תרומות
ולוצלאבק WLOCLAWEK
עיר בפולין
מחוז: וארשה
נפה: ולוצלאבק
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ-55,966
· יהודים בשנת 1941: כ-10,209
תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I
היישוב מוזכר לראשונה באמצע המאה ה- 11 כטירה בבעלותם של נסיכי חבל קויאבי. בסוף אותה מאה היתה ולוצלאבק בבעלותם של בישופי קויאבי. ולוצלאבק חדלה להיות עיר בישופית רק בשנת 1793, לאחר שסופח האיזור לפרוסיה. מקומה של העיר על אם הדרך והיותה מרכז דתי השפיעו על התפתחותה. היא היתה גם למרכז מסחר ומלאכה לסביבה החקלאית. בשנת 1250 הוענק ל ולוצלאבק מעמד של עיר. עלייתה הכלכלית חלה במחצית השנייה של המאה ה- 16, משהתחיל להתפתח המסחר של פולין עם דאנציג ואלבלונג לאורך הנהר ויסלה. בהיותה על גדות הוויסלה שימשה ולוצלאבק תחנת ביניים להושטת דוברות עם מטעני תבואה, עצים וכיוצא באלה. מלחמות השוודים באמצע המאה ה- 17 הביאו הרס על ולוצלאבק ורבים מתושביה עברו לגור בערים אחרות. ולוצלאבק התחילה להתפתח מחדש בתקופת הכיבוש הפרוסי (1793- 1807), כאשר נכללה באיזור פרוסיה הדרומית. ב ולוצלאבק נמצא באותן השנים משרד הפיקוח על המסים, שהקיף 16 ערים ועיירות באיזור. בשנת 1794 הוקם במקום סניף של משרד הדואר. בשנת 1807 נכללה ולוצלאבק בנסיכות וארשה ומשנת 1815 עד מלחמת העולם הראשונה היתה בתחום מלכות פולין הקונגרסאית. גם באותה תקופה נמשך שגשוגה הכלכלי. בשנת 1857 היו בעיר 457 בתים; 119 מהם בתי אבן. באותן שנים הוקמו בה מפעלי תעשייה ובתי מסחר. בשנת 1867 פקדה את ולוצלאבק מגיפת חולירע, שהפילה חללים רבים. בזמן מלחמת העולם הראשונה נכבשה ולוצלאבק בידי יחידות הצבא הגרמני ואלה החזיקו בה מנובמבר 1914 עד שנסוגו בשנת 1918. אין בידינו ידיעות מדויקות על ראשיתו של היישוב היהודי בולוצלאבק עד סוף המאה ה- 18 היה אסור ליהודים להתגורר במקום. איסור זה נמשך גם בימי מלכות פולין וכדי להתיישב במקום היו היהודים חייבים לקבל רישיון מיוחד. כאמור היתה ולוצלאבק מקום מושבם ובבעלותם של בישופי קויאבי ומשום כך היתה סגורה בפני יהודים שביקשו לבוא אליה לצורך עסקיהם. אבל למרות האיסור עלה בידי מספר יהודים להשיג רישיונות כדי לבקר בירידים שנערכו בולוצלאבק ברשימות לשכת המכס בולוצלאבק מן המאה ה- 16 נזכר שמו של הסוחר אברהם מטוז'יסק (טריסק) שבווהלין, ששילם בשנת 1513 מכס עבור תבואה שהוביל לדאנציג. יהודי נוסף שילם מכס עבור תבואה; שמו היה איציק (יצחק) והרישום הוא מאוקטובר 1557. בשנת 1600 פרסם הבישוף פלוריאן צ'ארטוריסקי פקודה לפיה חייבים יהודים סוחרי עורות שבאו ליריד ב ולוצלאבק למכור את העורות קודם כל לסנדלרים המקומיים. בשנת 1690 העניק הבישוף מודלי- נסקי לאיגוד הסנדלרים ב ולוצלאבק זכות לגבות מן הסוחרים היהודיים 4 גרושים מכל "חתיכת" עור. בשנת 1802 בוטל האיסור על התיישבות יהודים במקום. באותה שנה הגיעו ל ולוצלאבק 5 משפחות של יהודים מסלוז'בו, מלובראנייץ ומדובז'ין שעל הנהר ויסלה. ביניהם היו 4 סוחרי אריגים. בשנים 1823- 1826 הוגבלו מגורי יהודים ב ולוצלאבק לרובע מיוחד (רוויר). בשנת 1848 קיבלו בעלי רכוש של 1,500 רובל היתר להתגורר מחוץ לתחום. עם ביטול ההגבלות על מגורי היהודים על-פי צו הצאר משנת 1862 בוטלגם בולוצלאבק הרובע המיוחד. רוב יהודי ולוצלאבק התפרנסו כאותה תקופה מן המסחר הזעיר וממלאכה (בעיקר חייטות ונגרות). כמה יהודים עסקו בסחר תבואה. בשנת 1823 הוקם ברובע היהודי בית תפילה. בית קברות לא היה אז במקום ויהודי ולוצלאבק נהגו להוביל את מתיהם לקבורה בבז'שץ קויאבסקי. אבל באותה שנה ככר היתה בולוצלאבק חברה קדישא. בשנת 1830 קודש בו' בית עלמין ובשנת 1850 הוקם ברחוב ז'אביה ("רחוב היהודים") בית כנסת. בשנת 1908 בנה הנדבן יוסף גולד בית כנסת נוסף. עם גידול מספר החסידים בקהילה הוקמו במקום שטיבלאך של חסידי גור, סוחאצ'ב, סטריקוב, אלכסנדר וסקירנייביץ. גידול האוכלוסייה היהודית בולוצלאבק שהחל בשנות השישים של המאה ה- 19, קשור בשגשוגה הכלכלי של העיר. בשנת 1862 הקים הסוחר ברנרד כהן בנמל שעל הוויסלה ממגורות. בשנים 1865- 1899 בנו בעלי הון יהודיים ב ולוצלאבק בתי מסחר ומפעלי תעשייה (בתי חרושת למוצרי מזון, חומרי בנייה, תעשייה כימית, תעשיית מתכת ובתי דפוס); נוסדו בנקים (של הרמן לוינסקי, של גוסטאב פרץ ושל יוסף גולד) וגדל מספר בתי המלאכה של היהודים, ואל החייטים והנגרים נוספו גם מסגרים, פחחים, צבעים, אורגים, בורסקאים, צורפים, שענים ובעלי מקצועות אחרים. הנתונים החלקיים משנת 1897 מאפשרים לעמוד על מרכיביה של הכלכלה היהודית בולוצלאבק יותר מ-%42 מיהודי ולוצלאבק התפרנסו מן המסחר, כ-%32 ממלאכה ותעשייה וכ-%2 מהובלה ותעבורה. בקבוצת העוסקים בשירותים נכללו מספר נשים שהועסקו כמשרתות בבתי העשירים (138 יהודיות מתוך מספר כולל של 173 משרתות). מספר ניכר מבין יהודי ולוצלאבק היו בעלי מקצועות חופשיים: רופאים, עורכי דין, טכנאים, מורים וכיוצא באלה. בתחילת התארגנותה של מועצת הקהילה שלטו בה בני משפחות אמידות שהיו דוברי פולנית. המצב השתנה בסוף המאה ה- 19, בהשפעתו של הרב י"ל קובלסקי. את מקום המתבוללים בהנהגת הקהילה תפסו יהודים לאומיים וציוניים. הקהילה גילתה פעילות ענפה בתחום העזרה ההדדית והסעד. בולוצלאבק הוקמו "חברה להכנסת כלה" (1844), "חברת משמורת" (1862), הידועה גם בשם "חברת אחים לצרה" ו"חברת לינת הצדק" (1862), הידועה גם בשם "ביקור חולים". המייסדים הראשונים של חברות הסעד היו ברובם יהודים מתבוללים, תעשיינים, בנקאים וספקים של הצבא הרוסי. במשך הזמן, עם התפתחותה של הקהילה, הצטרפו אליהם אנשי המעמד הבינוני: סוחרים ובעלי מלאכה מבין נכבדי הקהילה. בתחילת המאה ה- 20 נוסדה ב ולוצלאבק "החברה לתמיכה בעניים" וביוזמתה נפתחה בשנת 1906 מרפאה. בשלהי מלחמת העולם הראשונה רכשה החברה בניין. בשנת 1904 הוקמה בולוצלאבק "קופת הלוואה וחיסכון של הסוחרים הזעירים ובעלי המלאכה". בשנת 1913 נתנה הקופה הלוואות בריבית נמוכה ל- 875 איש. מוסדות הסעד והחברה הוחזקו בעזרת תרומותיהם של תורמים קבועים ומתרומות ונדרים שנאספו בבתי הכנסת. מבין הרבנים שכיהנו בולוצלאבק ידועים שמותיהם של: ר' יוסף חיים קארו, יליד סלוז'בו, שכיהן ברבנות בולוצלאבק משנת 1859, לאחר ששימש רב בפנייבו ובפורדון שבמחוז פוזנאן. שמו נודע ברבים הודות לחיבוריו "מנחת שבת" (יצא לאור בקרוטושין בשנת 1847) ו"קול אומר קרא"( הופיע בווארשה בשנת 1880 ובווילנה בשנת 1895); ר' יוסף חיים נפטר בשנת 1895; משנת 1899 כיהן כרב בולוצלאבק ר' יהודה לייב קובלסקי, שהיה תלמידו של האדמו"ר מסוחאצ'וב. בשנת 1906 הקים הרב קובלסקי בולוצלאבק את ישיבת "עץ חיים". ר' יהודה לייב היה פעיל גם בחיי הציבור של יהודי פולין בכללם. הוא היה ממייסדי "המזרחי", חבר הוועד של אגודת הרבנים בפולין ובשנת 1923 נבחר לסנאט הפולני (נפטר בשנת 1925 בגיל 61). לאחר פטירתו של הרב קובלסקי נשארה הקהילה במשך שנים רבות ללא רב. בקהילה פרצו סכסוכים בין פרנסי הקהילה הציוניים ובין חברי "אגודת ישראל", שהתנגדו למינוי רב מבין הנוטים לתנועת "המזרחי". את ענייני בית הדין בקהילה ניהלו הדיינים ר' יעקב אונגר ור' מנדל קוצ'ינסקי (נפטרבשנת 1932). ר' יעקב אונגר היה מחסידי האדמו"ר ר' מיכאל מאיר, הידוע בכינוי "דער תהילים ייד". הוא שימש בתפקידו משנת 1898, עוד בתקופתו של הרב קובלסקי. משנת 1926 עמד ר' יעקב אונגר בראש הרבנות בולוצלאבק כראב"ד. הוא נספה בשנות השואה. ולוצלאבק זכתה ויצאו ממנה חזנים אחדים שהיו בזמנם מגדולי החזנים בפולין. יצירותיו של החזן והמלחין אלכסנדר זיסקינד ארסלר נכנסו לאוצר המוסיקה הדתית היהודית והודפסו באוסף "תהילה וזמרה, מנגינות לתפילות ראש השנה ויום כפור" (1895). עד ראשית המאה ה- 20 למדו רוב ילדי ישראל בחדרים מסורתיים. כ- 100 ילדים, רובם בני עניים, למדו ב"תלמוד תורה" שהוחזק בידי הקהילה. בשנת 1898 רכשה הקהילה בניין חדש עבור המוסד. אחדים מבני הנוער המשיכו את לימודיהם בישיבה המקומית "עץ חיים", שבראשה עמד אז ר' מנחם וישוגרודסקי. עשרות ילדים למדו בבית-הספר "תושיה", שהעתיק את מקומו מווארשה לולוצלאבק בשנת 1897. את המוסד ניהל נחום כהנובסקי. ליד בית-הספר התקיים מעון לתלמידים, ששימש בעונת הקיץ קיטנה. בערך 100 תלמידים (30 בנים ו- 70 בנות) למדו בבית-הספר היסודי הרוסי לילדי ישראל. אלה היו בעיקר בני אמידים ומשכילים. בית-ספר זה הוקם בשנות השישים של המאה ה- 19. מספר משפחות שלחו את ילדיהם ל"בית הספר הממלכתי למסחר" ולגימנסיה המקומית. בולוצלאבק התקיים בית-ספר פרטי (פנסיון) לבנות ממשפחות יהודיות אמידות. בסוף המאה ה- 19 הלכה וגדלה בולוצלאבק השפעת ההשכלה על החינוך היהודי. עם המשכילים בולוצלאבק נמנים המשורר יהודה לייב בן מאיר, שחיבר שירים בעברית ובגרמנית, דוד לוונטאל, מחבר הספר "אילת השחר" (וארשה, 1861), והד"ר אהרון הירשפלד( יליד פוזנאן), ששימש בולוצלאבק מורה פרטי. בנו של הרב יוסף קארו למד בגרמניה ונתפרסם אחר כך במחקריו בתחום הכימיה. יליד ולוצלאבק הפרופ' טאדיאוש רייכשטיין נולד( בשנת 1897), שהיגר עם הוריו בהיותו נער לשווייץ, קיבל בשנת 1950 פרס נובל על תרומתו בתחום הרפואה. אחד מתלמידי הגימנסיה בולוצלאבק היה הרופא הווארשאי ישראל פרנקל, מחבר הספר "שומר הבריאות". רבים מיהודי ולוצלאבק שלטו בפולנית, גרמנית ורוסית. במפקד האוכלוסין שנערך בשנת 1897 הצהירו 364 מיהודי ולוצלאבק (%9) שהפולנית היא שפת האם שלהם; 27 יהודים ציינו את הגרמ- נית כשפתם. אחדים מן המשכילים הרחיקו לכת בהתבוללותם והיו אף מקרים של התנצרות. בנו של המשכיל דוד לוונטאל, שלמה (או פראנצישק סאלז', כפי שנקרא לאחר התנצרותו בשנת 1902), התפרסם אחר כך כמו"ל של העיתון "קורייר וארשבסקי". היחסים בין התושבים היהודיים ובין הפולנים בולוצלאבק היו תקינים. אחד מחסידי ההתקרבות בין יהודים לפולנים בשנים 1859- 1863 היה הכומר אנטוני מלכיור פיאלקובסקי, שתפס עמדה חשובה בטירת הבישוף בולוצלאבק ולאחר מכן נבחר להיות הארכיבישוף של וארשה נפטר( בשנת 1861). בשנת 1862 בחרו יהודי ולוצלאבק נציגים למועצת העירייה - היו אלה הבחירות הראשונות שקבעו השלטונות במלכות פולין. המועצה פורקה בעקבות האירועים של המרד הפולני בשנת 1863. במרד השתתפו כמה מיהודי ולוצלאבק החייט פייבל קאליסקי נפטר( בשנת 1926) היה המקשר בין הקבוצות השונות של המתקוממים באיזור קויאבי. מועדון המשכילים והמתבוללים "הרמוניה", שנפתח בשנת 1845, פיתח פעילות עניפה במטרה להביא להתקרבות בין יהודים לפולנים. בעת המרד בשנת 1863 הצטרף המועדון היהודי למועדון הפולני "קונקורדיה". סימני התעוררות לאומית ניכרו בקרב יהודי ולוצלאבק כבר בשנות השמונים של המאה ה- 19. באותן שנים התארגנה בעיר קבוצה של "חובבי ציון" שעמדה בקשרים עם הוועד בעיר אודסה. קבוצה זו הניחה את היסוד לפעילות ציונית נרחבת, שהחלה במקום בשנת 1899 ואליה הצטרפו אז חברים מכל החוגים, כולל דתיים ומתבוללים. מדין-וחשבון של ההסתדרות הציונית בווארשה מיום 22 באוגוסט 1903 אנו למדים, שב ולוצלאבק התקיים חוג ציוני ובו 150 חברים. כעיר של הפרולטריון התקיימו בולוצלאבק תנאים נוחים להשפעת תנועת הפועלים, הן זו של הפולנים והן זו של היהודים. בראשית המאה ה- 20 הוקמו במקום סניף של מפלגת הסוציאל-דמוקרטים הפולניים, הס.ד.ק.פ.ל. סוציאל-דמוקרטים( של מלכות פולין וליטא), וסניף של הפ.פ.ס. המפלגה( הפולנית הסוציאליסטית). אליהם הצטרפו גם מספר יהודים. באותן שנים הוקמו גם סניפים של ה"בונד" (1902) ושל "פועלי ציון" (1906). האירועים המהפכניים של שנת 1905 נתנו את אותותיהם גם בולוצלאבק בבתי החרושת ובבתי המלאכה והמסחר פרצו שביתות, שהיו מלווות הפגנות שהשתתפו בהן פולנים ויהודים. המפגינים דרשו להעמיד את יום העבודה על 12 שעות - במקום 16- 18 שעות - ולהעלות את השכר. בתקופת הריאקציה שלאחר מהפכת 1905 נגררו גם מספר פועלים פולניים מתושבי המקום אחר המסיתים לפרעות ביהודים. הדבר הביא לאכזבה בקרב יהודים רבים חברי הס.ד.ק.פ.ל. וחלק מהם מצאו את דרכם אל ה"בונד" ואל תנועת "פועלי ציון". בעת שנערכו הפרעות ביהודי ולוצלאבק התארגנו במקום פלוגות להגנה עצמית של ה"בונד" ושל "פועלי ציון". בין מארגני הפלוגה הציונית היו ברכה לוברניצקה ובעלה דוד, לשעבר חייל בצבא הרוסי. הם מצאו את דרכם אל התנועה הציונית ואף שלחו את שני בניהם לארץ-ישראל. לימים היה אחד מהם, ד"ר אליעזר לובראני, למנהלה הראשון של "קול ירושלים" והשני, ד"ר אהרון לובראני - למנהלו של השירות הווטרינארי באיזור חיפה. חברי מפלגות הפועלים המשיכו לפעול במקום בדרך בלתי ליגאלית. בשנת 1910 הוקמה בולוצלאבק ספרייה של ה"בונד" ובשנת 1913 ספרייה של הציונים. הספריות שימשו גם מרכזי הסברה. בגלל האנטישמיות שגברה בסביבה באותן שנים היגרו רבים מיהודי ולוצלאבק למערב אירופה ולארצות הברית. מרביתם של המהגרים היו אנשים צעירים. הסיבות להגירה היו כלכליות ופוליטיות (בשנת 1906 חוסלו סניפי מפלגות הפועלים). המהגרים שמרו על קשר עם משפחותיהם שנשארו במקום ונהגו לשלוח להם חלק ממשכורתם. אחד מראשוני המהגרים מולוצלאבק היה אברהם אבוש גוראנובסקי, שהיגר עם משפחתו לארצות הברית בשנת 1869. בעיר מולדתו למד א"א גוראנובסקי אצל הרב י"ח קארו ובארצו החדשה כיהן כרבה של "עדת בית ישראל" בניו-יורק (הוא נפטר בשנת 1912). שלמה דוד פוזנר (בז'שקובסקי), גם הוא מתלמידיו של הרב י"ח קארו, היגר לארצות הברית בשנת 1907. ש"ד פוזנר נבחר לרב בג'רסי סיטי (נפטר בשנת 1935). בקיץ 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עזבו רבים מבני המשפחות האמידות את ולוצלאבק ועברו לגור בווארשה. גרמו לכך, בין היתר, מפקדי הצבא הרוסי, שטפלו על היהודים שהם מרגלים כביכול לטובת האויב הגרמני. בנובמבר 1914 כבשו הגרמנים את .ולוצלאבק עם בואם הם החרימו סחורות של המפעלים ובתי המסחר בעיר והטילו מסים כבדים על בעליהם. כתוצאה מכך גברה האבטלה. בשנת 1915 פרצה כעיר מגיפת טיפוס הבהרות ורבים מתו. בשנות המלחמה הגיעו לולוצלאבק מאות פועלים יהודיים פליטים, רובם עובדי טקסטיל מלודז' שנשארו שם בלי עבודה. למרות הקשיים שגרמה המלחמה וחרף המצב הכלכלי הקשה החלה הקהילה היהודית בפעילות חברתית ענפה. בולוצלאבק התארגן ועד ציבורי לעזרה לנזקקים, הוקם "מטבח עממי" שחילק מדי יום ארוחות חמות ל- 150 נזקקים. כמו-כן הוקמו 3 צרכניות שסיפקו מזון. בשנת 1915 הוקם בולוצלאבק "מושב זקנים" לקשישים שנשארו ללא תומך. באותו זמן התחדשה גם הפעי- לות בסניפי המפלגות שחוסלו בשנות הריאקציה שלאחר המהפכה של שנת 1905. אנשי ציבור פעלו גם בתחום החינוך. בסתיו 1917 הקימו פעילים ציוניים בולוצלאבק גימנסיה יהודית לבנים, שתכנית הלימודים שלה היתה מבוססת על לימוד השפה העברית ועל מקצועות היהדות. פעילי ה"בונד" הקימו אז בולוצלאבק סניף של החברה לתרבות "צוקונפט". חודשה גם הפעילות של החוג לדרמה (שהוקם בשנת 1908) ושל "הלהקה העממית" (שהוקמה בשנת 1911). באותה עת הוקמה גם "אגודה יהודית להתעמלות". התחדשותה של פולין העצמאית בנובמבר 1918 לא שמה קץ לתעמולה האנטישמית, שלא פסקה בולוצלאבק גם בשנות המלחמה. בשנת 1918 ערכו האנטישמים הפולניים פוגרום ב.ולוצלאבק ההשתוללות נמשכה 3 ימים. היא החלה בהתנפלויות על חברי מפלגות הפ.פ.ס. והסוציאל-דמוקראטים, שנטלו חלק בכנס שהתקיים בולוצלאבק השלטונות הפולניים התייחסו למאורעות באדישות והמתינו 3 ימים עד שהחליטו לשים להם קץ. התנפלויות הבריונים הפולניים על יהודי ולוצלאבק גברו בשנת 1919 ובשנת 1920 - בעת המלחמה בין פולין לרוסיה הסובייטית. במהלך המלחמה הגיעו יחידות הצבא האדום עד לוויסלה והאנטישמים האשימו את יהודי ולוצלאבק במתן סיוע לבולשוויקים. רבים מיהודי ולוצלאבק סבלו מהתעללותם של החיילים הפולניים שחנו במקום.
עם גמר המלחמה ניגשו יהודי ולוצלאבק לשקם את מפעלי התעשייה, בתי המלאכה ובתי המסחר שלהם. בעזרת ה"ג'וינט" הוקמה צרכניה לאספקת מכשירי עבודה וחומרי גלם הדרושים לבעלי המלאכה. המשבר הכלכלי שפקד את המדינה הפולנית הצעירה ומדיניות המיסוי פגעו קשה ביהודי ולוצלאבק האבטלה גברה והחלה הגירה של יהודים רבים, שהתייאשו מלבנות את עתידם בפולין. באותן שנים היגרו לארצות המערב ולארצות שמעבר לים מאות צעירים; רבים אחרים עלו לארץ-ישראל. בעקבות המשבר הכלכלי החמור שפרץ בשנת 1929 הלך והידרדר מצבם החומרי והחברתי של רבים מיהודי ולוצלאבק והלכו ורבו הנזקקים לסעד. בין מוסדות העזרה לסוחרים זעירים ולבעלי מלאכה בלטה קופת גמ"ח, שאמנם היתה קיימת מזמן אך אורגנה מחדש אחרי מלחמת העולם ועתה הגבירה את פעילותה. קופה זו העניקה לנזקקים הלוואות ללא ריבית. "הבנק הקואופרטיבי לאשראי", שהתארגן בשנת 1920 בעזרת ה"ג'וינט", והבנק של בעלי המלאכה והסוחרים הזעירים (1926) נתנו הלוואות בריבית נמוכה לסוחרים ולבעלי מלאכה. בנוסף לארגוני הסעד הציבוריים נרתמו גם אנשים פרטיים להגשת עזרה לעניי הקהילה. בעזרת כספי תרומותיהם הוקמו קרנות סעד חדשות או שהורחבו אלה שכבר התקיימו קודם לכן. בראשית שנות השלושים הקים איגוד הסוחרים והיצרנים בולוצלאבק את "בנק הסוחרים". גם בשנים שבין שתי מלחמות העולם המשיכו רוב יהודי ולוצלאבק להתפרנס מן המסחר והמלאכה. על-פי נתונים חלקיים משנת 1938 ניתן לעמוד על אופיה ומרכיביה של הכלכלה היהודית בולוצלאבק המספרים המובאים להלן מלמדים על חלקם של תושבי ולוצלאבק היהודים בענפי התעשייה באותה שנה: #1#ענף #2#בבעלות יהודית #3#בבעלות לא יהודית
#1#א) תעשיית המזון טחנות קמח#2#2 #3#3
#1#ייצור ציקוריה #2#2 #3#2
#1#ייצור שמן #2#1 #3#-
#1#ייצור כוהל וחומץ #2#2 #3#-
#1#ייצור שוקולר וסוכריות #2#3 #3#1
#1#ייצור סבון #2#1 #3#-
#1#(ב) תעשיית המתכת יציקת מתכת #2#1 #3#5
#1# מסמרים ותיל ברזל #2#2 #3#-
#1# (ג) חרסינה #2#3 #3#-
#1#(ד) מנסרות #2#6 #3#-
#1#(ה) עיבור עורות #2#1 #3#-
#1# (ו) בתי דפוס #2#4 #3#4
במפעלי התעשייה שבבעלות יהודים הועסקו מאות פועלים, ובתוכם גם עשרות יהודים. משפחות רבות אחרות התקיימו ממקצועות המלאכה. בין בעלי המלאכה היו: חייטים, פרוונים, כובענים, סנדלרים, תפרים, נגרי רהיטים ונגרי בניין, מסגרים, פחחים, שענים, צורפים, ספרים ואופים. בענפי החייטות והנגרות התפתחו באותה תקופה בתי מלאכה ביתיים שייצרו בגדים מוכנים ורהיטים ומראות שרוב הלקוחות שלהם היו איכרים מכפרי הסביבה. בעקבות ייצוא הנעליים המוכנות מולוצלאבק התפתח גם ענף התפרות. התקופה שבין שתי מלחמות העולם הצטיינה גם בגידול מספרם של אנשי האינטליגנציה המקצועית היהודית בולוצלאבק הלך וגדל מספר הרופאים, הרוקחים, עורכי הדין, המהנדסים והמורים. בתקופה הנדונה הוקמו בולוצלאבק רוב הארגונים לעזרה הדדית של בעלי המלאכה ושל הסוחרים. עם הכרזת "חוק הצכים" בשנת 1927 חויבו בעלי המלאכה העצמאיים לעמוד לבחינות ולקבל תעודות( דיפלומות של אומן). בעזרת הארגונים המקצועיים ו"אורט" אורגנו בולוצלאבק קורסים עבור בעלי מלאכה במקצועות החייטות, התפרות, הנגרות, הספרות ועוד. ואכן, רוב בעלי המלאכה הצליחו לקבל את התעודות הדרושות. סניף "אורט", שהוקם בולוצלאבק בשנת 1930, קיים קורסים לבנות, שלימדו בהם את מקצוע התפרות. אורגנו קורסים לבנים, שבהם לימדו ספרות, טכנאות רדיו, חייטות ומקצועות נוספים. בתקופה זו הוקמו בולוצלאבק רוב הארגונים לעזרה הדדית: של בעלי המלאכה, של הפקידים ושל העובדים במפעלי התעשייה ובבתי המסחר. הראשונים מבין בעלי המלאכה שהתארגנו היו החייטים: "ארגון החייטים" הוקם עוד בשנת 1918. אך תוך זמן קצר התארגנו גם 200 בעלי מקצועות אחרים בארגונים משלהם ועוד באותה שנה הוקם בולוצלאבק "איגוד בעלי מלאכה" ובו סקציות מקצועיות. בשנת 1931 נמנו באיגוד למעלה מ- 400 איש. השכירים המועסקים בבתי המסחר ובמשרדים היו מאורגנים ב"אגודת העובדים של בתי המסחר". זמן קצר לאחר הקמת פולין העצמאית כבר ישבו במועצת העירייה בולוצלאבק נציגים של תושבי העיר היהודיים. בשנת 1919 היו ליהודי ולוצלאבק 8 נציגים: לרשימה הלאומית היהודית - 3 מנדטים, ל"בונד" - 4 מנדטים, לרשימת בעלי המלאכה -מנדט אחד. נציגי ה"בונד" שיתפו אז פעולה עם הנציגים של מפלגת הפ.פ.ס. גם בבחירות למועצת העירייה שנערכו בשנת 1927 קיבלו יהודי ולוצלאבק 8 מנדטים( מתוך 34): הרשימה הלאומית היהודית - 3 נציגים, פועלי ציון (ימין) - נציג אחד, פועלי ציון (שמאל) - נציג אחד, ה"בונד" - 2 נציגים ו"אגודת ישראל" - נציג אחד. משגברה האנטישמיות בפולין נקטו השלטונות צעדים לצמצם את הנציגות היהודית במועצת העירייה, למרות שיעורם הגבוה של היהודים בכלל תושבי העיר. בבחירות שנערכו בשנת 1934 נבחרו למועצת העירייה, מתוך 40 נבחרים, 3 יהודים בלבד. ואם לא די בכך, רוב חברי המועצה הזו היו אנטישמים, חברי מפלגת הדמוקראטים הלאומיים (האנדציה). המועצה האחרונה לפני המלחמה נבחרה באפריל 1939. גם בה היו 40 חברים; היהודים קיבלו רק 5 מקומות: ה"בונד" - 3 מנדטים, הרשימה הלאומית היהודית - 2 מנדטים. מי שייצג את יהודי ולוצלאבק והסביבה בסנאט הפולני בשנות העשרים הראשונות היה כאמור הרב י"ל קובלסקי. הדבר שייחד בשנים אלה את קהילת ולוצלאבק בהשוואה לקהילות רבות אחרות בפולין היה השילוב של אורח חיים דתי-מסורתי עם השפעה חזקה של התנועה הציונית לזרמיה השונים. בבחירות לוועד הקהילה בשנת 1924 נבחרו 15 חברים לפי החלוקה שלהלן: הציונים הכלליים - 5, "המזרחי" - 1, "פועלי ציון (ןימי)" - 1, "אגודת ישראל" - 3, ה"בונד" - 2, רשימת בעלי המלאכה - 1, רשימת הסוחרים הזעירים - 1, רשימה עצמאית - 1. אבל ליושב ראש ועד הקהילה נבחר הרב קובלסקי. תקציב הקהילה לשנת 1925 הסתכם ברבע מיליון זלוטי בערך. המשבר הכלכלי שנמשך מאז שנת 1929 ושפגע קשה באוכלוסייה היהודית השפיע על תקציב הקהילה. בשנת 1934 צומצם התקציב ל- 166 אלף זלוטי ובשנת 1936 ל- 158 אלף זלוטי. הכנסות הקהילה נבעו ממסים, משחיטה כשרה, מקרנות, עזבונות ונדרים ומדמי הקבורה בבית העלמין. רוב הכסף הוצא על החזקת המוסדות: בית חולים, מושב זקנים (40 איש), בית יתומים על שם מאוריצי שנפלד, חברת "הכנסת אורחים". השאר הוצא על תרבות וחינוך, מחנות קיץ לילדים ולקרן הקיימת לישראל. ליד הקהילה פעלה גם חברה למתן מילגות לתלמידים ולתלמידות מבתים מעוטי יכולת. בשנת 1930 נחנך בולוצלאבק הודות ליוזמתם של התעשיין י' גרונדלנד ושל א' אברמסקי, בית החולים היהודי (60 מיטות).המוסד התפרסם בסביבה כולה. במאבק על קיום בית החולים והרחבתו הצטיינו הרופאים א"ל פוקס, פוזנאנסקי, רוטשילד, הוניגשטיין והרופא הנוצרי מיקלאשבסקי. בבחירות לוועד הקהילה (בן 12 חברים) שנערכו בשנת 1931 הצביעו 1,622 מתוך 2,340 בעלי זכות בחירה (%70). חלוקת המנדטים היתה כדלקמן: "המזרחי" - 3 מנדטים, הציונים הכלליים - 2, "פועלי ציון" (ימין) - מנדט אחד, "אגודת ישראל" - 2, בלתי מפלגתיים - 2, בעלי מלאכה לאומיים - מנדט אחד, חסידי סטריקוב - מנדט אחד. הוועד האחרון נבחר בשנת 1936. גם הפעם נבחרו 12 חברים: הרשימה המאוחדת של הציונים הכלליים, "המזרחי" ו"פועלי ציון" (ימין) - 7 מנדטים, "פועלי ציון" (שמאל) - מנדט אחד, "אגודת ישראל" - 2 מנדטים, ה"בונד" - 2 מנדטים. כאמור היו בולוצלאבק סניפים של כל הזרמים הפעילים בתנועה הציונית: סניף הציונים הכלליים היה בין הגדולים בעיר. חבריה של מפלגת פועלי ציון ימין( ושמאל) היו בין מקימי האיגודים המקצועיים בעיר. גם השפעתה של תנועת "המזרחי" היתה ניכרת. בשנת 1919 התקיימה בולוצלאבק ועידה גלילית של "המזרחי" והשתתפו בה נציגים של ערי חבל קויאבי. בולוצלאבק פעל סניף של הרוויזיוניסטים. נשים ציוניות היו מאורגנות ב"ויצו". בולוצלאבק פעלה קשת רחבה של תנועות נוער ציוניות: "השומר הצעיר" ( מ- 1919), "פרייהייט-דרור" (מ- 1922), בני עקיבא, הנוער הציוני( מ- 1932), "צעירי המזרחי"( מ- 1930) ובית"ר (מ- 1928). מראשית שנות ה- 20 פעל בולוצלאבק סניף של "החלוץ" ובמקום הוקמו מרכזי הכשרה לחבריו. הסניף הפעיל בין היתר מסגריה ובית מלאכה לקליעת סלים. קיבוצי הכשרה מטעם התנועה הוקמו על כמה מגרשים ריקים שהיו שייכים לקהילה. המגרשים נמצאו במקומות שונים בעיר והצעירים קיבלו הכשרה בגננות ובגידול ירקות. בסתיו 1920 נקלעה לולוצלאבק קבוצת חלוצים פליטים מרוסיה הסובייטית ובשנת 1921 עלו חברי הקבוצה לארץ-ישראל. בסוף שנת 1931 התקיים בולוצלאבק כינוס מחוזי של סניפי "החלוץ" שהשתתפו בו 120 צירים מ- 12 ערים. משהחלה העלייה הרביעית עלו לארץ-ישראל גם יהודים רבים מולוצלאבק עם יוצאי ולוצלאבק נמנים: יוסף שובינסקי, שהיה נשיא הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית בפלך קויאבי, הרב אלכסנדר גדליהו טכורש, ממייסדי ישיבת "עץ חיים" בולוצלאבק מחברו של "ילקוט הצמחים" על צמחי ארץ-ישראל ירושלים,(הת"ש), ד"ר משה שטראוך (רב-יהודי), שהיה מנהל הגימנסיה היהודית בולוצלאבק וכתב מונוגרפיה על הרצל בשם "פעמי המבשר" (תל-אביב, 1960), פרופ' אפרים א' אורבך, לימים נשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, שנודע במחקריו הרבים בחכמת היהדות. בבחירות לקונגרס הציוני הכ"א, שנערכו בשנת 1939, השתתפו בולוצלאבק 1,163 שוקלים (מתוך אוכלוסייה יהודית שמנתה 10,000 איש בערך). חלוקת הקולות היתה כדלקמן: ציונים כלליים - 131, "עת לבנות" - 1, "המזרחי" - 190, מדינתיים - 52, ארץ-ישראל העובדת - 614, פועלי ציון (שמאל) - 106, הנוער הציוני הכללי - 69. בולוצלאבק פעל סניף של "אגודת ישראל" והתנועה היתה מיוצגת במוסדות הקהילה. סניף ה"בונד" בולוצלאבק הוקם כאמור בשנת 1902. השפעתם של חברי ה"בונד" היתה מורגשת באיגודים המקצועיים בעיר ונציגי התנועה נבחרו למועצת העירייה ולוועד הקהילה. בולוצלאבק פעל גם סניף של הנוער הבונדאי "צוקונפט". בשנים שבין שתי מלחמות העולם בלט משקלם של היהודים בתנועה הקומוניסטית המקומית שפעלה בתנאי מחתרת. בין הפעילים בקרב הקומוניסטים בולוצלאבק היו בן העיר ליאון פורמאן, שלחם בבריגאדה הבינלאומית בספרד (1936), שאול אמסטרדם, התיאורטיקן של המפלגה הקומוניסטית בפולין והנריק טורונצ'יק, שגם הוא לחם בספרד, שהיה לימים מנהל אגף במשרד הביטחון בפולין העממית (נפטר בשנת 1966). לאחר שנסתיימה מלחמת העולם הראשונה הורחב החינוך העברי ב.ולוצלאבק הוקמו 2 גני ילדים ובשנת 1919 נפתחה הגימנסיה לבנות שהתאחדה עם הגימנסיה לבנים בשם "מוריה"( הגימנסיה היתה דו לשונית ולימדו בה בפולנית ובעברית). בשנת 1928 הוקם בית-ספר עממי מיסודה של "תרבות". ב ולוצלאבקפעלו גם בית-ספר של "המזרחי"( משנת 1920), בית-ספר "יסודי התורה" לבנים ו"בית יעקב" לבנות של "אגודת ישראל". כמה עשרות בני נוער למדו בישיבת "עץ חיים" (שהוקמה כאמור בשנת 1906) ובישיבת נובהרודוק (שהוקמה בולוצלאבק בשנת 1924). במשך שנים אחדות התקיים ב ולוצלאבק בית-ספר עממי על שם י"ל פרץ מיסודה של ציש"א. שפת ההוראה בו היתה יידיש. ב- 4 כיתות למדו כ- 100 תלמידים. המוסד הוקם בשנת 1924 ונסגר בפקודת השלטונות הפולניים בשנת 1930. בנוסף למערכת בתי-הספר אורגנו ב ולוצלאבק קורסים להוראת עברית ויידיש לצעירים ולמבוגרים. הקורסים נערכו בשעות הערב במועדונים מפלגתיים ובסניפים של תנועות הנוער. הספריות היהודיות שנוסדו בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה המשיכו לפעול. היו בהן מאות ספרים בעברית, ביידיש ובפולנית. חובבי הדרמה התארגנו בשנת 1927 בחוג "יידישע בינע" (הבמה היהודית) והופיעו בולוצלאבק ובעיירות שבסביבה. במקום פעלו גם מקהלה ותזמורת של חובבים. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם פעלו בולוצלאבק כמה מועדוני ספורט יהודיים. הראשון מביניהם היה "מכבי", שהוקם בשנת 1919. במסגרתו פותחו ענפי ספורט, כגון כדורגל, כדור-יד, התעמלות, איגרוף ושחייה. באותה תקופה פעל בולוצלאבק גם איגוד ספורט של "פועלי ציון" (שמאל) בשם "שטערן" (הכוכב). בשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה הוקם בולוצלאבק סניף של "החברה היהודית לידיעת הארץ" (היינו לידיעת פולין). מבין המועדונים הציבוריים שפעלו בעיר יש להזכיר את המועדון של "מכבי"( משנת 1933), ששימש מרכז תרבותי של התנועה הציונית במקום, ואת "בית חסידי גור", שבו שכנו מוסדות "אגודת ישראל" ב ולוצלאבק ובית-הספר "יסודי התורה". בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הופיעו בולוצלאבק ברציפות כמה עיתונים ביידיש: "וולאצלאווקער טאגבלאט"(משנת 1919). עורכו היה שמואל וולקוביץ, שהיה פעיל בשנות העשרים ב"פאלקס פארטיי" בווארשה. השבועון "וולאצלאווקער וואכנבלאט" הופיע בשנת 1926. עורכיו של השבועון היו ד' גייר, שהיה מורה להיסטוריה בגימנסיה היהודית בולוצלאבק ח' פלאקסר ומ' מיידזשינסקי. מספטמבר 1927 הופיע השבועון "די ראיאן צייטונג". עורך השבועון, ד"ר יצחק שטרמאן (כינויו הספרותי י. ב. ציפור), נודע גם כסופר ודרמטורג. יצירותיו "די שכינה אין גלות" (השכינה בגלות) ו"דער אויפשטאנד" (המרד), הוצגו על בימות תיאטרון יידיש בפולין. מאוגוסט 1930 עד פרוץ מלחמת העולם השנייה הופיע השבועון "וולאצלאווקער שטימע" של הציונים. בשבועון זה היה גם מוסף עברי לנוער. עורכיו של השבועון היו זאב זילבר, יוסף הארן, ד"ר א"ל פוקס והרב כ"פ טכורש. במשך זמן קצר הופיעו בולוצלאבק השבועון של הרוויזיוניסטים "וולאצלאווקער ווארט", שעורכיו היו אברהם ליכטנשטיין וחיים אליעזר סולניק, והעיתון "וולאצלאווקער וועקער" של ה"בונד" (בשנת 1939), שעורכו היה י' שטרן. שנות ה- 30 עמדו גם בולוצלאבק כמו בשאר היישובים היהודיים בפולין, בסימן של גילויי אנטישמיות. בעיר התחילו להופיע קבוצות של אנדקים שהפיצו כרוזים שקראו להטיל חרם על סוחרים ובעלי מלאכה יהודיים. ב- 11 בנובמבר 1931, חג העצמאות של פולין, התנפלו בריונים, תלמידי הגימנסיה הפולנית על שם דלוגוש, על יהודים עוברי אורח. הם ניפצו שמשות בבתי-הספר היהודיים, בבית "איגוד בעלי המלאכה" ובמוסדות יהודיים אחרים. חברי "המכבי" יצאו להגנת היהודים ובכמה מקומות הדפו את המתפרעים. ב- 18 בנובמבר 1931 שוב היו מהומות נגד יהודים. כמה צעירים יהודיים ניסו להתנגד לפורעים. המשטרה התערבה ועצרה 17 איש - 7 מהם יהודים מתושבי ולוצלאבק משפטם על העצורים החל ב- 6 במאי 1932. רוב הבריונים שוחררו. ב- 30 ביוני 1935 בשעות היום פלשה ל"בית המכבי" בולוצלאבק קבוצה של קציני מילואים מן הצבא הפולני, חברי הארגון "קראקוס". הם הורידו את סמל "מכבי" וזממו להפוך את הבית למועדון שלהם. רק לאחר פעולה נמרצת של הנהלת "מכבי" ושל פעילי הציבור היהודי בעיר עזבו אנשי "קראקוס" את המועדון. השנים האחרונות שלפני מלחמת העולם השנייה בישרו רעות לציבור היהודי בולוצלאבק בראש מסע התעמולה האנטישמית עמד העיתון "דז'ייניק קויאבסקי". בשנת 1936 סגרו השלטונות מספר מוסדות יהודיים בולוצלאבק את הספרייה, את המועדון לספורט של ה"בונד" ואת חוג האקדמאים "קולטור ליגע". החרם שהוכרז על המסחר והמלאכה של היהודים והמשבר הכלכלי הכבידו על יהודי ולוצלאבק וכתוצאה מכך נסגרו בתי מלאכה ובתי מסחר יהודיים והלך וגדל מספר המובטלים והנזקקים לעזרה מן הקופה הציבורית.
ב- 14 בספטמבר 1939 (א' דראש השנה ת"ש) כבשו הגרמנים את .ולוצלאבק מיד עם כניסתם התנכלו חיילי הצבא הגרמני ליהודים ובזזו את חנויותיהם בסיוע פעיל של הגרמנים תושבי העיר (הפולקסדויטשה) והפולנים. בליל כל נדרי ת"ש התאספו מספר יהודים לתפילה בביתו של גוטובסקי שברחוב לנגסקה 69. לאחר שנסתיימה התפילה יצאו היהודים בדרכם לבתיהם ואז הבחין בהם סיור של אנשי האס"אס. אלה ירו ביהודים ואחר כך אילצו הרוצחים יהודים שגרו ברחובות הסמוכים לחפור בור בחצר הבית שבו התקיימה התפילה ולקבור את ההרוגים. ב- 24 בספטמבר 1939 שרפו אנשי האס"אס את בתי הכנסת ברחוב ז'אביה וברחוב קרולובייצקה ואת בית התפילה של חסידי גור. הגרמנים האשימו את היהודים בהצתת בתי הכנסת ועצרו למעלה מ- 800 יהודים כבני ערובה. תמורת שחרורם נדרשו יהודי ולוצלאבקלשלם לגזברות העיר סכום של 100 אלף זלוטי. כעבור כמה שבועות הוטל על היהודים תשלום נוסף של 450 אלף זלוטי. בראש המינהל הגרמני ב ולוצלאבקעמד נאצי בשם האנס קראמר. יד ימינו היה גרמני מקומי בשם מאקס דונקהורסט, לשעבר מורה להתעמלות בגימנסיה היהודית שנתגלה כסוכן נאצי. ב- 25 באוקטובר 1939 פורסמה גזרת הטלאי הצהוב: על היהודים היה לשאתו על בגדיהם מלפנים מצד החזה ועל הגב. באותו זמן נצטוו היהודים גם להתייצב לעבודות כפייה. בסוף אוקטובר 1939 אסרו הגרמנים את רוב האינטליגנציה המקומית, יהודים ופולנים. דונקהורסט נתן את ידו למאסרים ואף לא היסס לשלוח להשמדה את מורי הגימנסיה היהודית ואת המורים הפולניים, חבריו לעבודה לשעבר. רבים מיהודי ולוצלאבק עזבו את בתיהם ועברו לווארשה, לקוטנו ולערים אחרות, שבהן היה מצב היהודים באותה עת פחות חמור. צעירים רבים מבני המקום עברו לאזורי מזרח פולין שהיו תחת שלטון הצבא האדום. בין הפליטים שהגיעו מ ולוצלאבקלקאלושין היה הסופר היידי שמעון אהרונצ'יק הידוע בספריו "פארפלאנטערטע וועגן" ו"זומפ". בהיותו בקאלושין שלח אהרונצ'יק יד בנפשו. בסוף 1939 סופחה ולוצלאבקלרייך השלישי והגרמנים שינו את שמה ללסלאו. מיד לאחר הסיפוח לרייך החלו הגרמנים בגירושים המוניים של יהודי .ולוצלאבק ב- 1 בדצמבר 1939 גורשו אלפי יהודים לאוז'חוב, ב- 15 בדצמבר 1939 - לוולושצ'ובה זאמושץ' וב- 15 בפברואר 1940 לטארנוב. הגירושים בוצעו בחשכת הלילה. הגרמנים הרשו ליהודים לקחת עמם רק חבילה קטנה של בגדים. רוב המגורשים נספו במחנות ההשמדה יחד עם שאר היהודים. הסופר בר ראוויצקי, תושב ,ולוצלאבק שהתפרסם בספרו "משלים" (וארשה, 1929) ובשיריו לילדים, נורה למוות במחנה דאכאו, בשנת 1940. לאחר הגירושים האלה נשארו ב ולוצלאבקכארבעת אלפים יהודים בלבד. בשלהי אוקטובר 1940 החלו הגרמנים להקים ב ולוצלאבקגטו. הגטו הוקם בפרבר עירוני ליד בית הקברות היהודי. זה היה מקום מוזנח, שהרחובות בו לא היו מרוצפים ולא היתה בו תאורה חשמלית. כדי לפנות מקום ליהודים העבירו הגרמנים כ- 1,000 פולנים מן השכונה לדירות היהודים. את היהודים דחסו לתוך בקתות, שרובן היו מחומר ורק מקצתן מעץ. לכל בקתה נדחסו כמה משפחות. ב- 9 בנובמבר 1940 הוקף הגטו בגדר תיל דוקרני והשמירה עליו הופקדה בידי אנשי האס"אס. השמירה על הסדר בתוך הגטו היתה באחריות המשטרה היהודית שנתמנתה בידי היודנראט. בזמן הראשון עוד הרשו הגרמנים לתושבים הגרמניים והפולניים להיכנס לתחום הגטו ובדרך זו ניתן היה להשיג באמצעותם דברי מזון תמורת בגדים. בעלי המלאכה חייטים( םירלדנסו) שעבדו במפעלים של הגרמנים קיבלו בתמורה לעבודתם מזון, אך רוב תושבי הגטו היו רעבים ללחם לאחר שמכרו את שארית בגדיהם. הדוחק והרעב גרמו מחלות. בתנאים אלה התארגנו בגטו קבוצות לעזרה לרעבים. ביוזמתם של בעלי המלאכה הוקם בגטו "מטבח עממי" ועשרות אנשים קיבלו ארוחות חמות חינם. באותה עת התארגנה קבוצה של בני נוער ציוני מכל הזרמים ושל ה"בונד" והקומוניסטים לפעילות תרבותית. כל המפגשים התקיימו בחדר-הטהרה שבבית העלמין היהודי. שם גם התקיימו הרצאות והופעות של חובבים. הגירושים מלוצלאבק חזרו ונשנו בקיץ 1941, עם פלישת הגרמנים לברית המועצות. ב- 26 ביוני 1941 החלו הגרמנים בשילוחים לעבודות כפייה. מאות גברים נשלחו למחנות עבודה במחוז פוזנאן. ב- 6 בנובמבר 1941 סגרו הגרמנים את הגטו כליל. המצב בגטו היה נואש. גם אז, למרות הסכנה, היו אנשים, ובפרט בני נוער, שעברו בחשאי את גדר התיל ויצאו אל מכריהם הפולניים כדי להשיג מזון. בדרכם חזרה מחיפושיהם אחר מזון נורו למוות תושבי גטו ולוצלאבקפוקס, אונגר, וארשבסקי והנערה ז'ולטי. גם שני פולנים שרצו להעביר מזון למכריהם היהודיים נורו למוות בידי הגרמנים. בסוף שנת 1941 התחילו הגרמנים להרוס את בית הקברות היהודי ב;ולוצלאבק את רוב המצבות ניתצו, אבל את אלה העשויות שיש העבירו משם. באביב 1942 החלו הגרמנים בחיסולו של הגטו. ב- 24 באפריל 1942 הוצאו מהגטו כ- 400 גברים בגיל 14 עד 50 ושולחו למחנות עבודה קובילה-פולה ולמקומות אחרים שבמחוז פוזנאן. מרביתם מתו במחנות אלה מרעב וממחלות. הנשארים בחיים נשלחו בשנת 1943 למחנה ההשמדה אושוויץ. סופו של הגטו ב ולוצלאבקהגיע ביום 27 באפריל 1942. הגרמנים העלו את 1,000 היהודים האחרונים שנותרו ב,ולוצלאבק רובם נשים, ילדים וזקנים, על משאיות והובילו אותם למחנה ההשמדה חלמנו. יהודים אחדים מבני ולוצלאבק הצטרפו ללוחמים נגד הכובש. הם לחמו בשורות הצבא הפולני, בצבא האדום ובמחתרת. בין הלוחמים. בני ו' היה הד"ר אברהם לייב פוקס, מנהל בית החולים היהודי בולוצלאבק שהיה יושב ראש ההסתדרות הציונית בולוצלאבק .הוא גויס לצבא הפולני עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. לאחר תבוסתו של הצבא הפולני עבר עם בית החולים הצבאי את הגבול ההונגרי. בעזרת ידידיו ומרכז ההצלה בקושטא נמלט מהונגריה והגיע במארס 1940 לארץ-ישראל (נפטרבשנת 1953 בירושלים). לוחם נוסף מבני ולוצלאבקהיה אלפרד לאמפה, ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית הפולנית. לאמפה היה ממקימי הצבא הפולני העממי בברית המועצות והתיאורטיקן של אגודת הפטריוטים הפולניים. הציירת חנה קובלסקי, בתו של הרב קובלסקי, שהתגוררה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה בצרפת, הצטרפה למחתרת הצרפתית אחרי כיבוש פאריס בקיץ 1940. היא נאסרה יחד עם בעלה, הסופר ברוך וינוגורה, ושניהם נורו למוות בידי הנאצים במחנה לה-טורל. מספר בני נוער יוצאי ולוצלאבקהצטרפו לארגון היהודי הלוחם בווארשה: טוסיה אלטמן, מירה איזביצקה - שתיהן חברות "השומר הצעיר". אליעזר הירשברג נפל בעת המרד הפולני בווארשה, בסתיו 1944. שמואל וינטר, חוקר תולדות היהודים באיזור קויאבי, היה קשור עם המחתרת היהודית הלוחמת בווארשה (היומן שכתב בגטו פורסם ב"בלעטער פאן געשיכטע", וארשה, ינואר-יוני 1950). פייויש ראוויצקי היה חבר הוועד של הפליטים מערי השדה ודאג לסדר להם מזון ומגורים.