ורונקי WRONKI

עיר בפולין
מחוז: פוזנן
נפה: שמוטולי
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-5,245

·  יהודים בשנת 1941: כ-31

תולדות הקהילה:

ו' נזכרת לראשונה במקורות מן המאה ה-13 כיישוב כפרי. בשנת 1279 העניק הנסיך פשמיסלב למסדר הדומיניקני פריווילגיה לבנות במקום מנזר, וסביב המנזר הזה התפתח יישוב. הנזירים הדומיניקנים ביקשו למשוך למקום מתיישבים - מגרמניה וממקומות מרוחקים אחרים - שיפתחו את ו'. בשנת 1383 קיבלה ו' זכויות עיר על-פי החוקה המגדבורגית. בתחילה היתה העיר שייכת למלכי פולין, ומן המאה ה-16 היו בעליה כמה משפחות אצילים פולניות, שהתחלפו בזו אחר זו. בשנת 1767 פרצה בו' דלקה גדולה שכילתה את רוב בתי העיר. רק אחרי 1793, כשו' נכללה בפרוסיה, החל במקום תהליך של שיקום ופיתוח, בשנים 1807-1815 נכללה ו' ב"נסיכות ורשה" קצרת הימים, אבל אחרי קונגרס וינה הוחזרה לפרוסיה כעיר בנסיכות פוזנן, במיוחד הואצה התפתחותה של ו' לאחר שבמחצית הראשונה של המאה ה-19 נסללה מסילת ברזל שקישרה אותה עם סטרוגרד ועם פוזנן. בעיר נוסדו אז כמה וכמה מפעלי ייצור חדשים לעיבוד עורות, מטוויות ובתי-אריגה, ונפתחו בתי-מסחר גדולים וחנויות, רבים מבעלי המלאכה עסקו בעיבוד תוצרת חקלאית, הפיתוח היה מלווה גם בצמיחה דמוגרפית ובתנופת בנייה.
ממשלת פרוסיה בנתה בו' בית-סוהר גדול, שאחרי מלחמת העולם הראשונה שימש את שלטונות פולין. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם ריצו בו את עונשם אסירים פוליטיים מתנגדי המשטר הפולני, ובזמן הכיבוש הגרמני עונו ונרצחו בבית-הסוהר הזה 5,000 פולנים מכל האזור.
בתום מלחמת העולם הראשונה נכללה ו' במדינת פולין העצמאית. גם תחת ריבונות פולין נמשכו פיתוח התעשייה הזעירה והצמיחה הדמוגרפית.
בימי מלחמת העולם השנייה גירשו הנאצים את רוב תושבי ו' הפולנים למחנות עבודה בגנרל-גוברנמן. רבים אחרים נרצחו בבית-הסוהר המקומי, ואחרים מצאו את מותם במחנות ריכוז.
היהודים הראשונים התיישבו בו' כנראה בסוף המאה ה- 16. בשנת 1607 קיבלו מידי בעלת העיר זופיה צ'רנקובסקה כתב פריווילגיה, שכלל בין השאר היתר לעסוק במסחר ובמלאכה וגם לבנות בית-כנסת חדש, במקום בניין העץ הקטן והישן שהיה להם מקודם. בעלת העיר גם הבטיחה ליהודים את חסותה בעתות סכנה.
בשלהי המאה ה-18 כבר ישבו בו' 382 יהודים שמילאו תפקיד נכבד בפיתוח המסחר והמלאכה בעיר. בענף החייטות, למשל, היו 17 מבין 22 בעלי המקצוע בעיר יהודים.
בתחילת המאה ה-17 כבר היו יהודי ו' מאורגנים לקהילה. מלבד בית-כנסת היו להם בית-מדרש, בית- עלמין, מקווה טהרה והקדש (אכסניה ליהודים עוברי אורח ומחסה לזקנים עניים וחולים חשוכי מרפא). במחצית השנייה של המאה ה-17 כיהן בו' ר' שלמה ב"ר מן. הקהילה נטלה הלוואות גדולות מאצילים תושבי האזור ומן הכנסייה המקומית, וב-1756 הסתכמו חובותיה בסכום עתק - 200,000 זהובים. בשנת 1793, עם הסיפוח לפרוסיה, נוספה על מצוקת החובות גם גזרת הגירוש. ממשלת רוסיה גירשה מתחומה את היהודים שהוגדרו כ"בטליודן" (יהודים-קבצנים), דהיינו חסרי פרנסה ורכוש, ולא הועילו השתדלויות ומחאות למיניהן. שלטונות פרוסיה גם הנהיגו הסדרים חדשים לפירעון חובותיה של הקהילה וקבעו מועדי תשלום.
לקראת אמצע המאה ה-19, כשהעיר נהנתה מפיתוח ושגשוג, הוטב גם מצבה הכלכלי של הקהילה היהודית בו'. חלק מן הסוחרים היהודים היו לסוחרים-סיטונאים, בעיקר בענף הבדים, ומקצתם אף התעשרו. רבים אחרים, שבעבר היו סוחרים זעירים ורוכלים, פתחו חנויות, ורבים מבעלי המלאכה הפכו את בתי-המלאכה הקטנים שלהם למפעלי ייצור גדולים ומודרניים ; בתי-מלאכה של סנדלרים היו לסנדלריות גדולות, וסדנאות של חייטים היו למתפרות גדולות שייצרו בגדים מוכנים (קונפקציה).
בראשית המאה ה-19 כיהן בו' הרב לובס, שעבר לבידגושץ' (ע"ע). גם בו', כבכל קהילות ישראל בתחומי פרוסיה, חייבו השלטונות את הקהילה לפתוח למען ילדיה בית-ספר יסודי בפיקוח משרד החינוך הפרוסי ובמימון ממשלתי, שלימדו בו מורים יהודים בעלי הסמכה ממשלתית. תכנית הלימודים בבית-הספר של הקהילה כללה מקצועות כלליים, ואילו לימודי היהדות והדת התקיימו מחוץ לשעות הלימודים הרגילות במסגרת בית- הספר לדת. בשנת 1896 למדו בבית-הספר לדת 82 ילדים. רבים מילדי הקהילה המשיכו בלימודים תיכוניים וגבוהים.
לצד מוסדות הקהילה המסורתיים נוסדו בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 כמה אגודות ותנועות שעניינם הפצת התרבות והציונות. ב-1901 נוסד סניף "האגודה לתולדות עם ישראל וספרותו", שרבים הצטרפו אליו; ב-1904 נוסד סניף אגודת "עזרה", ביזמת רב הקהילה דאז, ד"ר א' ליכטנשטיין, יורשו בתפקיד, הרב אורבך, ייסד בשנת 1905 סניף ציוני בעיר. ב-1908 נמכרו בו' 32 "שקלים" לקראת הקונגרס הציוני.
במחצית השנייה של המאה ה-19 גברה בקרב יהודי ו', ובעיקר בקרב הצעירים ובעלי ההשכלה, תנועת היציאה לערים גדולות בגרמניה (בעיקר לברלין ולברסלאו) וההגירה לארצות שמעבר לים (בעיקר לניו יורק). רבים מן המהגרים המשיכו לשמור על קשר עם קהילת מוצאם. כמה מיהודי ו' קנו להם שם ופרסום בתחום עיסוקם. אדולף פיינר, פרופסור לכימיה באקדמיה למדעים בברלין, גילה כמה תגליות חשובות; הפרופסור לרפואה הרמן צונדק, שסיים את לימודיו בברלין, עלה לארץ-ישראל וקנה לו שם עולמי בתחומו.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התגייסו צעירי הקהילה לצבאה של גרמניה. שלושה מהם נפלו בקרבות ושניים זכו בעיטורי גבורה.
אחרי המלחמה ולאחר שו' הוחזרה לפולין נמשך תהליך העזיבה ביתר שאת. רוב בני הקהילה עברו לגרמניה ובעיר נותרו רק כמה עשרות יהודים.
על חייהם של יהודי ו' בתקופה שבין שתי מלחמות העולם אין בידינו מידע.
ביום שבו נכבשה העיר בידי הגרמנים עדיין נותרו בה 31 יהודים. כבר בימים הראשונים לכיבוש הם סבלו רדיפות, גזרות, מעשי התעללות וגזל הרכוש. ב-7 בנובמבר 1939 גורשו כולם למחנה מעבר בבוק (ע"ע) ומשם שולחו לגנרל-גוברנמן.