זאמברוב ZAMBROW

עיר בפולין
מחוז: ביאליסטוק
נפה: לומז'ה
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-6,160

·  יהודים בשנת 1941: כ-3,216

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I

זאמברוב שכנה בעבר בתוך יערות עבותים שהיום נשאר מהם שריד ביער "צ'רבוני בור", המקיף אותה מדרום, ממזרח וממערב. העיירה ממוקמת על הנהר יאבלונקה ויובליו זאמבז'יצה ופרונטניק, בין הערים צ'יז'ב ולומז'ה, קרוב לכביש וארשה-ביאליסטוק. ראשיתה של העיירה כמרכז מסחרי לכפרי הסביבה, בזמן נסיכות מאזוביה. היא קיבלה זכויות של עיר בשנת 1430 לפי הזכויות העירוניות של חוק חלם. נסיך מאזוביה, יאנוש השני, העניק לה בשנת 1479 פריווילגיות סחר הכוללות שני ירידים קבועים בשנה והכרה כעיר מחוז. בשנת 1523 הוסיפו לה בניו של יאנוש הצ'ייחאנובי, שני הנסיכים של מאזוביה העצמאית, עוד שלושה ירידים בשנה. בשנת 1526, עם סיפוח מאזוביה לפולין, נשמרו לה כל זכויות העיר. אולם בשנת 1538 פרצה שריפה בעיר, והיא נהרסה כליל ואז אבדו לה כל זכויותיה והפריווילגיות העירוניות שלה. מספר שנים לאחר מכן נבנתה זאמברוב מחדש והמלך זיגמונט הראשון (1506- 1548) החזיר לה את כל זכויותיה. במאות ה- 15- 17 היתה זאמברוב אחת הערים המשגשגות בסביבה, למרות השריפה ומגיפת הדבר שפקדו אותה (1575). היו בה טחנות קמח, משרפות יי"ש ומבשלת בירה. חמשת הירידים השנתיים ריכזו סביב העיר את בני האצולה הזעירה. לאחר מלחמת הקוזאקים והשוודים באמצע המאה ה- 17 באה לזאמברוב תקופה של ירידה, שנמשכה עד ראשית המאה ה- 19. בין השנים 1870- 1919 איבדה זאמברוב אפילו את מעמדה כעיר. לאחר חלוקות פולין (1772- 1795), שלטון פרוסיה משנת( 1795) ושלטון נסיכות וארשה (1807- 1813), עברו על זאמברוב תמורות והיא היתה נתונה לחילופי שלטון תכופים: שלטו בה הפרוסים, הפולנים והרוסים חליפות. בשנת 1815 נכללה זאמברוב בתחומי פולין הקונגרסאית. השלטונות הרוסיים החלו לבצר את גבולות המלכות, מצד פרוסיה בעיקר, וכך החלה צמיחתה האיטית של זאמברוב . לאחר תבוסת המרד הפולני בשנת 1863 הפכה זאמברוב להיות עיר צבא. הרוסים הציבו בה שני גדודי פרשים ופלוגת תותחנים, ובאותה שנה החלו בבניית הקסרקטינים לחיל המצב. כעשר שנים נמשך בניין הקסרקטינים (1863- 1873). לא היה בזאמברוב בית שלא התפרנס מהם. קבלני בניין ובעלי מלאכה, מתפרות וחנויות מכולת, בתי יין ומסעדות, חנויות גלנטריה ובתי חרושת - כולם באו לשרת את יחידות הצבא וצרכיו. כתוצאה מכך החלה הצמיחה המזורזת של העיר. מספר התושבים עלה מ- 643 איש בשנת 1808 ל- 3,800 בשנת 1897. בתקופה ההיא הוקמו שתי טחנות קיטור לקמח, טחנת קמח המונעת במים וכן ארבע-חמש טחנות-רוח. הוקמו בית חרושת לאשפרה ותעשיית לבנים; מלבד אלה היו בעיר מבשלת שיכר, משרפת יי"ש ובית מלאכה לייצור משקה קל (סאווק) ומי סודה שסיפק את צורכי הסביבה כולה. בשנת 1895 פרצה שריפה במרכז העיר וכמעט כל בנייניו עלו באש. במאי 1910 שוב פרצה דלקה במרכז העיר. בשני המקרים שוקמה העיירה במהירות בעזרת דמי ביטוח ותרומות של נדבנים. במקום בתי עץ עם גגות תבן הוקמו בכיכר העיר בתי אבן עם גגות פח או רעפים. התרבה גם מספר הבתים בני קומתיים. בשל היות זאמברוב מרכז צבאי רוסי, כל הזעזועים שעברו על רוסיה הורגשו היטב גם בה. אירועי המהפכה לא פסחו עליה ובשנים 1905- 1907 נמנו רבים מבני זאמברוב עם המהפכנים. אחדים נידונו למאסר ולגלות. בשל קרבתה של זאמברוב לגבול הגרמני השתמשה בה המחתרת הפולנית של פ.פ.ס. המפלגה( הסוציאליסטית תינלופה) בתור בסיס להברחות מעבר לגבול. בתחילת מלחמת העולם הראשונה היתה זאמברוב רחוקה מקו החזית והפכה להיות עיר מקלט למאות פליטים מכל הסביבה. באו לכאן מגורשי גראייבו, שצ'וצ'ין ביאלוסטוצקי, יידוואבנו, נובוגרוד ואוסטרולנקה. בשנת 1915 החלו הרוסים לסגת והותירו מאחוריהם על-פי רוב "אדמה חרוכה". העיירה ניצלה בנס מן החורבן שפקד את רוב עיירות הסביבה. כשנה לאחר חידושה של פולין העצמאית, בשנת 1919, שוב זכתה זאמברוב במעמד של עיר. בשנת 1920 נכבשה זאמברוב לתקופה קצרה בידי הבולשוויקים. בין שתי מלחמות העולם המשיכה זאמברוב להתפתח, אם כי בקצב איטי יותר. את הקסרקטינים הרוסיים לשעבר הפכו הפולנים לבית-ספר לקצינים. תחילתו של היישוב היהודי בזאמברוב היתה בראשית המאה ה- 18. בפנקס הקהל של טיקוצ'ין (ןיטקיט) מוזכרת זאמברוב לראשונה בשנת 1716. מתוך הפנקס מתברר, שבאותה שנה עוד לא היתה בזאמברוב קהילה עצמאית אם כי בעיר ובסביבתה ישבו כמה יהודים. בין היתר מוזכר בפנקס של טיקוצ'ין ויכוח חריף שהתנהל בין קהילת טיקטין ליהודי זאמברוב בנוגע לחזקה על חכירת משרפות היי"ש בצ'ייצ'ורקי. קהילת טיקטין החכירה את משרפות היין ליהודי מזאמברוב בשם יקותיאל, לפיכך טענו יהודי זאמברוב שמגיעה להם זכות קדימה בחכירת המשרפות, למרות שהוכח שהן רחוקות מזאמברוב ואינן שייכות לתחומה. בפנקס זה מוזכר גם שמריל בן יצחק כאיש עסקים גדול וחוכר בזאמברוב , שהרחיב את פעילותו גם לכפרי הסביבה ומחוץ לעיר גופא. לפי המפקד של שנת 1765 נמצאו בזאמברוב רק 3 יהודים בעלי מקצועות מוגדרים חוכר(, שורף יי"ש, טייח). בתחילה שירת בית הקברות של יאבלונקה קושצ'יילנה בנפת ויסוקי-מאזובייצק גם את יהודי זאמברוב וכפריה, והחברה קדישא של יאבלונקה טיפלה גם במתים של זאמברוב . בזאמברוב לא היה בית כנסת ויהודי העיירה נהגו להתפלל בפרושקי מאלה הסמוכה. כאשר גדל היישוב בזאמברוב הוקמה בשנת 1741 חברה קדישא שטיפלה במתי המקום אך עדיין נהגו להוביל את המתים לטהרה ולקבורה ביאבלונקה. בשנת 1767 עדיין לא היתה בזאמברוב קהילה מאורגנת, שכן היא אינה נזכרת ברשימת הקהילות המשתייכות לגליל טיקטין והחייבות לשלם מסים ולגבותם על-פי( אישור הוועדה הממלכתית של משרד רצואה). הקהילה היהודית בזאמברוב החלה להתארגן רק במאה ה- 19. בשנת 1828 הוקם בית העלמין הראשון - ליד הדרך המוליכה מזאמברוב לפרושקי. ר' לייבל, אבי משפחת גולומבק, תרם חלקת אדמה כדי שתשמש בית קברות ויהודי זאמברוב אף השיגו רישיון מן השלטונות ואת הסכמת החברה קדישא של יאבלונקה להקמתו. בשנת 1829 אושר בלומז'ה, בלשכת שר הפלך, התקנון של קהילת זאמברוב פנקס( הקהילה מאותה תקופה נשתמר עד םויה). בשנת 1890 רכשה הקהילה מגרש נוסף ליד בית הקברות הישן כדי להרחיבו ובכניסה לבית העלמין נבנה בית טהרה. בשנות השלושים של המאה ה- 19 קודש בחלקו של בניין האבן היחיד בעיר, שבעליו תרם אותו לקהילה, בית התפילה הראשון של זאמברוב . בשנות החמישים של המאה תרם מונוש גולומבק לקהילה חלק מן המגרש שמאחורי ביתו, ועליו הקימו בניין בית כנסת נפרד בנוי אבן. עד מהרה הסתבר, שהבניין נעשה צר למתפללים והקהילה החליטה לבנות בית מדרש גדול. על מיקומו ועל הצורך בו פרצה מחלוקת בין בעלי הבתים. לבסוף נבנו שני בתי מדרש: בני משפחת גולומבק בנו בית מדרש מעץ, ואילו בני משפחת בורשטיין בנו מאוחר יותר בית מדרש מאבן. בשנת 1895 נשרף בית המדרש הבנוי עץ ובמקומו נבנה בית מדרש חדש מלבנים אדומות ומכאן שמו "בית המדרש האדום". בית המדרש של בורשטיין נשאר לעמוד על תלו. לאחר שסויד מבחוץ בסיד לבן החלו לקרוא לו "בית המדרש הלבן". שניהם נשתמרו עד חורבן העיר. בית הכנסת, שנשרף בשנת 1895 יחד עם בית המדרש מעץ, עמד חרב במשך 13 שנה. בזמן הראשון, לפני שהוקם "בית המדרש האדום", נהגו להתפלל בין קירות בית הכנסת השרוף שכוסו מלמעלה ביריעות אוהל. רק בשנת 1908 נבנה בית כנסת חדש, ביוזמת רב העיר ומשפחת גולומבק. בעיר היו מקומות תפילה נוספים, קטנים יותר: בית מדרש של "חברת ש"ס", שהתפללו בו אלה הקרויים "מתקדמים" וכן חיילים יהודים מחיל המצב. החברה נמצאה בדירה שכורה ואחר כך עברה למקום קבוע. חברת ש"ס עסקה גם בעזרה הדדית ובקניית ספרים. בזאמברוב היה גם "שטיבל" של חסידים, שהוקם בשנת 1907 ושירת חסידים על זרמיהם השונים שהיו מפוזרים לפני כן בעיר במניינים קטנים של חסידי גור, אמשינוב, אלכסנדר, קוצק ואחרים. מה שזירז את צמיחת היישוב היהודי בזאמברוב , כמו את צמיחת העיר כולה, היה בניית הקסרקטינים עבור חיל המצב החונה בעיר. מפעל הבנייה עצמו, ולאחר מכן ריכוז חיל המצב בקסרקטינים, יצרו מקורות פרנסה ליהודים. עשרות בעלי מלאכה יהודיים, בנאים, רצפים, נגרים, נפחים, פחחים, זגגים ועוד הועסקו בהקמת הקסרקטינים ובהספקת הדרוש לשוכניהם. הקבלנים העיקריים היו בני משפחת לוינסקי ועל כן כינו אותם בשם "קושארער" בוני( ןיטקרסקה). בחיל המצב שחנה בזאמברוב היו כ- 400 חיילים יהודיים. הקהילה דאגה לספק להם אוכל כשר ואירחה אותם בשבת ובחג. שלוש משפחות ותיקות ומסועפות נחשבו בונות העיר היהודית: לוינסקי, בורשטיין וגולומבק. משפחות אלה הקימו ליד הקסרקטינים מרכז מסחר ושירותים בשביל הצבא. בית המרחץ היהודי שהוקם בזאמברוב , היחיד בעיר כולה, שירת גם את החיילים הרוסיים. העיר קיבלה אופי יהודי לכל דבר; לא אחת קרה שאפילו הנוכרים דיברו יידיש. זאמברוב היתה למרכז לכל היישובים בסביבה. ברם, הקמת הקסרקטינים וריכוז הצבא הביאו עמן גם רדיפות יהודים. הפולנים התנגדו להתבססותם של היהודים בעיר, במיוחד לאחר דיכוי המרד הפולני בשנת 1863. היהודים הואשמו בבגידה, בחוסר אהבת המולדת ובכניעה גמורה לפולש הרוסי. זקני היהודים בזאמברוב ידעו לספר על המלקות שקיבלו מידי המורדים הפולניים, שחשדו בהם שהם מוסרים ידיעות לאויב. בפנקס הקהל של זאמברוב נמסר, שהובאו לקבורה כמה בני כפר שהפולנים תפסו אותם וכרתו את לשונם מפיהם. על רקע זה ניתן להבין את עלילת הדם שאירעה בזאמברוב בשנות ה- 70 של המאה ה- 19. האיכר מאצ'יי, שהיה יערן באחוזתו של הגראף זאמויסקי, חזר יום אחד בין פורים לפסח לנחלת שדהו שליד הכפר שומובה ומצא את שלושת ילדיו שחוטים. מיד נפוצה שמועה שיד יהודי זאמברוב היתה בדבר ושהשחיטה נעשתה מטעמי דת. בסופו של דבר נמצא הרוצח והובא לדין בעוון רצח למטרות שוד. הנאמנות הכפולה שנדרשה מן היהודים - לשלטונות הרוסיים מחד גיסא וללאומיות הפולנית מאידך גיסא, במיוחד בעיר שחונה בה חיל מצב רוסי - גרמה ליהודים קשיים רבים. זאמברוב התפרסמה באנשי כנופיות יהודיות ("סעקייש"). בשנת 1887 נתפסה כנופייה של כ- 90 איש שעסקו בגניבת סוסים ובהברחתם; במקרים אחדים אף שלחו את ידם במעשי שוד וברצח. אנשי הכנופייה הובאו לדין בלומז'ה. בין הנאשמים היו 33 יהודים מזאמברוב . כמה מהם הורשעו, נאסרו והוגלו לסיביר. המחתרת הפולנית הלאומית השתמשה בכמה מאנשי הכנופייה לצורכי ריגול והברחת אנשים, בספים וסוסים דרך זאמברוב לפרוסיה. היישוב היהודי היה הראשון שסבל מן השריפות שפקדו את העיר. כאמור אירעו בעיר שתי שריפות גדולות, בשנת 1895 ובשנת 1910. בשתיהן נפגעו בעיקר בתי היהודים שבמרכז העיר. בשריפה הראשונה נשרפו כ- 400 בתים של יהודים, ואילו בשנייה נשרפו כ- 500 בתים של יהודים. בשריפה השנייה היה אף מקום לסברה, שמכבי האש הפולניים התרשלו בכיבוי הדליקה בשכונה היהודית. בעקבות זאת הצטרפו יהודים רבים לגדוד מכבי האש והיו בו כוח לא מבוטל. בשני המקרים התנער היישוב היהודי מהר מאפרו בעזרת כספי הביטוח והלוואות של ועדי סיוע. בשנת 1910, שנת השריפה השנייה, אירעו בזאמברוב אירועים נוספים על רקע אנטישמי. כאשר חולל בית קברות נוצרי בידי אלמונים הואשמו היהודים במעשה. בעקבות זאת נעשו הכנות לפוגרום ביהודים: ביום ראשון בא לזאמברוב המון מוסת ומזוין במקלות מפורזלים כדי להכות ביהודים. אולם הכומר המקומי עמד בפרץ ומנע פרעות ובינתיים הספיקו נכבדי העדה, בראשות בנימין גולומבק, להזעיק גדוד קוזאקים מלומז'ה ואלה, יחד עם משמרות צבא, מיהרו להשליט סדר. החקירה שנערכה העלתה, שחילול בית הקברות נעשה בידי שיכורים נוצריים. רבים מיהודי זאמברוב היו מעורבים בפעילות המהפכנית בשנת 1905. החייט היהודי יענקל גז'יביניאזאמברוב , המלמד ברצ'ה סוקול, ואליה רוטברג - הואשמו בשיתוף פעולה עם המהפכנים ונידונו לשנות מאסר ארוכות. על רקע התסיסה המהפכנית הרוסית החלו להתארגן בזאמברוב גם מפלגות פוליטיות יהודיות, החל מה"בונד" וכלה במפלגות ציוניות. יהודי זאמברוב סבלו באותה תקופה גם מהתקפות אנשי "המאה השחורה" וגם מרדיפות האוכלוסייה הפולנית המקומית, שהכריזה חרם על המסחר היהודי. הגירתם של היהודים מזאמברוב , שהחלה בסוף המאה ה- 19 בעקבות השריפה הראשונה, גברה לאחר מהפכת 1905 ובעקבות השריפה השנייה היגרו רבים מיהודי זאמברוב לארצות הברית ולארצות אחרות. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה האשימו השלטונות הרוסיים את היהודים בריגול לטובת גרמניה. ואם לא די בכך האשימו את היהודים גם בהפקעת מחירים ובאגירת מטבעות. עם נסיגת הרוסים בשנת 1915 חששו היהודים ששיטת "האדמה החרוכה" שנקטו הרוסים במנוסתם תפגע גם בזאמברוב . ואמנם, פלוגת קוזאקים חנתה ליד הגשר. היהודים התחבאו במרתפים וציפו להצתת העיירה. אולם הודות לתושייה שגילה יענקל פראוודה, לשוחד ששילם ולקשרים שקשר עם הרוסים ניצלה זאמברוב מחורבן. שנות הכיבוש הגרמני 1915- 1918 היו שנות פעילות פוליטית מוגברת בקרב יהודי זאמברוב . המפלגות הציוניות, הסוציאליסטיות והאחרות חידשו את פעולותיהן ביתר מרץ. ראשוני היהודים בזאמברוב , כבשאר עיירות הסביבה, עסקו במלאכה, במסחר ובעגלונות, ואחדים התפרנסו מחכירה. הצמיחה הכלכלית באה כאמור עם בניין קסרקטיני הצבא בשנת 1863. בשנת 1892 היו 54 מתוך 67 בעלי המלאכה שבעיר יהודים, ומתוך 42 בעלי מלאכה שהוכרו בשל מיומנותם המקצועית כ"אומנים" היו 31 יהודים. להלן פירוט בעלי המלאכה היהודיים בזאמברוב לפי מקצועותיהם בשנת 1892:
 
החייטים והסנדלרים תפסו מקום מיוחד בקרב בעלי המלאכה היהודים. סנדלרי זאמברוב סיפקו בירידים 80%-70% מן המגפיים הדרושים לאיכרי הסביבה כולה. התעשייה הזעירה אף היא היתה ברובה בידי יהודים. בידיהם היו: טחנת גריסים, שסיפקה גריסים לכפרי האיזור, שניים או שלושה בתי בד לייצור שמן פשתן, משרפת יי"ש, בית מלאכה לייצור חמיצות מסוגים שונים וסודה לשתייה. היהודים בזאמברוב עסקו גם בשריפת זפת שיוצאה להונגריה. בבעלות יהודים היו שלוש מלבנות שסיפקו לבנים לבנייני הסביבה ובמיוחד לבניין הקסרקטינים. שני יהודים, גראייבסקי וגולדין, הקימו טחנות קיטור לקמח. בריש קרידה ייסד בית צביעה שהתפתח במשך השנים והיה למפעל גדול שיצאו לו מוניטין בפולין הקונגרסאית. כאמור, כל המרכז המסחרי של העיר, הכיכר המרכזית, הרחובות הראשיים וחנויות שונות שם היו בידי יהודים. היהודים עסקו לא רק במסחר של מוצרי מכולת בסיסיים, אלא סחרו גם בתכשיטים, בשעונים, בביגוד אופנתי וכדומה. גזירות "המונופולין" בשנת 1896 פגעו במידת מה בסוחר היהודי. הן אסרו על היהודים לסחור ביי"ש ולחכור בתי מרזח. בכל היישובים נפתחו חנויות המונופולין, שיהודים לא הועסקו בהן, ונשבר מטה לחמם של יהודים רבים בזאמברוב . עגלונות היה מקצוע מקובל בקרב יהודי זאמברוב . היות שהעיירה שכנה באמצע הדרך בין לומז'ה ובין תחנת הרכבת המקשרת את וארשה עם פטרבורג, שהיתה בצ'יז'ב, ורשת מסילות הברזל באיזור ביאליסטוק היתה מצומצמת, לא חסרה לעגלונים פרנסה. למעשה היה הקשר שבין לומז'ה וצ'יז'ב נתון בידיהם. עקב זה היה בעיירה מספר גדול של עגלונים ואחדים מהם אף היו אמידים למדי. חלק מהם היו עגלוני לילה וחלק עגלוני יום. שתי הקבוצות הקפידו שלא להיכנס זו לתחומה של זו. בזאמברוב היו משפחות אחדות שהסתעפו ממשפחה גדולה שבבעלותה היו שדות וגנים: משפחת גולומבק, מבוני העיר וראשיה, ומשפחת טיקוצ'ינסקי. הרב הראשון של זאמברוב הידוע לנו בשמו היה ר' זונדל, אלא שלא הגיעו אלינו פרטים נוספים על אודותיו. אחריו כיהן כרבה של זאמברוב ר' ליפא-חיים. תחילה עסק במסחר והיה אחד מבעלי הבתים בעיר טיקוצ'ין הסמוכה, שאל קהילתה השתייך היישוב היהודי בזאמברוב עד שנת 1828. כשהתערערו עסקיו קיבל עליו את משרת הרבנות בזאמברוב . את כיסאו ירש בשנת 1882 חתנו, ר' דב מנחם רגנשברג. הוא שירת את הקהילה במשך 59 שנים, עד שנספה בשואה, ב- 26.8.1941. מינויו של הרב רגנשברג לרבנות זאמברוב בא בעקבות ביקורו של מייסד תנועת המוסר, ר' ישראל סאלאנטר קרובו( מצד ויבא), אצל חותנו הרב ליפא חיים. במשך כל שנות שירותו כרב היה ר' דב מנחם רגנשברג עמוד התווך של הקהילה. הוא עלה על כס הרבנות כאשר העיירה היתה קטנה והיו בה 300 משפחות ובעת שנספה גדלה האוכלוסייה היהודית פי עשרה ומנתה 3,000 משפחות. באותה תקופה שירת בזאמברוב גם "הרב מטעם", ר' משה גולד. היות שהיה מוסמך לרבנות והיו לו יומרות גם לפסוק נתעוררו מחלוקות בין הרב רגנשברג ובין "הרב מטעם". המאבק בין שני הרבנים גבר בשל הריב בין "בית המדרש האדום". שבו התפללו הרב רגנשברג ואנשי שלומו, ובין "בית המדרש הלבן", שבו התפללו "הרב מטעם", עשירי העיר וה"מתקדמים" שהתנגדו לרב רגנשברג, כלומר המשכילים והציונים. בעקבות שתדלנות הועבר "הרב מטעם" מתפקידו בשנת 1896 והרב רגנשברג הוכר כרב העיר גם בעיני השלטונות, לאחר שעבר בהצלחה את הבחינות המתאימות, במיוחד בשפה הרוסית. לאחר מלחמת העולם הראשונה דאג הרב רגנשברג לצורכי "כולל לומז'ה-סובלק" בארץ-ישראל ופעל רבות בעיירה להקמתה של הישיבה. חיבוריו החשובים היו: "דברי מנחם" ו"מנחת מנחם", שניהם מכילים דרוש בהלכה ואגדה. ר' לייבל רוזינג מישיבת סלובודקה היה יד ימינו של הרב רגנשברג וארגן בזאמברוב את קופת גמ"ח. אחרי שנספה הרב רגנשברג בידי הנאצים בשנת 1941 המשיך הרב רוזינג לשמש כרבה של עדת זאמברוב בגטו. בזאמברוב נולד והתחנך ר' שלמה גורן (קי'צנורוג), לימים הרב הראשי של צה"ל ורב ראשי במדינת ישראל. אביו, ר' אברהם גורונצ'יק, היה דיין בזאמברוב , והיה פעיל בקרב קהילת החסידים של יאבלונה, שמביניהם יצאו לימים מייסדי כפר החסידים שבעמק זבולון. אחת הדמויות הציוריות בזאמברוב בשנות ה- 90 של המאה ה- 19 היה המגיד אליקים-גצל לוויטאן. הוא נחשב גדול המגידים בפולין וליטא בזמנו. אליקים-גצל לוויטאן היה קנאי ואדוק ונושא כליו הנאמן של הרב רגנשברג. בין יתר פעולותיו בזאמברוב היתה הקמת החברה "תפארת בחורים". הצלחת דרשותיו החריפות היתה כה רבה שהן הביאו לפילוג בקהילה. ערכאות הגויים נאלצו להתערב והוא גורש לביאליסטוק בשנת 1895, כשבועיים לפני השריפה הגדולה. בזאמברוב הוקמו מוסדות חינוך ודת. המוסד החשוב ביותר היתה הישיבה, שהקימוה הרב רגנשברג, ר' ברל ניגובצר והמגיד ר' אליקים-גצל. ראש הישיבה היה ר' חיים-הירש צינוביץ', בנו של מורה הוראה בישיבת לומז'ה. משגיח וגם מורה לתלמוד היה ר' משה-מיכאל. סמוך למלחמת העולם הראשונה נסגרה הישיבה. בקיץ 1916 חזר לזאמברוב חתנו של הרב, ר' אהרון-יעקב קלפפיש מסלונים, שניהל שם ישיבה, והחליט לחדש בעיירה את ישיבת "אור חיים" והפעם במתכונת גדולה יותר. הישיבה התמקמה בדירות שכורות במקומות שונים בעיר. בשעות קבועות נהגו הלומדים להתכנס בבית המדרש האדום או בבית הקהילה. נוסף על הישיבה פעלו בזאמברוב , כבכל העיירות שבסביבה, שלושה סוגים של בתי אולפנא לילדי ישראל: ה"חדרים" המסורתיים, "החדר המתוקן" ובית-ספר כללי שלשון ההוראה בו היתה רוסית, ובימי השלטון הגרמני - יידיש ואחר כך, מימי פולין העצמאית - פולנית. ראשי הלוחמים למען בית ספר ששפת הוראה בו תהיה יידיש היו יהושע דומב ונתן סמוליאר. לאחר שבית-הספר הכללי היה לבית-ספר ממלכתי ששפת ההוראה בו פולנית, ייסד נתן סמוליאר בזאמברוב בית-ספר על שם בורוכוב, שהיה מסונף לרשת בתי-הספר היהודיים ביידיש "ציש"א" שבווארשה. בית-ספר זה נוסד בשנת 1921, והתקיים שש שנים בתמיכת הסניף של "פועלי ציון". המוסד נסגר בפקודת השלטונות בשנת 1927. מראשית המאה ה- 20 התקיים בזאמברוב גם בית-ספר יסודי לבנות "בית יעקב" בפיקוחו של הרב. בעת שלטון פולין העצמאית למדו רוב ילדי ישראל, כשאר הילדים, בבתי-ספר עממיים פולניים במסגרת חוק חינוך חובה. החינוך היהודי ניתן בשיעורים פרטיים שהתקיימו אחרי הצהריים. בשנת 1918 הוקמה בזאמברוב הגימנסיה הפולנית. למרות האיומים בחרם מצד הרב רגנשבורג החלו היהודים לשלוח את ילדיהם לגימנסיה הפולנית; גם משפחת גולומבק, מתומכיו המובהקים של הרב, עשתה כן. אגודות לעזרה סוציאלית, כגון "ביקור חולים", "הכנסת אורחים", "לינת צדק" וחברות גמ"ח פעלו בזאמברוב החל מאמצע המאה ה- 19. בשנת 1899 נוסדה בזאמברוב חברה בשם "אהבת אחים", שמטרתה לעזור לבעלי מלאכה בשעת הדחק. לחברה הצטרפו 15- 20 איש. מדי שנה, לקראת חג הפסח, התנהל במקום מבצע של "קמחא דפסחא". בפרוץ מלחמת העולם הראשונה התארגנו בזאמברוב ארגוני עזרה חדשים, כגון "עזרה וסידור לפליטים" ו"איגוד נשים". לאחר המלחמה, בשנת 1925, החל לפעול בזאמברוב סניף של צנטאס בשם "עזרת יתומים". באותה שנה העביר הג'וינט לסניף זה 750,000 מארק לטיפול ב- 140 יתומים. ארגוני הסעד המשיכו לפעול גם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. במיוחד התרחבו חברות הגמ"ח, וכן "לינת צדק". האחרונה הגישה בשנת 1938 סיוע ל- 1,270 נצרכים, השאילה 2,340 כלים ומכשירים רפואיים, חילקה עזרה רפואית בסך של 5,180 זלוטי וקנתה כלים רפואיים בסך של 815 זלוטי. עם חידוש שלטון פולין העצמאית בשנת 1918 לא שבה השלווה ליהודי זאמברוב . צעירים יהודיים רבים גויסו לצבא הפולני ולמרות זאת לא פגו החשד ואי האמון שחשו הפולנים כלפי היהודים. במיוחד גברו אלה לאחר פלישת הבולשוויקים בשנת 1920. היהודים השתתפו, מאונס ומרצון, בשלטון הזמני שהוקם בזאמברוב . יהודים נתמנו לראשות המשטרה, לניהול מערך האספקה ולגובי המסים. יהודים היו גם חברים במועצת ההפיכה ("םוקוור"). לאחר שובם של הפולנים לשלטון בזאמברוב בעקבות הניצחון באוגוסט 1920 סבלו היהודים מן האווירה האנטי יהודית שנשתררה באיזור. בהתעללויות ביהודים השתתפו הז'אנדארמריה הפולנית, אנשי יחידת הגנרל האלר והמון מוסת. יהודי בשם ירמיהו סאיטה הוכה מכות נמרצות משום שנודע שבנו ברח עם הבולשוויקים הנסוגים. אשתו של יענקל פראוודה קפצה מן הגזוזטרה לאחר שהתעללו בה הפולנים. שקלובין הרוקח, שאף הוא שיתף פעולה עם הבולשוויקים, נתפס בידי האספסוף. הוא הופשט עירום, נקשר לעגלת אשפה ואולץ למשוך אותה ברחובות עד שנפח את נשמתו. 

בין שתי המלחמות

מבחינה כלכלית עמדה התקופה שבין שתי מלחמות העולם בסימן ירידה עבור יהודי זאמברוב , שכן בא הקץ לפרנסה שמצאו אצל חיל המצב הרוסי שבקסרקטינים. הסוחרים ובעלי המלאכה היהודיים סבלו מנטל המסים הנוספים שהטילו עליהם השלטונות וברוב תקופת פולין העצמאית - ממדיניות ששאפה לדחוק את רגליהם באופן שיטתי בתחום הכלכלי. מבחינה ציבורית יהודית עמדה תקופה זו בסימן של התחזקות הפעילות הציונית בזאמברוב . כבר לקראת סוף המאה ה- 19 היתה קיימת בזאמברוב אגודה ציונית קטנה אך פעילה. בשנה הראשונה להנהגת מכירת השקל נמכרו בזאמברוב 60- 70 שקלים. משהוצאו למכירה לציבור מניות הבנק הקולוניאלי, במחיר 10 רובל המניה, נמכרו בזאמברוב 20 מניות בערך. לפי המסופר העמידו בשנת 1890 בבית הכנסת בזאמברוב קערות צדקה לטובת עובדי האדמה בארץ-ישראל. בראש האגודה הציונית עמדו תקופה הסוחר שלמה בלומרזון והמלמד אבא ראקובסקי. בזאמברוב נערכו מסיבות ציוניות, חוגים ללשון עברית והוקם גרעין לספרייה עברית. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, פסקה העבודה ונותקו כל הקשרים עם ההנהלה הציונית והוועד האודיסאי ברוסיה. אולם הפעילות חודשה ביתר מרץ בימי הכיבוש הגרמני והיא לא פסקה עד השואה. רוב התנועות היו קשורות מעתה עם המרכז בווארשה. עם התחדשות שלטון פולין העצמאית חידשו המפלגות הציוניות את פעולתן. בבחירות לקונגרס הציוני ה- 20, שהתקיימו בשנת 1937, נמכרו בזאמברוב 613 שקלים וחלוקת הקולות היתה כדלקמן: ציונים כלליים - 109, "המזרחי" - 38, התאחדות - 5, גוש ארץ-ישראל העובדת - 466. המפלגה הציונית המאורגנת הראשונה והגדולה ביותר בזאמברוב היתה "פועלי ציון", שנוסדה בימי הכיבוש הגרמני, בשנת 1917 בערך, אחרי הצהרת בלפור. אחרי הפילוג שהיה במרכז המפלגה בשנת 1920 לשמאל וימין גברה בזאמברוב ידם של "פועלי ציון שמאל". פעילי המפלגה ניהלו שיעורי ערב לפועלים, הרצאות ואסיפות עם. הם פיתחו את התנועה המקצועית בעיר, השתתפו בבחירות לסיים, לעירייה ולוועד הקהילה. ביוזמתם נוסדה תנועת הנוער הסוציאליסטית "יוגנד" שפעלה בקרב הנוער העובד. בשנת 1917, לאחר הצהרת בלפור, הוקמה בעיר גם תנועת הנוער הלומד בשם "פרחי ציון". בשנת 1919 הוחלף שם הארגון ל"הרצליה" והוא הצטרף למרכז התנועה בווארשה. בשנת 1922 פסקה "הרצליה" להתבסס על הנוער הלומד בלבד ועל בני בעלי הבתים העשירים. לשורותיה הצטרפו בני הנוער העובד ופועלים ממקצועות שונים. באותה שנה הוקמה בזאמברוב גם מפלגת "פועלי ציון-צ"ס", ולידה תנועת הנוער שלה שנקראה "חרות" (תרגום מקומי של "פרייהייט"). ב- 1 במאי 1923 התקיימה בזאמברוב חגיגה משותפת לכל ההסתדרויות הסוציאליסטיות בעיירה ומחוצה לה, כולל ארגונים לא ציוניים כמו ה"בונד" והקומוניסטים. בזאמברוב היה קן של "השומר הצעיר" שיסודותיו הונחו בשנת 1917, ובשנת 1929 נמנו עם חבריו כ- 150 בני נוער, למעלה מרבע מכל הנוער בעיר. בזאמברוב היה גם ייצוג לתנועה הרוויזיוניסטית שהיתה פעילה בעיירה מסוף שנות העשרים של המאה. חבריה היו מאורגנים ב"ברית החייל" וב"בית"ר". אגודת "בית"ר" מנתה בשנת 1936 עשרות רבות של בני נוער בזאמברוב . בשנת 1924 נוסד בזאמברוב "החלוץ" ולידו "החלוץ הצעיר" לבני נוער ו"החלוץ הקטן" לילדים קטנים יותר. קבוצות הכשרה הוקמו באחוזות שבסביבות שצ'וצ'ין וביאליסטוק. בשנת 1925 אושרו החלוצים הראשונים לעלייה לארץ-ישראל. מאוחר יותר הוקם מטעם "המזרחי" בזאמברוב גם אירגון "החלוץ המזרחי"(בשנת 1934). "החלוץ" המשיך בפעולתו עד השואה. בזאמברוב פעלו גם תנועות יהודיות לא-ציוניות - של "אגודת ישראל" מצד אחד ושל ה"בונד" מצד אחר. "אגודת ישראל" הוקמה בזאמברוב בשנת 1916 ורבים מחובשי ספסלי הישיבה הצטרפו אליה. גם הרב רגנשברג הצטרף לשורותיה. צעירים יהודיים רבים הצטרפו לשורות הקומוניסטים או הקריפטוקומוניסטים שפעלו במחתרת. חלק מן הפעילים היו יוצאי שורות הסוציאל-רוולוציונרים (ס"ר) של תקופת 1905. ה"בונד" התארגן בזאמברוב עוד בשנת 1905 בקרב הפועלים ושוליות בעלי מלאכה יהודיים שבעיירה. לאחר דיכוי המהפכה ברוסיה התפרקה המפלגה בעיירה ורבים מחבריה היגרו לאמריקה. בימי הכיבוש הגרמני במלחמת העולם הראשונה חידש סניף ה"בונד" בזאמברוב את פעולתו. ליד מועדון ה"בונד" נערכו שיעורי ערב, חוגים לדרמה ופעלה גם ספרייה ביידיש. בזאמברוב פעלו שתי קבוצות ספורט יהודיות: "מכבי" ו"הפועל". תחילתן היתה עוד בימי הכיבוש הגרמני. כבר בסוף 1916 כללה "מכבי" בשורותיה כ- 50 צעירים ו"הפועל" כ- 30. פעילותן נמשכה, תוך עליות וירידות, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנות השלושים, במיוחד בשנים 1936- 1937, תכפו הפגיעות ביהודים. בימי היריד (5.9.1936, 27.10.1936, 24.8.1937) הגיעו איכרים, מוסתים מן התעמולה האנטישמית, הפכו דוכנים של יהודים ושברו שמשות בבתיהם. האנדקים הציבו ליד חנויות היהודים משמרות חרם כדי למנוע מקונים נוצריים להיכנס אליהן. לעתים פרצו בשל כך מהומות. חלק מאנשי המשמרות הללו היו נכנסים לתוך החנויות, בוזזים והורסים מכל הבא ליד ורק בואה של המשטרה מלומז'ה הפסיק את ההתפרעויות והחזיר את הסדר על כנו. ב- 6 בנובמבר 1936 נידון פרנס הקהילה הרש גוטליב בן ה- 70 לשישה חודשי מאסר באשמת "העלבת העם הפולני". בריונים מקומיים הם שגילו את אוזן השלטונות מה כביכול אמר הפרנס. גם זה היה מסימני התקופה. 

במלחה"ע ה - II

ימים מספר לאחר פרוץ המלחמה נכנסו הגרמנים לזאמברוב . קדמה לכניסתם התקפה אווירית עזה, שכתוצאה ממנה נהרסה ונשרפה מחצית העיירה ובמיוחד המרכז המסחרי המאוכלס יהודים. בין היתר נהרסו כליל שני בתי המדרש, הלבן והאדום, והישיבה. יהודים אחדים מצאו את מותם בהפצצה הכבדה. הנאצים שהו בעיירה עשרה ימים ובפרק זמן זה הספיקו לשדוד את חנויות היהודים מכל הבא ליד. לפי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב נאלצו הגרמנים לסגת מאיזור זה והסובייטים נכנסו לעיירה. פעולתם הראשונה ככובשים היתה למנות יהודי בשם פישמן לקומיסאר העיירה (ראש העיר). עם כניסת הסובייטים החלו חלק מן החנויות שנסגרו עם פלישת הנאצים להיפתח מחדש. אולם רבות אחרות נשארו סגורות. השלטונות הסובייטיים ארגנו קואופרטיבים לפי מקצועות וענפים כלכליים והלאימו את טחנות הקמח. יהודים עבדו במוסדות ממשלתיים וקואופרטיביים ואחרים עסקו במסחר בלתי ליגאלי. צעירים רבים גויסו לצבא ולעבודות עבור הצבא. יהודים אחדים נאסרו כחשודים ב"ספקולציה" אולם בדרך כלל התנהלו החיים כסדרם עד פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית המועצות ב- 22.6.1941. כמה ימים לאחר פרוץ המלחמה שבו הגרמנים ונכנסו לזאמברוב ומיד החלו בהחרמת רכוש יהודי ובחטיפת יהודים לעבודות כפייה. כשבוע ימים לאחר כניסת הגרמנים לזאמברוב הם כינסו את עסקני העיר היהודיים ודרשו, שכל היהודים יענדו על השרוול סרט ועליו מגן דוד. כמו-כן דרשו הגרמנים שהיהודים יבחרו לעצמם נציגות רשמית. כך נוצר היודנראט הראשון שנבחר בידי בני העדה. חבריו היו עסקני ציבור נאמנים ובראשם גרשון סרברוביץ'. התביעה הראשונה שהעלו הגרמנים היתה תשלום קנס של מאות אלפי מרקים. על פיגור בתשלום היו חברי היודנראט צריכים לשלם בחייהם. בהמשך הלכו ורבו דרישות הגרמנים מן היודנראט לספק להם יהודים לעבודות כפייה. חלק מאלה שיצאו לעבודה לא שבו עוד. לפי אחת הגרסאות נהרגו בחטיפות לעבודה בערך 200 איש. היהודים עבדו בתיקון תעלת הביוב ורשת אספקת המים, בעבודות טעינה ופריקה בתחנת הרכבת של צ'רבוני-בור ובטאטוא רחובות. משרבו הדרישות שוב לא יכלו אנשי המועצה היהודית לעמוד בהן ואז פוזר היודנראט הראשון ובמקומו נתמנה יודנראט חדש, שהיה מכשיר יעיל יותר בידי השלטונות הגרמניים. המועצה החדשה הורכבה מעשרה איש ובראשה עמד גליקסמאן, יהודי מתבולל ששלט היטב בשפה הגרמנית. סגנו של גליקסמאן וראש מחלקת העבודה היה יצחק סוכארביץ'. חברים אחרים היו מוטל טונקלאנט,בייניש טיקוצ'ינסקי ועוד. אלי הירש שיניאק היה ראש המשטרה היהודית שסייעה לגרמנים בזירוז היהודים לצאת לעבודות כפייה. בינתיים רבו ההתעללויות ביהודים ברחוב, ובמיוחד ביהודים הדתיים.ההתעללויות כללו גילוח או מריטת פיאות וזקנים, רתימת יהודים לעגלה תוך מכות הגרמנים וכדומה.
כשבוע לאחר מינוי היונדראט החדש נערכה אקציה. במחצית השנייה של אוגוסט 1941 נצטוו כל היהודים להתאסף בכיכר השוק בשעה 4 בבוקר בלי הילדים. בעיר התהלכו שמועות שונות ; היו שאמרו שמדובר ביציאה לעבודה. בנקודת הריכוז אורגנו היהודים בשורות - נשים לחוד וגברים לחוד. הנאצים בחרו כ-800 איש מן החסונים ביותר וצירפו אליהם כמה זקנים מכובדים וביניהם גם את הרב הישיש רגנשבורג. כולם הובלו משאיות לכיוון שומובה גלימבוץ', בכביש המוביל לאוסטרוב מאזובייצקי. כל אנשי הקבוצה נורו למוות ביער הסמוך לגלימבוץ'.
בראשית ספטמבר 1941 היתה אקציה נוספת. שוב ריכזו הגרמנים את היהודים בכיכר השוק. הפעם חולקו היהודים לכשירים ובלתי כשירים לעבודה. רבים נמנעו מלבוא למפקד הזה והסתתרו בבתיהם. הגרמנים צירפו לקבוצת הבלתי כשירים לעבודה גם קשישים ואפילו נשים הרות. כולם הועלו על משאיות - כ-90 איש בכל משאית - והוסעו לכיוון ביא- ליסטוק, אך ביער ליד רוטקי-קוסאקי הורדו מן המשאיות ונורו למוות. ההרוגים נקברו בבור שנחפר במקום מבעוד יום. בסוף דצמבר 1941 הוקם בז' גטו. שטח הגטו הוגבל לשני רחובות בלבד : יאטקובה ושוויינטה-קשיז'קה עד הנהר. הגטו גודר בגדר תיל ובתוכו קובצו כ-2,000 איש. הפקודה הראשונה עם הקמת הגטו היתה לאסוף תוך 24 שעות 100,000 מרק וכן 1 ק"ג זהב. הפקודה השנייה היתה למסור את כל הפרוות. כל הפקודות בוצעו בקפדנות באמצעות היודנראט. מאז כינון הגטו נפסקו החטיפות והחיסול. היהודים יצאו באופן סדיר לעבודות כפייה והתמורה נשלחה ליודנראט. הצפיפות ותנאי העבודה הקשים הכבידו מאוד, שכן הגטו החל לשמש מפלט לפליטים רבים שבאו מן הכפרים הסמוכים. רוב היהודים עבדו בסלילת הכביש בין אוסטרוב לביאליסטוק, בחציבת אבנים בסביבה, בבניין גשרים, בתיקון בניינים ובהקמת בניינים בקסרקטינים הגדולים שמחוץ לגטו. כל יהודי נצטווה לשאת בצאתו לעבודה טלאי צהוב על החזה ועל הגב. בגטו ז' לא סבלו חרפת רעב כי הוא היה פתוח לתוצרת האיכרים שהגיעו לגטו לצורך מכירת חליפין. אמנם הוטלו הגבלות על מצרכים אחדים, כגון קמח לבן ובשר, אולם מצרכים אלה ניתן היה להשיג ממילא רק במחירים מופקעים ורק מעטים יכלו לרכוש אותם.
ב-2 בנובמבר 1942, כשנה לאחר הקמת הגטו, הוחל בחיסולו. יהודי גטו ז' הועברו למחנה מעבר ואיסוף "אופאנג לאגר", באיזור הקסרקטינים הישן שהקימו השלטונות הרוסיים עוד במאה הקודמת. במחנה הקסרקטינים של ז' רוכזו בין 14,000 ל-17,000 יהודים מכל הסביבה: לומז'ה, צ'רבוניבור, שומובה, ויסוקי מאזובייצק, יאבלונה, רוטקי-קוסאקי, ויז'נה, צ'יז'ב ועוד. המעבר לקסרקטינים וחיסול הגטו גרמו פאניקה. למרות שכל הגטו הוקף באנשי משטרה גרמניים בסיוע גדוד מכבי-האש הפולני בפיקודו של שליז'בסקי הצליחו חלק מן היהודים לברוח בזמן המעבר מן הגטו לקסרקטינים. הבורחים הסתתרו ביערות ובשדות שבסביבה. מקצתם מצאו מקלט בבקתות האיכרים.
ראשי הכפרים (הסולטיסים) בסביבה הטיפו נגד מתן סיוע ומקלט ליהודים. רובם של אלה שהתחבאו ביער ובשדה לא יכלו לשאת את חיי המחסור והקור והסגירו את עצמם לגרמנים. אחרים הסגירה האוכלוסייה המקומית. חלק מהם נורו וחלק הובאו למחנה הקסרקטינים.
בראש היודנראט גם במחנה זה המשיך לעמוד גליקסמאן. במחנה הקסרקטינים היו היהודים מנותקים לחלוטין מן העולם החיצון. המחנה היה מוקף גדר תיל ובאמצע נמשכה תעלת מים עמוקה. מכאן כבר לא נשלחו לעבודות חוץ. תנאי החיים היו גרועים ביותר. מנת המזון היתה 100 גר' לחם ליום וחצי ליטר נוזלים (מרק). לחדרים שגודלם 10 על 12 מ' הוכנסו 200 איש. אנשים שכבו על הרצפה בלי מזרונים וכל מצעם קש. כל אחד שם את צרורו למראשותיו. אמנם פשטו שמועות שהכלואים יסודרו לעבודה בבתי מלאכה לסנדלדות, לחייטות, לפרוונות, לנגרות וכיוצא באלה, אך מלבד יחידים שהועסקו בעבודה במחנה לא עבד איש. כולם חשו שהחיסול קרוב. לפי מספר גרסאות התקיימו מגעים חשאיים עם הפולנים שבצד הארי לשם תכנון התקוממות במחנה. ואולם דבר לא יצא אל הפועל. כנראה שהדבר נודע לגרמנים והם תפסו את חברי קבוצת הקושרים והוציאו אותם להורג. ביניהם היו אייזיק דז'ובקביץ', יהודה רזניצקי ומשפחת גרינברג.
לא חסרו גם מקרי התעללות. האסירים אולצו לעמוד בשלג ובכפור במשך שעתיים-שלוש כמעט ללא לבוש ולקול צעקות אנשי המשטרה. במחנה פרצה מגיפת הטיפוס והתמותה היתה גבוהה ביותר. הרופאים ד"ר גרונוואלד וד"ר פרידמן, והאחות הראשית מאשה סלוביק, עבדו בחירוף נפש, אולם קצרה ידם מלהושיע. לפני חיסול המחנה הצטוו היהודים לחפור קברים ובהם נקברו אחר כך בין 500 ל-800 חולים ששכנו בבלוק נפרד ונהרגו לאחר חיסול המחנה. הלכו ונתרבו שמועות על מחנה טרבלינקה והיה חשש כבד שזה יהיה יעדם של כלואי המחנה בז'. בשל התמותה הגבוהה והבריחות מחוץ למחנה (רבים נתפסו ונורו בו במקום) נדלדל מספר היהודים במחנה הקסרקטינים. במחצית ינואר 1943 הועברו כל יהודי המחנה לאושוויץ. לילה לילה היו מעבירים כ-2,000 איש ב-300 עגלות שגויסו אצל איכרי הסביבה לתחנת הרכבת בצ'יז'ב ומשם ברכבת לאושוויץ.