תרומות
זאבלוטוב ZABLOTOW
עיר בפולין
מחוז: סטאניסלאבוב
נפה: שניאטין
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ-3,583
· יהודים בשנת 1941: כ- 1,700
· יהודים לאחר השואה: יחידים ניצלו
תולדות הקהילה:
הישוב היהודי מראשיתו
זאבלוטוב מוזכרת במקורות בפעם הראשונה משהוקמה בה על ידי בעל המקום כנסיה ב- 1630. בראשית המאה ה- 18 הפכה זאבלוטוב לעיר ואף קיבלה מעמד זה. באמצע המאה ה- 18 התחילו לגדל בסביבתה טבק, ולאחר שעברה גאליציה לשלטון אוסטריה נקבעה זאבלוטוב למרכז לעיבוד טבק בסביבה כולה. הוקם בה מפעל שהעסיק פועלים רבים ופירנס את איכרי האיזור מגדלי טבק. בסוף המאה ה- 19 חוברה זאבלוטוב לרשת מסילות-הברזל, והיתה לתחנת-רכבת חשובה בקו לבוב-צ'רנוביץ. ראשיתו של היישוב היהודי בזאבלוטוב נעוצה כנראה בזמן הכרזתה לעיר. ב- 1717 שילמה קהילת זאבלוטוב 335 זהובים מס-גולגולת, וכנראה שמנתה אז יותר מ- 200 נפש. בזמן חלוקת פולין היתה הקהילה בזאבלוטוב גדולה לערך. היהודים התפרנסו ממסחר על כל סוגיו וכן ממלאכה. כיוון שהעיר היתה מרכז לעיבוד טבק ושיווקו, באו אליה בחודש, השיווק - נובמבר-ינואר - איכרים רבים, דבר שהשפיע על התפתחות המסחר בכלל. במאה ה- 19 קבעו את חצרם בזאבלוטוב האדמו"רים, ונהרו אליהם המוני יהודים מסביבתה הקרובה ואף הרחוקה, גם ריבוי האכסניות ובתי ההארחה בעיר הוסיף מקורות פרנסה ליהודי המקום. ענף פרנסה חשוב שימשה הפרופינאציה; היהודים היו חוכרים אותה והתפרנסו ממנה בכבוד. יהודים סחרו בעיקר בעורות, בעצים, בתבואות ובביצים. מבין בעלי-המלאכה יצוינו הבנאים, החייטים, האופים הנגרים, הפרוונים והסנדלרים. כן התקיימו בזאבלוטוב כמה מפעלים לים קטנים כמו ביח"ר לנרות, לסבון, מפעל למברשות מזיפי-חזיר ומיפעל לטוויית ציציות. זמן-מה התקיים בבעלות יהודית מפעל קטן לטוויית בדים מפשתן. המפעל לטבק העסיק בפרק זמן קצר 50 בנות יהודיות, אולם תנאי העבודה הקשים והשכר הזעום גרמו לעזיבתן את המיפעל. מספר יהודים התפרנסו ממתן הלוואות בריבית לאיכרים וכן מפקידות באחוזות שבסביבה (מנהלי-אחוזות ומנהלי-עבודה, או פנקסנים). בראשית המאה ה- 19 התיישב בזאבלוטוב האדמו"ר ר' דוד ב"ר מנחם-מנדל מקוסוב, בעל "צמח דוד". הוא היה מפורסם בזמנו וחסידים רבים נהרו אליו; כשנפטר ב- 1848 המשיכה אשתו פסי-לאה לקבל "פתקים" במקומו. אחריו כיהן באדמו"רות בנו ר' יעקב-יעקלי. הוא נהג בגינוני מלכות והיה נוסע מעיר לעיר בכרכרה רתומה לשני סוסים צחורים. לאחר פטירתו ב- 1884 עלה על כסאו בנו ר' מנדלי. בזמנו ירדה קרנה של חצר זו ואף חל פילוג בתוכה. בן-דודו ר' מנחם הקים בפרוור העיר חצר נפרדת. החצר בעיר נקראה "חצר קוסוב", ואילו הראשונה נקראה "חצר ויז'ניץ". רבו הסכסוכים בין שתי החצרות וקרנן של שתיהן ירדה. במקום ר' מנדלי נבחר בנו ר' משה, ואחריו בא נכדו ר' חיים, שכיהן בין שתי מלחמות-העולם. במקום ר' מנחם בא נכדו ר' אברהם. כל אדמו"ר מבית הגר החזיק לידו אב"ד, שהיו למעשה פקידים מטעם האדמו"רים. ב- 1877, שעה שנתקיימה תהלוכה נוצרית, סבורים היו כמה מאברכי העיר כי אחת החוגגות היא בתו של יהודי כפרי שהתנצרה. הם חטפוה וביקשו להחזירה להוריה, אך האיכרים יצאו בעקבותיהם והגיעו הדברים כמעט לפרעות. לא הועילה גם המשטרה שניסתה להגן על היהודים, אך למזלם של היהודים ירד לפתע גשם זלעפות והאיכרים התפזרו לבתיהם. ב- 1903, לאחר הפוגרום בקישינייב, פרץ גם פוגרום בזאבלוטוב שנמשך יומיים וזאת בתואנה כי היהודים רצחו אישה. אמנם השלטונות והמנהיגים המרכזיים של יהודי גאליציה רצו לערוך משפט לדוגמה, אולם לא נמצא מבין היהודים אפילו אחד שהיה מוכן להעיד נגד הפורעים, וגזר-דינם של אלה יצא למלקות או לעונשים קלים. ב- 1905 פרצה דליקה בזאבלוטוב שכילתה בתים רבים, וגם פגעה בעשרות אנשים שנכוו קשה. ב- 1911 עלתה באש זאבלוטוב בשנית. בראש עיריית זאבלוטוב עמד שנים רבות היהודי מאיר ראטה. בסוף המאה ה- 19, או תחילת ה- 20, התקיים בזאבלוטוב זמן קצר בית-ספר מיסודו של הבארון הירש. ההסתדרות הציונית נוסדה בזאבלוטוב בראשית המאה ה- 20, כנראה ב- 1905. ב- 1910 הוקם לידה בית-ספר עברי מיסודה של "שפה ברורה", ובו למדו 50 תלמידים (מהם 15 בנים). באותו פרק זמן הוקמה בעיר ישיבה. סבל רב נגרם לתושבי העיר במלחמת העולם הראשונה. כיוון שהעיר היתה זמן רב בקו החזית פרצה בה מגיפת טיפוס, שלא השאירה בית שלא היה בו מת. רבים ברחו מן העיר ולא כולם חזרו אליה. בזמן שלטון האוקראינים (נובמבר 1918 - מאי 1919) נבחר בזאבלוטוב ועד לאומי יהודי וכל חבריו היו ציונים. באותו זמן הוקמה ספריה, אף היא ליד ההסתדרות הציונית
לשיקומם של יהודי זאבלוטוב לאחר מלחמת-העולם הראשונה תרמו הרבה, בנוסף לג'וינט ומוסדות-סעד יהודיים בפולין, בני העיר שבארצות-הברית. ב- 1923 בא לבקר בזאבלוטוב מארצות-הברית בן-העיר יששכר טוי, שנעדר ממנה 25 שנה. הוא תרם לבנייתו מחדש של הקלויז הקוסובי, שנהרס בעת המלחמה, לגידור בית-העלמין, לתלמוד-תורה ולבית-הספר העברי המשלים. בכספו הוקם גם בית-עם ובו ספריה, אולם-קריאה וחדרים נוספים, ששימשו במרוצת הזמן לתנועות-הנוער השונות בזאבלוטוב. בני העיר בארצות-הברית המשיכו לשלוח כסף לעירם, והנוהג היה שלא לשלוח את הכסף לקהילה, אלא למהימנים שונים שחילקו את הכסף לפי הבנתם. ב- 1935 נשלח סך של 500 דולר. באותה תקופה נפגעו כמה מפרנסות היהודים. למן 1935 לא קיבל בית-חרושת לטבק יבול ממגדלי-טבק יהודים. במקום הוקם קואופרטיב אוקראיני לשיווק שהתחרה בסוחרים יהודים ואף הציב משמרות ליד חנויותיהם. בתגובה לכך הקימו החקלאים היהודים קואופרטיב לשיווק בשם "חמאה", אבל הקואופרטיב הזה לא עלה יפה. בזאבלוטוב קם על-ידי היהודים ענף-ייצור נוסף - טוויית השטיחים - שהעסיק מספר עובדים שכירים. ב- 1928 נוסדה קופת גמ"ח, אולם פעולתה היתה מצומצמת ביותר. בשיא פעולתה ב- 1936- 1937 נתנה הקופה 38 הלוואות בסך כולל של 2,333 זלוטי. בזאבלוטוב התקיימו סניפים של הציונים הכלליים, הציונים הראדיקאלים, המזרחי, פועלי-ציון, התאחדות והמפלגה הרביזיוניסטית. מבין תנועות הנוער פעלו השומר הצעיר, בית"ר, גורדוניה ועקיבא. זמן-מה התקיימה ליד פועלי ציון קבוצת נוער בשם "יוגענט". תוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים ציונים התאחדות ציונים השנה כלליים המזרחי פועלי ציון רביזיוניסטים ראדיקאלים 1931 21 25 73 33 1 1933 28 32 81 - 44 1935 114 44 98 - 3 בקהילה שלטו החסידים מבין שני הזרמים שבעיר. בבחירות לעיריה ניצחו החוגים המסורתיים. בעזרה סוציאלית עסקו שני איגודי-נשים: ויצ"ו, ו"לב טוב" שהיה נתון להשפעת החוגים המסורתיים. שני האיגודים הללו עסקו בעיקר בעזרה לילדים נצרכים, שקיבלו מלבד הזנה נוספת גם צורכי לבוש והנעלה. בזאבלוטוב התקיימו בית-ספר עברי משלים וגן-ילדים - שניהם ליד ההסתדרות הציונית, וכן "תלמוד תורה" (עם זכויות ממשלתיות) ליד הקהילה. לפעולות התרבות היתה אחראית אגודת-הספורט "הכוח" שבנוסף לסקציות כדורסל, כדורעף ואתלטיקה קלה היתה אחראית גם לספריה ולבית העם, שבו התקיימו הרצאות. ב- 1931 ניסו איכרים מוסתים לפרוע ביהודים ביום-שוק, אולם בהתערבות המשטרה הוחזר הסדר על כנו. ב- 1937 התפרצו כמה בריונים לבתי היהודים והיכו את תושביהם. במקרה אחר הובא למשפט, נוסף למתפרעים, גם יהודי שהתגונן מפני התוקפים
השלטון הסובייטי (מספטמבר 1939 ועד יוני 1941) הביא לתמורות בחיי היהודים בתחום הפוליטי והכלכלי. מוסדות הקהילה וארגונים מפלגתיים פסקו מלפעול, אבל כנגד זה קבוצות קומוניסטים יהודים השתלבו במינהל עירוני. משה דינסט עמד זמן-מה בראש "הוועד העירוני המהפכני הזמני", שהוקם מיד עם כניסת הצבא האדום לעיר. במסגרת המדיניות הסובייטית הולאמו בסוף 1939 גם מפעלים שבבעלות יהודית, ובראשית 1940 גם בתים שבהם היו דירות להשכרה. באביב 1940 היו מאסרים והגליות לאיזורים מרוחקים בברית-המועצות, שפגעו גם במספר משפחות יהודיות. כך נאסר והוגלה לייב ואלר, לשעבר יו"ר ועד הקהילה וסגן-ראש העיר. על כמה וכמה פעילים ציונים הוטלו הגבלות מינהליות; בתעודות-הזיהוי שלהם צויין סעיף מיוחד שהצביע על עברם הפוליטי. המסחר הסיטונאי. שהיה ברובו בידי היהודים, חוסל לאלתר וגם המסחר הקמעונאי הפרטי צומצם באופן הדרגתי. אמנם בעלי-מלאכה בחלקם המשיכו לעבוד באופן פרטי, אך המחסור בחומרי גלם ולחץ השלטונות גרמו להתארגנותם בקואופרטיבים. עם פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית-המועצות הצליחו רק מעטים להימלט לפנים השטח הסובייטי. ב- 1.7.1941, עם פינוי העיר על-ידי הסובייטים, נכנסו אליה יחידות הצבא ההונגרי - בעלי-בריתם של הגרמנים. החיילים ההונגרים לא פגעו פגיעות גופניות ביהודים, אך החלו חטיפות לעבודת-כפייה וגזל רכוש. לעומת זאת היו התנפלויות ומעשי התעללות ביהודים מצד האוכלוסיה האוקראינית המקומית. אנשי המיליציה האוקראינית, שחטפו אף הם יהודים לעבודת-כפייה עשו זאת תוך הלקאות והשפלות החטופים. בתחילת ספטמבר 1941 עברה העיר לניהולם הישיר של הגרמנים. הגזרות על הקהילה לא איחרו לבוא וביניהן החובה לענוד סרט לבן, הגבלות-תנועה מחוץ לעיר, עוצר על היהודים בעיר עצמה וכן הגברת התביעות לאספקת אנשים לעבודת-כפייה. הטיפול בבעיות השוטפות של הקהילה, ומילוי הוראות הגרמנים נפלו בחלקו של היודנראט, שבראשו עמד נטע פליקס, ועם חבריו נמנו אליהו זינגר ואפרים פונד. באשר לפעילותו של היודנראט יש הסבורים שהגרמנים לא היו מרוצים מאופן מילוי דרישותיהם ומדאגתו לאינטרסים של בני הקהילה ולכן סולקו כעבור מספר חודשים חברי היודנראט בזאבלוטוב מתפקידיהם ובמקומם נתמנו אנשים צייתנים יותר. שינוי זה בהרכב היודנראט בזאבלוטוב נעשה גם בהתערבות היודנראט בקולומיאה, שקיים מגע עם המועצות היהודיות ביישובי הסביבה והיה אחראי, במידה מסוימת, לעבודתן ולהתנהגותן. באמצע דצמבר 1941 נודע ליהודי זאבלוטוב על חפירת בורות בגבעה בדרך לטרויצה. הדבר עורר חרדה מפני הפורענות המתקרבת לבוא. אנשים החלו מכינים מחבואים ומחפשים מקלט אצל המכרים הנוצרים וביערות בסביבה. ואמנם האקציה החלה ב- 22.12.1941. יחידות המשטרה הגרמנית והמשטרה האוקראינית הגיעו לזאבלוטוב, חסמו את מבואות העיר והתחילו בהוצאת היהודים מבתיהם. מאות יהודים נמלטו מהעיר, חרף המשמרות שהציבו הגרמנים, והללו שלא עלה. בידיהם לברוח ונתפסו בבתיהם הובאו לכיכר השוק. החולים נרצחו במיטותיהם. מהשוק הובלו הנחטפים ברגל לבורות שהוכנו מראש, כאמור, והומתו ביריות. חלק מן האנשים נקברו חיים. במהלך האקציה בעיר ובעת ההוצאה להורג ליד הבורות היו תופעות של התנגדות בכוח לגרמנים ולעוזריהם ובשל כך עונו המתגוננים קשה קודם להריגתם. מספר הקרבנות באקציה זו הגיע ל- 1,000 איש בבורות ול- 100 הרוגים שהיו פזורים בעיר עצמה. למחרת הטבח דרשו הגרמנים מהיודנראט 10,000 זלוטי, לכיסוי ההוצאות בעד הכדורים ששימשו להריגת היהודים. חורף 1941- 1942 הגביר את מצוקתם של יהודי זאבלוטוב. הרעב והמחלות הפילו חללים רבים. יוזמתו של היודנראט להושיט עזרה לנזקקים הקלה רק במעט על הסובלים. קרוב ל- 500 מיהודי זאבלוטוב הועסקו במשקים חקלאיים גדולים בסביבה. ב- 11.4.1942 שוב באו לעיר תגבורות של המשטרה הגרמנית והאוקראינית והוחל בהוצאת היהודים מבתיהם; הפעם חיפשו במיוחד מחבואים. בסיומה של האקציה שולחו להשמדה במחנה בלז'ץ כ- 400 איש. אל השילוחים מזאבלוטוב צורפו גם היהודים מהכפרים שבסביבה: אילינייץ, פופיילניק, רודניק, וושקוביצה, קוליכוב ועוד. ב- 24.4.1942 (לפי מקור אחר ב- 5.5.1942) הוצאה פקודת גירוש, לפיה הוטל על יהודי זאבלוטוב לעקור תוך 3 ימים לגיטו בקולומיאה. בעזרת שוחד נדחתה הגזירה למספר ימים, אך בסופו של דבר הועברו כולם לקולומיאה, להוציא 20 איש. שהוגדרו כ"חיוניים". למגורשים הותר לקחת עמם מטלטלים במשקל של 25 ק"ג, אך לפני כניסתם לגיטו בקולומיאה נגזל כל רכושם. רבים מבני זאבלוטוב מתו שם ברעב וממחלות. כעבור מספר שבועות נמצאו בזאבלוטוב שוב כ- 250 יהודים, שחלקם הצליחו לחזור מגיטו קולומיאה ואחרים באו מחוות חקלאיות שבסביבה, בהן הועסקו בעבודות-כפייה. לפי שעה ניתן להם להתגורר בעיר, אך ב- 7.9.1942 הועברו כ- 200 מהם לעיר שניאטין ומשם שולחו להשמדה במחנה בבלז'ץ. כ- 50 מאחרוני היהודים בזאבלוטוב שולחו בסתיו 1942 לקולומיאה ורובם ניספו בינואר 1943. זאבלוטוב הוכרזה "יודנריין". רק יחידים מבני הקהילה ניצלו