ה' ניסן ה'תשפ"ב

זאטור ZATOR

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עיר בפולין
מחוז: קראקוב
נפה: ואדוביצה
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-1,995

·  יהודים בשנת 1941: כ-436

תולדות הקהילה:
כללי

בתחילת המאה ה- 13 היה הכפר זאטור אחוזתו של הנסיך, ועבר לידיים פרטיות של בני האצולה. לאחר שנת 1273 היה זאטור בידי נסיכי אופולה, ולאחר-מכן בידי נסיכי אושוויינצ'ים. נתקיימו במקום ימי-שוק והיתה תחנת-מכס. ב- 1292 ניתן לזאטור מעמד של עיר. ב- 1327 עמדה על תילה טירה בצורה, ובמאה ה- 15 היתה העיר מוקפת-חומה. מ- 1445 היתה זאטור עיר-הבירה של נסיכות עצמאיח בזעיר-אנפין, ומ- 1513 סופחה נסיכות זאטור, על בירתה, אל ממלכת פולין. במאות ה- 15 וה- 16 נודעה זאטור כמרכז חשוב של מסחר ומלאכה, ובעיקר בגידול הדגים בבריכות שבסביבתה. באותן המאות עבר דרך זאטור נתיב-המלח מקראקוב לשלזיה. במאה ה- 18 ירדה העיר מנכסיה, אולם בעת ההיא נתקיימו בה ירידים של בקר, בעיקר לייצוא לשלזיה. לקראת סוף המאה ה- 19 הוקמו במקום שתי טחנות-קמח, 2 מלבנות, בית-ייצור של סבון, ובתקופה שבין שתי מלחמות-העולם נבנה בית-חרושת לרעפים. היישוב היהודי בזאטור נמנה עם 61 קהילות, או יישובי יהודים, שנתקיימו בפולין בשלהי ימי-הביניים. ב- 1502 מוזכרים יהודים בזאטור כמשלמי מס-גולגולת. בתעודה מ- 1547 מחו העירונים בזאטור נגד מסירת החכירה של הפרופינציה (ייצור ושיווק משקאות חריפים) לידי יהודי המקום, אולם לאחר 20 שנה לערך נמצא בזאטור רק יהודי אחד שנתחייב לשלם מס-גולגולת. בשנים שלאחר-מכן התיישבה בעיר קבוצת יהודים גדולה יותר ומשכנם מאחורי הטירה. הסטארוסטה (המושל מטעם המלך) אף מסר ליהודים את חכירת הפונדק שבארמון. על כך מחו העירונים בפני המלך (בשנות ה- 70 למאה ה- 16) והלה פסק להחזיר את החכירה לידי העירונים. בעת המגיפה שפרצה בקראקוב ב- 1662 מצאו מקלט בזאטור כמה וכמה משפחות מיהודי קראקוב, מהן מכובדות ונודעות שנמלטו מעיר-מכורתם מפחד המגיפה. כשוך המגיפה שבו, כנראה, משפחות אלה לקראקוב. בסוף המאה ה- 17 התלוננה גילדת-הפרוונים הנוצרית שבזאטור שהפרוונים היהודים בעיר מתחרים בפרוונים הנוצרים שכן הראשונים עבודתם זולה יותר, והם אף סוחרים בפרוות משומשות ומתקינים מהן מעילים. ב- 1765 ישבו בזאטור 98 יהודים, ובכללם טף. בבעלותם של יהודים היו אז 12 בתים שבהם דרו 19 משפחות. ראשי בתי-אב מן הוותיקים בזאטור שילמו באותו זמן 260 זהובים מס- חסות, והללו שבאו מקרוב - 240 זהובים לשנה. בתעודות מ- 1783 נמסר על יהודי זאטור כעוסקים בעיקר במסחר זעיר ובמלאכה. בין בעלי-המלאכה מוזכרים קצבים ועושי- כפפות; הזגג היחידי שבעיר היה יהודי. ב- 1786 חכר את הפונדק שבארמון היהודי שלמה גראנק. התפתחותה של הקהילה היהודית בזאטור במאה ה- 19 היתה איטית, ואף בשנים הראשונות למאה ה- 20 שבהן הגיעה לשיאה, לא חרגה ממסגרת קהילה קטנה. בראשיתו היה כנראה היישוב היהודי בזאטור כפוף לקהילת אושוויינצ'ים (ןיציפשוא). במקור יהודי מ- 1652 מדובר בקהילת אושפיצין-זאטור. לא ידוע לנו אימתי היתה קהילת זאטור לעצמאית. לפי המסורת שנתקיימה ביישוב היהודי, עמד בית-כנסת שבמקום כבר באמצע המאה ה- 18. זקני העדה היו מצביעים על כורסה בבית, עליה ישב ר' אלימלך מלז'איסק, בעת "שערך גלות" וישב אז בזאטור. ב- 1830 כיהן במקום רב א. מוץ, אולם כפי שנמסר בתעודה מאותה שנה לא קיבל האיש משכורת קבועה מידי הקהילה. בזאטור ידועים לנו שמות הרבנים הבאים: ר' יעקב שרף, בעל "דרכי האש", שעבר לכהן באושווינצ'ים. אחריו ר' אברהם מרדכי גוטווירט, שב- 1882 כיהן כדומ"ץ בזאטור, ומ- 1886 היה אב"ד בעיר זו. עוד בחייו מילא את מקומו ב- 1906 בנו ר' צבי הירש, וממנו קיבל חתנו ר' משה יוסף זאלץ, אחרון הרבנים בזאטור (נספה בשואה). מלחמת-העולם הראשונה גרמה למצוקה חריפה לרוב יהודי זאטור. מצוקתם החריפה יותר בעקבות הפרעות שפרעו בהם כפריי הסביבה והבריונים המקומיים בנובמבר 1918, בתוך גל הפרעות שהתחוללו אז בכל רחבי גאליציה. כנופיית הפורעים, מקצתם חמושים נשק חם, שמנתה כ- 100 איש פלשה אל העיירה ופתחה בשוד שיטתי של חנויות ובתי היהודים. הם שדדו מכל הבא ליד ומה שלא ניתן לגזול השחיתו או השליכו אל מי הנהר. הפורעים היכו בנשדדים, אף לא חסו על היולדות ועל החולים שהיו מוטלים במיטותיהם. בשל הפרעות נעשו גם האמידים המעטים מבין תושבי זאטור היהודים למחוסרי פרנסה, ואילו העניים רעבו לפת-לחם ממש. יצויין, שהפורעים הודיעו מראש ליחידת חיל-המצב ש"כוונתם לפרוע ביהודים בלבד", ומאחר שלא באה תגובה עשו את זממם. הפורעים פגעו גם בכל אזרח פולני שהתייחס בשלילה או גילה התנגדות למעשיהם וניסה לעמוד לימין היהודים, ביניהם הכומר נוקה, ראש העיר ביסצ'אנובסקי ומספר אזרחים. כמה מהם אף נפצעו. במשך כל התקופה שבין שתי מלחמות-העולם נסתמנה ירידה מתמדת במצבו הכלכלי והחברתי של היישוב היהודי בזאטור. החמיר ירידה זו השיטפון שפקד את העיירה ב- 1934 ובו נפגעו 38 יהודים מתוך 56 כלל הנפגעים, נהרסו אז כליל 3 בתים ו- 27 דירות של יהודים. ועד הקהילה באותה תקופה היה דוברם של הרב ר' משה יוסף זאלץ ושל אנשי "אגודת ישראל", והללו ניסו אף בשנות ה- 20 להפריע לציונים ולבני הנוער הציוני, שהתחילו אז בפעולות ארגון ותרבות. ב- 1926 הוקמה אגודת "ידע" ו"עזרה" חלוצית. רק בשנות השלושים עלה בידי "הציונים הכלליים" לרכז בסניף שלהם כ- 40 חברים וכן הוקם קן "עקיבא", ארגון הנוער הציוני היחיד בעיר. על היקפה הדל של הפעולה הציונית במקום תעיד העובדה, שבבחירות לקונגרס הציוני ב- 1927 הצביעו בסך- הכול 9 (שוקלים 4 נתנו קולותיהם ל"ציונים הכלליים" ו- 5 לרביזיוניסטים). בבחירות ב- 1935, שבלטו בכל פולין במספר הבוחרים הגדול, הצביעו בזאטור 29 שוקלים בלבד (כל הקולות ניתנו לרשימת "הציונים הכלליים"). זמן קצר לאחר כניסתם של הגרמנים לזאטור גורשו היהודים מדירותיהם ורוכזו באזור "בלייכע" ליד העיירה. הם שוכנו בדירות רעועות, במחסנים ובסככות. התנאים במקום היו קשים ביותר, ומצוקתם של יהודי זאטור גברה משנחטפו רבים מהם לעבודות-כפייה, הוטלו עליהם היטלים כספיים, נגזל רכושם והגבלות התנועה מנעו מהם קשר עם הסביבה. אחרון רבני העיר, ר' משה יוסף זאלץ, שנתפס בעת לימוד תורה, נכלא יחד עם בני משפחתו ועקבותיהם נעלמו. השוחט ר' אלי עליאס נאסר מחמת השחיטה הכשרה. רק תמורת שוחד שוחרר ונמלט לטשביניה, אך כעבור זמן-מה שולח משם לאושוויץ. בשנים 1940 ו- 1941 הועסקו יהודי זאטור בעבודות-כפייה והצעירים שולחו למחנות-העבודה. ב- 1942 הוכרזו זאטור כישוב גבול וב- 2.7.1942 נצטוו לעקור מן המקום. חלקם הועלו על עגלות ואחרים הובלו ברגל לוואדוביצה.