תרומות
זארמבי קושצ'יילנה ZAREBY KOSCIELNE
עיירה בפולין
מחוז: ביאליסטוק
נפה: אוסטרוב מאזובייצקה
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ-1,630
· יהודים בשנת 1941: כ-1,254
· יהודים לאחר השואה: מעטים בלבד
תולדות הקהילה:
במלחה"ע ה - II
זארמבי קושצ'יילנה נכבשה בידי הגרמנים כבר בימים הראשונים של ספטמבר 1939. במשך התקופה הקצרה של שהיית הצבא הגרמני בזארמבי קושצ'יילנה - שבועיים ימים בסך הכל - נגרם ליהודים סבל רב. הם הוכו והושפלו בחוצות העיר, רכושם היה הפקר ונשדד בידי החיילים הגרמניים והבריונים הפולניים. למזלם של היהודים נגמר במהרה הכיבוש הראשון של העיירה וזארמבי קושצ'יילנה והסביבה צורפו על-פי ההסכם בין ברית המועצות ובין גרמניה לשטח הסיפוח הסובייטי. בתקופה ההיא, עד פלישת הגרמנים לברית המועצות ב- 22 ביוני 1941, קיבלו יהודי זארמבי קושצ'יילנה כעין אתנחתא לפני גל הצרות ותהליך ההשמדה המזומן להם בכיבוש הגרמני השני. אולם גם בתקופה ההיא לא חסרו ליהודי זארמבי קושצ'יילנה צרות. תחילה נשמו אמנם היהודים לרווחה. השלטונות הסובייטים הקימו "ועד מהפכני זמני" שחבריו היו 3 יהודים ופולני אחד, שניהל את ענייני העיירה. גם ב"בית המשפט המהפכני" ובשאר המוסדות היה רוב לנציגי היהודים, אולם יחד עם זאת נחשבו כמה מיהודי זארמבי קושצ'יילנה "בורגנים", רכושם הולאם והם עצמם היו לאזרחים מדרגה שנייה. רוב יהודי המקום מצאו את פרנסתם בקואופרטיבים של בעלי מלאכה ושירותים שהוקמו לפי הוראת השלטונות הסובייטיים, אלא ששכרם היה זעום ונוכח האינפלציה והמחסור במזון ובמוצרי יסוד סבלו רובם מחסור ועוני. המצב הוחמר עוד יותר בשל גל הפליטים שהציף את העיירה. יהודים לאלפים ואף לרבבות עברו דרך זארמבי קושצ'יילנה , ששכנה בקרבת הגבול החדש בין ברית המועצות ובין גרמניה, ופניהם מזרחה, אל פנים רוסיה. בשנת 1940 ובתחילת שנת 1941 החלו השלטונות הסובייטיים בגירושים של ה"יסודות הזרים למהפכה" ובייחוד של הפליטים למקומות מרוחקים באוראל ובסיביר. רבים מן הפליטים גמרו אומר לשוב אל משפחותיהם שבשטח הכיבוש הגרמני. התנועה המתמדת של הפליטים העמיסה עול כבר על היהודים תושבי הקבע בעיירה. עד כמה שניתן היה דאגו יהודי זארמבי קושצ'יילנה לפליטים, שיכנו אותם בבתיהם ובבנייני ציבור ואף דאגו למזונם בתנאים הקשים של עליית מחירים מסחררת. מן הדין לציין, שהשלטונות התירו ליהודי המקום לקיים מוסדות תרבות משלהם (בית-ספר ששפת ההוראה בו היתה יידיש, מועדון תרבות וכיוצא באלה) ואף עזרו להם בכך. יחד עם זאת הוגבלו חיי הדת והמסורת של היהודים והחלו אף רדיפות ומאסרים בקרב היסודות ה"אנטי מהפכניים" (פעילים במפלגות ציוניות ובסניף ה"בונד" ואף קומוניסטים לשעבר). אור ליום 22.6.1941 הופגזה זארמבי קושצ'יילנה ולמחרת היום נכנסו לעיירה היחידות הראשונות של הצבא הגרמני. מן ההפגזה ובשל הדלקות שפשטו בעקבותיה קיפחו את חייהם כמה עשרות יהודים. בשל הכיבוש המהיר נמנעה מיהודי המקום ומן הפליטים האפשרות לברוח מזרחה. כבר ביום הראשון של הכיבוש החלו הגרמנים לרדוף את היהודים. סייעו בידיהם האספסוף המקומי והשוטרים הפולניים. הוחל בשוד של רכוש יהודי ובחטיפות של יהודים לעבודות כפייה. בין השאר נצטוו היהודים להוציא בידיהם מן החפירות את גוויות החיילים הרוסיים שנפלו בקרב או שנרצחו בהיותם בשבי. בהתאם לפקודת הגרמנים התארגן יודנראט והוטל עליו לאסוף כספים ולספק יום יום דברי מזון והלבשה לגרמנים ולהעמיד לרשות הצבא הגרמני עובדי כפייה. באחד הימים נצטוו היהודים להוריד את פסלו של סטאלין, לעטפו בטלית ולהובילו במצעד דרך כל העיירה כדי להשליכו אל הנהר. בדרך אילצו הגרמנים את היהודים לשיר שירים רוסיים ואף את התקווה. ההולכים הוכו בידי הגרמנים ובידי השוטרים הפולניים לעיני ההמון הצוהל. להשפלות מיוחדות זכה רב העיר ר' מ שפיוואק. הוא נאלץ לחלוץ את נעליו, לטאטא יחף את כיכר השוק ולאסוף את הזבל בידיו. כמה שבועות לאחר הפלישה החלו הגרמנים במבצע השמדת קהילות ישראל שבסביבת זארמבי קושצ'יילנה . הידיעות על כך הגיעו גם לאוזני יהודי המקום. נודע להם גם על העצומה, החתומה בידי נכבדים מקרב הפולנים, שהופנתה אל השלטונות הגרמניים בלומז'ה, ובה בקשה לטהר את זארמבי קושצ'יילנה מן היהודים. ב- 31.8.1941 הודיעו הגרמנים שעל יהודי זארמבי קושצ'יילנה לעזוב את העיירה ולעבור לצ'יז'ב, שם יוקם גטו לכל יהודי האיזור. בהודעה נאמר, שמותר ליהודים ליטול אתם את הרכוש (אפילו רהיטים) ואת המזון שברשותם. על האיכרים מהסביבה הוטל לבוא עם עגלותיהם כדי להסיע את היהודים ואת רכושם. ריכוז היהודים נקבע ל- 2.9.1941. באותו יום באו מרבית יהודי זארמבי קושצ'יילנה ( פרט לחולים שלא יכלו לבוא וכמה עשרות איש, שניסו להסתתר; כל אלה נרצחו במקום) לבניין בית-הספר ולחצרו. הרכוש שהביאו היהודים עמם אכן הועלה על העגלות המוכנות והוסע כביכול לכיוון צ'יז'ב. היהודים עצמם הועלו על משאיות והוסעו אל הכפר שולבוז'ה. שם נערך על גופם חיפוש ונלקחה מהם שארית הרכוש. לאחר מכן הם חולקו לשלוש קבוצות - גברים, נשים וילדים. ברגע שנקבע הסתערו הז'אנדארמים הגרמניים והשוטרים הפולניים על קבוצת הילדים, תפסו כמה עשרות מהם ולעיני ההורים רוצצו את ראשיהם באלות ובקתות הרובים. קמה מהומה; בכי הילדים וזעקות ההורים הרקיעו שחקים. אחדים מן היהודים הנאספים ניסו להימלט מן המקום, אולם נרצחו במקום באכזריות. במיוחד הצטיין ברצח ילדים ומבוגרים השוטר הפולני יאשינסקי. רק שבעה איש הצליחו להימלט מן המקום; הם הסתתרו אמנם ביערות הסביבה אך במהרה מצאו את מותם מידי הפולנים. המהומה והזעקות הטרידו כנראה את הרוצחים ולכן הפסיקו את טבח הילדים. כל הנותרים בחיים, האנשים, הנשים ושארית הילדים, הועלו שוב על המשאיות והוסעו אל הכפר מיאנובק, ושם, ביער הסמוך, הועמדו קבוצות קבוצות על פי הבור החפור, נורו והושלכו לתוכו. אחדים מהם הושלכו פנימה בעודם חיים. הילדים נדקרו בכידונים, או הומתו במכות במכשירים קהים. גם מאלה הושלכו אחדים אל הבור בעודם חיים. נרצחו אז יותר מ- 1,500 מיהודי זארמבי קושצ'יילנה ומן הפליטים שנמלטו ממקומות אחרים. בערך 200 איש התפזרו בגטאות אחרים וביערות הסביבה, אולם גורל רובם היה כגורלם של יהודי המקום( כלומר, הם שולחו למחנות המוות), או שנהרגו ביערות. 5 יהודים מזארמבי קושצ'יילנה החזיקו מעמד ביער כמעט עד סוף המלחמה, אך שבועיים לפני השחרור הם נתקלו ביחידה של פרטיזנים לאומנים פולניים ואלה רצחו אותם. לאה לבקוביץ, נערה תושבת זארמבי קושצ'יילנה , נלחמה נגד הגרמנים ביחידת פרטיזנים יהודיים בסביבת ביאליסטוק ושם נפלה בקרב. בשנת 1942 הקימו הגרמנים בקסרקטין של זארמבי קושצ'יילנה מחנה עבודה עבור יהודים מאיזור ביאליסטוק שהצליחו להימלט בעת חיסול קהילותיהם. משערים, שהיו במחנה יותר מ- 10,000 איש וביניהם גם כמה מאנשי זארמבי קושצ'יילנה שהסתתרו זמן מה ונתפסו. המחנה חוסל בינואר 1943 ואסיריו שולחו לאושוויץ. מיהודי זארמבי קושצ'יילנה שרדו מעטים בלבד. אחדים מהם שהו בברית המועצות ובודדים בשטחי פולין. אחדים מן הניצולים חזרו לעיירתם לאחר השחרור למרות הסכנה שבדבר( השכנים הפולניים איימו עליהם ברצח). וכאן נתגלה להם, שלא זו בלבד שלא נותר אף פליט מיהודי המקום, אלא שגם זיכרם נמחק; בבית העלמין לא עמדה על תילה אפילו מצבה אחת.
היישוב העירוני זארמבי קושצ'יילנה שוכן על הדרך מווארשה לביאליסטוק, על שפת הנחל ברוק, לא הרחק משפך הנחל לנהר בוג. העיירה היתה מוקפת יערות. היא הוקמה בתחילת המאה ה- 17, נהרסה בעת המלחמה עם השוודים באמצע אותה המאה ושוקמה לאט לאט במאה ה- 18. אדמות זארמבי קושצ'יילנה השתייכו לבני האצולה ובחלקן למוסדות הכנסייה. בשנת 1922 נבנתה ליד זארמבי קושצ'יילנה תחנת הרכבת, אולם גם דבר זה לא הביא להתפתחותה הכלכלית. הסיבה לכך טמונה בהרס הרב שנגרם למקום בעת מלחמת העולם הראשונה; אז הועלו רוב הבתים באש בידי חיילי הצבא הרוסי הנסוג. למעשה לא קמה זארמבי קושצ'יילנה כליל מהריסותיה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. רבים מבני העיירה התגוררו עד אז בצריפים שהוקמו לאחר הדליקה. אי אפשר לקבוע במדויק מתי באו לזארמבי קושצ'יילנה היהודים הראשונים. ייתכן שכמה משפחות של יהודים ישבו בה עוד לפני המלחמות עם השוודים, באמצע המאה ה- 17. במחצית השנייה של אותה מאה כבר ישבו בה משפחות יהודיות רבות והיה להם ארגון קהילתי. בבית העלמין היהודי הישן נמצאה מצבה ועליה התאריך 1681. למצבה זו קדמו כמה שורות של קברים ומכאן ניתן להניח, שבית העלמין קודש כמה עשרות שנים קודם לתאריך זה. הבעלים של העיירה היו מעוניינים כנראה בהתיישבותם של היהודים וביוזמתם הכלכלית. כבר במחצית השנייה של המאה ה- 18 היו 11 מתוך 25 ראשי המשפחות של יהודי זארמבי קושצ'יילנה חוכרים ששירתו את בעלי העיירה בשיווק תוצרתם (מכירת דגנים ועצים, בירה ויי"ש בפונדקים וכיוצא בזה). 10 בעלי מלאכה (4 חייטים, עושה גרביים אחד, אופה אחד ו- 4 בעלי מלאכה אחרים) וכן גלב ומרפא. היהודים גרו בדירות שכורות, בעיקר בבתים שהיו שייכים לבעלי העיירה ולכומר. נוסף על בית העלמין והחברה קדישא היו לקהילה מוסדות ציבור אחדים. בית המדרש הישן הוקם כנראה בתקופה ההיא ובמפקד אוכלוסי היהודים שנערך בשנת 1765 מוזכרים בזארמבי קושצ'יילנה בית המרחץ עם הבלן וחדר עם מלמד תינוקות. בתחילה השתייכו יהודי זארמבי קושצ'יילנה לקהילת ונגרוב. במרוצת הזמן היתה זארמבי קושצ'יילנה לקהילה עצמאית. במאה ה- 19 הלך וגדל היישוב היהודי במקום ובמחצית השנייה של אותה מאה רבו בו הסוחרים הזעירים, הרוכלים בכפרים ובעלי המלאכה. באותו זמן קודש בית עלמין חדש, הוקמו בית מדרש נוסף( ןשיל) וכמה שטיבלאך של חסידים. זמן מה שימש כרב בזארמבי קושצ'יילנה ר' מתתיהו, תלמידו של ר' מנדל מקוצק, שכיהן לאחר מכן גם בקוצק ובקוסוב, שם נפטר בשנת 1870. בשנת 1858 מוזכר גם בתעודות דיין ומורה-צדק שכיהן ליד רב הקהילה. במשך 40 שנים רצופות (1887- 1927) כיהן בזארמבי קושצ'יילנה רב שנחשב גדול בתורה, אך שמו לא הגיע לידיעתנו. בלווייתו חלקו לו כבוד רבים מרבני האיזור. בשנת 1937 מוזכר שמו של ר' מ"מ שפיוואק כאב'ד זארמבי קושצ'יילנה . בימי מלחמת העולם הראשונה נהרסה הקהילה היהודית כמעט כליל. חיילי הצבא הרוסי הנסוג העלו באש את בתי העיירה ורוב יהודי זארמבי קושצ'יילנה איבדו בדליקה את כל רכושם ואף את קורת הגג מעל לראשם. עלו באש גם בתי המדרש. זה הישן לא שוקם, אך בית המדרש החדש שוקם. עניי היהודים גרו בצריפים, שנקנו מן המינהל האזרחי של הצבא הגרמני שכבש את העיירה בשנת 1915 והחזיק בה עד 1918. צריפים אלה שימשו למגורים עד שהושמדה הקהילה היהודית בימי מלחמת העולם השנייה. בשנת 1920, בגמר מלחמת פולין ברית המועצות ועם נסיגת צבא הבולשוויקים, התפרעו החיילים הפולניים ופגעו ביהודים תושבי הכפרים שבסביבת זארמבי קושצ'יילנה . היו אף קרבנות בנפש. בזארמבי קושצ'יילנה עצמה ערכו החיילים פוגרום זוטא בלבד ובמהלכו שדדו רכוש יהודי והיכו עוברי אורח יהודיים. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הלך והחמיר מצבם הכלכלי של יהודי זארמבי קושצ'יילנה . רוב הסוחרים היהודיים היו בעלי חנויות קטנות. הרוכלים ובעלי הדוכנים המתינו ליום השוק השבועי ולכמה ירידים שנתיים כדי למצוא מעט פרנסה. רוב הפועלים ובעלי המלאכה היהודיים עבדו במשך כמה חודשים בשנה בלבד בשני בתי מלאכה לגרביים (בעונה עבדו בהם 12 פועלים), ב- 4 טחנות הרוח ובטחנה המונעת בחשמל( גם כאן מדובר רק בכמה עובדים עונתיים). גם 15 הפרוונים ומספר דומה של חייטים וסנדלרים מצאו עבודה עונתית בלבד. פרט לכמה סוחרי תבואה שנחשבו אמידים חיו כמעט כל המשפחות היהודיות בעוני. בשנת 1937 נתנה קופת גמ"ח, שהוקמה בעיקר מכספי יוצאי זארמבי קושצ'יילנה שבארצות הברית ובסיוע הג'וינט, 3 הלוואות לאיכרים, 120 הלוואות לבעלי מלאכה (מהן 18 לסנדלרים, 5 לנגרים, 16 לקצבים, 64 לאחרים), 11 לרוכלים, 14 לבעלי דוכנים ו- 19 לחנוונים. גובה כל הלוואה לא עלה על 100 זלוטי. ממספר ההלוואות שניתנו ניתן להסיק, שלווים אחדים קיבלו באותה שנה הלוואות אחדות. בשנת 1938 נזקקו 150 משפחות מכלל כ- 250 המשפחות היהודיות בזארמבי קושצ'יילנה לסיוע מטעם הוועד ל"קמחא דפסחא". ועד העזרה, שהסתייע בוועד בשם זה של יוצאי זארמבי קושצ'יילנה באמריקה, הקים מטבח עממי לעניים שבעניים, חילק בגדים וארגן קייטנות לילדים. בזארמבי קושצ'יילנה התקיימו גם קייטנות של בית היתומים בווארשה שבהנהלתו של יאנוש קורצ'אק. בשנות ה- 30 המאוחרות גבר בזארמבי קושצ'יילנה ובסביבה כוחן של המפלגות הפולניות האנטישמיות. מטעמן התארגנו קבוצות בריונים, שהתנכלו ליהודים בימי שוק ויריד, העמידו משמרות חרם ליד חנויות ודוכנים של יהודים ומנעו בכוח את כניסתם של לקוחות אליהם. היו גם מקרים של התנפלויות על רוכלים ובעלי מלאכה יהודיים שסבבו בכפרים. נמסר גם על כמה מקרי רצח של יהודים בכפרי הסביבה. בשנת 1938 פרצה בעיירה דליקה שכילתה כמה בתים של יהודים ו- 69 נפשות נותרו בלא קורת גג ובחוסר כל. חיי החברה של מרבית היהודים (בייחוד של דור האבות) בתקופה שבין שתי מלחמות העולם המשיכו להתרכז סביב בית המדרש והשטיבלאך של החסידים. אולם כבר בגמר מלחמת העולם הראשונה נסתמן שינוי בחיי החברה בעיירה ובייחוד בחיי הצעירים. הוקמו סניפים של מפלגות ציוניות תחילה( "צעירי ציון" ומהם צמחו שאר המפלגות), של ה"בונד" ושל "אגודת ישראל". החלו לפעול גם ארגוני נוער; הגדול מביניהם היה הקן של "השומר הצעיר". ביוזמתם של הארגונים האלה הופעלו במקום החברות "לינת צדק", סניף האגודה לטיפול ביתומים ובילדים "צנטוס" וסניף הארגון לטיפול בחולים "טאז". בשנת 1919 נפתחה הספרייה הציבורית ובאולמה התקיימו גם שיעורי ערב והרצאות. במרוצת הזמן התארגנה במקום להקת חובבי תיאטרון ולהצגותיה באו צופים רבים מן העיירה ומן הסביבה. הילדים המשיכו ללמוד בחדרים המסורתיים, אולם כבר בשנת 1919 הוקם בית-ספר עממי ששפת ההוראה בו היתה יידיש; העברית היתה בו אחד ממקצועות הלימוד. תחילה למדו בבית-ספר זה כ- 80 תלמידים. כעבור שנתיים היה בית-ספר זה לבית-ספר עממי ממלכתי לילדי ישראל (שכונה "שאבאסובקה", משום שלא התקיימו בו לימודים בשבתות ובחגי ישראל) ולמדו בו יותר מ- 200 תלמידים. מטעם "אגודת ישראל" נפתח בית-ספר לבנות "בית יעקב" ובו 80 תלמידות. בשנות ה- 30 התקיים במקום קיבוץ הכשרה דתי וכמה מאנשי הקיבוץ אף עלו לארץ-ישראל.