תרומות
זומבקוביצה ZABKOWICE
כפר בפולין
מחוז: קיילצה
נפה: בנדז'ין
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
אוכלוסיה:
· יהודים בשנת 1941: כ- 400
· יהודים לאחר השואה: 12
תולדות הקהילה:
ז' ראשיתה בכפר מן המאה ה-13, ביינה שמו. שרידים שנמצאו במקום מן המאה ההיא מעידים שנעשו ניסיונות לכרות במקום הזה עפרות מתכת שונות. הכפר ביינה היה שייך לבישופות קרקוב וזכה למעמד של עיר על-פי החוקה המגדבורגית. במאה ה-16 כבר היה שם יישוב משגשג. המפעל המרכזי היה בית יציקה לעפרות ברזל, ולידו צמח יישוב של כורים. ואולם לקראת סוף המאה ההיא החלה שקיעה כלכלית ודמוגרפית. עם זאת, עד המאה ה-18 המשיך בית היציקה להתקיים, וייצר בעיקר פעמוני כנסיות.
ישיבת יהודים נאסרה בז' ובאזור עד המחצית השנייה של המאה ה-19. היהודים הראשונים - 20 משפחות מבנדז'ין (ע"ע) - התיישבו במקום ב-1894 אך רשמית הוסיפו להשתייך לקהילת בנדז'ין. היו ביניהם חייטים וסנדלרים, קצב, בעל חנות מכולת, סוחרי עצים ושני מלמדים.
בשלהי המאה ה-19 חוברה ז' למסילת הברזל מוורשה לווינה והחל בה תהליך תיעוש. עוד באותה המאה נוסדו שני בתי-חרושת גדולים לזכוכית ומפעלים אלקטרוכימיים, ולידם המשיכו לפעול מחצבות הדולומיט הישנות. המפעלים האלה, כולם בבעלות יהודים, העסיקו מאות עובדים, ועוד כ-500 איש עבדו בחברת הרכבות.
יהודי ז' נמנו ברובם עם חוגי החסידים. מ-1915 קיימו תפילה בציבור בבית-מדרש שכור בז'. ב-1925 הצטרפו לקהילת סטשמיישיצה ויילקיה (ע"ע) ונבחר ועד קהילה משותף.
בשנות ה-20 וה-30 התנהלה בז' פעילות ציבורית וציונית ערה. לצד מפלגות ציוניות סוציאליסטיות נוסו ב-1924 סניף "המזרחי", מ-1926 פעלה במקום תנועת הנוער "פרייהייט" (דרור), ובראשית שנות ה-30 היו פעילים גם הרוויזיוניסטים ותנועת הנוער בית"ר. בשנות ה-20 נפתחה ספרייה ציבורית קטנה ונוסד חדר מודרני (ביזמת "המזרחי"). בבחירות לקונגרס הציוני הט"ו (1927) קיבלו "המזרחי" ו"ארץ-ישראל העובדת" 12 קולות כל אחת, והרוויזיוניסטים - 5 קולות. לקראת הקונגרס הי"ח (1933) קיבלה "המזרחי" 9 קולות. הרוויזיוניסטים ומפלגת המדינה 29, ורשימת "ארץ ישראל העובדת" זכתה ברוב - 36 קולות. לקונגרס הכ"א (1939) נתנו 11 בוחרים את קולם ל"המזרחי", 4 - למפלגת המדינה ו-30 - ל"ארץ-ישראל העובדת".
ב-6 בספטמבר 1939 נכבשה ז' בידי הגרמנים. מיד אחר-כך נלקחו יהודים, גברים ונשים, לעבודות-כפייה בעיירה ובסביבותיה. בנובמבר 1939 הובאו לז' כ-100 פליטים יהודים מאוסטריה ומגרמניה, ומספר היהודים במקום עלה ל-500 לערך. באותו החודש הוקם יודנראט, ובואשו עמד זיגרבוים. היודנראט המקומי היה כפוף ליודנראט המרכזי של חבל זגלמביה בסוסנובייץ (ע"ע), בראשות משה מרין. באמצע 1940 הוחרמו החנויות ובתי-העסק של היהודים. בגלל מצוקת התעסוקה הקימה קבוצה של בעלי מלאכה ביוני 1940 קואופרטיב, שקיבל הזמנות לעבודות באישור הגרמנים.
באוקטובר 1940 הוחלף סרט הזרוע שחויבו היהודים לענוד כסימן היכר בטלאי צהוב ובמרכזו מגן-דוד, שענדו אותו על הבגדים. במאי 1941 נצטוו כל יהודי ז' לעבור לדומברובה גורניצ'ה (ע"ע). כל משפחה היתה רשאית לקחת אתה חלק מרכושה. מרין שלח לז' שוטרים יהודים שפיקחו על ההעברה. עם הפינוי הזה חוסל למעשה החשוב היהודי הקטן שהיה בז'. בדומברובה חיו הפליטים מז' בתנאים קשים מאוד. בגירוש הראשון מדומברובה לאושוויץ, במאי 1942, היו רבים מיהודי ז' בקרב 700 המגורשים.
מתוך 400 יהודים שחיו בז' בתחילת המלחמה ניצלו 12 איש: רובם הסתתרו אצל מכרים פולנים.
אחרי המלחמה התחדש היישוב היהודי בז'. בסוף 1947 פעל בעיירה קואופרטיב של חייטים יהודים, "אייניקייט" (אחדות), שהעסיק כ-35 עובדים והמחזור השנתי שלו הגיע ל-2 מיליון זלוטי. ביוני 1949 הגיע מספר המועסקים בקואופרטיב ל-100 והמחזור השנתי עלה ל-10 מיליון זלוטי. אבל הניסיון לשקם את החיים היהודיים במקום לא עלה יפה, ובתחילת שנות ה-50 עזבו רוב היהודים את המקום.