ה' ניסן ה'תשפ"ב

ז'רקי ZARKI

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עיר בפולין
מחוז: קיילצה
נפה: זוויירצ'יה
אזור: מחוזות לובלין קיילצה

תולדות הקהילה:
כללי

ז' נזכרת לראשונות כעיר בתעורות היסטוריות משנת 1382. במאה ה-16 היתה בבעלות משפחת האצילים מישקובסקי. שרפה גדולה ב-1664 כילתה כמעט את כל העיר, וב-1720 היא הוקמה מחדש במקום אחר. במאה ה-18 הוקם בז' כור היתוך גדול לברזל, וב-1833 היה בה בית-חרושת למכונות של שטיינקלר (שהוקם עוד קודם לכן). כעבור זמן מה נוסדה גם מטווייה. בשנת 1836 היתה ז' לעיר נפה, אבל מעמדה זה נשלל ממנה בידי הרוסים ב-1870, במסגרת מדיניות הענישה שלהם לאחר המרד הפולני של 1863 (ב-1950 הוחזר לז' מעמדה כעיר נפה). תחנת הרכבת הקרובה ביותר היתה במישקוב נובי (ע"ע), כ-20 ק"מ מז', והמרחק הכביד על התפתחותה. ועם זאת שימשה ז' מרכז כלכלי לכמה כפרים ועיירות קטנות בסביבה - קוזייגלובי, ינוב, ללוב (ע' ערכיהן) וזלוטי פוטוק.
היישוב היהודי במקום היה עתיק יומין, והיו בז' 4 בתי-עלמין יהודיים מתקופות שונות (האחרון קודש בתחילת המאה ה-20). נראה שראשוני היהודים התיישבו בז' סמוך להיווסדה. בשלהי המאה ה-17 היתה במקום קהילה מאורגנת על מוסדותיה. במאה ה-18 גדל היישוב היהודי, ועל-פי מפקד 1764/5 מנתה הקהילה 233 משפחות (787 נפשות), ועוד כמה עשרות משפחות מכפרים סמוכים שהשתייכו גם הם לקהילת ז'.
רוב יהודי העיר התפרנסו ממסחר זעיר, ומקצתם היו חוכרים או פונדקאים. במפקד 1765 נפקדו גם כמה בעלי מלאכה יהודים - זגג, כובען, נגן (כליזמר), יצרן סבון ומדפיס. בקהילה כיהן רב ובראשה עמדו 3 פרנסים (אחד מהם הצהיר שתפקידו הוא מקצועו). בשנה ההיא היו יהודים בעליהם של 82. בתים בעיר, שהתגוררו בהם עוד 157 דיירי משנה.
במאה ה-19, ובייחוד במחציתה השנייה, גדל היישוב היהודי בז' הודות לתהליך התיעוש. היהודים נטלו גם הם חלק בתיעושה של ז' והקימו בתי-מלאכה ומפעלים קטנים לעיבוד עורות, מנסרות, בתי-חרושת ללבנים, טחנות קמח ועוד. הצמיחה הכלכלית היוותה תמריץ גם לסוחרים ולבעלי המלאכה היהודים, ששירתו את פועלי התעשייה הרבים בעיר, וז' נהנתה משגשוג כלכלי.
ז' היא עיר הולדתו של יעקב אפשטיין, מייסד שושלת הבנקאים והתעשיינים הגדולים במלכות פולין. כשבגר הצטרף אפשטיין לצבאו של קושצ'יושקו, ואחר-כך עבר לוורשה. עם ילידי העיר נמנים גם האדמו"ר ר' יצחק מוורקא, והמו"ל הנודע אברהם יוסף שטיבל.
בשנת 1847 סיוגו משלמי המס לקהילה ל-5 דרגות, על-פי מצבם הכלכלי. 16 ראשי בתי-האב האמידים ביותר סווגו למדרגה הראשונה, 45 סווגו למדרגה השנייה, 69 למדרגה השלישית, 54 למדרגת המס הרביעית ו-36, העניים ביותר, סווגו למדרגה החמישית. מכאן ניתן ללמוד שרוב המשפחות היהודיות התפרנסו בכבוד ; מספרם של העשירים היה קטן, אבל גם העניים ביותר לא היו רבים. מאז שנות ה-20 של המאה ה-19 נקראה הנהגת הקהילה "ווזור בוז'ניצי" (הנהגת בתי-הכנסיות, גוף שנתמנה מטעם הממשלה). השלטונות הטילו על ה"דוזור" לטפל בענייני דת בלבד, אבל למעשה הוא עסק גם בענייני ציבור וחברה (סעד, חינוך וכו').
באמצע המאה ה-19 היו בז' בית-כנסת אחד ("הגדול") ובית-מדרש, אבל אחר-כך הוקמו בית-כנסת נוסף, בית-מדרש שני וכמה "שטיבלעך" של חסידים. בשנות ה-40 כיהן ברבנות ז' ר' יונתן אייבשיץ, חסידו של ר' יצחק מוורקא, ואחריו ר' יוסף פרנקל (נפטר ב-1859): יורשו בתפקיד היה ר' יוסף אליעזר ינובסקי. בימיי שימש דומ"ץ (דיין ומורה צדק) בקהילה ר' יצחק פרנקל. לאחר פטירתו של הרב ינובסקי (כנראה ב-1865),-בא במקומו ר' משה באום, ואחריו שימש ברבנות ז' ר' יהושע שוורצברג (נפטר ב-1905). יורשו בתפקיד, ר' שמחה, היה הרב האחרון בז'.
בז' התיישב גם ר, דוד אהרן טברסקי, מהשושלת הטשרנובילית בחסידוונ (נספה בשואה). לקראת סוף המאה ה-19 נבעו סדקים ראשונים בהווי היהודי המסורתי-חסידי ששלט בעיירה במשך שנים רבות, וצעירים רבים נמשכו אל הסוציאליזם והציונות. בפרוס המאה התארגנו הקבוצות הציוניות הראשונות והתקיימו קורסים ללימוד עברית. כל אלה נחשבו חידושים, וה"מחדשים" נרדפו בידי אנשי הסדר הישן, אבל היתה זו מלחמת מאסף שנידונה מראש לכישלון.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נסוגו הרוסים מן האזור וז' נכבשה בידי הגרמנים. בעיירה השתרר משבר כלכלי קשה ; המפעלים הפסיקו את עבודתם עקב מחסור בחומרי גלם, ובייחוד מפני שרוב העובדים גויסו לעבודות קשות בשירותם של הגרמנים. האיכרים התרוששו גם הם, לאחר שהצבא הגרמני החרים את תוצרתם ושילם להם בתלושים חסרי ערך. החרמת העורות, למשל, הביאה לשיתוק ענף העור (שעסקו בו 10 מפעלים) וענף הסנדלרות, ענפים שסיפקו פרנסה ליהודים רבים. גם האיכרים המרוששים לא יכלו לקנות מן הסוחרים היהודים, והמסחר שותק; במקומו פרח השוק השחור במזון. המחירים הרקיעו שחקים ובסוף המלחמה נוצרה אינפלציה דוהרת. עזרת מה קיבלו היהודים מן המוסדות הפילנטרופיים היהודיים בגרמניה, ואחרי המלחמה - מן הג'וינט. למען הנזקקים נפתחו מטבחים עממיים וחולקו להם מצרכי מזון ובגדים.

היהודים בין שתי מלחמות העולם

בתום המלחמה ניגשו יהודי ז' לשקם את עסקיהם. ב-1921 כבר פעלו בז' 89 עסקים ובתי-מלאכה, רובם בינוניים וקטנים, שהעסיקו 235 עובדים: 87 בעלי המפעלים, 52 בני משפחותיהם, 63 שכירים יהודים ו-33 שכירים לא-יהודים. 16 מבין המפעלים ובתי-המלאכה הללו עסקו בעיבוד עורות והעסיקו 79 עובדים, 41 מפעלים להלבשה וכובעים העסיקו 83 עובדים, ובענף המזון היו 22 מפעלים עם 44 עובדים. תנאי העבודה של השכירים היו קשים - יום עבודה ארוך, שכר ירוד והיערר ביטוח לפועלים. ב-1921 פרצה שביתה של שכירים, אבל היא הסתיימה כעבור יומיים ללא הישגים של ממש.
הסוחרים ובעלי המלאכה היהודים סבלו קשות מן האינפלציה הדוהרת. אמרו אז שאם מכר אדם את ביתו בבוקר, בערב הספיק הכסף שקיבל תמורת הבית כדי קניית גפרורים. המיסוי שהטילו על היהודים ממשלת פולין, בראשותו של גרבסקי, והרשויות המקומיות, היה שרירותי והפלה אותם לרעה. בשנות ה-20 בא הג'וינט לעזרת היהודים. הוא סייע בשיקום מוסדות ציבור ועסקים, והקצה כסף לתמיכה בנזקקים.
גם לאחר שהשלטון בפולין התייצב, תחת הנהגתו של המרשל פילסודסקי (משנת 1926), ואחרי שחלף המשבר הגדול של 1929-1931, לא השתפר הרבה מצבם של הסוחרים ובעלי המלאכה היהודים, שכן לאחר אובדן השווקים של רוסיה נותר רק השוק הפולני המוגבל, שהתבסס על משק אוטרקי של איכרים מרוששים. ב-1928 וב-1930 ייסדו הסוחרים ובעלי המלאכה היהודים בנקים שיתופיים שהעניקו להם אשראי זול, קופות גמ"ח שגבו ריבית סמלית על הלוואותיהן, וקואופרטיבים לייצור ולשיווק. אבל לא די היה בכך כדי לחלץ את היהודים ממצוקתם. צעירים ובני נוער ניסו את מזלם בהגירה, אבל דווקא בשנים האלה סגרו ארצות ההגירה המסורתיות את שעריהן, ורבים מן הצעירים מצאו עצמם שלא ברצונם בין המוני המובטלים היהודים בערים הגדולות.
עם זאת המצב בז' היה טוב במקצת מזה שבמקומות אחרים בפולין, וחיי החברה והתרבות של יהודי העיירה היו ערים ותוססים. בראשית שנות ה-20 עדיין המשיך לפעול ה"דוזור בוז'ניצי", אבל מ-1924 בא במקומו ועד-קהילה נבחר, שפעל רבות בתחומי הסעד והחינוך ובכל צורכי הציבור. לצדו פעלו מוסדות כמו קופת גמ"ח, אגודת נשים יהודיות, שתמכה בילדים ממשפחות עניות, ואחרים.
בתום מלחמת העולם הראשונה נוסדו בז' סניפים של רוב המפלגות היהודיות והציוניות ושל תנועות הנוער, וביניהן "השומר הצעיר" (הקן המקומי נוסד ב-1925). לכל אחת מן המפלגות הציוניות שפעלו בז' היה מועדון משלה ובו התקיימו פעולות תרבות והסברה, הרצאות, קורסים לעברית ולהיסטוריה יהודית וכו'. חברי המפלגות עסקו גם באיסוף כסף למען הקרנות הציוניות. גם לתנועות הנוער היו מועדונים, שבהם התקיימו קורסים ודיונים בנושאים מגוונים. סניף "החלוץ" בז' היה אחד הפעילים באזור, והיתה ברשותו חווה חקלאית ששימשה להכשרת חלוצים לקראת עלייתם ארצה. בז', שלא כמו במקומות אחרים, באו רוב חברי "החלוץ" מקרב השוליות והבנים של בעלי המלאכה. בבחירות לקונגרס הציוני הכ"א (1939) השתתפו בז' 200 "שוקלים". גוש "ארץ-ישראל העובדת" קיבל אז 135 קולות, "הציונים הכלליים" - 50, וסיעת "המזרחי" קיבלה 15 מכלל הקולות.
לצד המפלגות הציוניות פעלה בז' גם "אגודת ישראל" (בעיקר בקרב החסידים), ולידה היה גם קן של תנועת הנוער "צעירי אגודת ישראל".
מלבד התלמוד-תורה התקיימה בז' ישיבה, "כתר תורה "שמה. יוסף שטיבל, המו"ל הנודע ואפוטרופוס הספרות העברית, שהיה יליד ז', תרם לקהילה ספרייה בת 6,000 כרכים. מטעם חברת "תרבות" התקיימו בז' שיעורי ערב לעברית. ב-1938 החליטה הקהילה לפתוח בית-ספר תיכון עברי, בסיוע המפלגות הציוניות ונציגי כל הזרמים בקהילה, ואולם מלחמת העולם השנייה שכבר עמדה אז בפתח שמה לאל את מימוש התכנית.
בין שתי המלחמות כיהנו ברבנות ז' הרב שוורצברג ור' דוד אהרן טברסקי, שנספה בשואה.בשנות ה-30 המאוחרות נתרבו גם בז', כבכל פולין, גילויי האנטישמיות. בעיירה הופצו עלוני הסתה שבהם . הואשמו היהודים בחולאיה של פולין, ורבו הקריאות להטיל עליהם חרם כלכלי. בעת ההיא אסרה הממשלה את השחיטה הכשרה והדבר פגע בפרנסת הקצבים היהודים וייקר את מחיר הבשר הכשר. במרס 1939 ניסו כנופיות אנדקים מצ'נסטוחובה (ע"ע) לארגן בז' מהומות אנטי- יהודיות, ואולם בני נוער מקומיים התארגנו והשיבו מלחמה שעבה. לא מעטים מבין הפורעים הוכו ואחדים מהם נפצעו קל. המשטרה עצרה 20 יהודים והעמידה אותם לדין בבית-המשפט בסוסנובייץ (ע"ע). בית-הדין קיבל את טענת העצורים שפעלו מתוך הגנה עצמית וגזו עליהם עונש מאסר של חודשים אחדים - עונש לא כבד במושגי הזמן ההוא.

בימי מלחמת העולם השנייה

יום אחד בלבדאחרי פרוץ המלחמה, ב-2 בספטמבר 1939, הפציצו הגרמנים את ז' והפכוה תוך דקות מעטות לעיי חורבות. כ-200 בני אדם, מחציתם יהודים, נהרגו בהפצצה. רוב התושבים נמלטו לעיירות הסביבה (בעיקר לללוב) או לשדות וליערות, ורבים אחרים עשו דרכם מזרחה, בניסיון להגיע לשטחים שבשליטת הסובייטים. אבל רק מעטים הגיעו לשם, רוב הבורחים נתקלו בחיילים גרמנים ונאלצו לחזור לז'.
ב-4 בספטמבר 1939 נקראו כל יהודי העיר להתאסף בכיכר הכנסייה. נאספו שם כ-1,000 יהודים. הגרמנים הכריחו אותם לעמוד במשך שעות ארוכות כשידיהם מורמות ופניהם אל הקיר, ומי שהעז להוריד את ידיו הוכה באכזריות בידי הז'נדרמים הגרמנים. אחדים נורו למוות. לקראת ערב הוחזרו היהודים לבתיהם בריצה, ובה בעת ירו עליהם הגרמנים והרגו יהודים נוספים. היהודים הואשמו בירי על חיילים גרמנים ובאמתלה זאת לקחו הגרמנים בני ערובה מקרב נכבדי הקהילה. ביום ההוא הועלה באש בית-המדרש הישן.
המינהל הצבאי הגרמני מינה לראש המינהל האזרחי בעיירה אנטישמי, קובליק שמו, שהכל ידעו כי הוא סוכן חשאי של הגרמנים. המינהל הצבאי והאזרחי החדש הזדרז לפרסם צו שחייב את כל היהודים מבני 16 ומעלה להיאסף בכיכר השוק, באיום של עונש מוות לכל המפר את הצו. קצינים גרמנים נשאו נאומים באוזני הנאספים, ובדבריהם כינו את היהודים "שונאי הגרמנים" והכריזו שהם עתידים לשלם על פשעיהם. שם גם ניתנה ליהודים הוראה לסמן את דירותיהם במילה "יהודי", ונאסר עליהם לקיים קשרי מסחר עם לא-יהודים. אחר-כך-הועברו הנאספים לכיכר הכנסייה ושם נאלצו לעמוד במשך יום שלם על רגליהם. למחרת הוליכו אותם אל הריסות בית-הכנסת הגדול, ושם החיקו אותם במשך שלושה ימים. ביום השלישי באו למקום קצינים גרמנים, הפרידו מבין הנאספים את בעלי המלאכה ושלחו אותם לבתיהם. הנותרים חולקו לקבוצות עבודה והועסקו בפינוי תלי ההריסות שנותרו בעיר אחרי ההפצצות.
ב-13 בספטמבר 1939, ראש השנה ת"ש, הגיעה לעיירה פלוגת-עונשין גרמנית. אנשיה חטפו 100 יהודים, הובילו אותם לכיכר השוק, חילקו להם כלי עבודה ופקדו עליהם לצעוד דרך העיירה בשירה. פולנים עמדו בצדי הדרך ולעגו לצועדים. היהודים האלה הועסקו בניקוי תעלות ביוב ובפינוי אשפה.
ב-30 בספטמבר 1940 מינו הגרמנים יודנראט ומשטרהקודית, שניהם בראשותו של ישראל בורנשטיין, מפעילי הציונים בעבר. שלא כבמקומות רבים אחרים השתדלו חברי היודנראט והיושב-ראש לסייע ככל יכולתם לבני הקהילה, ואף שילמו לגרמנים שוחד כדי לבטל גזרות עונשים. גם ראש מחלקת העבודה של היודנראט, משה רוטשטיין (בעבר חבר "השומר הצעיר"), השתדל מאוד לטובת היהודים. היודנראט הקים קרן עזרה לנזקקים, שרבים מהם היו בעלי מלאכה. למימון פעולותיו ערך היודנראט מגביות בקרב האמידים, ומהם אסף גם את רמי הכופר (קונטריבוציות) הגבוהים שהטילו הגרמנים כל יהודי ז' חדשים לבקרים. לא פעם שימש הכסף שנאסף גם לתשלומי שוחד ו"מתנות" לאנשי השררה הגרמנים.
מצבם של היהודים החמיר מאוד לאחר שז' צורפה למחוז ודומסקו. מאז הלכו ותכפו הגזרות והרדיפות. פקידי הממשל והז'נדרמים החדשים שהובאו לעיירה עלו על קודמיהם בחמדנותם ובנטיותיהם הסדיסטיות, ואחדים מבניהם הרבו להתעלל ביהודים ולהכותם וגם ממעשי רצח לא נרתעו. היודנראט השכיל לנצל את תאוותם של אנשי השלטון לכסף כדי להגן על בני הקהילה, ובאמצעות שוחד רב הצליח למנוע את שילוחם של רוב יהודי ז' למחנות עבודה.
בחורף 1940/41 הועסקו יהודי ז' בפינוי שלג מן הרחובות. היודנראט פתח למענם מטבח עממי שחילק ארוחות חינם לנזקקים (עם הזמן נזקקו לו רוב יהודי המקום). בחורף ההוא הובאו לז' 250 פליטים יהודים מפלוצק. המקומיים טיפלו בהם כמיטב יכולתם, אספו למענם דברי מזון ולבוש ודאגו להם לקורת גג, לרוב בבתים פרטיים.
הרובע היהודי בז', שבימי המלחמה הועברו אליו כל יהודי העיירה, לא היה סגור. אמנם הגרמנים התכוונו להקיף אותו בגדר ולהציב סביבו שומרים, בטענה שהיהודים מפיצים מגפות ומסכנים את הסביבה הלא-יהודית (ואמנם, ביוני 1940 פרצה בז' מגפת טיפוס). ואולם היודנראט הצליח לסכל את התכנית הזאת.
בסוף 1941 פרצה שוב מגפת טיפוס בקרב היהודים והפילה חללים רבים. אז הוקם בית-חולים קטן, אבל המחסור בתרופות וברופאים היה גדול (בבית-החולים עבדו רק ד"ר פלדמן ואשתו, רופאת שיניים במקצועה). בזמן המגפה חייבו השלטונות הגרמניים את יהודי ז' לבנות בכספם בית-מרחץ חדיש מחוץ לרובע שלהם, שנועד ללא-יהודים ואילו על היהודים נאסר השימוש בו.בקיץ 1942 הקימו חברי "השומר הצעיר" חוות הכשרה חקלאית ליד ז'. בקיץ 1942 גבר בקרב יהודי ז' הרעב, וגם מספר היתומים בעיירה נתרבה מאוד. היודנראט ייסד בית-יתומים. מספר היהודים בז' בתקופה הזאת ירד לפחות מרבע - מ-600 משפחות ערב המלחמה ל-130 משפחות בלבד בקיץ 1942.
בעת ההיא הגיעו לעיירה שמועות על גירוש יהודי עיירות אחרות למחנות השמדה. יהודי ז' קיוו להינצל מגורל דומה בדרך של התנדבות לעבודות קשות, והיודנראט אסף כסף לשוחד, בניסיון לבטל את רוע הגזרה. רוב המפרנסים היהודים הועסקו אז בעבודות מפרכות במחצבות שבסביבות ז'. בקיץ ההוא הגיעו לרובע היהודי בז' כמה יהודים שנמלטו מוולברום ומקיילצה (ע' ערכיהן), מקומות שמהם כבר גורשו היהודים למחנות השמדה. שבעה מן הפליטים האלה הוסגרו לגרמנים בידי מלשינים פולנים והשוטרים הגרמנים הרגו אותם במקום. חרדה אחזה ביהודי ז' ורבים ניסו למצוא מקום מסתור. היו שנמלטו למקומות יישוב אחרים או שוטטו ביערות.
ביום הכיפורים תש"ג (סתיו 1942) התכנסו רבים לתפילות במניינים בבתים פרטיים. לביתו של משה פיינר נכנס שוטר גרמני, ובראותו יהודים מתפללים החל להכות בהם להנאתו, חילל את ספר התורה והשפיל את הנוכחים. ביום ההוא נודע ליהודים שהגרמנים הזמינו מכפרי הסביבה עגלות, ל-6 באוקטובר. יושב-ראש היודנראט הזהיר את היהודים והמריץ אותם לעשות הכל כדי להינצל, איש איש כפי יכולתו. הוא עצמו החליט להישאר בז' כדי לעזור לבני הקהילה. רבים ברחו לפיליצה (ע"ע), שבה כבר הסתיימו הגירושים.
ב-6 באוקטובר 1942 נצטוו היהודים לארוז מטען ובו מעט חפצים אישיים ומזון, 10 ק"ג לנפש, ולהתייצב בכיכר השוק לקראת גירוש, אבל רק 800 איש נאספו שם. הז'נדרמים הגרמנים והאוקראינים והשוטרים הפולנים פתחו בחיפושים אחר מסתתרים והרגו 23 מהם. היהודים שהתייצבו בכיכר השוק הובלו לתחנת הרכבת בזלוטי פוטוק. השומרים אילצו אותם לעשות את הדרך בריצה, תוך מכות והתעללויות. אמהות עם תינוקות ואחרים שלא עמדו בקצב נורו בידי הגרמנים. בהגיעם לתחנת הרכבת נדחסו המגורשים לקרונות משא שהובילו אותם לטרבלינקה.
מיד אחרי הגירוש פשטו פולנים אוקראינים על בתי היהודים ובזזו רכוש. הגרמנים השאירו במקום 30 יהודים, שהועסקו באיסוף ובמיון הרכוש היהודי.
אחרי הגירוש ערכו הגרמנים ועוזריהם חיפושים קפדניים אחר מסתתרים ובורחים. רובם נתפסו עד תחילת 1943, הועברו לכמה גטאות-משנה - בפיליצה, בצ'נסטוחובה, בפיוטרקוב וברצ'יונז - ומשם שולחו קבוצות קבוצות למחנות השמדה. רק מתי מעט מיהודי ז' שרדו וזכו לראות בשחרור.