תרומות
ז'ולקייב ZOLKIEW
עיר בפולין
מחוז: לבוב
נפה: ז'ולקייב
אזור: גאליציה המזרחית
כפר ויניקי
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ-7,867
· יהודים בשנת 1941: כ-4,400
· יהודים לאחר השואה: כ-70
תולדות הקהילה:
בין שתי המלחמות
העיר ז'ולקייב לא התפתחה כלל בתקופה זו, מספר אוכלוסיה ירד ומלבד תחנת-החשמל שהוקמה במקום, זו שהתקיימה מ- 1907 לא נוסדו בה מפעלי תעשייה. גם במיבנה המקצועי של יהודי ז'ולקייב לא חלו שינויים ניכרים, והמסחר נשאר כמקודם עיקר פרנסתם. ב- 1920 החלו בשיקום עסקיהם 300 בעלי חנויות קטנות, כ- 200 סוחרים שקנו תבואה וביצים בכפרים ומכרו אותם לסיטונאים אחדים וכ- 100 סוחרים-רוכלים שהתחילו שוב לחזר בכפרים למכירת מרכולתם ולקנות בתמורתה עופות, ביצים ותוצרת חקלאית אחרת. הסוחרים הזעירים קיימו בתקופה זו "איגוד סוחרים זעירים". בעלי-מלאכה יהודים, ורובם כאמור פרוונים, ייסדו כעבור מספר שנים קואופרטיב של העוסקים במלאכה זו. מענף-מלאכה זה התפרנסו כ- 300 איש, אולם ב"עונות מתות" לא היתה העבודה מצויה בידם. ב- 1938 הגיע מספר מחוסרי העבודה לכ- 200 איש, רובם פועלים שכירים. שאר בעלי-מלאכה התאגדו ב"יד חרוצים" ולה בית-כנסת משלה. כ- 100 יהודים סבלים היו בז'ולקייב, 10 בעלי כירכרות ו- 30 בעלי עגלה, פרנסתם של כל אלה היתה תלוייה על-פי-רוב בלקוחות לא-קבועים. בית-חרושת, שהיה כאמור בבעלות יהודית המשיך לפעול לסירוגין והעסיק מספר פקידים יהודים. עם אנשי האינטליגנציה המקצועית נמנו בז'ולקייב כתריסר עורכי-דין ורופאים. בשנים הראשונות שלאחר המלחמה בא לעזרת הנזקקים הרבים בעיר (70%-כ מכלל האוכלוסיה תידוהיה) הג'וינט, שתמך ב- 1920 בכ- 200 משפחות, והקציב למטרה זו בחודשים ינואר ופברואר בלבד 46,000 מארקים. הוקם מטבח, שבו קיבלו 640 ילדים שתי ארוחות חינם ביום. חולקו גם 98 זוגות נעליים, 105 מעילי חורף ו- 100 זוגות גרביים. מ- 120 יתומים הזקוקים לעזרה נתמכו בידי הג'וינט 53, ו- 28 נמצאו בבית-היתומים שהיה קיים עוד מלפני המלחמה. ב- 1923 אורגנו ליד בית-היתומים קורסים לתפירה ולריקמה, וכעבור שנתיים למדו בהם כ- 50 בנות. גם בני העיר בארה"ב הלא-מאורגנים חשו לעזרת קהילתם, עזרו לקרוביהם בחבילות-מזון, הלבשה וכסף. אחדים מהם אף באו לז'ולקייב ותרמו סכומים ניכרים למוסדות הקהילה. פעולות העזרה נמשכו גם בשנים שלאחר-מכן. בעיקר תמך הג'וינט ב"איגוד לאשראי" שהוקם ב- 1930, ובקופת גמילות חסדים שהתארגנה ב- 1927 והגיעה לפעולה סדירה ב- 1929. בשנתיים הראשונות לקיומה העניקה הקופה 547 הלוואות בסך כולל של 33,710 זלוטי, מהן ניתנו ל- 157 בעלי מלאכה ול- 390 סוחרים זעירים. באותה שנת המשבר הכלכלי הגדול ובחורף שהיה אז קשה מאוד חילקה הקופה לעניי העיר 2 קרונות פחם, 2 קרונות עצים להסקה, קרון תפוחי-אדמה וקרון קמח. בתקופה שבין שתי המלחמות גברה השפעתן של התנועות הציוניות בקרב יהודי ז'ולקייב. בבחירות לסיים ב- 1922 הצביעו בעד הרשימה הלאומית היהודית 1,476 איש מתושבי ז'ולקייב. סניף פועלי ציון, ואחר-כך של התאחדות-פועלי ציון, היה מן החזקים בארגונים הציונים שבעיר. ב- 1925 הוקם לידו קן של ארגון נוער על-שם ב. בורוכוב. בקן השומר הצעיר היו עד 1939 כ- 60-- 70 חברים. מ- 1929 הוקם קן "הנוער הציוני" ושנה לאחר-מכן ארגון בית"ר. המזרחי התארגנה ב- 1922. הקולות בבחירות לקונגרסים הציוניים נתחלקו
מימיה הראשונים של המלחמה הוצפה ז'ולקייב בפליטים יהודים ממערב-פולין. משהתקרב הצבא הגרמני לעיר המשיכו חלק מהפליטים בדרכם מזרחה, ואליהם הצטרפו גם קבוצות של יהודים מקומיים. ב- 18.9.1939 נכנסו הגרמנים לעיר וכבר באותו יום התנכלו ליהודים, הם ואוקראינים מאנשי המקום. בהתאם להסכם בין ברית-המועצות וגרמניה, נכללה ז'ולקייב בתחום השליטה הסובייטית, וב- 23.9.1939 פינו אפוא הגרמנים את העיר. למחרת נראו בה יחידות הצבא האדום. האוכלוסיה היהודית קיבלה את החיילים הסובייטים ברגשות הקלה, לאחר שטעמו מספר ימים את טעמו של הכיבוש הנאצי. אל העיר חזרו גם חלק מהיהודים שנמלטו קודם-לכן מפני הגרמנים. בז'ולקייב היה ריכוז גדול של פליטים יהודים מ- 2 סוגים: פליטים שהגיעו בספטמבר, פליטים שהחליטו להימלט משטח הכיבוש הגרמני ועברו את הסאן בחודשים אוקטובר-נובמבר 1939, על-אף שהסובייטים הערימו קשיים על מעבר הגבול עד לסגירתו המוחלטת, פליטים יהודים מזאמושץ והסביבה, לאחר שהסובייטים העבירו את האיזור הזה לשליטה גרמנית ויהודי היישובים באיזור זה, שהתנסו אף הם מרות בכיבוש הגרמני הקצר, העדיפו לעבור לשטח הסובייטי ומצאו מקלט בז'ולקייב הסמוכה. האוכלוסיה היהודית המקומית הושיטה עזרה רבה לפליטים שסבלו מקשיים בהשגת דיור ועבודה. פעילים יהודים קומוניסטים נטלו חלק במימשל המקומי ובלט מספרם בשורות המיליציה. באביב 1940 נאסרו והוגלו מספר משפחות יהודיות, בעיקר מן השכבה האמידה לשעבר. המסחר הפרטי הופסק כמעט כליל, ובעלי-מלאכה יהודים רובם השתלבו בקואופרטיבים. בסוף יוני 1940 הוגלו מאות פליטים יהודים לפנים ברית-המועצות. יהודי ז'ולקייב הקימו ועד שטיפל במתן עזרה לפליטים הללו עוד בהיותם בתחנת-הרכבת לפני גירושם, וגם אחר-כך נשתמר במידה מסוימת הקשר עמהם במקום גלותם. לקראת פסח תש"א נשלחו לפליטים שהוגלו חבילות מצות ומזון. משפרצה המלחמה בין ברית-המועצות וגרמניה אחזה בהלה את יהודי ז'ולקייב בשל קירבתה אל הגבול. רק מעטים מהם הצליחו לצאת מזרחה עם הסובייטים הנסוגים. אחדים מן הנמלטים נרצחו בדרך בידי האוקראינים המקומיים. ב- 28.6.1941 נכבשה העיר בידי הגרמנים, וכבר למחרת היום הציתו הללו את בית-הכנסת הגדול והעתיק שנבנה עוד בימי סובייסקי. בבית-הסוהר בעיר נמצאו גוויות של אסירים שנרצחו על-ידי הסובייטים לפני נסיגתם, והדבר שימש עילה להתנפלויות של האוקראינים ואף של פולנים על יהודי ז'ולקייב. ביולי 1941 ניתכו על הקהילה שורה של גזירות: חטיפות לעבודת-כפייה, עוצר לילה, איסור לערוך קניות בשוק העירוני ענידת סרט לבן ובו מגן-דוד על הזרוע הימנית, קונטריבוציה בסך 250,000 רובל ו- 5 ק"ג זהב. להבטחת מסירתה של הקונטריבוציה תוך 48 שעות נלקחו מספר בני-ערובה. הפיקוח על ביצוע הגזירות הללו היה נתון בידי המשטרה האוקראינית שהתעללה באוכלוסיה היהודית. באותו חודש הוקם היודראט בהרכב זה: פבוס רובינפלד - יו"ר, אברהם שטריך - סגן יו"ר, וילהלם ליכטנברג, פ. צ'אצ'קס, א. צ'אצ'קס, משה סובול, נתן אפפל, שמעון וולף, משה רוטל, אפרים לנדאו, סנדר ליפשיץ, ישראל שפירא ועוד. במרוצת הזמן חלו חילופי אישים מסוימים ביודנראט. סמוך למועד ארגון היודנראט הוקמה המשטרה היהודית שמנתה תחילה 18 איש, ומפקדה היה חבר היודנראט פ. צ'אצ'קס. על היודנראט והמשטרה היהודית היה למלא בשלב זה אחר הוראות הגרמנים באספקת אנשים לעבודת-כפייה, מסירת חפצי-ערך ופינוי יהודים מבתים שבהם שוכנו קצינים גרמנים. באוגוסט-ספטמבר 1941 נאסרו כמה יהודים שנחשבו לאוהדי המשטר הסובייטי, ואחרי חקירות ועינויים הוצאו להורג. בסתיו 1941 עקרו הגרמנים את המצבות בבית-הקברות היהודי העתיק והשתמשו בהן לסלילת כבישים בעיר ובסביבה. בסוף דצמבר 1941 נצטוו היהודים למסור את כל בגדי הפרווה שברשותם. בחורף 1941- 1942 גברה מצוקת הרעב ובעקבותיה באה גם מגיפת טיפוס. היודנראט, במקביל להיענותו לדרישות הגרמנים, גילה פעילות עניפה להקלת מצוקתה של הקהילה: הוקמו מטבחים ציבוריים, הוגש סעד לנזקקים, אך האמצעים היו מוגבלים ביותר ורק במעט ניתן היה לסייע לסובלים. צוות הרופאים והאחיות בבית-החולים היהודי טיפל בעיקר בחולי טיפוס, כדי לנסות ולצמצם את ממדי המגיפה. אולם גם בתנאים אלה של מאבק על עצם הקיום לא פסקה בז'ולקייב העבודה החינוכית. כ- 30 מורים ארגנו קבוצות של 6- 8 תלמידים, ובחשאי הרביצו תורה בילדי ישראל. הלימודים התקיימו מסוף 1941 ובתחילת 1942. בתחילת 1942 נצטוו הגברים היהודים בז'ולקייב להתייצב בפני ועדה רפואית, לקביעת כושרם לעבודה לפי 3 סוגים: A - כשרים לעבודה פיסית קשה, B - כשרים לעבודה פיסית קלה יותר, C - אינם כשרים לעבודה. חלוקה זו עוררה אי-שקט בקרב קהילת ז'ולקייב כולה, ובמיוחד בקרב הקבוצה האחרונה. ב- 15.3.1942 דרשו הגרמנים מהיודנראט להגיש רשימה של יהודים עובדים ולא-עובדים. כ- 700 איש שברשימת הלא-עובדים, חולים וקשישים, נלקחו מבתיהם, רוכזו בחצר הטירה בעיר ולאחר בדיקת הרשימה וסלקציה נוספת הועברו לתחנת-הרכבת ובקרונות-משא נשלחו לבלז'ץ להשמדה. היודנראט ובני משפחות המגורשים עשו מאמצים להתחקות אחר גורל המשולחים ויעד נסיעתה של הרכבת. הם שלחו אנשים בכיוון בלז'ץ וניסו לקבל ידיעות מאיכרי האיזור הזה. האמת, אף כי חלקית ומעורפלת, על קיום מחנה השמדה בבלז'ץ, נתגלתה להם תוך זמן קצר. זמן-מה לאחר האקציה שבחודש מארס חטפו אנשי האס. אס. 60 יהודים למחנה-העבודה שבלאצקי ליד זלוצ'וב. אחד מהם הצליח להימלט מן המחנה ולחזור לז'ולקייב, הוא היה חולה ואושפז בבית-החולים היהודי. תוך ימים אחדים הגיע לז'ולקייב גרמני ממפקדת המחנה ורצח במקום את הנמלט. נוסף לכך נדרש היודנראט לשלוח ללאצקי אדם אחר במקומו של הנרצח. בקיץ 1942 עברו דרך ז'ולקייב רכבות שהובילו יהודים מכל רחבי גאליציה המזרחית להשמדה במחנה בלז'ץ. מגורשים רבים ניסו לפרוץ בכל הדרכים האפשריות את הקרונות, הרבה מהם נהרגו מיריות הגרמנים והאוקראינים שליוו את הרכבות, או מן החבלות שנחבלו תוך כדי קפיצה בעת הנסיעה. פצועים או אלה שלא נפצעו היו מטרה למצוד מצד האוכלוסיה המקומית לאורך מסילת-הברזל. ואמנם באותה תקופה נראו בז'ולקייב כמה מן הנמלטים מרכבות-המוות. תחילה הוגשה לפצועים עזרה רפואית בבית-החולים היהודי, אך לאחר שהגרמנים החלו לחפש אחרי הבורחים מן הרכבות, הועברו הפצועים לבתים פרטיים. הנמלטים שלא נפגעו הוסתרו אף הם אצל בני הקהילה. היודנראט והמשטרה היהודית נטלו חלק בארגון העזרה לנמלטים. פעולות הצלה אלו נעשו מתוך סיכון רב ולמרות החשש שהגרמנים עלולים להפעיל עונש קולקטיבי על הקהילה כולה. האקציה ההמונית השנייה החלה ב- 22.11.1942. במשך יומיים חטפו הגרמנים והשוטרים האוקראינים יותר מ- 2,000 איש וריכזו אותם בחצר הטירה. מן הנחטפים שהובאו לכאן נמנעו מזון ומים, השומרים התעללו בהם וירו בהם. שעות ארוכות נדרשו האנשים לכרוע ברך, וכל מי שלא עמד בכך נרצח במקום. בסיומה של האקציה הועלו האנשים לרכבת, שהובילה אותם למוות בבלז'ץ וברחובות העיר ובחצר הריכוז היו פזורים כ- 300 גוויות של יהודים שנהרגו במהלך האקציה. יהודי ז'ולקייב, למודי ניסיון מטיפולם ברבים מבני הקהילות האחרות. אשר קפצו מן הרכבות שהובילו אותם לבלז'ץ, הכינו עצמם לקראת אפשרות זו. צעירים לא מעטים נשאו אתם כלי-פריצה למקרה שייתפסו לגירוש ויחליטו להימלט מן הקרונות. ואמנם רבים קפצו מן הרכבת שהובילה את קרבנות האקציה השנייה, וחלקם נהרגו במקום. שרידי קהילת ז'ולקייב השתדלו להחזיר את גופותיהם לעיר ולהביאן לקבר ישראל. רק יחידים הצליחו להינצל ולשוב לז'ולקייב. ב- 1.12.1942 הוקם הגיטו שהקיף את הרחובות סובייסקי, פרץ, רייך, סניצארסקה, צד שמאל של הכיכר הדומיניקאנית. לגיטו הוכנסו גם יהודי היישובים הסמוכים: קוליקוב, מוסטי-ויילקיה, דוברושיצה וגלינסק. בזמן ההעברה לגיטו נשדד רכושם של היהודים. בגיטו עצמו הצפיפות היתה גדולה, והאנשים שוכנו גם בקלויזים של חסידי בלז וז'ידיצ'וב. בכל חדר התגוררו בממוצע יותר מ- 10 נפשות ובלא תנאים סאניטאריים כלשהם. הגיטו הוקף גדר-תיל. היציאה ממנו נאסרה, על גבולותיו ושעריו שמרו מבחוץ השוטרים הגרמנים והאוקראינים, ומבפנים - השוטרים היהודים. רק קבוצות עובדים היו יוצאות במאורגן ובליווי שומרים לעבודה בעיר ובסביבתה. מצב זה הגביר את הרעב, ומגיפת הטיפוס התחדשה ביתר שאת. מספר הנפטרים ממחלה זו עלה על 20 ליום. בחורף 1942- 1943 ברחו יחידים מן הגיטו, וניסו להציל את חייהם באמצעות "ניירות אריים" או למצוא מחסה אצל מכרים נוצרים. ואמנם נמצאו בז'ולקייב נוצרים אחדים שהיו נכונים להעניק מקלט ליהודים. כך, למשל, הסתירה משפחתו של ואלנטי בק 18 יהודים, תוך סיכון מתמיד. גם בגיטו עצמו בנו היהודים מחבואים על מנת להסתתר בהם בעת האקציות. בראשית 1943 חילקו הגרמנים את העובדים היהודים ל- 2 קבוצות: העובדים במפעלים לייצור מלחמתי והמועסקים על-ידי הצבא הגרמני במחנות. רבים ניסו להתקבל לקבוצות אלו בתקווה שיש בהן משום חסינות מפני גירושים להשמדה. אולם האקציות של מארס 1943 הוכיחו, שמלאכת ההשמדה של יהודי ז'ולקייב נמשכה. ב- 15.3.1943 הודיעו הגרמנים על מיפקד כל הגברים הכשרים לעבודה לצורך בדיקת אישורים ממקומות-העבודה. באיצטדיון "סוקול" נאספו כ- 600 איש. לפתע הקיפו את המקום יחידות המשטרה ובמגרש נראה גם וילהאוס - אחד ממפקדי מחנה יאנובסקה בלבוב. האנשים הועברו במכוניות-משא ובליווי "האסקארים" (יחידות שהורכבו משבויי-המלחמה הסובייטים, ששיתפו פעולה עם הגרמנים והועסקו בשמירה על מחנות העבודה והמוות) למחנה יאנובסקה, שם שותפו בגורל כלואי מחנה זה. ב- 25.3.1943 הוחל בחיסול הגיטו. הגרמנים ועוזריהם סרקו בשיטתיות את השטח, האנשים הוצאו מבתיהם ורוכזו בכיכר הדומיניקאנית. מצוידים בגרזנים הרסו הגרמנים והאוקראינים קירות ורצפות לגילוי מחבואים. חלק מן המסתתרים שנתגלו נרצחו במקום. היו גם נסיונות לברוח אל מחוץ לגיטו, אך גם שם חיכו לנמלטים שוטרים וקבוצות מבין האוכלוסיה המקומית שהשתתפו באופן פעיל בתפיסת הבורחים ואף במלאכת הרצח. מתוך המרוכזים בכיכר הוצאו כ- 100 גברים ו- 70 נשים, והם נשלחו למחנה יאנובסקה. כן הופרדו כ- 60 בעלי-מקצוע והם שוכנו במחנה-העבודה שהוקם בשבילם בעיר ברחוב סובייסקי. כל הנותרים הובלו ליער "בורק", במרחק של כ- 3 ק"מ מן העיר, ונרצחו ביריות בבורות. באקציה זו מצאו את מותם האחרונים מאנשי היודנראט והמשטרה היהודית. קבוצת עובדים שנשארה עדיין ב"מחנה העבודה" בעיר או כפי שכונה "הבלוק היהודי", הועסקה במלאכות שונות בשביל הגרמנים, אך בעיקר בניקוי הרחובות ובסידור המטלטלין שנשארו בגיטו. גם אחרי אקציית החיסול המשיכו אנשי המשטרה הגרמנית והאוקראינים בחיפושים אחר מסתתרים בין חורבות הגיטו, ואכן מדי פעם נתגלו מחבואים נוספים. ישנן עדויות על כך, שבמקרים מסוימים היתה התנגדות פיסית של יושבי הבונקרים לרוצחיהם. ב- 10.7.1943 חוסל גם מחנה העבודה, וכ- 40 מכלואיו האחרונים נרצחו אף הם ביער בורק. העיר הוכרזה רשמית "יודנריין". ואף-על-פי-כן בכל התקופה מיולי 1943 ועד לשחרור העיר בידי הסובייטים ב- 23.7.1944 נמשך עדיין המצוד אחר השרידים של יהודי ז'ולקייב שהסתתרו בעיר וביערות בסביבה. הגרמנים היו מרכזים את היהודים שנתגלו, וכאשר הקבוצה נראתה בעיניהם גדולה דייה, הם הוצאו להורג בבית-הקברות היהודי. בסתיו 1943 הועברו מספר קבוצות אחדות מסוג זה למחנה יאנובסקה. אחרי השחרור נמצאו בז'ולקייב כ- 70 ניצולים. כן התאספו בעיר בודדים מיישובי הסביבה שנשארו בחיים. בסוף 1944 חיתה שארית פליטה זו בפחד מתמיד מפני כנופיות הלאומנים האוקראינים "באנדרה", שפעלו בסביבות העיר. ואמנם יהודיה אחת נרצחה בידיהם. גם יהודי ז'ולקייב, שעשו בשנות המלחמה בברית-המועצות וחזרו אליה בסוף 1944 וראשית 1945, לא שהו זמן רב, יחד עם אחרוני הקהילה המשיכו בדרכם לפולין, ומשם לארץ-ישראל, למדינות במערב-אירופה ואל ארצות-הברית
ז'ולקייב נבנתה כעיר מבצר בסוף המאה ה- 16 סמוך לכפר ויניקי, אחוזתם של בני משפחת האצולה ז'ולקייבסקי (מוצאה מכפר ז'ולקייב בחבל חלם, ומכאן שם המשפחה). ב- 1603 העניק המלך לעיר כתב-קיום ומעמד של עיר. בעת ההיא היתה ז'ולקייב מאוכלסת פולנים, רותנים, ארמנים, טאטארים ויהודים, ומקום מגוריהם בתוך המבצר וכן בשני הפרברים מחוצה לו. מ- 1637 עברה ז'ולקייב לבעלותה של משפחת האצולה סובייסקי המחותנת למשפחת ז'ולקייבסקי, וממנה קיבלה בירושה ב- 1661 יאן סובייסקי שהוכתר ב- 1674 למלך פולין. ב- 1740 נמכרה ז'ולקייב יחד עם עיירות פרטיות נוספות וכפרים לנסיך ראדז'יביל, והיא נשארה בבעלות משפחתו עד 1787. מ- 1772, עם הכיבוש האוסטרי וביטול החוק המאגדבורגי של הערים הוכרזה ז'ולקייב לעיר-הנפה. ב- 1809 נכנס לז'ולקייב לזמן קצר הצבא הפולני של נסיכות וארשה. ב- 1914 כבשו את ז'ולקייב החיילות הרוסים שעשו בה עד 1915, שבה בשנה נכבשה שוב בידי הצבא האוסטרי. מאוקטובר 1918 עד יוני 1919 היתה ז'ולקייב תחת השלטון של הרפובליקה האוקראינית המערבית ומאותו זמן התחיל שלטונה של הרפובליקה הפולנית המחודשת. מיום היווסדה, ובעיקר במאה ה- 17, סבלה העיר מפלישות הטאטארים. ב- 1648 צרו עליה הקוזאקים ונסוגו ממנה לאחר שקיבלו דמי-פדיון בסך 22,000 זהובים. ב- 1655 פלשו אליה הקוזאקים ושדדוה; ב- 1675 כבשוה לזמן מה התורכים. מתחילת המאה ה- 18 ועד לסיפוחה של העיר לאוסטריה ב- 1772 עברו דרכה צבאות השוודים, הקוזאקים והרוסים ופגעו באוכלוסייתה. במשך קיומה סבלה העיר מהטלת מיסים והחרמת רכוש, מדליקות (הגדולות בהן היו ב- 1691 וב- 1838) וממגיפות (הגדולה ב- 1770 והפילה מאות חללים). פיתוחה של ז'ולקייב חל בזמן בעלותה של משפחת ז'ולקייבסקי ושיגשוגה בתקופת הבעלות של משפחת סובייסקי, ובעיקר בזמנו של המלך יאן סובייסקי. העיר מלאה אז סוחרים ובעלי-מלאכה, וחשיבותה בתוך שאר ערי רייסן הלכה וגדלה. ייתכן שיישוב יהודי קטן התקיים קודם להכרזת הכפר ויניקי לעיר ז'ולקייב. בבית-העלמין שבז'ולקייב נמצאה עוד במאה ה- 20 מצבה מ- 1640. ב- 1600 התיר בעלי-העיר ההטמאן סטאניסלאב ז'ולקייבסקי ליהודים (רובם היו יוצאי לבוב), להתיישב בז'ולקייב, לבנות בית-תפילה ובית-מרחץ וקבע את שטח מגוריהם ליד שער החומה, ובשטח זה רשאים היו לבנות בתים. בהשפעת סוכנו של בעל-העיר, ישראל בן-יוסף המכונה איידליס, ומאחר שהיה מעוניין בהשתקעות היהודים בז'ולקייב, העניק להם ז'ולקייבסקי ב- 1616 כתב-זכויות, שלפיו אושרו שוב הקמתם של בית-כנסת ומקווה והוקצה שטח לבית-עלמין. כן הבטיח להם את הרשות לעסוק בכל ענפי המסחר, בדומה לנוצרים. אולם בעת ההיא נתמנה ז'ולקייבסקי להטמאן הממלכה, ולרגל עיסוקיו נעדר חודשים ושנים מז'ולקייב. בהיעדרו ניהלה אשתו רגינה את ענייני העיר. בהיותה חניכת הישועים ובהשפעתם ניסתה רגינה להגביל את גידול היישוב היהודי והטילה מיסים מיוחדים על כל יהודי הבא להשתקע בז'ולקייב. כן הגבילה את זכותם לקנות בתים מידי נוצרים. אחרי מותם של ההטמאן ושל אשתו עברה העיר (1634) לזכות חתנם סטאניסלאב דנילוביץ, הווייבודה של מדינת רייסן דאז. האחרון אישר את כל זכויותיהם של יהודי ז'ולקייב, שקיבלו מידי הבעלים הקודמים, אף הרחיבן (הרחבת שטח המגורים, אישור לבניית בית-כנסת מאבן ועוד). כתב-זכויות זה הניח את היסוד לגידול מזורז של היישוב היהודי בז'ולקייב. לפני מתן זכויות אלו, ב- 1628, היו בידי היהודים 21 בתים, ואילו ב- 1680, על אף השריפה שפקדה את העיר ב- 1645, וחרף מאורעות ת"ח ות"ט, עלה מספר הבתים שבבעלות היהודים עד 270 בכל חלקי העיר. זרם היהודים המשתקעים בז'ולקייב גבר אחרי ת"ח ות"ט, בייחוד על חשבון קהילת לבוב שרבים נטשוה בשל הצפיפות ששררה בה ובשל הידרדרות כלכלתה. בימי בעלותו של יאן סובייסקי על העיר ובעיקר מזמן הכתרתו למלך פולין, התפתחה העיר ועלתה מעיירה פרובינציאלית למעלת עיר ומרכז פוליטי. המלך, ואחר-כך יורשיו, נטו חסד ליהודים וזיכום בכמה וכמה כתבי-זכויות (ב- 1664, 1657, 1687, 1691, 1693) שהרחיבו את בסיסם החוקי בז'ולקייב. בין היתר הותר ליהודים להיות נוכחים בבחירות הוויט ואושרה גם בניית בית-הכנסת הגדול. לשיגשוגה של קהילת ז'ולקייב בתקופת סובייסקי תרמו הרבה רופאו האישי של, המלך, והמוכסן יעקב-בצלאל בן נתן. הדוקטור.שמחה הוזמן על-ידי המלך, שעה שהלה נתקף ב- 1670 במחלה קשה, לעבור לגור מלבוב לז'ולקייב. בשהותו בז'ולקייב (עד 1696) היה מראשי הקהילה ונודע בבקיאותו כרופא וכן בלמדנותו בתורה ובחכמות חיצוניות. את השפעתו בחצר המלך ידע לנצל לטובת בני קהילתו. יעקב-בצלאל בן נתן שימש, כאמור, מוכסן של המלך על תחנות-המכס ובתפקיד זה פיקח על תחנות-המכס ברייסן, ווהלין ופודוליה. על עושרו הרב תעיד העובדה, שבימי המלחמות נגד התורכים תרם בצלאל לצורכי הממלכה 400,000 זהובים. לא יפלא אפוא, ששתדלנותו בענייני היהודים בכלל וקהילת ז'ולקייב בפרט נשאה פרי. עם מכירת ז'ולקייב למשפחת הנסיכים לבית ראדז'יביל ב- 1740 אושרו ליהודים גם מטעמם כל כתבי-הזכויות הקודמים. אולם תקופת בעלותם על העיר חלה בעת ה"ריאקציה הקאתולית" בפולין כולה, שאותותיה הרגישו על בשרם גם יהודי ז'ולקייב. אז גברו הסכסוכים בין העיריה והקהילה היהודית. העירונים ניסו לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר והמלאכה, על היהודים נאסר להעסיק משרתים נוצרים, לעבוד בימי א' ובחגאות, להימצא ברחובות בשעת תהלוכות כנסייתיות. כן הוטלו עליהם מיסים נוספים בשביל העיריה ותשלום שנתי מיוחד לכנסייה. עקיפת החוקים האלה עלתה ליהודי ז'ולקייב במאמץ רב ובחובות גדולים אצל המלווים (העירונים, הכמורה והאצולה שבסביבה). ב- 1750 עלו חובות הקהילה והגיעו ליותר מ- 100,000 זהובים. לירידה במצבה הכלכלי של הקהילה היהודית בז'ולקייב גרמו בעת ההיא חניות הצבאות השונים שעברו בעיר. הקהילה נתחייבה לכלכלם, ופעמים שרכושם של היהודים הוחרם סתם כך בידי החיילים. ראשוני המתיישבים היהודים בז'ולקייב היו כנראה מוכסים, חוכרים ומלווים, וקצתם סוחרים. עם התפתחותה של העיר התרחב גם היקף פעולותיהם הכלכליות של היהודים, ורובם שלחו את ידם במסחר, בעיקר בסחר במיצרכי-מזון, אריגים, עורות, פרוות, בגדים וכובעים. מיעוט קטן של יהודים עסק גם בסחר עצים ובעיבודם. במאה ה- 18 עסקו יהודים בסחר-חוץ; נציגי ז'ולקייב הופיעו בירידים בברסלאו ולייפציג, וסוחרי תבואה יהודים ייצאו את סחורתם לחוץ-לארץ דרך דאנציג. בידי היהודים נמצאו על-פי-רוב מלאכת ייצור משקאות ומזיגתן ייצור ושיווק הבירה והתמד שלטיבם יצאו מוניטין בכל הארץ. מסוף המאה ה- 17 ובעיקר במאה ה- 18 גדל מספר בעלי-המלאכה בקרב היהודים. הקצבים, האופים, החייטים והפרוונים היו מאורגנים בחברות משלהם, אולם על-פי החוק הוטל עליהם לשלם סכומים קבועים לגילדות של בעלי-המלאכה הנוצרים. היו גם צורפים , יוצקי פליז, פחחים, כובענים ועושי אוהלים ואלה נודעו בפולין כולה כמומחים מעולים. בתקופת הירידה הכלכלית, ערב חלוקת פולין, ירד מספר העוסקים בכל משלחי-היד. מתוך 431 כשרים לעבודה נמצאו בז'ולקייב רק 263 בעלי מקצוע או עיסוק של קבע, מהם עסקו במסחר ובתעשייה - 58, במוזגנות ובחכירה - 28, במלאכה - 129, בשירותים ובעבודה שכירה - 8; כלי-קודש ופקידי הקהילה - 44. עד 1626 היתה ז'ולקייב סניף של קהילת לבוב, ולאחרונה היתה אף הזכות להעניק רשות להתיישב בז'ולקייב, לעסוק בפרנסות מסוימות; היא גם קבעה את סכומי המיסים של כל אחד ואחד מתושבי ז'ולקייב. באותה שנה הוקמה הקהילה העצמאית של ז'ולקייב ונתקבל בה הרב הראשון, ר' יחזקאל-יששכר בן חנוך-אברהם, שכיהן בתפקידו עד 1637. מראשית קיומו של היישוב היהודי בז'ולקייב התקיים בו בית-תפילה. עם ביסוסו של היישוב הוקם ב- 1626 בית-הכנסת, אולם כעבור מספר שנים לא הספיק לצורכי האוכלוסים ההולכים ומתרבים וב- 1635 נתקבל אישור מאת בעל-העיר דאז לבנות בית-כנסת חדש. ב- 1662 נתנה גם הכנסייה את הרשיון הדרוש ואמנם הבניין הושלם ב- 1690- 1691. הוא נבנה בסגנון הרנסאנס הפולני, בצורת מבצר עם חומת-מגן, והקמרון בפנים נשען על עמודים מוזהבים. סמלי פולין ובית סובייסקי, שנקבעו בפנים בית-הכנסת, נתקיימו בו עוד בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם. תחילה קברו יהודי ז'ולקייב את מתיהם בבית-העלמין בלבוב. מ- 1610 התחילו להשתמש בבית-העלמין שהיה קיים עוד לפני הקמת העיר בכפר ויניקי. עם עצמאותה של הקהילה קודש באישורו של בעל-העיר בית-עלמין במקום, שהורחב אחר-כך ב- 1696, ובמרוצת השנים סופחו אליו לפי הצורך חלקות-שדה נוספות. בית-החולים (ההקדש) הוקם סמוך לבית-הקהילה ולבית-המרחץ במחצית הראשונה של המאה ה- 17. עבדו בו מטעם הקהילה רופאים-חובשים, ומזמן לזמן גם רופאים מוסמכים ואף ידועי-שם, כגון הד"ר מיכאל בן-ישראל, המכונה "חשמן", וד"ר עמנואל דה יונה רופאו האישי של המלך. הקהילה החזיקה, כנראה, גם בית-מרקחת וידועים שמות הרוקחים מהמאה ה- 18, בין השאר משה, המכונה "אפטייקר". תשומת-לב מיוחדת הקדישה הקהילה להחזקתם של מלמדים. מן המחצית השנייה של המאה ה- 17 התקיימה בז'ולקייב ישיבה ובה כ- 20 בחורים. בתקנות מ- 1690 חויבו בעלי-הבתים לכלכל על שולחנותיהם 18 בחורי-ישיבה. כן התקיימו בז'ולקייב מוסדות-צדקה. גבאי ארץ-ישראל אספו תרומות למען עניי הארץ. בז'ולקייב ביקרו אף שליחי ארץ-ישראל; ב- 1683- 1693 שהה בז'ולקייב השליח מחברון ר' אברהם קינקי וב- 1746 - השליח מצידון ר' שלמה אשכנזי. עם ביסוסה של קהילת ז'ולקייב כקהילה עצמאית גדלה השפעתם של ראשי הקהילה ורבניה גם בוועד המדינה. קהילת ז'ולקייב היתה בין המתמרדות הראשונות נגד מרותה של לבוב. למן המחצית השנייה של המאה ה- 17 השתתפו נציגי ז'ולקייב בכינוסי ועד מדינת רייסן בקוליקוב, בוברקה, ברודי ובמקומות אחרים וקולם היה לעתים המכריע בקבלת החלטות ותקנות. בתחילת המאה ה- 18 אף נבחרו נציגי ז'ולקייב לתפקיד פריס ראשון של הוועד, או לרב המדינה (הפרנס איסר מרקוביץ ורב המדינה ר' יצחק בן צבי לנדא אף העבירו את מושב רבנות המדינה לז'ולקייב). בוועד דד"א השתתפו גם נציגי ז'ולקייב, ב- 1666 משה בן אהרן מז'ולקווא, ב- 1724- 1731 יצחק בן צבי הירש לנדא. בשלהי המאה ה- 17 פתח בז'ולקייב בית-דפוס המדפיס הנודע אורי פייבוש הלוי מאמסטרדם, ומאז היתה ז'ולקייב לאחד משלושת מרכזי הטיפוגראפיה העברית בפולין (לובלין, קראקא וז'לקייב). כבר ב- 1692 הודפס בז'ולקייב סידור תפילות והספר "דרך ים התלמוד". במאה ה- 18 חילקו ביניהם יורשיו של אורי פייבוש את המפעל ובכך נתקיימו בעיר שני בתי-דפוס עבריים ובהם 8 מכבשי-דפוס. עבדו בהם 8 סדרים, חרט ושני כורכי-ספרים. לדברי-הדפוס שהודפסו בז'ולקווא יצאו מוניטין בכל רחבי פולין ומחוצה לה. זמן מה שימש מגיה בבית-הדפוס אליזער פאוויר, סופר הקהילה בז'ולקייב, שתרגם ליידיש מדוברת את המחזה "גדולת יוסף", חלק מ"מעשה בוך" ו"שבחי הבעש"ט". לקהילת ז'ולקייב הוסיפו פאר וכבוד רבניה, רובם מגדולי התורה של התקופה. עם. החשובים שבהם נמנים: ר' יצחק מאיר תאומים פרנקל (מ- 1670 עד 1680), שהיה גם בקי בחכמות חיצוניות ובעיקר בחכמת הרפואה. ממנו קיבל ב- 1680 ר' הילל בן נפתלי הירץ, קודם-לכן רבן של קהילות אה"ו, אחרי בואו לפולין רב בוועד דד"א. בז'ולקייב ישב עד פטירתו ב- 1690 ובה סיים את חיבורו "בית הלל". אחריו שימשו ברבנות ר' יוסף-יששכר-בר בן הקדוש עובדיה (עד 1697), מ- 1699 - ר' אברהם אבלי ב"ר מרדכי; ר' יצחק סגל לנדא ב"ר צבי הירש (בשנים 1735- 1753 נבחר, כאמור, לרב המדינה). ב- 1743 נתקבל לרב בז'ולקייב ר' פנחס-משה ב"ר אברהם, בנו של פרנס דד"א, ואף הוא היה פעיל בוועד דד"א ובוועד הגליל לבוב. ב- 1747 נבחר לרב בז'ולקייב ר' שמשון ב"ר יעקב מיזלש, כדי שימלא את מקומו של ר' פנחס הנ"ל, שהיה טרוד בענייני הוועד דד"א. בשנים 1763- 1772 שימש ברבנות ז'ולקייב ר' אברהם מרדכי בן ישראל היילפרין, קודם-לכן רבה של ורונקי. מלבד רבניה נודעה קהילת ז'ולקייב גם בדייניה, מגידיה וראשי-הישיבה שלה. בז'ולקייב ישבו ופעלו כמה מאוהדי שבתי צבי הנודעים: חיים מלאך, מרדכי בן יהודה לייב אשכנזי , יצחק קיידאנר, פישל מזלוצ'וב. התנועה הפרנקיסטית לא הכתה שורשים בז'ולקייב. אחרי הוויכוח בלבוב ב- 1759 עם הפראנקיסטים, נמצאו בין הממירים את דתם רק 2 מז'ולקייב ושמותיהם אחרי השמד - פאולוס ז'ולטנובסקי ומריאנה פיוטרובסקה. בעשורים האחרונים שלפני חלוקת פולין ירדה קרנה של קהילת ז'ולקייב ויעידו על כך תקציבי הקהילה שגרעונם הלך וגדל משנה לשנה. ב- 1750 הקציבה הקהילה כמחצית מהוצאותיה בסך של 10,572 זהובים לסילוק החובות והריבית, וכ- 1,000 זהובים בלבד לצורכי סעד וצדקה. יתר הכספים נועדו לסילוק המיסים לסוגיהם ולכל מיני תשלומים לבעל-העיר, לפיקודיו לכנסייה
התקופה האוסטרית נפתחה ליהודי ז'ולקייב לאחר שנות השפל שפקדו את כלכלתם ולאחר הסבל שנגרם להם בעקבות פלישות צבאיות שונות (של הרוסים ב- 1763, הקונפדראטים ב- 1770, ושוב הרוסים באותה שנה). מצבה הכספי של הקהילה היה ירוד, חובותיה לכנסיות ולמנזרים בלבד עלו על 12,000 זהובים, והריבית דריבית גדלה מדי שנה. המיסים הכבדים, שהטילו השלטונות האוסטריים בכל גאליציה, היה למעמסה גם על קהילת ז'ולקייב. מחוסר יכולת לסלק את חובותיה הוצא נגדה ב- 1780 צו-עיקול, שנדחה אחרי השתדלויות רבות. ב- 1790, לאחר ששילמה הקהילה ע"ח החוב 4,409 פלורין נשארה עדיין חייבת 8,334 פלורין, שגם על סכום זה הלכה וגדלה הריבית. את יהודי ז'ולקייב פקדו גם שאר הגזירות של "תקנת היהודים" מטעם השלטונות, כגון הגבלת ייצור המשקאות ושיווקם (נשללה פרנסתם של מוזגים יהודים, ורק בסוף שנות ה- 30 של המאה ה- 19 שככה הגזירה); קהילת ז'ולקייב חויבה במימון התיישבותן בכפר של 11 משפחות בסכום של 250 פלורין לכל משפחה, ולמעשה כעבור 20 שנה נותרו מהן רק 2 משפחות שהתפרנסו מחקלאות. כן הוקם בז'ולקייב בית-ספר מיסודו של הרץ הומברג, ומימונו בא לו ממס-הנרות בבית-הספר ביקרו תלמידים מעטים, ובשנת ביטולו (1806) יחידים בלבד. תפקידיה של הקהילה נצטמצמו לצורכי דת בלבד, ובז'ולקייב שהיתה אז לעיר-נפה מונה רב המקום לרב הנפה "קרייזראבינר". ב- 1833 פרצה בעיר שריפה שהחריבה את רוב הבתים היהודים ובכללם בית-החולים (ההקדש) ששוקם כעבור מספר שנים והיה לבית-חולים מודרני. בתקופת "אביב העמים" תלו יהודי ז'ולקייב, כשבשאר קהילות גאליציה, תקוות רבות ב"ישועה" שתצמח מן המהפיכה. קהילת ז'ולקייב היתה בין החותמות על העצומות אל הפארלאמנט ואל הקיסר בדבר ביטול ההגבלות על יהודי גאליציה, ובעיקר בדבר ביטול המיסוי המיוחד. ב- 1848 נתמנו 3 יהודים כחברי המועצה העירונית. ב"גבארדיה הלאומית" בז'ולקייב, שהוקמה ב- 1848, השתתפו כ- 100 יהודים ובראשם סגן. הפולנים תושבי המקום גילו בשנות המהפיכה נטייה לקרב את היהודים בז'ולקייב ולשתפם במאבק על הרחבת האוטונומיה של גאליציה, אולם מרבית היהודים שומרי מסורת וחסידים, שיטתם היתה "דינא דמלכותא דינא", ועל כן התייחסו באדישות לפוליטיקה בכלל ולשאיפותיהם של הפולנים בפרט. כידוע, נמשך תהליך ביטול ההגבלות על היהודים עד 1867- 1868, שנה בה הוענק שוויון-זכויות ליהודי גאליציה. אלא שגם אקט זה לא שינה בהרבה את חייהם של יהודי ז'ולקייב וקהילתם שלמן המחצית הראשונה של המאה ה- 18 ועד לסוף קיומה לא חזרה לקדמותה המפוארת של תקופת סובייסקי. משנות ה- 70 של המאה ה- 19 ועד 1939 לא גדלה האוכלוסיה היהודית בז'ולקייב וחלו בה רק תנודות קלות. בתקופה האוסטרית עמדה כלכלתה של ז'ולקייב בכלל ושל יהודיה בפרט בסימן של קיפאון ואף של ירידה יחסית. אמנם רוב הסוחרים הסיטונאים המשיכו להיות יהודים, אולם מעטים עסקו במסחר בהיקף רחב. ב- 1820 נמצאו בנפה כולה (רובם ישבו בז'ולקייב גופא) 9 סוחרים סיטונאים, בעלי בתי-מסחר עם רשיון, 8 יוצקי-שמרים, 4 סוחרי- בקר, 4 סוחרי-תמד, 5 עושי-גריסים, 4 סוחרי-ספרים. הסוחרים הקמעונאים והרוכלים, והם רוב-רובם של כלל הסוחרים, נלחמו קשה על קיומם. במחוז ז'ולקייב נמצאו אז 236 בעלי-מלאכה יהודים (חייטים, פרוונים, שזרים, מדפיסים וכן בעלי-מלאכה יחידים במקצועות אחרים). גם הם נאבקו קשה על פרנסתם הדחוקה. מצב זה לא נשתנה כמעט עד פרוץ מלחמת-העולם הראשונה, להוציא הגידול שחל במספר הפרוונים בסוף המאה ה- 19, שבמלאכתם הצטיינה ז'ולקייב ולטיב עבודתם יצאו מוניטין בגאליציה כולה. בית-חרושת לזכוכית בבעלות יהודית, שהוקם בסוף המאה, העסיק פועלים מעטים, נסגר לכמה שנים וחידש את פעולתו רק ב- 1912. בתי-דפוס עבריים, שנתקיימו בז'ולקייב במאה ה- 18 הועברו בסוף מאה זו על-פי פקודת השלטונות האוסטריים ללבוב. ב- 1858 הקימו שני מדפיסים מלבוב דוב-בריש לוריא וזלמן-לייב פליקר, בית-דפוס בז'ולקייב. שמואל-פנחס שטילר הקים בית-דפוס שני. ב- 1862 נוסד על-ידי יוסף צבי בלבן בית-דפוס שלישי. מפעלים אלה לא נתקיימו זמן רב שכן לא עמדו בתחרות עם בתי-הדפוס הגדולים בלבוב. ב- 1907 יסדה החברה הווינאית לעזרת יהודי גאליציה סדנא לתפירת כל מיני רשתות לבגדי נשים והועסקו בה כתריסר נערות. בסוף המאה ה- 18 ובתחילת ה- 19 הנהיגו את הקהילה פרנסים מבין "בעלי המאה" (חוכרים וסוחרים סיטונאים). על אף שתפקידים הוגבל לענייני דת ולמירשם האוכלוסים בלבד היה עליהם לפתור גם בעיות קשות כגון סילוק החובות, המיסוי היהודי, אפליה בייצור ובשיווק המשקאות, הגיוס לצבא, ההתיישבות החקלאית, ההשכלה-מטעם וביטול הלבוש המסורתי היהודי. בשנות ה- 20 למאה ה- 19 התחילה החסידות מתפשטת בערים ובעיירות בסביבות ז'ולקייב, אולם בז'ולקייב גופא טרם היכתה שורש. ראשי הקהילה היו ממחנה המתנגדים. גם הרבנים שכיהנו בז'ולקייב מתחילת הכיבוש האוסטרי, ר' משה צבי הירש ב"ר שמעון מיזלש (כיהן בז'ולקייב מ- 1757 עד 1803) ואחריו ר' יעקב אורנשטיין בז'ולקייב( - 1816- 1828), לא נטו אחרי החסידות. בז'ולקייב כבר נמצא אז חוג מצומצם של משכילים (מהם ברוך צבי נייא, מורה בבית-הספר מיסודו של ה. הומברג בז'ולקייב, בעל בית-הדפוס גרשם לטריס) ומ- 1798 השתקע בעיר בהיותו אז בן 14 נחמן קרוכמל, לעתיד אחד האישים הדגולים וממניחי יסוד להשכלה בגאליציה. רנ"ק למד ויצר בז'ולקייב, בה ישב עד 1836 כשעבר לעיר-מולדתו ברודי. ביתו בז'ולקייב הפך לבית-ועד לא רק למשכילי ז'ולקייב אלא גם לחוג הרחב של משכילי גאליציה באותם הימים, שבאו לבקרו ולשתות מתורתו. מ- 1821 עמד כנראה רנ"ק בראש הקהילה והשפיע הרבה על מהלכיה. הודות ליוזמתו נבחר ב- 1829 לרבה של ז'ולקייב והנפה ר' צבי-הירש חיות, הרב הראשון והיחיד בזמנו שעמד בבחינות האוניברסיטה בלבוב וקיבל את התואר מאגיסטר לפילוסופיה; ר' צבי-הירש עבר ב- 1852 לכהן בקאליש. מלבד שני ענקי-ההשכלה הנ"ל יש למנות עם משכילי ז'ולקייב את שמשון בלוך (יליד קוליקוב הסמוכה) שישב מספר שנים בז'ולקייב, הסופר מאיר לטריס (בנו של המדפיס גרשם לטריס) שלמד אצל רנ"ק ספרות עברית, לייבוש אפפל בעל השכלה תורנית וחילונית, המשורר אברהם גולדברג (פרסם שיריו ב"ביכורי העיתים", ב"כרם חמד" ו"כוכב יצחק"), ואחרון המשכילים בדור ההוא בז'ולקייב, מאיר יהודה מימון (פירסם בכתבי-עת עבריים מאמרים ותרגומי שירים מפרי-עטו). בזכותו של רנ"ק וקבוצת המשכילים שהתרכזו סביבו נחשבה ז'ולקייב למרכז חשוב של ההשכלה בגאליציה בעת ההיא, לצדן של לבוב, טארנופול וברודי. ב- 1855 חזר ר' צבי הירש חיות לז'ולקייב, כיהן זמן קצר ברבנות עד פטירתו באותה שנה. גם יורש כסאו ר' שמואל ב"ר יואל ואלדברג, שנבחר ב- 1857 היה למדן ומשביל, מחברם של "עטרת שושנים", "דברי שמואל" , "אמרי דעת" (פרסם גם מאמרים ב"המגיד"). בזמנו כבר היו החסידים (בעיקר חסידי בלז וכן חסידי ז'ידיצ'וב) לגורם חשוב בציבור היהודי, וניסו אף, אם בי ללא הצלחה, למנוע את בחירתו של ר' שמשון הורוויץ מייזלש, שנתמך על-ידי "הנאורים" והמתנדים, לרבה של ז'ולקייב. אחרי המחלוקת, שהגיעה אף לקטטות ולהתערבות הז'אנדארמיה, נבחר ר' שמשון הורוויץ. הוא כיהן בז'ולקייב עד 1879; ממנו קיבל ר' חיים-לייב הורוויץ, וב- 1905 ישב על כס הרבנות בז'ולקייב ר' פנחס-שמשון-אלימלך רימלט, קודם-לכן רבה של חירוב. בסוף המאה ה- 19 ובתחילת ה- 20 הורכבה הנהלת הקהילה בהשפעת החסידים וה"נאורים". בין ראשי הקהילה ראוי לציין את איגנאצי צוקר, מראשי המתבוללים בז'ולקייב, השתתף במרד פולני ב- 1863 ואף הצטיין בקרבות. ביתו היה מרכז לתנועה הפולנית הלאומית בעיר. בשנים 1904- 1911 היה ראש קהילת ז'ולקייב. בבחירות לעיריה שהתקיימו ב- 1874 לפי התקנון החדש, נבחרו 12 יהודים מתוך כלל 30 המאנדאטים. אחוז דומה נשמר גם בבחירות שלאחר-מכן, עד 1918. עוד בשנות ה- 80 למאה ה- 19 נמצא בז'ולקייב חוג משכילים, אוהדי הרעיון הציוני. ב- 1891 החליטה החברה לצדקה "פועלי צדק" להטצרף לתנועה הציונית. ב- 1902 או ב- 1903 הוקם בז'ולקייב האיגוד הציוני בשם "דורשי שלום ציון", וב- 1905 סניף פועלי ציון שארגן ב- 1910 איגוד מקצועי של פרוונים. ב- 1907 התארגן הנוער הדתי באיגוד ציוני השחר. ראשוני הציונים בז'ולקייב נתקלו בהתנגדות חריפה מצד החסידים וה"נאורים" גם יחד, ולפיכך נתקשו להקים בית-ספר עברי. אולם פעולות ההסברה (הרצאות פופולאריות) של הציונים נשאו פרי וגדלה השפעתם בקרב היישוב היהודי בז'ולקייב. בבחירות לעיריה ב- 1914 זכו הציונים ב- 4 מאנדאטים. באוגוסט 1914 כבשו הצבאות הרוסיים את ז'ולקייב ומצאוה כמעט ריקה מיהודים, אשר הצליחו להימלט ממנה קודם לפלישתם. ייתכן שבחיל המצב של ז'ולקייב לא נמצאו יחידות של הקוזאקים, שכן לא נמסר על מעשי שוד ואונס של יהודים כבשאר ערי גאליציה. במאי 1915, עם שובו של הצבא האוסטרי לז'ולקייב, חזרו חיי העיר, ובתוכם חיי היהודים, למסלולם הרגיל. בתנאי כלכלה משותקת ששררו אז חודשה פעילות הקהילה. ב- 1918 התארגן שוב האיגוד הציוני "דורשי שלום ציון" וקבע שיעורים ללימוד השפה העברית, שבהם השתתפו כ- 80 בני נוער. מנובמבר 1918 ועד יוני 1919 היתה ז'ולקייב תחת שלטונה של הרפובליקה האוקראינית המערבית. באותו זמן הוקם במקום ועד הקהילה "הוועד היהודי הלאומי", בראשותו של הציוני אברהם-שמואל צימלס. בחודשי השלטון האוקראיני התארגן בז'ולקייב הקן של השומר הצעיר וארגון נוער ציוני "התחיה". ביוני 1919 חודש בז'ולקייב השלטון הפולני.