבית-המלאכה. מצבם הכלכלי של יהודי וישניץ' נובי החמיר שוב בשנים האחרונות שלפני פרוץ מלחמת-העולם השנייה. פגעו בהם הקריאות לחרם המסחר היהודי, ובגזירות השחיטה הכשרה משנת 1937 נסגרו מרבית האיטליזים. הקצבים נותרו בלא פרנסה, ומיכסת הבשר הכשר שנועד ליהודים לא סיפקה אלא את מחצית צורכיהם. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם חל גידול בארגונים הציוניים בוישניץ' נובי ובפעולתם. הפעיל בהם היה סניף "הציונים הכלליים". בקרב ארגוני הנוער הכלל-ציוניים "הנוער העברי" ומ- 1931 "עקיבא", היו כמעט היחידים בעיר - להוציא ארגון "השומר הצעיר", שפעל במקום עוד בשנות ה- 20 הראשונות. סניף "המזרחי" הוקם ב- 1934. מצב זה של יחס הכוחות בין הפלגים הציוניים מצא את ביטויו גם בבחירות לקונגרסים הציוניים. ב- 1929 קיבלו "הציונים הכלליים" 79 קולות, "המזרחי" 5 קולות, ואילו "גוש ארץ- ישראל העובדת" קול אחד בלבד. ביוזמת הציונים הוקמו קורסים מטעם "תרבות" ללימוד השפה העברית, נפתחה ספרייה, וב- 1933 גם בית-עם בבניין בית-הספר לשעבר של הבארון הירש. פעילות תרבותית עניפה גילה האירגון "בני ציון" (הוקם ב- 1933), ומטעמו התארגנו גם "ציונים בעלי מקצוע". פעילותם הארגונית, ההסברתית והתרבותית של הציונים בוישניץ' נובי נתקלה בהתנגדות, לעיתים אף חריפה, מצד החוגים החרדיים-חסידיים ואנשי "אגודת ישראל", ובראשם הרב ר' חיים ברוך רובין, שישב על כס אביו, ר' נפתלי, כל התקופה שבין שתי מלחמות-העולם (נספה בשואה). במאבקם של החרדים נגד כל מופע תרבותי שאירגנו הציונים היו כל האמצעים כשרים. ב- 1923 נשלחה מחאה בשמו של הרב ובשם "תלמוד תורה" אל שלטונות המחוז נגד הקמת בית- ספר "תרבות" בוישניץ' נובי. ב- 1926 נידה הרב בפומבי את אחד מאנשי החוג הציוני על "חילול כבוד התורה והרב". בליל שמחת-תורה תרפ"ח פרצה קטטה בבית-המדרש; הציונים הואשמו על-ידי פמלייתו של הרב בפני השלטונות בגרימת- מהומה ובחילול הקודש. 11 איש הועמדו לדין אולם יצאו זכאים. כעשרים שנה רצופות, עד 1923, שלטו בוועד הקהילה נציגי החרדים ואנשי שלומו של רב העיר; בחירות לוועד לא נתקיימו. וכשהשיגו הציונים ב- 1923 רוב בבחירות לוועד, פסלו השלטונות, בהשפעת החרדים, את הבחירות ונתמנה קומיסאר, שניהל את ענייני הקהילה בעזרת נציגי החרדים. הבחירות לוועד הקהילה, שאמורות היו להתקיים ב- 1928, נדחו לשנה, ובינתיים עלה בידי השולטים לפסול כמה וכמה מן הבוחרים הציונים ולשלול מהם את זכות הבחירה. הציונים מחו על כך בפני השלטונות, אולם הדבר לא עזר. ב- 1929 נבחר ועד לקהילה שדמה בהרכבו לקודמיו.
משפרצה המלחמה החלה בריחה המונית של תושבי וישניץ' נובי מזרחה. עם הבורחים היו גם יהודים רבים. אולם בשל התקדמותן המהירה של הצבא הגרמני לא עלה בידי הנמלטים להרחיק לכת ורובם שבו לעיר. רק פליטים יהודים מעטים הגיעו לשטח שנתפס בידי הסובייטים, מזרחית לסאן. עם כניסת הגרמנים לוישניץ' נובי הוטלו על היהודים גזירות: הגברים נחטפו לעבודות-כפייה שהיו מלוות מעשי התעללות; היו מקרים של גזל רכוש; עוצר לילה חייב את היהודים להישאר בבתיהם משעות הערב המוקדמות; הוטלו הגבלות תנועה, ובכללן איסור מוחלט להגיע לבוחניה הסמוכה. בסתיו 1939 חויבו היהודים לשאת אות-קלון על בגדיהם, והדבר הקל על זיהויים והגביר את הפגיעות בהם. בסוף 1939 הוקם היודנראט. ליו"ר היודנראט נתמנה פרידמן. הלה היה יליד וישניץ' נובי, ישב בגרמניה, ועם פרוץ המלחמה חזר למשפחתו בעיר. סגנו של פרידמן היה שלמה מנדל זיידמן' ומבין חברי המועצה ידועים לנו שמותיהם של עזרא וולף, נטע קריגר, לייבוביץ, קורץ הגיע( בוקארקמ), וולף שלמה אטינגר. ב- 1940 הוקמה ליד היודנראט משטרה יהודית ומפקדה היה יעקב זילברמן. על היודנראט הוטל לספק אנשים לעבודות-כפייה, לגבות קונטריבוציות ולערוך רישום של האוכלוסיה היהודית. אולם היודנראט אירגן גם עזרה לנזקקים מקרב בני הקהילה. על פעילותו זו זכה היודנראט להערכה חיובית מפי ניצולי השואה בעיר זו. בשנת 1940 הגיעו לוישניץ' נובי עקורים יהודים מקראקוב ומיישובים אחרים בסביבה. מספר היהודים במקום הגיע כדי 3,000. ב- 1941 תכפו והוחמרו הגזרות והחלו חטיפות למחנות- העבודה. במאי 1941 רוכזו כל הגברים היהודים בבתי- הכנסת, בהשתתפות המשטרה הפולנית. מתוכם הוצאו קבוצות צעירים ושולחו למחנות-העבודה באזור. היודנראט השתדל לשמור על הקשר עם אנשי וישניץ' נובי הכלואים במחנות, סיפק להם מזון ובגדים, ואף ניסה לשחרר את החולים והתשושים שבהם. כעבור כמה חודשים נותק הקשר עם אסירי המחנות. כדי להגביר את חיוניותה של הקהילה בעיני הגרמנים ולמנוע, או לפחות לצמצם את החטיפות למחנות-העבודה, החלו היודנראט והסניף המקומי של י.ס.ס. בארגון קורסים מקצועיים ובחיפוש קדחתני אחר מקומות-עבודה. ביולי 1941 אורגן קורס לייצור מברשות, ובשלהי אותה שנה נפתחו קורסים לחקלאות, בניהולו של רוזנצוויג. בקורסים אלה השתתפו כ- 100 איש. כ- 20 מהם הועסקו בינואר 1942 בעבודות חקלאיות באחוזות שבסביבה. בשבועות שלאחר מכן גדל מספר המועסקים בחקלאות ל- 60 איש, ובמאי של אותה שנה - ליותר מ- 120. במחצית השנייה של שנת 1941 הוצאו להורג כמה אנשים לאחר שנמצאו מחוץ לעיר בלא רישיון. בין הקורבנות היה יעקב פלסטנר שנרצח בראש-השנה תש"ב. בחורף 1942/1941 נצטוו היהודים למסור את כל הפרוות שברשותם. באותה עת הוטלה עליהם גם קונטריבוציה נוספת, ומצוקתם של יהודי וישניץ' נובי גברה והלכה. רבים סבלו חרפת רעב. הסיוע שניתן מטעם היודנראט וי.ס.ס. הקל רק מעט את מצבם של הנזקקים מקרב יהודי המקום והפליטים. במחצית הראשונה של 1942 נמשכו החטיפות והשילוחים למחנות-העבודה, בעיקר לפלאשוב. ב- 17.8.42 ניתן צו בדבר גירוש כל היהודים מן העיר. הגירוש הוצא לפועל ב- 22.8.42. בבוקרו של אותו יום רוכזו בכיכר היהודים עם מעט החפצים האישיים שבידיהם ומשם הובלו לבוחניה. קודם הגירוש ובמהלכו נמלטו כמה עשרות יהודים והסתתרו ביערות בסביבה. הם שוטטו באזור והיו נתונים למצוד בלתי פוסק ומצד הגרמנים והאיכרים המקומיים, ואמנם רבים נפלו בידיהם ונרצחו. מקצת מן הנמלטים התקינו לעצמם מסתור ולאחר תלאות אין-סוף זכו ליום השחרור. מגורשי וישניץ' נובי בבוחניה היו בין קרבנות האקציות והשילוחים למוות בעיר זו. ניצולי וישניץ' נובי שיצאו ממחבואיהם עברו לאחר המלחמה להתגורר בקראקוב מחשש פגיעות מצד כנופיות הלאומניים שפעלו באזור, ממתנגדי השלטון החדש בפולין. ניצולים אלה עזבו את פולין בגלי ההגירה למדינות המערב ולישראל.