תרומות
ז'רנובייץ ZARNOWIEC
עיירה בפולין
מחוז: קיילצה
נפה: אולקוש
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
תולדות הקהילה:
במאה ה-13 נזכר לראשונה מקום ושמו ז', שהוקמו בו אז כנסייה קתולית, תחנת מכס ובית-מרזח. מיקומה של ז', על הדרך שחיברה את קרקוב עם כמה ערים גדולות בפולין סייע להתפתחותה המהירה. מלך פולין קז'ימייז' הגדול בנה בז' ארמון מפואר ושהה בו תכופות, וכמוהו נהג גם ולדיסלאב יאגלו, שמלך אחריו. בשנות ה-30 של המאה ה-14 הוענקו לז' זכויות עירוניות. במרוצת הזמן התפורר בניין הארמון, ובשנת 1775 עלה באש בשרפה גדולה שפרצה בז'. במאה ה-16 כבר מנתה האוכלוסייה של ז' 1,000-1,500 נפשות, ולקראת סוף המאה הזאת היו במקום 196 בתים. התושבים התפרנסו בעיקר מסחר במוצרי מזון ובצורכי הלבשה וממלאכה. בעת ההיא נוסדו בז' 4 טחנות קמח, מכבש לאריגי צמר (מלאכה ביתית) ובית-מרחץ. ז' היתה אחד ממרכזי התנועה הקלוויניסטית בפולין ומשכה אליה מבקרים רבים. פלישת השוודים (1655-1656) פגעה קשה בתושבים ובכלכלה. בעיירה נותרו רק 80 בתים והאוכלוסייה הידלדלה ל-550 נפש בלבד. במאה ה-18 ניכרה התאוששות מה, לא מעט בזכותם של יהודים אחדים שהתיישבו בז' ופיתחו את המסחר המקומי ואת המלאכה. עד 1791 הגיע מספר הבתים בעיירה ל-145 (ובהם 50 בתים בבעלות יהודים), וב-1921 עמדו בה 241 בתים. בתעודות משנת 1791 נזכרת קהילה יהודית בז' ולה בית-כנסת ובית-ספר. השפעתם של יהודי המקום בכל האזור חרגה הרבה מעבר למספרם הקטן, ואיש ציבור מז', יודקה דניילביץ, נמנה עם ראשי הדוברים של השדולה היהודית ב"סיים ארבע השנים" (1788-1792).
בתקופה זו כיהן ברבנות ז' ר' ראובן, תלמידו של ר' אלימלך מליז'נסק, שהנהיג עדה חסידית. חיבורו "דודאים בשדה" הוא מספרי היסוד של החסידות. בנו, ר' אריה לייבוש, נתמנה לממלא מקומו.
על חיי היהודים בז' במאה ה-19 אין בידינו מידע. קרוב לוודאי שגם הם, כאחיהם בעיירות קטנות ובינוניות אחרות, התפרנסו ממסחר וממלאכה. ידיעות מהימנות יותר מצויות מן התקופה שבין שתי מלחמות העולם. בשנת 1919 הופצה בז' עלילת דם וסכנה חמורה ריחפה על יהודי העיירה, עד שהוברר שהיתה זו עלילת שווא. בינתיים הקימו היהודים משמר משלהם והתאמנו להגנה עצמית.
חיי הציבור של יהודי ז' התרכזו סביב בית-הכנסת. בעיירה פעלו קבוצות קטנות של כמה מפלגות ציוניות ולא-ציוניות, ובהן "המזרחי" ו"הציונים הכלליים". בשנות ה-30 נוסד גם סניף "אגודת ישראל" ונפתח בית-ספר לבנות של רשת "בית יעקב". בין שתי המלחמות כיהן ברבנות ז' ר' יצחק יהודה האגרמן, שמילא את מקום אביו ר' משה יואל האגרמן.
האווירה האנטישמית שפשטה בפולין בשנות ה-30 המאוחרות לא פסחה גם על ז', והדברים אף הגיעו לידי תקריות אלימות ותקיפת יהודים ברחובות. בשנת 1938 אסרה המשטרה שני מקומיים שהיכו יהודים, אך מעצרם לא הרתיע את האנטישמים בעיירה ממעשים דומים. מפעם לפעם יידו קבוצות של בני נוער אבנים לעבר בית-הכנסת ובתי היהודים הסמוכים אליו וניפצו את שמשותיהם.
ז' נכבשה בידי הגרמנים בשבוע הראשון למלחמה. באוקטובר 1939 נכללה העיירה בתחומי הגנרל-גוברנמן, ובדצמבר אותה שנה צורפה לנפת מייכוב. בעת הכיבוש ישבו במקום כ-1,000 יהודים ובהם גם כמה עשרות פליטים, בעיקר מקרקוב. ימים מעטים לאחר הכיבוש הנהיגו הגרמנים בז' את כל ההגבלות והגזרות האנטי- יהודיות שהוטלו במקומות אחרים בגנרל-גוברנמן. כנראה שכבר בשנת 1939 מינו הגרמנים יודנראט בז', אבל מסיבות לא ידועות לנו הוא פורק בראשית 1941 בהוראת הממונה על היודנראט, גרמני ושמו אפפלבאום. במרס 1941 מינו הגרמנים יודנראט חדש, שבראשו עמד מאיר קורנברג. ליד היודנראט פעל ועד למען ילדים, שחילק לילדי הקהילה ארוחות בוקר. היודנראט פתח גם מרפאה ובית-חולים קטן, והתרופות חולקו לחולים חינם אין כסף. אנשי מחלקת התברואה של היודנראט השתדלו ככל יכולתם למנוע התפרצות מחלות מדבקות, ובין השאר השגיחו שכל היהודים יבקרו באופן סריר במקווה (ללא תשלום). פעמיים בשבוע בדקו עובדי המחלקה את המצב הסניטרי בדירות היהודים. נשים יהודיות הפעילו מטבח ציבורי ובו חולקו מדי יום בין 160 ל-170 ארוחות חמות לנזקקים. היודנראט אף הצליח להשיג מן השלטונות הגרמניים הקצבות של מצרכי מזון בסיסיים כמו לחם, תפוחי אדמה ואף סוכר. ארגון יס"ס (עזרה עצמית יהודית) שנוסד ב-1940 בקרקוב, הגיש אף הוא סיוע ליהודי ז' למטרות של עזרה סוציאלית. ב-1941 פתח הארגון סניף בז', ובראשית 1942 התכוונו פעיליו לקיים בז' קורסים מקצועיים לאלקטרוניקה, נגרות, ייצור לבנים ולעיבוד מזון; אבל בקיץ 1942 נלקחו כ-300 מיהודי ז' לעבודות כפייה שונות; 55 מהם הועסקו בחקלאות במשקי הסביבה.
ב-5 בספטמבר 1942 כותרה ז' בכוחות משטרה, והיהודים נצטוו שלא לצאת מבתיהם. בבוקר הוציאו שוטרים את כל היהודים מן הבתים, הובילו אותם בריצה לכיכר השוק, ושם העלו את כולם על עגלות ולקחו אותם לתחנת הרכבת בוולברום הסמוכה (ע"ע). למחרת נערכה בוולברום סלקציה; הכשירים לעבודה נשלחו לכמה מחנות עבודה (לפרוקוצ'ים ליד קרקוב, לרוזוודוב ואולי גם למקומות נוספים), והאחרים שולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ. גם בני ז' שנשלחו למחנה רוזוודוב נספו בסופו של דבר.