תרומות
זוויירצ'יה ZAWIERCIE
כפר בפולין
מחוז: קיילצה
נפה: זוויירצ'יה
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
אוכלוסיה:
· יהודים בשנת 1941: כ- 7,000
תולדות הקהילה:
כללי
במאה ה-12 היתה ז' כפר קטן. אחד מבעליו הראשונים של הכפר וסביבתו היה האציל אוטו מפיליצה. במאה ה-18 נזכרים שני כפרים סמוכים שנקראו שניהם ז'. ב-1795, עם חלוקתה השלישית של פולין, הם נכללו בתחומי רוסיה.במרוצת הזמן התאחדו שני הכפרים, וב-1827 היו בכפר המאוחד 418 תושבים ו-66 בתים.
בשנת 1847 הונחה מסילת-ברזל שחיברה את ורשה עם וינה ואפשרה את פיתוח הסחר עם גרמניה ועם אוסטריה. הקרבה למסילת הברזל (ז' היתה מרוחקת מן המסילה ק"מ אחד בלבד) שימשה תמריץ לפיתוח האזור. כעבור 25 שנה כבר היו בסביבות ז' מכרות פחם וברזל והתפתחה תעשייה. בשנות ה-70 של המאה ה-19 הוקם בז' מפעל תעשייה ראשון - בית-חרושת לזכוכית. מיד אחר-כך נוסדו מפעלים רבים נוספים - מטווייה גדולה, בית-חרושת גדול לאריגים, מכרה של עפרות ברזל וכור יציקה, מפעל לייצור לבנים, מנסרה, מעבדות כימיות, טחנות קמח מונעות במים ובקיטור, בית-חרושת למכונות ועוד. השגשוג הכלכלי, מטבע הדברים, לווה גם בגידול מואץ של האוכלוסייה המקומית.
ואולם חרף הצמיחה הכלכלית והדמוגרפית נשארו הרחובות צרים וצפופים, ומבחינה מינהלית נותרה ז' במעמד של כפר - יישוב כפרי גדול, אם גם בעל מאפיינים מובהקים של עיר.
תושבי המקום התפרנסו ברובם הגדול כפועלי תעשייה ומכרות. מ-1887 עד 1894 כמעט הוכפל מספר התושבים והגיע ל-10,000נפש לערך.
לקראת סוף המאה ה-19 צמחה במקום תנועת פועלים חזקה. ב-1905, ימי המהפכה הראשונה ברוסיה, פרצו בז' שביתות רבות, שדוכאו ביד ברזל בידי הקוזקים. מנהיגי מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית נאסרו.
בימי מלחמת העולם הראשונה נכבשה ז' בידי הגרמנים, ששלטו בה במשך 3 שנים לערך. בימי שלטונם שותקה העבודה בבתי-החרושת והאבטלה גברה מאוד. על מצוקתם של תושבי המקום נוספה אז גם מגפת טיפוס, שהפילה חללים רבים.
בתום המלחמה נכללה ז' במדינת פולין העצמאית. בתקופה זאת הופעלו מחדש רוב בתי-החרושת, וב-1926 הוענק לז' מעמד של עיר. ואולם בימי המשבר הכלכלי הגדול של סוף שנות ה-20 נסגרו שוב רוב בתי-החרושת והמשבר החריף מאוד, עד כדי כך שז' זכתה לכינוי "עיר המובטלים".
בספטמבר 1939 היתה ז' בין הערים הראשונות שנפלו בידי הגרמנים. ז' סופחה לרייך הגרמני, וסבלה של האוכלוסייה המקומית היה רב. על ראשית התיישבותם של יהודים בז' אין בידינו מידע רב. במחצית השנייה של המאה ה-17 העניק מלך פולין האחרון, סטניסלאב אוגיסט פוניאטובסקי, פריווילגיה ליהודים ובה התיר להם להתיישב בכמה כפרים בסביבת העיירה פיליצה (ע"ע) ובכלל זה בכפר ז', ולעסוק שם בעבודת האדמה. ואולם רק בסוף המאה ה-19 התפתחה בז' קהילה יהודית. בשנת 1881 נבנו בית-כנסת ובית-מדרש, אבל בכמה תחומים קהילתיים אחרים נשארו יהודי ז' תלויים בקהילת קרומולוב הסמוכה (ע"ע), אף-על-פי שמספר היהודים שם היה קטן מזה שבז'. בקרומולוב היו רב, שוחט ובית-קברות יהודי ואילו בז' היה אז רק דיין, ר' ישראל לייב גנצווייך, שבא מקרומולוב מבלי שנתבקש. לפרנסתו החזיק חנות עורות.
יהודי ז' מילאו תפקיד חשוב בכלכלה המקומית ושלחו ידם בעיסוקים שונים ומגוונים, בעיקר במסחר זעיר וחנוונות, ברוכלות ובמלאכה. בין בעלי המלאכה היהודים היו חייטים, כובענים, מסגרים, נגרים, נפחים,סנדלרים ועוד. גם בתעשייה המגוונת שצמחה והתפתחה בז' - יציקת ברזל, זכוכית, לבנים, אריגים, טווייה וסריגה - לא נפקד חלקם של היהודים, לצדם של הגרמנים, שהיו היזמים העיקריים. המפעל היהודי החשוב ביותר - מטווייה ומפעל לאריגים ולסריגים של האחים גינצבורג - נוסד בשנות ה-70 של המאה ה-19. ב-1880 הורחב המפעל ובעליו הפכו אותו לחברת מניות. מספר העובדים בו הגיע ל-3,000 לערך. היהודים מילאו בדרך-כלל תפקידים של מנהלים, מהנדסים ופקידים במפעל, אך מקומם לא נפקד גם בין הפועלים. באותו הזמן לערך הקים א' בורנשטיין בית-דפוס, שמילא תפקיד חשוב בפיתוח חיי התרבות היהודיים בעיירה.
רק בראשית המאה ה-20 הקימו יהודי ז' בניין לקהילה וגם בית-כנסת שני ובית-מדרש נוסף. כמו-כן רכשו קרקע וקידשו בית-עלמין משלהם, הזמינו לקהילה רב ושוחט, וייסדו כמה חברות צדקה, ביניהן "לינת צדק".
אחרי פטירתו של הרב ישראל לייב גנצווייך נתגלע סכסוך בין בנו, ר' אברהם גנצווייך, שראה עצמו יורש אביו, ובין ה"גביר" משה לייב הרצלךג, שבחר בר' מנחם מנדל חיים לנראו, רב פרו-ציוני ומחבר חשוב, בעל דעות מהפכניות (מספריו: "מקיץ נרדמים", "עטרת זקנים", "מאיר עיני חכמים" ועוד). לימים היה ר' אברהם לאדמו"ר חסידי, ואילו ר' מנדל עזב את העיר. אחריהם כיהן כרב הקהילה ר' שלמה אלימלך רבינוביץ, בן האדמו"ר מקרומולוב, חרף התנגדותה של קבוצה שרצתה בר' צביאריה פרומר מקוז'ייגלובי (ע"ע). ר' שלמה אלימלך נספה בשואה.
בז' היתה גם ישיבה. בראשה עמד ר' שמואל אהרן פרדס, עורך הקובץ "הפרדס".
לקראת סוף המאה ה-19 גברה השפעתם של המתבוללים בחיי הקהילה, אף שמבחינת מספרם הם היו מיעוט. עם חוג המתבוללים בז' נמנו האחים גינצבורג ומנהלי חברת המניות שלהם, קבוצה של סוחרים-סיטונאים יהודים, ובעלי מקצועות חופשיים כגון רוקחים, רופאים, עורכי-דין וכמה מורים. המתבוללים ראו את עצמם כפטריוטים פולניים בני דת-משה. בשלהי המאה ה-19 או בראשית המאה ה-20 הם הקימו ארגון-גג לצדקה, "דוברוצ'ינושץ" שמו. בבחירות למוסדות הקהילה שנערכו בשנת 1890 התנהל מאבק עז בין היהודים האורתודוקסיים לבין המתבוללים.
זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה הופצה בז' עלילת-דם. ילד נוצרי בן 6 נעלם מביתו, והתושבים הפיצו שמועה שהילד נרצח בחנות של יהודי מקומי לצורכי פולחן. ערב רב של איכרים הסתער על החנות. הפורעים שברו חלונות ודלתות ותקפו יהודים שנקרו על דרכם, ובני הקהילה חששו לחייהם. ואולם כעבור זמן קצר נמצא הילד האובד בריא ושלם, והמשטרה מיהרה להודיע לקהל המוסת ש"האבדה נמצאה".
אחרי מלחמת העולם הראשונה נוסדו בז' כמה ארגונים וגופים כלכליים חדשים, ובהם ארגון של סוחרים זעירים, ארגון בעלי מלאכה ואיגוד מקצועי. בשנת 1925 נוסדו שני בנקים, "בנק הסוחרים" ו"הבנק העממי" היהודי ("פאלקסבאנק"); ב-1930 נוסדה קופת גמילות חסדים, שנתנה לנזקקים הלוואות קטנות ללא ריבית. בשנות ה-30, עם הרעת המצב הכלכלי של יהודי פולין בכלל ויהודי ז' בפרט והחרפת החרם הכלכלי האנטי-יהודי, שימשה הקופה הזאת משענת לרבים.
בחורף 1934 יצאו הסוחרים הזעירים היהודים במאורגן נגד החרם הכלכלי האנטי-יהודי שהטילו אנשי מפלגת ה"אנדציה" האנטישמית ונגד המיסוי הגבוה שהטילה עליהם הממשלה ושהביא להתרוששותם. בקיץ 1939 כבר נזקקו רוב יהודי ז' לעזרתה של קופת גמילות חסדים.יהודי ז' שהיגרו לארצות-הברית תרמו לקופה 150 דולר, הג'וינט מצדו הוסיף סכום דומה, והודות לכסף הזה הצליחה הקופה לעמוד בנטל בכבוד ומילאה תפקיד מרכזי בקיומם הכלכלי של יהודי ז'. גילויי אנטישמיות היו מנת חלקם של יהודי ז' זה מכבר. בשנת 1902, בעקבות הפוגרום הגדול שהתחולל בצ'נסטיחובה (ע"ע), חששו גם יהודי ז' לחייהם. כעבור שנים מעטות באה עלילת הדם הנזכרת לעיל, שרק בנס נסתיימה בלא אבדות בנפש. ואולם ב-6 ביוני 1919 התחולל בז' פוגרום של ממש. בעת פיזור הפגנה של מובטלים התפרע ההמון ; שני יהודים נהרגו ורבים אחרים נפצעו, רכוש של יהודים נבזז וחנויותיהם נפרצו. רוב יהודי ז' נפגעו בפוגרום הזה, בין בגופם ובין ברכושם. רק במרס 1921 נערך משפטם של הפורעים בבית-המשפט המחוזי בסוסנובעץ (ע"ע). האורחים שבין הנאשמים נידונו ל-6 עד 10 חודשי מאסר, ואילו הטיפול בעניינם של החיילים שבין הפורעים הועבר לרשויות הצבא. ב-1921 התחולל בז' פוגרום נוסף, הפעם ביזמתם של חיילי הגנרל הפולני האנטישמי האלר. נטלו חלק במעשה גם בריונים משלזיה ומפוזנן. תחילה הותקפו יהודים שהמתינו בתחנת הרכבת, ואחר-כך התפשט הפוגרום בכל העיר.יהודי אחד נהרג, רבים נפצעו ורכוש רב הושמד או נבזז. לאחר הצהרת בלפור, ב-2 בנובמבר 1917, גבר בקרב יהודי ז' העניין ברעיון הציוני. באפריל 1918, עוד בטרם נסתיימה המלחמה, ערכו "צעירי ציון" בז' מגבית למען נפגעי המלחמה בארץ-ישראל ואספו 457 מרק. עוד באותה שנה יזמו "צעירי ציון" הקמת סניף מקומי של תנועת "החלוץ", ומלבדו נוסדו בעיר סניפי "המזרחי" ו"צעירי המזרחי". ל"צעירי ציון" היתה מסונפת תנועת הנוער "השומר", לימים "השומר הצעיר", שפעלה גם היא בז'. בשנות ה-20 גברה השפעתן של תנועות הנוער הציוניות-חלוציות והמפלגות הציוניות, והשליטה בקהילה, שמאז 1916 היתה נתונה בידי הפרנסים של "אגודת ישראל", עברה לידי הציונים. גם ל"אגודת ישראל" היה ארגון נוער פעיל משלה. לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה נוסדה בז' אגודה סוציאליסטית יהודית, "פאראייניקטע" (המאוחדים). חבריה באו משורות פועלי התעשייה ובעלי- המלאכה.
בבחירות לוועד הקהילה שהתקיימו במרס 1924 קיבלה רשימת "המזרחי" 4 מנדטים ורשימות הציונים, "בעלי- בתים ובלתי מפלגתיים", "חסידים ובלתי-מפלגתיים" ו"אגודת ישראל" קיבלו שני מנדטים כל אחת. נציג הציונים נבחר לתפקיד יושב-ראש הקהילה. ב-1926, משקיבלה ז' מעמד של עיר, נתמנה ראש-הקהילה א' בורנשטיין לראש העיר הראשון של ז'. בהנהלת העיר שימשו אז שלושה חברי מועצה - יהודי, פולני חבר מפלגת PPS (המפלגה הסוציאליסטית הפולנית) ואנדק אחד (חבר מפלגת ה"אנדציה" הלאומנית). ואולם עוד באותה השנה חולקו מחדש אזורי הבחירה של העיר וסביבתה הקרובה באו פן שהגריל את מספרם של המצביעים הפולנים. ואכן, בבחירות לעירייה שהתקיימו במאי 1939 זכתה הרשימה הממשלתית OZN (מחנה הליכוד הלאומי) ב-14 מנדטים, רשימת PPS קיבלה 12 מנדטים, האנדקים זכו בשני מושבים והיהודים קיבלו רק 4 מנדטים.
במקביל התחוללו תמורות פוליטיות גם בתוך הקהילה. על השינוי ביחסי הכוחות במחנה הציוני אפשר ללמוד מתוצאות הבחירות לקונגרס הציוני הט"ז שנערכו בשנת 1929. סיעת "עת לבנות" קיבלה 202 קולות, "המזרחי" 119 קולות, ה',התאחדות" - 35, "על המשמר" 25, הרוויזיוניסטים - 25 ו"פועלי ציון שמאל" 4 קולות. בסך הכל הצביעו בז' 410 בעלי זכות בחירה.
בבחירות לקונגרס הציוני הי"ט (1935) חל מפנה ביחסי הכוחות; סיעת "המזרחי" זכתה ב-204 קולות, "הציונים הכלליים" קיבלו 200 קולות, גוש "ארץ-ישראל העובדת" זכה ב-174 קולות ו"מפלגת המדינה" קיבלה 9 קולות. בסך הכל הצביעו בז' 587 בעלי זכות בחירה.
בשנים אלה הגבירה "אגודת ישראל" (וגם תנועת הנוער שלהן את פעילותה בז', אבל לא הגיעה לתוצאות שקיוותה להשיג. לעומת זאת גדל בשנות ה-30 מספר החברים בתנועות החלוציות; בייחוד גדלו הסניפים של "השומר הצעיר" ו"החלוץ". בוגרי התנועות האלה יצאו לקיבוצי הכשרה והכינו את עצמם לעלייה. בעת ההיא נוסדו בז' קנים של שתי תנועות נוער ציוניות נוספות - "הנוער הציוני" ובית"ר, והוקם מועדון ספורט של ארגון "הכוח", שהשתתף בתחרויות נגד קבוצות ספורט יהודיות ולא-יהודיות.
המשבר הכלכלי, שהגיע לשיאו בקיץ 1939, קירב יהודים רבים בני ז' לציונות כמוצא מן המצוקה הגובות, וזאת אולי אחת הסיבות לריבוי פעולות ההתרמה לקרנות הציוניות בז' בעיצומו של המשבר. סיבה אחרת לתהליך הוה היתה ההסלמה בהסתה האנטישמית.
בסוף המאה ה-19 למדו רוב הילדים היהודים בז' בחדרים המסורתיים ובתלמוד-תורה. בשנת 1910 נוסדה בז' ישיבה, "מגדל עוז" שמה. אחרי מלחמת העולם הראשונה פתחה "המורחי" בז' "חדר מתוקן". בשנת 1928 הוקם בית-ספר עברי של רשת "תרבות", וב-1932 נפתח גן ילדים עברי. רוב הילדים מבתים לא-ציוניים למדו בשנות ה-30 בבתי-ספר ממלכתיים, שבהם לא נדרשו לשלם שכר-לימוד. בני נוער יהודים ממשפחות מתבוללות למדו בגימנסיה פולנית בסוסנובייץ והיו פעילים בארגון נוער לא-יהודי ושמו "קולטורה" (תרבות).
בז' התקיימו בשנים האלה חיי תרבות ערים. במקום היתה ספרייה יהודית גדולה והתקיימו חוגים למוסיקה, שהשתתפו בהם פסנתרנים וכנרים מקומיים. ביולי 1937 התרחש בעיר אירוע תרבותי יוצא דופן; ההיסטוריון הפולני תדיאוש זדרצקי הרצה באולם העירוני בפני קהל יהודי ופולני כאחד על הנושא "אילו ידעו האנשים תלמוד". ההרצאה הרשימה מאוד את קהל השומעים.
בראשית ספטמבר 1939, עם פלישת הגרמנים לפולין, ברחו רבים מיהודי ז' ובעיקר הצעירים לאזורי פולין המזרחית. ב-4 בספטמבר 1939 נכנסו החיילים הגרמנים לז'. רבים מן הנמלטים, ובייחוד אלה שלא הרחיקו לברוח, שבו לבתיהם. בז' התגוררו אז 7,000 יהודים לערך. ב-27 בספטמבר, ערב חג הסוכות, הטילו הגרמנים על יהודי ז' תשלום קונטריבוציה (כופר) של 300,000 זלוטי ואיימו שאם הכסף לא יימסר במועד תיענש הקהילה כולה בחומרה. למרות הקושי לגייס סכום גדול שכזה נמסר הכסף לגרמנים במועד. בימים הראשונים לכיבוש החלו הגרמנים בחטיפת יהודים לעבודות כפייה ובמעשי התעללות ביהודים, כגון גזיזת זקנים ופאות, מכות וכיו"ב. בראשית 1940 החרימו הגרמנים את עסקיהם של היהודים, החל בבתי-חרושת ובנקים וכלה בחנויות ובתי-מלאכה. בשלב הראשון הועברו רוב העסקים לידיהם של "נאמנים" מקרב "הפולקסדויטשה" (מקומיים ממוצא גרמני).
באפריל 1940 הובאו לז' 600 פליטים יהודים שגורשו משלזיה הטשינית. זמן קצר אחר-כך נצטוו יהודי ז' לנטוש את מקומות מגוריהם ברחבי העיר ולהתרכז בכמה רחובות בשכונת עוני. ביוני 1940 הוקם בז' גטו פתוח. הגרמנים דאגו לכונן יודנראט, והורו לאנשיו לשלוח לעבודת כפייה במחנות שלזיה צעירים יהודים ומשפחות שלמות מבין הפליטים משלזיה הטשינית. בנובמבר 1940 נצטווה היודנראט לגייס קבוצה נוספת של גברים יהודים, שנועדו להישלח למחנות עבודה מרוחקים. מן הגזרה הזאת סבלו קודם כל משפחות מעוטות אמצעים, מאחר שהמפרנסים העיקריים שלהן נלקחו וידן לא השיגה לפדותם. חורף 1941 היה קשה במיוחד. על פגעי מזג האוויר נוספו הצפיפות ותנאי התברואה הירודים בגטו, שילוח הגברים למחנות עבודה, ומחלות שהתפשטו בגטו עקב התנאים הקשים. בחורף ההוא נצטוו היהודים למסור לגרמנים את כל דברי הפרווה שברשותם, והעובר על הפקודה הזאת היה צפוי לעונש מוות. אחרי הפרוות בא תורם של שולחנות הכתיבה ומכונות הכתיבה (רצוד לפני כן נלקחו התכשיטים, המגפיים ובגדי החורף).
עם תחילת מבצע "ברברוסה" (הפלישה לברית-המועצות), ב-22 ביולי 1941, עצרו הגרמנים קבוצה של צעירים פולנים ובהם גם 7 בחורים יהודים, והאשימו אותם כי הם פעילי השמאל (אף שלמעשה כבר לא נותרו כמעט פעילי מפלגות השמאל בז', שכן רובם נמלטו משם בראשיתו של הכיבוש ; אחד הבחורים היהודים שנעצרו אף היה חבר בית"ר). כל העצורים האלה נרצחו.
בסוף 1941 סגרו הגרמנים את הגטו בז', הקיפוהו בגדר תיל והתקינו שער, והפקידו עליו שמירה קפדנית של ז'נדרמים גרמנים ושוטרים פולנים.
עד 1942 עמד בראש היודנראט של ז' י' בוכנר, עסקן ציוני לשעבר. ואולם בוכנר התנגד להוראותיו של משה מרין, יושב-ראש היודנראט האזורי בחבל זגלמביה, שנתמנה לתפקידו בידי הגרמנים. לאחר שבוכנר סירב למסור לגרמנים רשימה שמית של יהודים חולים הלשין עליו מרין בפני מפקד הגסטאפו, והדגיש גם את עברו הציוני ואת נאומי הגינוי להיטלר שנהג להשמיע בעבר. בוכנר ומשפחתו נאסרו מיד ושולחו לאושוויץ, וליושב-ראש היודנראט בז' נתמנה במקומו מ' וידמן, חבר ועד-הקהילה ומועצת העיר לשעבר. וידמן היה מקובל על חברי הקהילה כעסקן ציוני-דתי (חבר "המזרחי"), ולפני המלחמה אירח בביתו לא פעם שרים של ממשלת פולין וצירי הסיים והסנט. גם האדמו"ר מגור והאדמו"ר מרדיזמין התארחו אצלו. וידמן היה חובב ציון וביקר בארץ בנעוריו. בצעירותו למד בישיבת "מגדל עוז" בז', וכשבגר הקים בעיר את הבנק היהודי השיתופי ושימש בתפקידים ציבוריים כמו יושב-ראש ועד השוק המקומי, יושב-ראש אגודת הסוחרים ובעלי המלאכה, ציר לקונגרס הציוני הי"ט (1935) ולוועידה העולמית של "המזרחי" באנטוורפן.
באוגוסט 1942 (לפי מקור אחר במאי 1942) היתה בגטו ז' האקציה הראשונה. אנשי ס"ס וגסטאפו וז'נדרמים גרמנים, בסיוע שוטרים פולנים, הוציאו מבתיהם 2,000 יהודים, ריכזו אותם בכיכר השוק, הובילו אותם לתחנת הרכבת, ובקרונות משא דחוסים שילחו אותם לאושוויץ. זמן מה אחרי האקציה הראשונה הגיעו לגטו ז' שני קציני חיל האוויר הגרמני, גרברכט וטייכר, כדי לייסד בעיר בית-חרושת למדים בעבור חיל האוויר. היודנראט שמח לשתף פעולה עמם, בתקווה שהעבודה החיונית הזאת בעבור הגרמנים תבטיח את חייהם של היהודים הנותרים, ובית-החרושת למדים הוקם בתוך זמן קצר. בתחילת 1943 עבדו בו 2,500 יהודים - גברים ונשים. בינתיים החריפו הרדיפות, בייחוד אחרי דיכוי מרד גטו ורשה במאי 1943. כמעט מדי יום ביומו שולחו יהודים למחנות עבודה. רבים נרצחו בשרירות לב. בבתי היהודים נערכו חיפושים בלתי פוסקים אחר נשק.
באוגוסט 1943 התקיימה בז' אקציה שנייה. שני קציני חיל האוויר הגרמני ניסו להציל את עובדיהם וטענו שעבודתם חיונית. לבסוף ניאות הגסטאפו לדחות את גירושם של 500 יהודים, מן העובדים החיוניים ביותר במפעל המדים. גם הפעם הזאת הגיעו לז' אנשי ס"ס וגסטאפו וז'נדרמים גרמנים, ובסיוע אנשי המשטרה הפולנית הוציאו את היהודים מבתיהם וריכזו אותם בכיכר השוק. במקביל נערכו חיפושים אחר מסתתרים. לאחר שרוב היהודים כבר הובאו לכיכר השוק ירו הגרמנים למוות באנשי היודנראט, לעיני הנאספים. יהודי גטו ז', המקומיים והפליטים ממקומות אחרים - יחד כ-6,000-7,000 נפש - הובלו לתחנת הרכבת ושולחו לאושוויץ. מיד אחר-כך הוכרזה ז' "יוננריין" (מטוהרת מיהודים), אף-על-פי שנותרו בה עדיין 500 יהודים מעובדי המפעל. שני הקצינים הגרמנים, גרברכט וטייכר, הגנו עליהם ככל יכולתם. לאחר האקציה הגדולה של אוגוסט 1943 נשלחו למפעל בכל יום בעלי-מקצוע פולנים שנועדו להחליף את העובדים היהודים בעתיד. העסקת עובדים פולנים הביאה לירידה בתפוקת המפעל, והדבר חיזק את מנהליו בדרישתם להשאיר בחיים את 500 העובדים היהודים. ואולם באוקטובר 1943 שולחו גם עובדי המפעל להשמדה באושוויץ. בעת שריכזו את העובדים היהודים נכנס גרברכט, המנהל הראשי, הפריד בחשאי 7 יהודים מן האחרים והעביר אותם למקום מסתור בטוח (אף-על- פי שהם התנגדו וביקשו להישאר עם אחיהם). היהודים האלה זכו לחזות בשחרור ז' בידי חיילי הצבא האדום ב-20 בינואר 1945.
בשלהי 1942 החלה לפעול בז' מחתרת יהודית של צעירים חברי "השומר הצעיר", ובראשם ברל שוורץ. אנשי המחתרת זכו לביקור של מפקד מרד גטו ורשה, מרדכי אנילביץ'. פעמיים הצליחו חברי המחתרת להבריח אל מעבר לגבול קבוצות של משפחות יהודיות, באמצעות תעודות מזויפות ופעילי הברחה. קבוצה שלישית התכוננה גם היא לברוח, אבל בפעם הזאת נתפסו האנשים ונרצחו. כמה יהודים נוספים ניצלו בעזרתו של גרמני תושב ז', פלווה שמו. עם כיבוש העיר בידי הגרמנים הצטרף פלווה למפלגה הנאצית, אבל בחשאי סייע למחתרת היהודית- בהשגת תעודות מזויפות ובדרכים אחרות. למזלו לא עמדו חבריו למפלגה על מעשיו. בתום המלחמה נותרו בחיים רק מעטים מקרב יהודי ז' - יחידים שעוד בתחילת המלחמה ברחו לברית-המועצות, 7 עובדים שניצלו בידי הקצין גרברכט, כמה אנשים שהציל פלווה, אנשי שתי הקבוצות שהבריחה המחתרת היהודית, ויחידים ששרדו מן המחנות.