תרומות
ולודאווה WLODAWA
עיר בפולין
מחוז: לובלין
נפה: ולודאווה
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
אוכלוסיה:
· יהודים בשנת 1941: כ- 6,500
· יהודים לאחר השואה: קבוצה קטנה
תולדות הקהילה:
כללי
ו' בדכרת לראשונה במאה ה-15 ככפר בבעלות אצילים. במאה ה-16 התפתחה והיתה למרכז אזורי של מסחר ומלאכה, וב-1569 זכתה במעמד של עיר ובהיתר לקיים יום שוק שבועי ו-4 ירידים שנתיים. הירידים בו' היו מפורסמים בסחר הסוסים שהתנהל בהם ומשכו אליהם סוחרים מקרוב ומרחוק.
באמצע המאה ה-17 נפגעה ו' קשה מידי חילות הקוזקים של חמיילניצקי (ב-1648/9) ומפלישת השוודים (ב-1656), שזרעו בה חורבן והרס. חלפו שנים רבות עד שהצמיחה הכלכלית והדמוגרפית בעיר התחדשה. בשנות ה-90 של המאה הז בזמן חלוקות פולין, סופחה ו' תחילה לאוסטריה, בשנים 1805-1815 נכללה ב"נסיכות ורשה" ומאו ועד מלחמת הראשונה היתה בתחומה של מלכות פולין הקונגרסאית. במאה ה-19 התפתחה בו' תעשיית האריגה.
היהודים עד סוף מלחמת העולם הראשונה
כבר בתעודות מן המאה ה-16 נזכרים יהודים תושבי ו', ונראה שלא חלו הגבלות על ישיבתם במקום. במאה ה-17 סבלה הקהילה המקומית הקטנה פרעות - תחילה בימי גזרות ת"ח-ת"ט (1648-1649), עם פלישת כנופיותיו של חמיילניצקי, ואחר-כך עם פלישת השוודים בשנת 1656. על-פי מקורות פולניים הגיע מספר ההרוגים היהודים לאלפים, אך נראה שמספרים אלה מוגזמים, וייתכן שנכללו בהם גם יהודים מיישובי הסביבה שמאימת הפרעות והמלחמות נמלטו לו,. אחרי המאורעות נבנתה העיר מחדש, אמנם באיטיות, וגם הקהילה היהודית שלה התאוששה והתחדשה. ב-1724 קיבלו יהודי ו' פריווילגיה מלכותית שעל-פיה היו רשאים לעסוק במסחר לסוגיו, בשחיטת בקר ובייצור משקאות חריפים ומכירתם.
ב-1765 כבר ישבו בו' 630 יהודים ו-36 מן הבתים בעיר היו בבעלותם. גם רוב החנויות היו אז בידי יהודים וכל האטליזים הוחכרו להם, ו-20 מבין 21 החייטים בעיר היו יהודים. ב-1787 כבר היו יהודים בעליהם של 15 בתים בו' וכעבור שנתיים, ב-9871, הגיע מספר בעלי המלאכה היהודים בעיר ל-80 - בהם 30 חייטים, 22 סנדלרים, 13 אופים, 8 פרוונים, 4 ספרים, 2 נגרים וצורף. ברשימה זו לא נכללו הקצבים היהודים, שמספרם היה רב. במחצית השנייה של המאה ה-19, כשבעיירה הוקמו מפעלי תעשייה ראשונים, נמנו גם יהודים עם יזמי התעשייה המקומיים; בשנת 1894 היו בידיהם טחנת- קמח מופעלת בקיטור, מפעל לעיבוד עורות ובית-חרושת לסבון. ואולם עיקר פרנסתם יהיתה, כבעבר, בענפי המסחר הזעיר והמלאכה. רוב החנויות בעיר - 177 מתוך 184 - היו בידי יהודים, ומבין 16 האופים בעיירה רק 4 היו לא-יהודים.
בשלהי המאה ה-18 שימש רבה של ו' דאז, ר' יהודה יוסף, חבר המשלחת היהודית ל"סיים ארבע השנים" שהתכנס בשנים 1789-1793, לפני חלוקתה השנייה של פולין, ודן במעמדם של היהודים. בימי המרד הפולני של 1862-1863 סייעו יהודי ו' למורדים והבריחו למענם נשק.
בתחילה השתייכו יהודי המקום לקהילת בריסק דליטא (בז'שץ' ליטבסקי). בשנת 1623 נוסדה במקום קהילה עצמאית, שהיה לה ייצוג ב"ועד דד' ארצות", ובמאות ה-17-18 נמנתה עם הקהילות הגדולות והחשובות באזור. במאה ה-17 היו בו' בית-כנסת ובית-עלמין יהודי וב-1790 קידשו יהודי המקום בית-עלמין חדש. בעת גזרות ת"ח-ת"ט (1648-1649) נשרף בית-הכנסת הראשון ורק באמצע המאה ה-18 הוחל בבניית בית-כנסת חדש, שנחנך ב-1764. בשנת 1822 שופץ בית-הכנסת, ב-1860 הורחב וחודש וב-1912 עלה באש, אך שוקם.
במאה ה-18 כבר יצא לו' שם כמרכז של לימוד תורה, וכמה רבנים דגולים כיהנו בה. בבית-המדרש המקומי נמצאו מסכתות אחדות עם הגהות לגמרא בכתב-ידו של ו' יואל סירקיש - הב"ח, על שם ספרו "בית חדש" (בשנת 1923 הועברו שרידי הש"ס עם הגהות הב"ח לספרייה הלאומית בירושלים). על-פי מסורת מקומית כיהן הב"ח ברבנות ו', באמצע המאה ה-16 (בשנים 1540-1561), אבל אין לכך סימוכין; על מצבתו של הב"ח בקרקוב רשימה של כל מקומות כהונתו וו' לא נזכרת שם. הרב הראשון שעל כהונתו בו' יש לנו מידע מהימן היה ר' פנחס ב"ר פילטא, שנפטר ב-1663 בעורו צעיר לימים והשאיר אחריו בכתובים ספר דרשות, "ברית שלום". הספר נדפס בירי בנו, ר' יחזקאל (פרנקפורט 1718) וקיבל את הסכמת "ועד דד' ארצות". מבין רבני הקהילה במאה ה-18 ידועים לנו בשמותיהם ר' יהודה לייב ב"ר יעקב; ר' פתחיה ב"ר דוד לידא (נפטר ב-1751); ר' יהודה לנדוי, מחבר "בית יהודה"; ובנו ר' יצחק לנדוי, מחבר "מנחת יצחק" (נפטר ב-1822). כנראה שגם המגיד הנודע ר' יעקב קרנץ ("המגיד מדובנא") ישב זמן מה בו'.
במאות ה-19 וה-20 כיהנו בו' ר' צבי הירש תאומים ; ר' נתן נטע, בעל "נטע שעשועים" (נפטר ב-1812), שעבר אחר-כך לחלם (ע"ע) והיה בה אדמו"ר ; ר' משה רוטנברג, מחבר "שו"ת מהר"ם רוטנברג האחרונים" (נפטר ב-1826); ר' יוסף אהרן, תלמידם של "החוזה מלובלין" ור' מנחם מנדל מקוצק (בשנת 1854); ר' שמואל שיניאוור, מחבר "רמתיים צופים" ; ר' יהודה לייב הורוויץ, בנו של ר' יעקב יצחק, מקורבו של ר' מנדלי מקוצק ונכדו של "החוזה מלובלין" (נפטר ב-1908) כיהן בו' כ-50 שנה, מ-1850 לערך; ר' אברהם זאב טרוכונובסקי (עד 1933); ר' משה ברוך מורגנשטרן, לימים האדמו"ר מקוצק, ובנו ר' שלום מנחם, שהיה רבה האחרון של הקהילה.
משנת 1761 ניהלה הקהילה פנקס ובו נרשמו החלטות הוועד. ב-1928 הועתק הפנקס כלשונו, אות באות, וקטעים ממנו פורסמו אחר-כך בכמה כתבי-עת.
בשנת 1898, עם כינונה של ההסתדרות הציונית העולמית, נוסדה גם בו' קבוצה ציונית, ובראשית המאה ה-20 הוקמו במקום סניפי "פועלי ציון" וה"בונד", שחבריהם השתתפו באירועי מהפכת 1905=1907. בתקופה זו נוסדו בעיר גם בנקים יהודיים - הראשון ב-19041 והשני, "בנק לאשראי הדדי", ב-1908. שני הבנקים הללו התקיימו עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1912 הוחל בשיפוץ בית-הכנסת לקראת יום השנה ה-140 להקמתו (אבל עד תאריך היעד - 1914 - לא הושלמו השיפוצים ובינתיים פרצה המלחמה).
בתום המלחמה ידעו יהודי ו' כמה שנים של ערעור הביטחון האישי ומעשי אלימות - תחילה עם בואם של חיילי הגנרל האלר לעיר ואחר-כך בתום מלחמת פולין-ברית-המועצות ב-1920/21. משהתייצב השלטון במדינת פולין העצמאית ניגשו היהודים לשקם את עסקיהם. רובם התפרנסו גם בתקופה זו ממשלחי היד היהודיים המסורתיים - מסחר זעיר, רוכלות ומלאכה. רוב בעלי המלאכה היהודים היו חייטים וסנדלרים, ומהם שהעסיקו פועלים שכירים. אחדים מיהודי העיר היו תעשיינים. בשנת 1921 היו יהודים בו' בעליהם של בית-חרושת ללבידים, בית-חרושת לרעפים, שתי טחנות קמח, שתי טנסרות ושני בתי-דפוס. גם שתי חוות חקלאיות סמוכות לעיר היו בבעלות יהודים. ו' היתה מרוחקת מן הדרכים הראשיות, אבל ב-1929 הופעל לראשונה שירות אוטובוסים, וגם הסוחרים והרוכלים בני המקום הסתייעו בו.
לעזרתם של בעלי העסקים היהודים באו כמה וכמה מוסדות אשראי ותיקים וחדשים. בשנת 1923 נוסד בעיירה סניף "הבנק העממי", בנק יהודי קואופרטיווי (ב-1927 זכה הבנק למענק מן הג'וינט האמריקני). קופת הגמ"ח, שהוקמה מכבר, הרחיבה את פעילותה וסייעה גם ליהודי הכפרים הסמוכים. כמה חברות וארגונים יהודיים עסקו בתחומים שונים של סעד ורווחה, ובמצבי חירום התגייס לעזרה כל הציבור היהודי כולו. כך היה אחרי השרפה הגדולה של 1929, שהותירה 60 משפחות יהודיות ללא קורת גג. עזרה לקרבנות השרפה הושיטו גם יוצאי הקהילה בארצות-הברית, ואף הכומר המקומי הצטרף לפעולות הסיוע. בשנת 1930 נוסד בו' סניף של טא"ז, ארגון הבריאות היהודי בפולין, וב-1933 נוסד סניף מקומי של "אורט". הקהילה תמכה במוסדות צדקה, תרבות וחינוך יהודיים כדוגמת החברות "ביקור חולים", "הכנסת כלה" ו"הכנסת אורחים", החזיקה תלמוד-תורה לבני עניים, סייעה מקופתה לנזקקים ודאגה גם לחיילים יהודים ששירתו בחיל המצב שחנה בו'. המוסדות היהודיים זכו גם לתמיכה מקופת העירייה.
הפעילות הפוליטית ובראש ובראשונה הציונית, שתחילתה בו' בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, הגיעה לשיאה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. רוב המפלגות ותנועות הנוער היהודיות והציוניות ייסדו סניפים בו'. סיעת "פועלי ציון" הוותיקה חידשה את פעילותה והרחיבה את שורותיה, ו"השומר הצעיר" (הקן המקומי נוסד ב-1922) היתה במהרה לתנועת הנוער הגדולה והחשובה בעיר. "המזרחי" התארגנה להלכה עוד ב-1915 אבל רק בתום המלחמה החלה הפעילות בסניף המקומי; לידו נוסדו תנועות הנוער "צעירי המזרחי" (בראשית שנות ה-20), "החלוץ המזרחי" (ב-1925) ו"השומר הדתי". ב-1925 נוסד גם סניף ה"התאחדות" ולידו (ב-1927) קן של תנועת הנוער "גורדוניה". מרכז החיים הציוניים בעיר היה מועדון "הציונים הכלליים" והספרייה שבבניינו. ליד הסתדרות "הציונים הכלליים" נוסד ב-1929 גם קן "הנוער הציוני", שמנה כ-200 חברים. ב-1934 נוסד קן בית"ר. בשנות ה-30 עמדו לרשות בוגרי תנועות הנוער הציוניות בו' שלוש חוות להכשרה חלוצית - האחת כללית, ששהו בה כ-130 צעירים, שנייה של בית"ר ובה הוכשרו 60 צעירים, והשלישית של "המזרחי" (50 חברים).
גם סניף ה"בונד" בו' חידש את פעילותו אחרי המלחמה ולידו פעלו תנועת הנוער שלו "צוקונפט" וארגון הילדים "סקיף". "אגודת ישראל" התארגנה במקום בסוף מלחמת העולם הראשונה. הסניף שלה בו' מנה כ-150 חברים, רובם חסידי גור, והיו לו ספרייה משלו וקופת גמ"ח. בשנת 1923 נוסד גם סניף "צעירי אגודת ישראל". בעיר היו גם שני ארגוני ספורט יהודיים - "מכבי" הציוני ו"מורגנשטערן" (השחר) של ה"בונד".
יחסי הכוחות בין שלושת המחנות - הציונים, "אגודת ישראל" וה"בונד" - היו כמעט שווים. עד 1936 שלטה "אגודת ישראל" בקהילה ובמוסדותיה, אבל אז נתגלעו סכסוכים בוועד הקהילה והרשויות פיזרו את הוועד הנבחר והחליפוהו בוועד ממונה. בבחירות 1937 לוועד הקהילה זכו הציונים, בתמיכתה של רשימת בעלי המלאכה, ברוב. לצד החדרים המסורתיים והתלמוד-תורה נוסדו בתקופה שבין שתי המלחמות מוסדות חינוך יהודיים חדשים: בשנת 1923 נוסד בית-ספר יסודי עברי של רשת "תרבות" ובשנות ה-30 המוקדמות ייסדו פעילי "אגודת ישראל" בית-ספר לבנים, "יסודי תורה" שמו, ובית-ספר "בית יעקב" לבנות.
בשנת 1926 הוציאה קבוצת עסקנים בו' שבועון ביידיש, "אונזערע שטימע", שהתאחד אחר-כך עם שבועון יהודי שיצא בחלם (ע"ע). השבועון המשותף הופיע עד 1933. היהודים היו מיוצגים גם בעיריית ו', אם כי לא בהתאם למספרם היחסי באוכלוסייה. בשנת 1925 נבחרו למועצת העיר 8 יהודים מתוך 18 חברי המועצה.
הגאות האנטישמית בפולין של שנות ה-30 לא פסחה על ו'. האנדקים קראו לחרם כלכלי אנטי-יהודי והציבו לפני חנויות היהודים ודוכניהם בשוק משמרות כדי להרתיע את הלקוחות הלא-יהודים. גם הרוכלים היהודים שסבבו עם מרכולתם בכפרים הותקפו לא פעם בידי אנטישמים.
עם פרוץ המלחמה ברחו רבים מיהודי ו', ובפרט מקרב הצעירים, אל אזור הכיבוש הסוביטי ממזרח לנהר בוג. ו' נכבשה בידי הגרמנים ב-18 בספטמבר 1939. כבר בימים הראשונים לכיבוש הופרדו היהודים משאר תושבי העיר והוטלו עליהם גזרות ואיסורים למכביר. כעבור שבועות מעטים נצטוו גם לענוד סרט זרוע לבן ועליו האות J, סימן היכר ליהדותם (אחר-כך הוחלף הסרט במגן-דוד צהוב על הבגד מלפנים ומאחור); נאסר על יהודים ללכת על המדרכות, להיכנס למקומות ציבוריים ולהשתמש בתחבורה הציבורית הבין-עירונית. ובד-בבד הוטלה עליהם קונטריבוציה גדולה בכסף ובדברי ערך. עד תחילת 1940 החרימו הגרמנים את כל בתי-העסק שעוד נותרו בבעלות יהודים, ולמעשה כבר לא היה ליהודים כל חלק בחיי הכלכלה של ו'.
עד להקמת יודנראט מקומי הסתייעו הגרמנים בוועד הקהילה הקיים למילוי הוראותיהם. ב-5 בינואר 1940 נצטוו חברי ועד הקהילה להביא אליהם 400 שבויי מלחמה יהודים מן היער הסמוך. היהודים שכרו למטרה זו עגלות, אך משהגיעו שליחי הקהילה אל היער נחרדו למראה עיניהם : על האדמה היו מוטלות 400 גוויות בתוך שלוליות דם. לא נותר להם אלא להעמיס את הגופות על העגלות ולהביאן לקבורה בבית-העלמין היהודי של ו'. למחרת הגיעו לו' ניצולים ראשונים מקבוצת השבויים היהודים, ומפיהם נודעו פרטי האירוע. השבויים לחמו בשורות הצבא המולני עד שנפלו בידי הגרמנים. תחילה העלו אותם הגרמנים לרכבת שהיתה בדרכה מזרחה, אל מקומות מוצאם שבאזור הכיבוש של ברית-המועצות. ואולם בהגיע הרכבת לו', .ממש לפני הנהר בוג שגבל באזור הסובייטי, נצטוו השבויים לרדת מן הרכבת ולקחת עמם גם את הפצועים והתשושים. מן הרכבת הובלו אל היער ושם פתחו עליהם הגרמנים באש מקלעים. קרוב למחצית האנשים בטרנספורט הזה, שמנה עם צאתו 1,100 איש, נהרגו בירי הזה, והאחרים ברחו למעבה היער. מקצתם הצליחו אחר-כך להגיע לו' - תשושים ורעבים, סובלים מפצעי קור ורבים מהם גם פצועים. יהודי ו' הקימו למענם בית-חולים קטן וטיפלו בהם במסירות.
ב-29 באפריל 1940 הקימו יהודי ו' בפקודת מושל הנפה הגרמני יודנראט בן 21 חברים, בראשותו של י' זומר, ולידו משטרה יהודית בת 60 איש. מיד עם הקמתו נדרש היודנראט לגייס יהודים לעבודת כפייה. הצעירים נשלחו למחנות עבודה מחוץ לו'. ב-17 בינואר 1941 הורה המושל ליהודים להעתיק את מגוריהם לגטו - רובע דל שעד אז התגוררו בו עניי העיר. בגטו פתח היודנראט מטבח ציבורי למען הנזקקים והפליטים ובית-יתומים. בשנת 1941 נקבעה ו' מרכז אזורי ליהודי הסביבה, ויהודים מן הכפרים והעיירות הסמוכים לה הועברו אף הם אל הגטו המקומי. במרס אותה שנה הובאו לו' 1,014 מגורשים ממקומות שונים בפולין. הצפיפות בגטו היתה קשה מנשוא, וגם תנאי התברואה הירודים והרעב נתנו את אותותיהם. בגטו פרצו מחלות מדבקות ושיעורי התמותה, בעיקר בקרב הילדים והקשישים, הגיעו לממדים חסרי תקדים.
בראשית 1942 הורה מפקד הס"ס בו' ליודנראט לבחור 40 בחורים חסונים לעבודות בנייה. הבחורים מו', ועמם גם צעירים יהודים מעיירות אחרות בסביבה, נשלחו ליער ליד סוביבור והועסקו בהקמת הצריפים ותאי הגז של מחנה ההשמדה. באותה העת לערך בחרו הגרמנים בו' ובסביבתה לשמש "שמורת יהודים", ובמרס-אפריל הובאו אל הגטו עוד 800 יהודים ממייליצה ו-1,000 מגורשים מווינה.
בתחילת מאי 1942 הודיעו הגרמנים ליודנראט על תחילת הגירושים מו'. היורנראט גייס למשימה זו את השוטרים היהודים, והגרמנים מצדם שלחו לו' פלוגת ז'נדרמים. ב-22-23 במאי, חג השבועות תש"ב, עבר איש היודנראט מלווה בז'נדרמים גרמנים בין בתי היהודים וקרא מתוך רשימה שבידו בשמות המיועדים לגירוש, שנצטוו להתייצב בכיכר השוק. ראשונים ברשימה היו ילדי בית-היתומים, ואחריהם החולים, הנכים והעניים שקיבלו את ארוחותיהם במטבח הציבורי. בצהריים נקראו להתייצב גם הפליטים מווינה שהגיעו לו' במרס. נאמר להם שיועברו למחנה עבודה שתנאי החיים בו טובים יותר.
בכיכר המתינו למגורשים אנשי ס"ס ושוטרים אוקראינים. הילדים הועלו לעגלות והוסעו לתחנת הרכבת, ואילו האחרים הוצעדו לשם ברגל, תחת משמר כבד של שוטרים אוקראינים ואנשי ס"ס שהיכו בהם ללא רחם. בתחנת הרכבת הועלו היהודים לקרונות משא והובלו למחנה ההשמדה סוביבור.
אחרי האקציה של מאי 1942 החלו יהודי ו' מחפשים בקדחתנות אחר מקומות מסתור. רבים ביקשו מאיכרים מקום מקלט, והיו שברחו אל היער בתקווה שיעלה בידם להצטרף ליחידת פרטיזנים.
לפני האקציה השנייה, באוקטובר 1942, הובאו לו' יהודים משיידלישצ'ה (ע"ע) וממקומות אחרים. ב-24 באוקטובר 1942 נצטווה היודנראט להכין רשימה נוספת, של כל יהודי ו', ולשמור על חשאיות בכל הקשור לגירוש.כוחות גדולים של גרמנים ואחרים כיתרו את הגטו כדי לסכל כל ניסיון בריחה. כל היהודים שנמצאו ביום ההוא בגטו גורשו לסוביבור. מספרם אינו ידוע לנו, שכן לפני האקציה ובמהלכה הצליחו רבים לברוח ולהסתתר.
ב-6 בנובמבר 1942 התקיימה בו' אקציה שלישית ואחרונה. הגרמנים קיוו שבפעם הזאת יעלה בידם ללכוד את כל היהודים, ולפיכך הקפידו מאוד על הסודיות, ואף איימו על האוכלוסייה הלא-יהודית שכל הנותן מקלט ליהודי או עזרה אחרת כלשהי דינו מוות. לו' הובאו שוב כוחות גדולים של אנשי גסטאפו וס"ד. אפשרויות הבריחה היו אפסיות הפעם, וגם החורף הממשמש ובא הרתיע את המבקשים לברוח ליער. ואכן באקציה הזאת נתפסו כמעט כל היהודים שעוד נותרו בגטו ו' ושולחו גם הם לסוביבור. רק משפחות אחדות הצליחו להימלט ליער בתחבולות שונות ובעזרתם של פרטיזנים.
אחרי האקציה של נובמבר הכריזו הגרמנים על ו' "יודנריין" ("מטוהרת מיהודים"), אבל למעשה ידעו שיהודים רבים עוד נותרו במקומות מסתור שונים וביערות. דווקא בעת ההיא נזקק הצבא הגרמני לציוד ולעוברים רבים למען הייצור המלחמתי. לפיכך הכריז פרידריך וילהלם קריגר, ראש הס"ס והמשטרה בגנרל-גוברנמן, על הקמת 8 גטאות חדשים במחוז לובלין, בהם גם גטו משנה בו'. הגרמנים הבטיחו שהגטאות החדשים יהיו "שמורות-יהודים" שבהן יעבדו היהודים וחייהם יהיו בטוחים, ואף הורו לראשי הערים לעודד את היהודים להיענות לקריאתם. בד-בבד הגבירו הגרמנים, בעזרת האוקראינים המקומיים, את חיפושיהם אחר פרטיזנים. יהודים רבים בחרו אפוא לנטוש את חיי הסבל והנדודים ביער, בקור מקפיא וברעב, והתפתו להאמין להבטחות הגרמנים ולשוב לגטאות. בגטאות החדשים הועסקו רוב היהודים בעבודות יער, תחת ניהולו של המשרד למשק המים, ובמקצועות המלאכה למיניהם, לצורכי הצבא. גטו המשנה בו' היה למחנה עבודה מגודר, והתגוררו בו כ-500 עובדים עם בני משפחותיהם.
בסוף אפריל 1943, בעקבות תבוסת הגרמנים בקרבות סטלינגרד וקורסק, עם התקדמות הצבא האדים מערבה, החליטו הגרמנים לחסל גם את הגטאות החדשים במחוז לובלין, ובכלל זה את גטו ו'. בפתאומיות ותחת מעטה סודיות הקיפו כוחותיהם את גטו המשנה, תפסו את יושביו ושילחו את כולם לסוביבור. ימים מעטים קודם לכן עוד הצליחה קבוצה קטנה של יהודים מן הגטו להצטרף לפרטיזנים אנשי "ארמייה לודובה" שפעלו בסביבה. עוד 20 מיהודי ו' ניצלו כולם בידי פולנייה תושבת המקום, אורבך שמה.