תרומות
וישקוב WYSZKOW
עיירה בפולין
מחוז: וארשה
נפה: פולטוסק
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ-12,000
· יהודים בשנת 1941: כ-5,000
· יהודים לאחר השואה: כמה מאות בלבד
תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I
יישוב כפרי זה היה כבר קיים במקום במאה ה- 13. הבעלים של היישוב היו הבישופים של פלוצק. בשנת 1502 העניק הבישוף לוישקוב זכויות עירוניות. העיירה שכנה בתוך יערות גדולים על שפת הנהר בוג והתפתחותה היתה קשורה בכריתת עצים ובהשטתם ברפסודות. העצים נשלחו לדנציג ולמקומות אחרים. מקור פרנסה חשוב נוסף היה הדיג בנהר בוג. לקראת סוף המאה ה- 16 היתה וישקוב גם מרכז חשוב למסחר ולמלאכה לאיזור. בשנת 1578 כבר היו בוישקוב כמה סנדלרים, נגרים וחייטים. מקצת מן התושבים עסקו בחקלאות. וישקוב נהרסה כמעט לחלוטין במלחמה שבין פולין לשוודיה, בשנות ה- 50 של המאה ה- 17 ולא התאוששה מן ההרס עד המאה ה- 19. בשנת 1777 נמנו בה 77 בתים בלבד. לאחר חלוקתה השלישית של פולין בשנת 1795 סופחה וישקוב תחילה לפרוסיה, לאחר מכן לדוכסות וארשה (בשנת 1807) ולמלכות פולין בחסותה של רוסיה (בשנת 1815). במאה ה- 19 התפתחה במקום תעשייה זעירה והוקמו שתי טחנות קמח ובית חרושת לעיבוד עורות. במלחמת העולם הראשונה נכבשה וישקוב בידי הגרמנים (1915) והם שהו בה עד תום המלחמה. משערים, שיהודים השתקעו בוישקוב כבר במאה ה- 17. בתעודות מן הימים ההם נזכרים יהודים אחדים שחכרו את משרפת היי"ש. אבל היישוב היהודי לא התפתח ואפילו בתחילת המאה ה- 19 עדיין היו בוישקוב רק שתי משפחות יהודיות. מספר היהודים בוישקוב גדל במאה ה- 19 והגיע באמצע המאה לאלף נפש. היהודים היוו אז %70 בערך מכלל האוכלוסייה. המצב הכלכלי ומקורות הפרנסה של היהודים בוישקוב התגבשו לקראת סופה של המאה. רוב-רובם עסקו במלאכה ובמסחר זעיר והתפרנסו ממכירת סחורות ומתן שירותי מלאכה בשווקים השבועיים ובירידים השנתיים שהתקיימו במקום. בידי היהודים היו כמה מפעלי תעשייה; ביניהם בתי מלאכה לכיסאות מרופדים. גם טחנות קמח שהוקמו אז היו בבעלותם של יהודים. בתחילת המאה ה- 20 היו בוישקוב רופא יהודי אחד, כפוף לקהילת פולטוסק. בשנת 1860 בערך הוקם בית המדרש ובשנה זו החלה להתקיים כנראה קהילה עצמאית ביישוב זה. כעבור זמן מה הוקם מקווה טהרה ונוסדו מוסדות הצדקה הראשונים שעסקו בגמילות חסדים ובהגשת טיפול רפואי לחולים עניים. כמו-כן נוסדו "תלמוד תורה" וישיבה בשם "דרכי נועם". רוב הציבור היהודי היו חסידים; הזרם הגדול ביניהם היה של חסידי רדזימין והם היו ראשי המדברים בחיי הקהילה. בוישקוב נמצאו גם קבוצות של חסידי גור ואלכסנדר והיו להם בתי תפילה משלהם. רבה הראשון של וישקוב היה ר' בן-ציון רוזנבלום, שכיהן בסוף המאה ה- 19. אחריו בא בשנת 1908 ר' יעקב אריה מורגנשטרן, שכיהן עד שנת 1934. לאחר שנפטר דודו ר' מנחם מנדל גוטרמן, האדמו"ר האחרון לבית רדזימין, הוכתר ר' יעקב אריה לממלא מקומו ועבר לגור ברדזימין. במקומו בוישקוב בא בנו, ר' דוד שלמה מורגנשטרן. בתקופת כהונתו של ר' יעקב אריה הוקמה ישיבה נוספת בוישקוב בשם "בית יוסף", שלמדו בה כמה עשרות בחורים; רובם לא היו ילידי וישקוב. בראשית המאה ה- 20 התארגנה בוישקוב קבוצת ציונים ראשונה, בשם "אגודת הציונים". זו ייסדה חוגים ללימוד השפה העברית ולאיסוף כספים למען הקרן הקיימת לישראל. באותו זמן נוסדו גם חוגים של ה"בונד" ושל "פועלי ציון". בתקופה שלאחר המהפכה של 1905/6 התפזרו הקבוצות הללו עקב רדיפות השלטונות. פעולותיהן נתחדשו רק בימי הכיבוש הגרמני, בעת מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1912 נעשה ניסיון לייסד ספרייה ציבורית, אך השלטונות לא התירו לפתוח אותה. היא הוקמה רק כעבור שלוש שנים (בשנת 1915). בשלהי מלחמת העולם הראשונה נוסדו האיגודים "בני ציון" ו"צעירי ציון". ה"בונד" יסד אז את האיגוד המקצועי "התאחדות", והלה קיים פעולה תרבותית ענפה; נפתחו שיעורי ערב להשלמת ההשכלה וללימוד מקצוע שתרמו לשינוי מה בתעסוקת הצעירים.
לאחר כניסת יחידות הצבא הפולני לוישקוב בשנת 1918 היו פרעות ביהודים. כמה יהודים הובאו לפני "בית משפט עממי" של הממשל הפולני החדש ונעצרו. בני הנוער היהודי התארגנו להגנה עצמית והתייצבו מול הפורעים. סיעת הצירים היהודיים בסיים הפולני הגישה שאילתא לשר הפנים בעניין הפרעות. אווירת הפוגרום נמשכה כמה חודשים מאחר שהשלטונות התחמקו מלגנות את המעשים. בתום מלחמת העולם הראשונה היתה קהילת וישקוב שרויה במצוקה. המצב הכלכלי היה קשה ולרוב המפרנסים לא נמצאה תעסוקה. היהודים המשיכו לעסוק במסחר וברוכלות. מקצתם עסקו במלאכה, בעיקר בחייטות. פרנסתם היתה דחוקה. טוב יוחר היה מצבם של אלה שחכרו חלקות יער בסביבה לכריתה ושל אלה שחכרו את משק החלב מידי בעלי האחוזות. טחנות הקמח בעיר היו אמנם בבעלות יהודים, אבל רק יהודים מעטים הועסקו בהן; רוב העובדים היו לא-יהודים. יהודים הקימו מבשלת בירה קטנה ומשרפת לבנים. לעזרת הנזקקים ביישוב בא הג'וינט, שסייע להקמתו של בנק קואופרטיבי בשנת 1925. מן האשראי שלו נהנו קרוב למחצית המשפחות היהודיות בוישקוב. בשנת 1927 הוקמה כסיועו של הג'וינט קופת גמילות חסדים וזו העניקה הלוואות ללא ריבית. בשנת 1935 העניקה הקופה 532 הלוואות בסכום כולל של יותר מחמישים אלף זלוטי. בין מקבלי ההלוואות בשנה זו היו 41 חייטים, 50 סנדלרים, 12 נגרים, 6 קצבים ועוד 118 בעלי מלאכה במקצועות אחרים - בסך הכל 216 בעלי מלאכה. מבין הסוחרים קיבלו הלוואות 9 סוחרי מנופקטורה וגלנטריה, 24 סוחרי עור ונעליים, 16 בעלי חנויות מכולת, 79 בעלי דוכנים בשוק וברחובות העיר, 6 רוכלים בכפרים ועוד 170 סוחרים זעירים - בסך הכל 304 סוחרים. יש להניח, שבמספר זה נכללו רובם הגדול של הסוחרים היהודיים שבעיר. גם בוישקוב, כמו בשאר היישובים היהודיים בפולין, השתדלו היהודים להקל על מצבם הכלכלי החמור בדרך של התארגנות לעזרה הדדית. החברות "לינת הצדק" ו"ביקור חולים" הוסיפו לתמוך בנזקקים גם בתקופה שבין שתי המלחמות. ליד איגודי הסוחרים הזעירים ובעלי המלאכה שהיו קיימים מזמן נוסדו קופות גמילות חסדים. האיגודים דאגו גם להשיג עבור חבריהם רישיונות לבתי מלאכה. לעומת הפעילות המוגבלת של הארגונים הכלכליים של יהודי וישקוב, עקב התנאים ששררו בפולין בתקופה זו, הם גילו פעילות ערה מאוד בתחום החיים הפוליטיים. בוישקוב היו סניפים של כמעט כל המפלגות היהודיות שפעלו בעת ההיא בפולין: הציונים הכלליים,( "על המשמר" ו"עת לבנות"), "פועלי ציון", "המזרחי" והרוויזיוניסטים. בשנת 1931 נוסד ארגון "הנוער הציוני" ובאותו זמן יסדה "פועלי ציון" סניף של "החלוץ" וזה אירגן בשנת 1934 קיבוץ הכשרה באחת החוות החקלאיות שבסביבה. בוישקוב פעלו גם סניפים של "השומר הצעיר" ו"השומר הלאומי"( אחר כך "הנוער הציוני"). בתוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים באה לידי ביטוי ההשפעה היחסית של הזרמים השונים בקרב המחנה הציוני: מספר רוכשי השקל הגיע ל- 300 בממוצע. בבחירות שהתקיימו בשנת 1929 היתה חלוקת הכוחות כדלקמן: "המזרחי" - 35 קולות, "עת לבנות" - 13, הרוויזיוניסטים - 10, "הליגה למען ארץ-ישראל העובדת" - 17, "על המשמר" - 11, "החלוץ" - 15. בשנות ה- 30 השתנו יחסי הכוחות במחנה הציוני והשינוי התבטא בעליית כוחם של הארגונים שהתרכזו סביב "הליגה למען ארץ-ישראל העובדת". בבחירות לקונגרס האחרון שנערך לפני המלחמה (בשנת 1939) קיבלה הליגה 191 קולות; "פועלי ציון" קיבלו 74 קולות, "המזרחי" - 56, "על המשמר" - 66 ו"עת לבנות" - 27 קולות. סניף "אגודת ישראל" בוישקוב, שנוסד כבר בשנת 1916, הקים ארגונים שהיו מסונפים לו: בשנת 1922 את "צעירי אגודת ישראל" ובשנת 1925 את "בנות אגודת ישראל". בשנת 1934 הקימה "אגודת ישראל" בוישקוב סניף של "פועלי אגודת ישראל". פעילות רבה גילה בתקופה ההיא גם הסניף המקומי של ה"בונד". סביב הארגונים הפוליטיים הללו התרכזה פעילות תרבותית ענפה. מפלגת "פועלי ציון" אירגנה שיעורי ערב לפועלים; ליד קן "בית"ר" פעלה תזמורת כלי נשיפה וליד "הנוער הציוני" פעלו חוג לדרמה וחוג ללימוד השפה העברית והספרות העברית. בוישקוב פעלו כמה מועדוני ספורט. הבולט שבהם היה מועדון "מכבי"( הוקם בשנת 1927). בשנת 1929 הוקם מועדון בשם "סקאלה", שהיה נתון להשפעתם של חוגי השמאל. בשנות ה- 30 הראשונות הוקם מועדון "כוכב", שפעל בחסותה של מפלגת "פועלי ציון". בתקופה זו רבו מוסדות החינוך היהודיים בוישקוב. ב"תלמוד תורה" למדו כ- 120 ילדים. בשנת 1927 הקימה "אגודת ישראל" בית-ספר לבנות "בית יעקב", ואילו חוגי הציונים יסדו בית-ספר "תרבות". בשל היעדר אמצעים נוסד בית-ספר זה רק בשנת 1928. בשנה זו נפתח גם בית-ספר יסודי ממלכתי לילדי ישראל בלבד. בבית-ספר זה למדו בעיקר הבנות. תחילה שלטו בוועד הקהילה נציגי הציונים. בשנות השלושים השתנה המצב ושלטון הקהילה עבר לידי נציגי "אגודת ישראל". במועצת העיר שימש אחד מחברי המועצה היהודיים בתפקיד חבר הנהלת העיר. המסורת הזאת נמשכה עוד בשנים האחרונות שקדמו למלחמת העולם השנייה. התגברות האנטישמיות והחרם הכלכלי על המסחר והמלאכה של היהודים באמצע שנות השלושים הביאו להתרוששות הדרגתית של היהודים שהיו בעלי חנויות או החזיקו דוכנים בשוק. בראשית שנת 1937 היו כמה מקרים של יידוי אבנים בבית הכנסת ובבתי יהודים. את ההסתה נגד היהודים ניהל הכומר המקומי. בוישקוב נולד וחונך מרדכי אנילביץ, מפקד הארגון היהודי הלוחם במרד גטו וארשה. לאחר שתם המרד התרכזו שרידי הלוחמים ביערות וישקוב ושם התארגנה יחידה פרטיזנית יהודית שנקראה על שמו של מרדכי אנילביץ.
בימים הראשונים של ספטמבר 1939 עוד התנהלו החיים בוישקוב מקודם. רק מעטים מבין היהודים עזבו את העיירה. המצב השתנה לחלוטין ב- 5 בספטמבר. באותו יום הפציצו הגרמנים את וישקוב כמה פעמים. בתים נהרסו ונשרפו, אנשים רבים נהרגו ונפצעו. התושבים, וביניהם היהודים, עזבו את העיירה בבהלה והסתתרו ביערות הסביבה. משפחות שלמות ברחו לעיירות אחרות שבסביבה או מזרחה, לכיוון גבול ברית המועצות. עם תום הקרבות חצו רבים מהם את הגבול בדרכם לביאליסטוק ומשם המשיכו לפנים ברית המועצות. ב- 9 בספטמבר, לאחר הפצצות עזות מן האוויר והפגזות מן הקרקע, נכבשה וישקוב בידי הצבא הגרמני. מיד עם כניסתם ירו החיילים הגרמניים והרגו כמה יהודים שניקרו להם ברחובות. ביום הכיבוש התאספו (מרצונם ואולי בפקודת הגרמנים) בבית הכנסת מאות יהודים. החיילים העלו את הבית באש על היהודים שבו. לאחר מכן החלו הגרמנים להוציא את היהודים מבתיהם ולרכזם בכיכר השוק ובמקומות אחרים. רוב הגברים נרצחו; לנשים ולילדים התירו הגרמנים לעזוב את וישקוב. בתי היהודים שעדיין עמדו על תלם הועלו באש. המרדף אחרי היהודים המסתתרים במרתפים, בבונקרים, בשדות וביערות נמשך ארבעה ימים. גוויות הנרצחים נקברו במקום נפילתם ברחבי העיר. ברחוב שוויינטויאנסקה, כ- 50 מטר מפסל "יאן הקדוש", היה קבר אחים של 50 יהודים בערך. יהודים נקברו בחצר המקווה, בחצר בית-הספר התיכון, בחוצות העיר וליד אסמים, בשדות וביער הסמוך. לאורך כל הדרך שבין וישקוב ליאדוב היו מוטלות גופות של יהודי וישקוב. קציר הדמים של יהודי וישקוב בארבעת או חמשת ימי הכיבוש הראשונים הסתכם ככל הנראה ביותר מ- 1,000 בני אדם. לאחר ה- 13 בספטמבר לא נשאר בעיר אף יהודי. פליטי וישקוב השתכנו בחלקם ביישובים שבקרבת וישקוב, כגון: וולומין, יאדוב, טלושץ, מאקוב מאזובייצקי, נובי דבור, קוסוב ועוד, וכן בווארשה. גורלם היה כגורל היהודים במקומות הללו. רובם נספו במחנות ההשמדה. כמה מיהודי וישקוב השתתפו בפעילות המחתרת בגטאות ובמחנות. אחד מהם כבר נזכר למעלה, הוא מרדכי אנילביץ, מפקד הארגון היהודי הלוחם בגטו וארשה, שנולד בוישקוב; יהודי לוחם שני מילידי וישקוב היה ד"ר לייכרט, שהיה רופא בוישקוב וחבר הוועד שאירגן את המחתרת בטרבלינקה. מקהילה שמנתה יותר מ- 5,000 נפש שרדו לאחר המלחמה כמה מאות בלבד. רוב הניצולים עברו את המלחמה בברית המועצות.