ונטספילס VENTSPILS

עיר בפולין
נפה: ונטספילס
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-15,671

·  יהודים בשנת 1941: כ-1,246

תולדות הקהילה:
 

תולדות העיר
ראשיתה של ו' במבצר של הקורים (אחד השבטים הלאטביים) שהיה בנוי בשפך נהר הוונטה כבר במאה הי'. שפך הנהר העמוק והרחב. שלא קפא גם בחורף, שימש מעגן טבעי לאניות במשך כל השנה והיקנה למקום חשיבות מסחרית ואיסטרטגית. לאחר השתלטות המסדרים הגרמניים על קורלאנד, הם בנו במקום (במאה הי"ג) טירה בשם וינדאו. סביבה התפתח יישוב, שקיבל בשנת 1378 מעמד של עיר. ו' התפתחה לאחת מערי המסחר החשובות בים הבאלטי. מן המאה הי"ד עד המאה הט"ז היתה ו' חברה בברית ערי ה"האנזה". בשנת 1516 היתה חלק מדוכסות קורלאנד. במאה הי"ז נבנו בעיר מספנות ונמל. עד לבניית נמל ליבאו (ע"ע לייפאיה) בסוף המאה הי"ח שימשה ו' עיר הנמל החשובה ביותר בקורלאנד. בשנת 1795 סופחה ו' לרוסיה. מאז שימשה עיר מחוז. במאה הי"ט החלה העיר להתפתח מבחינה כלכלית ואוכלוסייתה גדלה בהדרגה. בעקבות סלילת מסילות הברזל וינדאו - ריבינסק (ribinsk) ווינדאו-אורלוב (orlov) בשנת 1903, חוברה ו' למרכזי המסחר ולשדות התבואה של רוסיה ועברה תהליך מואץ של התפתחות כלכלית. הנמל שימש לייצוא של מרבית התבואה הרוסית וחלק ניכר משאר הייצוא והייבוא של רוסיה. במקום התפתח המסחר, נוסדו מפעלי תעשייה ומנסרות עצים והתרחב ענף הדיג. גם אוכלוסיית העיר גדלה במהירות, פי ארבעה בערך תוך עשרים שנה. בסוף שנת 1905 התחוללו בעיר מאורעות מהפכניים: שורה של שביתות והתנגשויות דמים, שבמהלכן נורה למוות מפקד המחוז. המהפכנים השתלטו על העיר ושלטונם נמשך עד לדיכוים בידי משלחת עונשין ששיגרו השלטונות ב-22 בדצמבר.
במהלך מלחמת העולם הראשונה עברה ו' מיד ליד. העיר התרוקנה מתושביה שגורשו או נמלטו. בקיץ 1915 נסוג הצבא הרוסי וערב נסיגתו הרס את מתקני הנמל. ב-5 ביולי של אותה שנה נכנס הצבא הגרמני ומצא בעיר רק כמה אלפי תושבים. בראשית 1919 כבשו אותה הבולשביקים, ומספר שבועות לאחר מכן - יחידות צבאיות לא סדירות של גרמנים-באלטים שהיו מאורגנים בלאנדסווהר. לבסוף היתה ו' לחלק של לאטביה הריבונית. לאחר המלחמה נמצא במקום רק חלק קטן מתושבי העיר. שיקום הריסות המלחמה נמשך כמה שנים. במסגרת הרפאטריאציה של ראשית שנות העשרים גדלה גם אוכלוסייתה של העיר, אולם היא הגיעה באמצע שנות השלושים רק למחצית מניין תושביה בתקופה שערב במלחמה. לאחר שיקום הריסות המלחמה היתה ו' בשנות השלושים לעיר החמישית בגודלה בלאטביה. הנמל -שדרכו ייצאו מוצרי חקלאות וחרושת - היה לנמל השלישי בגודלו במדינה. ראשית היישוב היהודי והתפתחותו הדמוגרפית והכלכלית בתקופת דוכסות קורלאנד נאסר על היהודים להתיישב בו'. יחד עם זה, יש סברה שבמאה הי"ז כבר התגוררו יהודים בכפרים ובחצרות האצילים שבסביבות העיר וקברים עתיקים שהתגלו באיזור מיוחסים ליהודים אלה. סוחרים יהודיים מקורלאנד (שברובם הגיעו לכאן מפרוסיה) השתמשו כבר במאה הט"ז בנמל זה. היהודי הראשון (יקותיאל קויפמן ליפשיץ מפראג) השתקע בעיר בשנת 1780 בערך. אולם שהועלתה בשנת 1786 ההצעה להעניק ליהודים זכות ישיבה בערי קורלאנד נמנתה ו' עם הערים שהתנגדו להצעה והביאו לביטולה (עיין במבוא). יישוב יהודי החל להתפתח במקום בעיקר לאחר שעברה העיר לשלטון רוסיה. בשנת 1835 נמנו בעיר ובסביבותיה 485 יהודים. כאשר הופעלה לראשונה התכנית הממלכתית ליישוב יהודים בחבל חרסון שבדרום רוסיה (1848) עזבה את ו' משפחה יהודית אחת בת עשר נפשות. היישוב היהודי המשיך לגדול לאיטו ומנה באמצע המאה הי"ט 513 יהודים בעיר ובסביבותיה. בעקבות התפתחותה הכלכלית של העיר במחצית השנייה של המאה השתקעו בו' יהודים נוספים, מהם שהגיעו מערי הסביבה כמו דובלן (סבילה), טאלסן (טאלסי), ססמקן (ואלדמארפילס), קנדאו (קנדבה) ופילטן (פילטנה). לאחר שנת 1881, בעקבות הגירה לארצות שמעבר לים, נעצר תהליך ההתרחבות של האוכלוסייה היהודית במקום ומספרם אף פחת במקצת. בראשית המאה העשרים חזר היישוב היהודי לצמוח בקצב מהיר במסגרת התפתחותה הכלכלית והדמוגרפית המהירה של ו'. בין היתר עקר לכאן חלק ניכר של יהודי פילטן. ערב מלחמת הראשונה כבר מנה היישוב היהודי כמה אלפי נפשות.
המסחר והמלאכה היו ענפי הכלכלה העיקריים של יהודי ו'. בבעלותם נמצא חלק ניכר מן החנויות ומבתי המלאכה שבעיר, וכן בית הקולנוע היחיד שפעל במקום. סוחרים יהודיים מילאו תפקיד מכריע בסחר יערות ובייצוא עצים. בייחוד בלטו בקרבם משפחות עשירות כמשפחות מאייר, ברמן ובני משפחת זאבה שנמנו עם עשירי קורלאנד. עם חוג המשפחות העשירות נמנו גם קבלנים ובנקאים שנטלו חלק חשוב בוועד הבורסה של ו'. מספר לא גדול של יהודים היו בעלי מקצועות חופשיים, ובכללם רופאים (בסוף המאה הי"ט היו במקום 5 רופאים יהודיים), רופאי שיניים, רוקחים, פקידים ומועסקים בשירותים הדתיים והחינוכיים של הקהילה. ערב מלחמת העולם הראשונה פעלה במקום "קופת מלווה וחיסכון" יהודית שסייעה לבעלי-מלאכהולסוחרים בינוניים וזעירים.
*הקהילה ומוסדותיה הקהילה היהודית בו' נוסדה למעשה בשנת 1831 עם כינונה של ה"חברה קדישא". שנים ספרות לאחר מכן נוסדה רבנות העיר. כרבה הראשון כיהן הרב אליהו יעקובסון ממיטאו (ע"ע ילגבה) וכהונתו נמשכה לסירוגין עד לפטירתו בשנת 1864. בתקופה שלא ישב על כס הרבנות, כיהנו תחתיו הרב מרדכי אורי סמונוב (בשנת 1847), אבי שושלת רבנים ואנשי ציבור ידועים שפעלו בו' ובערים אחרות בלאטביה, והרב דוד רגנסבורג. בשנת 1853 נוסדה חברת "ביקור חולים". בשנת 1854 הוטלה על רבני העיר חובת רישום הלידות והפטירות של בני הקהילה. רבנים אחרים שכיהנו בעיר בזה אחר זה היו : הרב דובר זאב וולף ליפשיץ, שפרסם חיבורים בנושאי אגדה, הלכה ותפילה, עד שנת 1866 ; הרב בנימין בן זלמן מגולדינגן (ע"ע קולדיגה) עד שנת 1877 ; והרב יהושע פאלק, ששימש קודם בואו לו' ראש ישיבה ורב בערים שונות בליטא. משנת 1897 ועד לאחר מלחמת העולם הראשונה שימש ברציפות כרב דמתא הרב אפרים סמונוב, נכדו של הרב א"מ סמונוב הנ"ל. הלה היה חניך ישיבת וולוז'ין ובעל השכלה כללית. עסק גם בפעילות ציבורית ובייצוג הקהילה כלפי חוץ, לפני ואחרי מלחמת העולם הראשונה. לצדם של הרבנים עמדו בראש הקהילה עסקני ציבור ופילאנתרופים מקרב עשירי המקום, שתרמו מכספם וממרצם לקהילה ולמוסדותיה. בין היתר בלטו בפעילות זו בני משפחות מאייר, ברמן וזאבה. אחד מיוצאי המשפחה האחרונה, אליעזר זאבה, ייצג את הקהילה, יחד עם הד"ר פייטלברג, בפני השלטונות. ערב מלחמת העולם הראשונה היו בו' בית-כנסת מרכזי ("די שול"), בית-מדרש וכמה מניינים פרטיים, בכללם "מניין השמשים" והמניין הפרטי של הנדבן יעקב ברמן.
מוסדות החינוך הקהילתיים בו' כללו "תלמוד תורה" וכמה חדרים פרטיים בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה הוכנסו "בחדרים" כמה שינויים וחידושים. במקום התקיים גם בית-ספר ממשלתי רוסי לנערים יהודיים. קומץ קטן של תלמידים יהודיים למדו בבתי-הספר הכלליים ומהם שהמשיכו לאחר מכן במוסדות חינוך גבוהים ברוסיה. יהודים שהגיעו לכאן מליטא שימשו מלמדים, דרשנים וכלי-קודש אחרים, ותרמו לחיזוק הרוח היהודית בקהילה.
*פעילות פוליטית בתחילת המאה העשרים ניכרה בקרב יהודי ו' השפעת הרעיונות הסוציאליסטיים והלאומיים החדשים : בשנת 1905 פעל במקום ה"בונד" ונטל חלק באירועים המהפכניים. אחד מפעיליו הבולטים היה מאיר נגלב. שני יהודים אחרים, מאיר וולפזון וצעיר בשם ברמן, הוצאו להורג בעוון פעילות מהפכנית. בשנת 1906 נבחר הרב אפרים סמונוב לחבר הבוחרים של ה"דומה" (הפרלמנט) הרוסית ובשנת 1907 נבחר יעקב שפירא מו' - יצואן עצים וליברל - לאחד מנציגי קורלאנד ל"דומה" השנייה. בשנת 1911 פירסם יהודי מקומי, ד"ר ישראל יצחק קפלן, ספר פולמוס ציוני בשם "חזון ליל", שבו הוא מתווכח עם חוגים אנטי-ציוניים מקרב המתבוללים והאדוקים. ערב המלחמה החזיקה הקהילה ספרייה ואולם קריאה.
 

ב-28 באפריל 1915 פרסם מפקד הצבא הרוסי, ניקולאי ניקולאייביץ, פקודת גירוש ליהודי קורלאנד, שכללה גם את יהודי ו'. ניסיונות להפר את רוע הגזירה לא הצליחו, ויהודי העיר גורשו. מתוך חמישה פלכים בפנים רוסיה שאליהם הותר להם לעבור בחר חלק גדול מיהודי ו' בעיר אורשה (orsha) שבפלך מוהילב, בגלל קרבתה היחסית לקורלאנד. הם הועלו בתחנת הרכבת של ו' על קרונות משא ונשלחו ליעד הגירוש דרך הערים ריגה, דווינסק, פולוצק וויטבסק. בכל אחד מן המקומות, הללו קידמו את פניהם ועדי-עזרה של יהודים מקומיים שציידו אותם במים, מזון ובשאר צרכים דחופים. גם באורוטה עצמה פעל ועד יהודי שסייע לקליטת הפליטים המרובים מו' וממקומות אחרים. הרב אפרים סמונוב שגורש עם הקהילה המשיך את פעילותו גם במקום גלותו. גירוש היהודים השפיע לרעה על ו' שנפגעה כבר קודם לכן במלחמה : נסגרו חנויות ובתי מלאכה רבים בעיר, הבנקים הפסיקו את פעילותם, בית המרקחת ובית הקולנוע שבמקום ננעלו וכן לא נותרו בעיר רופאי שיניים. בתקופת השלטון הגרמני נמצא במקום מספר קטן של יהודים. אליעזר זאבה וד"ר פייטלברג הנ"ל שימשו כנציגיהם.
 
*דמוגרפיה, כלכלה וחברה בתום המלחמה נמצאו בו' פחות מאלף יהודים. גם לאחר שהשתקעו בעיר, בראשית שנות העשרים, כמה מאות יהודים נוספים ששבו במסגרת הרפאטריאציה נשאר מספרם נמוך מזה שהיה ערב מלחמת העולם הראשונה. למרות הצטמקות האוכלוסייה הכללית ירד חלקם של היהודים בקרב התושבים מ-20 אחוזים בערך ערב המלחמה לפחות מ-10 אחוזים בתקופה שלאחריה. עם התייצבות המצב המדיני והכלכלי חזר והתבסס גם מצבם של יהודי ו' והם נטלו חלק חשוב בחיים הכלכליים של העיר. המסחר היה מקור הפרנסה העיקרי של היהודים וחלק ניכר מסחר העיר נמצא בידיהם. להלן פירוט שיעורם של היהודים בחלק מבתי המסחר של העיר בשנת 1935 : #1#הענף או סוג העסק #2#סך הכל #3#בבעלות יהודים במספרים #4#באחוזים

#1#מכולת #2#116 #3#46 #4#40
#1#מאפיות ודברי מאפה #2#16 #3#5 #4#31
#1#איטליזים #2#16 #3#5 #4#31
#1#מסעדות ובתי מרזח #2#19 #3#3 #4#16
#1#מזון #2#9 #3#4 #4#44
#1#משקאות #2#7 #3#1 #4#14
#1#חלב ומוצריו #2#10 #3#1 #4#10
#1#בגדים, מוצרי טקסטיל #2#17 #3#11 #4#65
וסריגה #1#נעליים, עור וציוד #2#14 #3#9 #4#64
סנדלרות #1#טבק וסיגריות #2#3 #3#2 #4#66
#1#סדקית #2#8 #3#5 #4#63
#1#תרופות וקוסמטיקה #2#11 #3#4 #4#36
#1#שעונים ותכשיטים #2#3 #3#2 #4#66
#1#רדיו, אופניים #2#8 #3#5 #4#65
וציוד חשמל #1#כלי עבודה מוצרי ברזל #2#16 #3#8 #4#50
וציוד טכני #1#חומרי בניין ועצים #2#9 #3#9 #4#100
#1#חומרי הסקה #2#3 #3#2 #4#67
ומזון לבהמות #1#סוכנויות אניות #2#15 #3#5 #4#33
ותובלה יבשתית #1#מספרות #2#20 #3#6 #4#30
#1#שונות #2#21 #3#5 #4#24
ענף הפרנסה השני בחשיבותו היתה המלאכה. בשנת 1922 נימנו בו' 88 בעלי מלאכה יהודים ומספרם גדל בשנים הבאות. חלקם של היהודים בתעשייה המקומית היה קטן, להוציא בענף העץ, שבעיבודו ובמכירתו היה להם תפקיד מרכזי בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה ולאחריה : בשנת 1935 היו 7 מ-12 מנסרות העץ שבמקום בבעלות יהודית. לשירותם של הסוחרים היהודים ובעלי המלאכה פעלו שני בנקים ; הראשון מאלה היה "הבנק הקואופרטיבי להלוואה וחיסכון", שנוסד בסיוע הג'וינט (ראה להלן) והתרכז בעיקר בהענקת הלוואות נוחות לסוחרים זעירים, לבעלי מלאכה ולשאר נזקקיםץ הבנק השני היה מוסד פרטי, סניף של "בנק הסוחרים של ליבאו" (ליבויער קויפמאנס באנק) בניהולו של מיכאל פיש. מספר קטן יחסית של יהודים עסק בפקידות ובמקצועות חופשיים: ברפואה ב-1935 היו 5 מ-12 הרופאים המקומיים ו-4 מתוך 5 רופאי השיניים יהודים - בהוראה ובשירותים הדתיים. בתי-המסחר והמוסדות היהודים המקומיים העסיקו מספר לא גדול של פקידים יהודים. היחסים בין היהודים ללאטבים היו בדרך כלל תקינים. בבחירות למועצת העיר השתתפו גם רשימות יהודיות. בשנת 1926, לדוגמה, נבחרו למועצה 3 יהודים : שניים - נציגי הרשימה הציונית ה"גוש הלאומי" (שכללה את "צעירי-ציון", ציונים-סוציאליסטים והמפלגה הדמו- קרטית) ואחד - נציג ה"גוש הדמוקרטי". מבין המפלגות המקומיות היתה הסיעה הסוציאל-דמוקרטית האוהדת ביותר ליהודים. בשנת 1926 פנו סוחרים וקצבים יהודים לעירייה בבקשה להתיר להם לפתוח את עסקיהם בבוקר יום ראשון. הסוציאל-דמוקרטים תמכו בבקשתם, ואילו עיתון מקומי לאומני התקיף את ה"חוצפה היהודית". בשנת 1933 מונה הרופא היהודי ד"ר קופלביץ למשרה בכירה במערכת הרפואה העירונית, למרות התנגדותם של חוגים לאומנים מקומיים. ד"ר קופלביץ היה גם מנהלו של עיתון מקומי בשפה הגרמנית בשם "וינדאואר צייטונג".
*חיי ציבור זמן קצר לאחר המלחמה התארגנו הקהילה ומוסדותיה. בסיוע הג'וינט ואישי ציבור ותיקים שפעלו בו' עוד מהתקופה שלפני המלחמה. בשנת 1920 כבר פעל במקום ועד קהילה. הרב הוותיק אפרים סמונוב ייצג את הקהילה בכנסים הארציים של קהילות היהודים בלאטביה שנערכו בראשית שנות העשרים. באותן שנים נבחרה ו' למועצת הקהילות היהודיות בלאטביה כאחת משש הקהילות הגדולות בארץ זו. בשנת 1921 הוקמה אגודת אשראי, בנוסף לקופות "גמילות חסדים" שונות שפעלו בעיר. הג'וינט, שהגיש תחילה סיוע כספי ישיר לסיפוק צורכי הנזקקים, העניק בשנת 1922 הקצבה בסך 56 אלף רובל ששימשה להקמת הבנק הנזכר, ה"בנק להלוואה וחיסכון". נציגי הבנק השתתפו בכנסים הארציים של הבנקים הקואופרטיביים היהודיים בלאטביה.
באותן שנים ייסדה קבוצת עסקנים אגודת "בקור חולים". האגודה מנתה 91 חברים שתרמו כל אחד בערך 200 רובל לחודש. הרופא הוותיק ד"ר פייטלברג העניק טיפול רפואי חינם לנזקקים. ברשות הקהילה היתה גם שורה של מוסדות דת, ובין היתר מקווה טהרה ובית מרחץ. בו' היו שלושה בתי-כנסת ובכללם "בית-הכנסת הגדול" ובית המדרש. בתפקיד רבה של העיר המשיך לכהן עד אמצע שנות השלושים הרב אפרים סמונוב ובמקביל לו שימש הרב אריה לויוס. אחריו עלה על כס הרבנות רבה האחרון של ו' הרב ראובן רובינשטיין, שנספה עם קהילתו בשואה. בו' פעל "מועדון סוחרים" שנכללו בו רבים מחברי הקהילה. המועדון מילא תפקיד נכבד בחייהם החברתיים של יהודי ו'
חינוך. בשנת 1922 פעל בו' בית-ספר יסודי יהודי-עירוי מסודר, שלמדו בו 200 מתוך 300 הילדים היהודים שבגיל בית-הספר. בין מייסדיו ומוריו היה שאול ליבשיץ (ליפשיץ), מצאצאי המשפחה היהודית הראשונה בו', ולימים - יו"ר איגוד יוצאי לאטביה בישראל. בית-הספר קיים לימודים עבריים ושלח נציגים לוועידות "המורה" העבריות שהתקיימו בריגה. בשנת 1926 פעלה במקום גימנסיה יהודית שייסדה הקהילה. בשנת 1929 למדו בה 40 תלמידים בערך, רובם מו' ומיעוטם ממקומות אחרים. שפת ההוראה בגימנסיה היתה בשנים הראשונות רוסית או גרמנית וניתנו בה גם שיעורי יהדות. אחד ממייסדיה ומנהלה הראשון היה ניקולאי הרצברג. בשנת 1935 אוחדו שני המוסדות בראשותו של מנהל אחד. הם שכנו בבניין הקהילה שתרם סוחר העצים שלום (ז'אנו) מאיור. מוסד חינוכי שלישי היה ה"תלמוד תורה". כל שלושת המוסדות נהנו מסיועה של הקהילה.
מפלגות. משנות העשרים ואילך היתה לציונות אחיזה איתנה בקרב הקהילה. במקום פעל סניף של ההסתדרות הציונית. ל"סיים" הלאטבי הצביעו מרבית יהודי העיר בעד רשימות ציוניות: רשימת "המזרחי" קיבלה 165 קולות, "צעירי-ציון" 145 , ורשימת "ההסתדרות הציונית" קיבלה 70 קולות. בשנת 1920 נוסד בו' סניף של "מכבי" שהיה אחד הסניפים הגדולים בלאטביה והיחיד שהיה בבעלותו מגרש משחקים. בשנת 1926 מנה הסניף מאות חברים, רבים מהם ספורטאים מצטיינים, בעיקר בתחום האתלטיקה הקלה. אבל עד שנת 1933 ירד מספרם למאה חברים בלבד. סניף "בית"ר" שנוסד בשונת העשרים, היה אחד הוותיקים בלאטביה ובמשך תקופה ארוכה היתה תנועת הנוער שלו התנועה היחידה שפעלה בו'. במחצית השנייה של שנות השלושים נוסדה תנועת הנוער "הרצליה". בתקופה זו גברה השפעת התנועה הציונית בקרב יהודי הקהילה וחלק ניכר מחבריה הבוגרים נטל חלק בבחירות לקונגרסים הציוניים, כמפורט בטבלה שלהלן : #1#הקונגרס #2#השנה #3#רשימת ההסתדרות #4#צעירי ציון הציונית ציונים סוציאליסטים
#1#הי"ד #2#1925 #3#.. #4#.. #1#הט"ו #2#1927 #3#49 #4#49 #1#הט"ז #2#1929 #3#14 #4#14 #1#הי"ז #2#1931 #3#4 #4#4 #1#הי"ח #2#1933 #3#153 #4#153 #5#רוויזיוניסטים #6#מזרחי #7#סך הכל מצביעים
#5#33 #6#.. #7#45
#5#55 #6#2 #7#115
#5#55 #6#3 #7#82
#5#45 #6#2 #7#59
#5#68 #6#53 #7#366
על רקע המדיניות הכללית של משטר אולמניס, שנתנה עדיפות למפלגת "אגודת ישראל", גבר במחצית השנייה של שנות השלושים כוחה של מפלגה זו במוסדות הקהילה. בשנת 1939 הוקם סניף של ארגון הנשים של "אגודת ישראל" בשם "בתיה".
נכתב ע"י אסתר הגר.

*תקופת השלטון הסובייטי (1940 עד 1941) במסגרת חוזה אי ההתקפה שנחתם ב-1939 בין לאטביה לברית-המועצות נמסר נמל ו' לשימוש הצבא האדום והיה לבסיס צי סובייטי. באוגוסט 1940 סופחה העיר לברית- המועצות. המדיניות הסובייטית הביאה לחיסול החיים הציבוריים, התרבותיים והפוליטיים היהודיים. ב-15 באוגוסט, לדוגמה, נסגרה בצו שר הפנים הגימנסיה היהודית, הצוות הפדגוגי והאדמיניסטרטיבי פוטר וארכיון הגימנסיה הועבר למשרד החינוך של הרפובליקה הלאטבית-סובייטית. ב-12 בדצמבר של אותה שנה פורסמה החלטה בדבר סגירת ה"חברה קדישא" המקומית. הסובייטים גם הלאימו בהדרגה את עסקיהם של היהודים. יחד עם זה סיפקו הנמל הצבאי, המפעלים הכלכליים המולאמים והשירות הממלכתי עבודה ליהודים רבים. גם יהודים מערי שדה סמוכות, כגון טאלסי וסבילה, שאיבדו את מקורות פרנסתם, הגיעו לו' בחיפושיהם אחר עבודה.
ביוני 1941, לאחר פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית- המועצות, פתחו השלטונות בגיוס צעירים לשורות "משמר הפועלים" (ראבוטשאיה גווארדיה). בין המתגייסים היו צעירים יהודיים רבים. יסודות לאומניים, בראשותם של קצינים מהצבא הלאטבי הריבוני לשעבר, ציפו לכניסת הגרמנים והחלו להתארגן במחתרת לפעילות אנטי- סובייטית. ב-27 ביוני 1941 נסוגו הסובייטים מן העיר, תוך חילופי יריות עם הפעילים הלאומניים שהעזתם גברה. במהלך הנסיגה פוצץ הצבא האדום את הגשר על הנהר ונטה שחיבר את העיר עם תחנת הרכבת ונתיב היציאה העיקרי מן העיר נחסם. קודם לכן הצליח לצאת מן העיר מספר לא גדול של יהודים - חלקם ביוזמה פרטית וחלקם במסגרת הפינוי הרשמי, אולם מרבית הקהילה נותרה במקום. מקרב היהודים שהגיעו לפנים ברית-המועצות התגייסו רבים, ובכללם אנשי "משמר הפועלים", לדיוויזיות הלאטביות שהוקמו לימים במסגרת הצבא האדום, והשתתפו במלחמה בגרמנים.
*תחת הכיבוש הנאצי לאחר יציאת הסובייטים הקימו הלאומנים הלאטביים ארגון "הגנה עצמית" מקומי ושלטו ביער עד לכניסת הגרמנים. הם היו לבושים במדי הצבא הלאטבי הישן, או ענדו סרטי זרוע בצבעי הדגל הלאומי אדום לבן אדום, והיו חמושים בנשק שנלקח ממחסני הצבא האדום, או שהוסתר בידיהם עם כניסת הסובייטים ללאטביה. בימים הספורים של שלטונם הם ערכו מאסרים בקרב מתנגדים ובין אלה שנחשדו בשיתוף פעולה עם הסובייטים. ב-1 ביולי 1941 כבש הצבא הגרמני את ו'. ביום המחרת העניקה המפקדה הצבאית הגרמנית הכרה רשמית ל"הגנה העצמית" הלאטבית והרשתה לאנשיה לשאת נשק. הגרמנים והלאטבים פתחו במאסרים וברציחות של אנשי שמאל וממלאי תפקידים במנגנון הסובייטי ובכללם גם יהודים. כעבור זמן קצר הורחבו שורות "ההגנה העצמית" והיא נהפכה למשטרת עזר לאטבית בפיקודה של המשטרה הגרמנית. בין היתר נטלה חלק פעיל ברדיפות היהודים וברציחתם.
עם כניסת הגרמנים נמצאו בעיר בערך 1,000 יהודים. בשבוע השני של הכיבוש החלו לגרש את היהודים מדירותיהם והרכוש שנותר אחריהם הוחרם. נמצאו יהודים שהשמידו חפצי ערך כדי שלא יפלו בידי הגרמנים ואחדים התאבדו. המשמרות הלאטביים דחסו את היהודים המגורשים לבתי-הכנסת של העיר ולגיטו צר שכלל כמה מבנים מוזנחים ליד נהר הוונטה. למפקד הגיטו מונה לאטבי מראשי ה"הגנה העצמית" בשם קנדרס. יהודי הגיטו היו נתונים למעשי השפלה והתעללות כמו גילוח פומבי של יהודים בעלי זקן ופגיעה מינית בנשים. כן הוטלו עליהם גזירות שנוות, החובה לענוד טלאי צהוב והגבלת חופש התנועה. נשים וגברים יהודים נאלצו לעבוד בשביל יחידות הצבא הגרמני, לבצע עבודות קשות ומפרכות כמו ניקוי השוק, ניכוש עשבים וכדומה. הרצח ההמוני הראשון של יהודים נערך בשבוע השלישי של חודש יולי 1941. כאתר ההריגה שימש יער קאזין, כשני ק"מ ממבואותיה הדרומיים של העיר. מבצעי הרצח היו 20 מאנשי היחידה הניידת של משטרת הביטחון הגרמנית ו-50 איש ממשטרת-העזר הלאטבית. הקורבנות המיועדים רוכזו בצריף עץ סמוך לבור ההריגה. מדי פעם קראו בשמותיהם של יהודים והם הוצאו בקבוצות והורצו לבור בין שתי שורות שומרים שדירבנו אותם במכות. כיתת היורים הורכבה לראשונה מגרמנים שהוחלפו לאחר מכן בשוטרים לאטביים. כל שני יורים כיוונו את נשקם ממרחק של שלושה עד חמישה מטרים לעבר קורבן אחד. תחילה היתה הפקודה לירות כדור אחד ללב ואת השני לראש : לאחר מכן נצטוו שני היורים לכוון את נשקם לעבר הראש. ההוצאות להורג נמשכו שלושה ימים ובמהלכן נטבחו כמה מאות גברים יהודים, חלק ניכר מאוכלוסיית הגברים היהודיים של ו'. בין הגברים שנותרו בחיים היו גם הרופאים ד"ר פייטלברג הקשיש ורופא הרכבת ד"ר פרידמן. בשליש האחרון של חודש ספטמבר 1941 נרצחו ביער קאזין עוד 200 מיהודיהעיר. בעת ההוצאות להורג גילה יהודי בשם יעקב רולוף התנגדות ופגע בכמה שוטרים לאטביים. לפי שעה נותרו בחיים הנשים והילדים הללו נרצחו בין הימים 3-17 באוקטובר 1941: לפי דו"ח גרמני נרצחו אז 533 נפשות, רובןהמכריע נשים וילדים. בינואר 1942 הצהיר קומיסאר המחוז (גביטסקומיסאר) ליבאו (השם הלאטבי לייפאיהב הוסב בידי הגרמנים לליבאו. ו'נכללה במחוז זה), כי בעיר ובסביבותיה לא נותרו עוד יהודים. בכך בא הקץ על הקהילה היהודית של ו'. בשלהי מלחמת העולם השנייה חזר הצבא האדום וכבש את ו' במאי 1959, ביום השנה הארבעה עשר לניצחון על הנאצים, חנכו השלטונות המקומיים אתר זיכרון ביער קאזין לזכר הקורבנות שנרצחו בידי הנאצים, אולם לא צוין שמדובר ביעקר ביהודים.
נכתב ע"י אסתר הגר.