תרומות
ז'שוב RZESZOW
עיר בפולין
מחוז: לבוב
נפה: ז'שוב
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
רייסן ופולין
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ-26,902
· יהודים בשנת 1941: כ-11,228
תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I
כבר במאה ה- 13 היתה ז'שוב עיר. באותם הימים היא השתייכה לנסיכות רייסן והיתה נקודת הגבול בין רייסן לבין פולין. ב- 1340 סיפח המלך קאז'ימיר הגדול, את הנסיכות כולה לפולין והעביר את העיר לבעלותם של אצילים; וזו נשארה עיר פרטית עד סוף המאה ה- 18. בעלי העיר הראשונים היו האצילים לבית יאן פוקוסלאב. אחריהם באו בני משפחתם, האצילים לבית ז'שוב, ליגנזא ולובומירסקי. העיר שכנה על קו תחבורה ראשי בפולין הקטנה ועל יד נהר ויסלוקה, ששימש להשטת דוברות. לז'שוב ניתן מעמד של עיר על-פי החוק המאגדבורגי בשנת 1351. בעלי המקום שיקמוה ושיפרוה, ולא ארכו הימים והיא היתה למרכז חשוב של מסחר ומלאכה. ב- 1589 הגיע מספר התושבים בז'שוב ל- 2,240. את העיר פקדו לעיתים תכופות דליקות ופלישות אויב. דליקה גדולה פרצה ב- 1427 והעלתה באש בתים רבים. לא הספיקה העיר לקומם את הריסותיה וכבר התנפלו עליה הטאטארים (1458). במאות ה- 16 וה- 17 נשנו וחזרו הדליקות. כן עמדה העיר במצור ראקוצ'י, נסיך טראנסילוואניה והשבדים. מאורעות אלה עיכבו ובלמו את פיתוחה. בסיסה הכלכלי של ז'שוב היו המסחר והמלאכה. ב- 1576 קיבלה ז'שוב את הפריבילגיה לקיים בה ירידים. בשנות ה- 20 של המאה ה- 17 גדל סחר-החוץ שלה שהתרכז ביצוא תבואות לדאנציג ובקר להונגריה. בין בעלי-המלאכה בלטו הצורפים, שנודעו בכל פולין בטיב עבודתם. במאה ה- 17 התגבשו בעיר שני אזורים נפרדים, העיר העתיקה והעיר החדשה, והאוכלוסיה בשני חלקי העיר הלכה וגדלה. יש מניחים שיהודים היו בז'שוב עוד קודם שסופחה זו לפולין. לאחר הסיפוח הגיעו לז'שוב מתיישבים יהודים יוצאי אשכנז, והללו טבעו את חותמם על היישוב מבחינת תרבותם ולשונם. ב- 1589 ישבו בז'שוב כ- 20 משפחות יהודיות, בבעלותם של יהודים אלה היו 7 בתים. כל אותו פרק זמן, הנחשב לתקופת הצמיחה והשגשוג של היישוב היהודי בז'שוב עמדו היהודים במאבק מתמיד על זכות ישיבת-קבע בעיר ועל הזכות לעסוק במסחר ובמלאכה. שטח מגוריהם היה מוגבל. ב- 1599 נקבע, שרק יהודים בעלי מגרשים רשאים לבנות בתים; כך נאלצו היהודים להתרכז במקום אחד ולחיות חיי צוותא. שטח מגוריהם נקרא בתעודות "התחום היהודי" ב- 1656 עלה מספרם של היהודים בז'שוב על זה של הנוצרים; 40 בתים היו בבעלותם של יהודים. בטחונם ופרנסתם של היהודים היו תלויים במדה רבה במערכת היחסים שנרקמה ביניהם ובין העירונים. האחרונים ניסו לדחוק את רגליהם, והיחסים המתוחים שהשתררו ביניהם גרמו לעיתים למשבר חריף. ב- 1679 פרעו העירונים פרעות ביהודים. המהומות חזרו ונשנו בשנים שלאחר מכן; לא אחת פרצו הז'אקים (התלמידים) לתחום היהודי והתפרעו שם. העירונים התארגנו והאשימו את היהודים בעקיפת ההגבלות שהוטלו עליהם ועל-ידי כך נגרם נזק לעירונים, ובעיקר הואשמו היהודים בהבאת סחורות ממקומות אחרים. אולם ניתן לומר, כי מעמדם החוקי של יהודי ז'שוב על אף ההגבלות, היה טוב בהרבה ממצבם של אחיהם בערים הסמוכות. השפעתם בעיר היתה ניכרת, היישוב התרחב ומצבם הכלכלי הלך וטוב. גזירות ת"ח ות"ט פסחו על יהודי ז'שוב גם המלחמות האחרות (פלישת הטאטארים והשבדים) לא פגעו בהם קשה לעומת הפגיעות שנפלו בחלקן של קהילות אחרות. פרנסתם של יהודי ז'שוב ועיסוקם היו מגוונים: עסקות כספים (כולל הלוואות בריבית סתם או במישכון) חכירת ההכנסות ומיסי המלך והעירייה, מסחר סיטונאי וקמעוני, מלאכה ורוכלות. ב- 1592 שימש כמוכסן היהודי יעקב, וב- 1607 - יצחק מרקוביץ. המסחר היה הענף היסודי במקורות פרנסתם של יהודי ז'שוב ב- 1576 קיבלה ז'שוב את הפריבילגיה לקיים בה ירידים ואמנם השתתפותם של היהודים בהם היתה ניכרת ביותר. הסוחרים עסקו בכל ענפי המסחר: תבואה, שוורים, עורות, משי ובדים אחרים, ברזל, חלב, דבש, יינות ועוד. בסוף המאה ה- 17 הורחבו קשרי המסחר של יהודי ז'שוב עם ברסלאו ודאנציג, שכן סוחרים יהודים מז'שוב נמנו עם המבקרים הקבועים בירידים בערים אלו. בין השמשים בברסלאו, שישבו בה בקביעות, היה גם השמש של קהילת ז'שוב שהיה בא- כח הגליל במקום. בירידי לייפציג בלטו יהודים מז'; ב- 1678 נמנו עם המבקרים 5 יהודים מז'שוב ב- 1679 קיבל הירש ישראל מז'שוב רשיון קבע לשהות במקום ולסחור בתחומיו. מתחילת השתקעותם בז'שוב עסקו היהודים במלאכה, והשתייכו לגילדות על-פי מקצועותיהם השונים. עמהם נמנו סנדלרים, חייטים, פרוונים, כובענים. גילדה מיוחדת היתה לפרוונים יהודים. ב- 1757 היו בז'שוב 77 בעלי-מלאכה יהודים, מהם 26 צורפים, 19 חייטים, 6 כובענים, 4 קצבים, 4 גלבים, 4 עושי חגורות, 4 פרוונים, 3 שזרים, 2 לוטשים וחרט אחד. יהודים היו גם בין בעלי המקצועות החופשיים. בעשור השני של המאה ה- 18 השתקע בז'שוב יצחק תזק, המכונה פורטיס יהודי איטלקי זה, שישב תחילה בלבוב וביארוסלאב, קנה בית בז'שוב והתיישב בה. הוא היה רופאם הפרטי של בעלי העיר ונמנה עם משרתי המלך. הוא מילא גם תפקידים חשובים בקהילה והיה נציגה לוועד דד' ארצות. כערים פרטיות רבות היו חובותיהם של יהודי ז'שוב כלפי העיר כשל שאר התושבים, הן מבחינת המיסוי והן מבחינת ההשתתפות הציבורית, ובכלל זה הגנה בעת מצור ופלישת אויבים. על הפלוגות של היהודים הופקד הטמאן יהודי ("מושקו" ב- 1627). במדת מה היו יהודי ז'שוב תלויים בהירארכיה הכנסייתית הקאתולית, אם כי לא היו כפופים לה מבחינה חוקתית. הכנסייה אסרה על הנוצריות לעבוד אצל יהודים וכן אסרה על היהודים לנהל עסקים ביום א' בשבוע ובחגי הנוצרים. כן שילמו היהודים לכנסייה את ההיטלים בעת רכישת בתים מהנוצרים. קהילה מאורגנת בז'שוב היתה כבר באמצע המאה ה- 16. על סמך כתובת חרוטה בארון-הקודש של בית הכנסת הישן בז'שוב היו שסברו שהקהילה התארגנה עוד בזמן קדום יותר, היינו ב- 1345. אך סברה זו נדחתה על ידי היסטוריונים. מבחינת הארגון הקהילתי נחשבה ז'שוב בין הגדולות והחשובות במדינות רייסן. עד מחצית השנייה של המאה ה- 17 היתה קהילת ז'שוב תלוייה בקהילת לבוב, היא הקהילה המרכזית במדינה. ואולם כשירדה קרנה של האחרונה התמרדו כמה קהילות נגד מרותה וקיימו כינוס של גליל עצמאי בראשותה של קהילת פשמישל. ז'שוב היתה בין קהילות מתמרדות אלה. ברם, כעבור שנים אחדות נתערערו היחסים ההדוקים בין ז'שוב ופשמישל בשל סכסוך שפרץ ביניהן בעניין הפיטורים, שפיטרה קהילת פשימישל את רבה, ר' יחזקאל יהושע פייבל תאומים-פרנקל ומינתה רב אחר במקומו. הרב המפוטר עבר לז'שוב וכיהן בה שנים אחדות, אם כי לא פסק לכנות את עצמו כרבה של פשמישל גם בעת שבתו בז'שוב לסכסוך היו הדים בישיבות הגליל ובוועד דד' ארצות. בעקבות המחלוקת עזבה קהילת ז'שוב את גליל פשמישל והכריזה על עצמאותה המלאה בלא שום קשר פורמאלי עם איזו קהילה אחרת שהיא. כס הרבנות בז'שוב היה מן המכובדים באזור. תחילה עמד הרב בראש הפרנסים, ונקרא בתעודות הלא יהודיות "דוקטור היהודים". ב- 1625 פנתה העיריה אל "דוקטור היהודים" בענין שני צעירים יהודים שהואשמו בגרימת מהומות בעיר. ב- 1648 היה רבה של ז'שוב ר' הירץ. ב- 1653 ישב על כס הרבנות ר' גבריאל בן יהודה, בעל "פתח תשובה". בזמן הזה כיהן כרבה של ז'שוב ר' אהרון שמואל קאידאנובר בעל "ברכת הזבח". ב- 1660 כיהן בז'שוב ר' אברהם הלוי. בין השנים 1660- 1685 כיהן בז'שוב ר' מרדכי, שהיה קודם לכן רב בפודהייצה. יחד עמו כיהן כדיין ר' נפתלי צבי, בעל "שערי אפריים". אחריו בא ר' משה, אביו של הפרנס ר' שלמה, ממנהיגי הוועד דד' ארצות; כיהן ב- 1685. ב- 1688 ועד פטירתו ב- 1699 כיהן כרב בז'שוב ר' שניאור ב"ר חנוך. לאחר מותו נתמנה לרבה של ז'שוב ר' גבריאל מקראקא, שהיה אב"ד בקהילת אולקוש ובקהילות פראג ומיץ. אולם הוא סירב לקבל את המינוי ועבר לכהן בקהילת ניקלסבורג. קהילת ז'שוב בחרה, אפוא לרב בר' יהודה לייב, בעל "שאגת אריה וקול שחל", נכדו של הב"ח, אולם אף הוא לא הסכים לכהן ברבנות בז'שוב את מקומו של ר' שניאור מילא ב- 1702 ר' שמואל הלוי, שכיהן עד 1719. ר' שמואל היה בנו של רבי אברהם הלוי, שכיהן בז'שוב ב- 1660. בתקופת כהונתו ישב בז' ר' יעקב, בעל "חוק יעקב". קרוב לוודאי שהוא היה ריש מתיבתא בקהילה. ר' שמואל נמנה גם עם מנהיגי הקהילה, שעסקו בהקמת בית-כנסת חדש בז'שוב ב- 1719 בא לז'שוב ר' יחזקאל יהושע פייבל תאומים-פרנקל, רבה של פשמישל, לאחר שקהילתו פיטרה אותו בשל המחלוקת שהתלקחה בקהילה. הוא שימש ברבנות בז'שוב זמן קצר בלבד ועבר לגור בברסלאו. אחריו ישב על כס הרבנות בז'שוב עד 1728 ר' אריה לייב. הוא היה חתנו של רבי צבי אשכנזי, בעל ה"חכם צבי". קודם שהגיע לז'שוב כיהן בכמה קהילות גדולות. מז'שוב עבר לגלוגאו ובסוף ימיו היה רבה של אמסטרדם. את מקום ר' אריה לייב מילא ר' משה נתן. אביו, ר' ישראל, היה אחד ממנהיגי ועד דד' ארצות. אחריו בא ר' דוב בער שהיה קודם אב"ד זאמושץ'. שנת בואו לז'שוב לא נקבעה ורק ידוע שכיהן בז'שוב עד 1759. מז'שוב עבר ללבוב וכיהן בה כריש מתיבתא. את מקומו מילא עד 1781 ר' אהרן איטינגא, שהיה קודם אב"ד ביאבורוב. בתקופה כהונתו שרת בז'שוב כריש מתיבתא ר' צבי ורטהיים, בעל "גאון צבי". בראשית המאה ה- 18 יצא שמו של חזן מז'שוב ר' יודלה רישר. במקורות שונים נמסר עליו שהתפלל בקהילות מיץ, פראג ואמסטרדם. עם התארגנותה של הקהילה הוקמו גם מוסדותיה. בית- הכנסת בעיר מוזכר כבר בתעודות מראשית המאה ה- 17. היה זה בית מפואר ומרווח, שעמד על תילו עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה. לפי המסורת של אנשי המקום נבנה בית הכנסת בסוף המאה ה- 16 על מגרש של כנסייה קאתולית. היהודים התחייבו לשלם לכנסייה לצמיתות תשלום שנתי בעד שימוש המגרש, ואומנם הם המשיכו לשלמו עד 1867. על אף השינויים הרבים שחלו בבניין במרוצת הזמן, מחמת הדליקות התכופות שפגעו בו, נשתמרו בו יסודות של סגנון רנסאנס. לבית כנסת זה נועד גם תפקיד בהגנת העיר הדומה לזה של מנזר הברנארדינים. תפקיד מיוחד נקבע למגדל הבית, שבו היו חייבים להימצא כלי יריה עם כדורים. בבית הכנסת היו גם חדרי הקהילה, וכן חדר- מעצר שבו נאסרו והוחזקו עבריינים שחל עליהם הדין היהודי. בית-כנסת נוסף נבנה בסוף המאה ה- 17 ב"עיר החדשה". בית-כנסת זה היה בנוי לבנים ובסגנון הבארוק. גם לבית כנסת זה היה תפקיד בהגנת העיר, מניחים שהבית נחנך ב- 1798. בית-העלמין העתיק נמצא בקירבת בית-הכנסת הישן. ובו נשארו לפליטה מצבות מאמצע המאה ה- 16. כן נמצא בו קברו של אחד מראשוני המנהיגים של הוועד דד' ארצות, עזריאל בן יהודה שנפטר ב- 1555, וכן של בנו פינחס, שגם הוא היה ראש ומנהיג הוועד דד' ארצות. ונפטר ב- 1592. בבית-עלמין זה נמצא גם קברו של שמואל צבי, ראש הוועד דד' ארצות וראש קהילת ז'שוב שנפטר ב- 1636. בבית-העלמין נשמר הציון על קברו של הרב ר' שניאור בן חנוך, שנפטר ב- 1699. במאה ה- 17 קודש בז'שוב בית-עלמין חדש, אף כי הוסיפו להשתמש גם בבית-העלמין העתיק, ובו קבריהם של רבנים וראשי הקהילה מן המאה ה- 17, ביניהם קבר רבה של ז'שוב ר' שמואל הלוי, שנפטר ב- 1719, ושל בני משפחותיהם. בית-העלמין היה בבעלותה של החברה קדישא, זו כבר היתה קיימת מן המאה ה- 17, נודעה לה השפעה מרובה על הקהילה היהודית והיא ניהלה גם את ההקדש של ז'שוב החברה היתה גוף משפטי העומד בפני עצמו בלא תלות בוועד הקהילה, ובידה סכומי-כסף גדולים. החברה שילמה בעד המגרש של בית-העלמין החדש שנבנה ב- 1691. ראשי החברה באותה התקופה היו: אברהם בן לייב, מאיר דאקטוראוויץ, (בנו של הרופא), שלמה בן פנחס, ופיבוש בן אפרים. החברה הרחיבה את שטח בית-העלמין ב- 1706. הקהילה קיימה ישיבה, על-פי-רוב, עמדו רבני העיר בראשה וחתמו אב"ד וריש מתיבתא. לעיתים הביאו לז' רבנים מובהקים בתור ראשי הישיבה בלבד. בעיר היה גם חדר "תלמוד-תורה" שטיפל בחינוך של ילדי העיר העניים שבעניים. השפעה ניכרת היתה לקהילה ז'שוב בוועד דד' הארצות שאף התכנס בז'שוב אם כי ז'שוב לא היתה מקום קבוע להתועדויות של הוועד. במאה ה- 16 ידועים הפרנסים עזריאל ובנו פינחס, שמצבותיהם נשארו לפליטה בבית-העלמין העתיק, כמנהיגי ועד דד' הארצות. חתימותיהם של רבני ז'שוב ופרנסי הקהילה נמצאו על פסקי-הדין וההחלטות של הוועד במאה ה- 17. הוועד התכנס בז'שוב ב- 1662 והחליט על חלוקת מס גולגולת בסך כולל של 105,000 זהובים, שהוטל על יהודי פולין ב- 1672 הוזמנו מנהיגי קהילה ז'שוב לדין על שהם עברו על תקנוח הוועד שאסרו מעבר חופשי מארץ לארץ. כדי לכוף על קהילת ז'שוב את הדיווח הטיל הוועד חרם עליה. השמש של הקהילה, זלמן, נאשם באי ציות לקציני ווארשא, הוא הוזמן לדין ונאסר עליו להיות שמש בז'שוב או במקום אחר עד שיקבל עליו את דין הוועד. ב- 1678 דן הוועד בפנייה של הנסיך לובומירסקי, בעלי העיר, בדבר סוחרים יהודים המבקרים בירידי ברסלאו. שכן, לאחר מלחמת שלושים השנה היו הסוחרים היהודים מפולין אורחים שכיחים ביריד ברסלאו ובמיוחד סוחרים מז'שוב באותה תקופה קיבלו ראשי הוועד הלוואה מסוחר נוצרי בברסלאו, קריסטוף ברסלר, והלה כנראה רצה לחייב את הסוחרים היהודים מז'שוב לשלם את החוב. הנסיך לובומירסקי התערב בעצמו בעניין ודרש שיחדלו מללחוץ על תושבי עירו ולא יפריעו להם בעת ביקורם בברסלאו. הסכסוך נמשך שנים רבות ורק ב- 1692 בא לידי גמר. מנהיגי הוועד וביניהם נציג ז'שוב לייבוש בן שמואל התחייבו לשלם את החוב. כאמור היה נציגה של קהילת ז'שוב בין השמשים הקבועים שישבו ישיבת קבע בברסלאו. בלחץ העירונים של ברסלאו שמגורי קבע של יהודים היו אסורים בה בוטלה ב- 1738, לאחר שנים רבות של מאבק בענין זה, משרתו של השמש נציגה של קהילת ז' בעיר זו. בתקופת השלטון האוסטרי (1772- 1918) ב- 1772 עברה ז'שוב ככל האזור לשלטון האוסטרים, ותמורות מפליגות חלו בחיי היהודים שבעיר. אמנם הותר ליהודים לעסוק במסחר ובמלאכה, אולם נאסרו עליהם חכירת אדמות, טחנות, יצוא משקאות ושיווקם, וכך נסתמו בפניהם מקורות-פרנסה רבים ומושרשים. על היהודים הוטלו מיסים כבדים (מס-סובלנות במקום מס גולגולת, מס חתונות, מס בשר כשר ועוד), ובמיוחד העיק על היהודים מס הנרות. כן העיקה על קהילת ז'שוב מעמסת חובות שנצטברו משנות השלטון הפולני. ב- 1773 הגישה קהילת ז'שוב עצומה לשלטון החדש ובה ביקשה לשמור על זכויות יהודי העיר. למעשה המשיכו להתנהל חיי היהודים בשנים הראשונות של הממשל לפי הנוהג המקובל עד אז, בלא אישור רשמי מצד השלטונות החדשים. הקהילה פנתה בבקשה לבטל את חובותיהם של היהודים במיסים מתקופת השלטון הפולני ולצמצם את המיסים השוטפים, אך הבקשה לא נענתה והשלטון החדש גבה בתקיפות את החובות. האיסור לעסוק בייצורם של משקאות חריפים ובשיווקם פגע קשה ביהודי ז'שוב אמנם איסור זה לא נשמר בקפדנות, כיוון שהיהודים ידעו להתחמק ממנו, ואף-על-פי כן, גרם הדבר לאובדן פרנסתם של יהודים רבים בז'שוב גזירה נוספת הכרוכה נטל כספי הוטלה על יהודי ז'שוב עם מימוש תוכנית הממשלה לעשות את היהודים "מועילים" יותר ולהעסיקם בחקלאות. על יהודי ז'שוב הוטל לספק 17 משפחות מתיישבים ולממן את התיישבותן בסך 250 גולדין לכל משפחה. למעשה, תכנית זו לא נתממשה במלואה בז' כמו בשאר ערי גאליציה. במקום ה- 17 משפחות שחוייבה ז' לספק יצאו את העיר 8 משפחות בלבד. ממחוז ז'שוב שכלל 11 קהילות, יצאו להתיישבות בכפרים 60 משפחות. ב- 1822 נשארו בכפרים רק 9 משפחות של מתיישבים ממחוז ז'שוב וגם הן עקבותיהן בכפרים נעלמו לחלוטין כעבור שנים אחדות. על אף ההגבלות במסחר, שהוטלו על היהודים בז'שוב מטעם השלטונות, ועל אף המיסוי הכבד שהכביד עליהם ידעו יהודי ז'שוב להתגבר על הקשיים. עד מהרה התאוששו ממצוקתם הכלכלית, ובעשורים הראשונים לתקופת הסיפוח האוסטרי כבר תפסו מקום נכבד במסחר ובמלאכה. בידי היהודים רוכז המסחר הקמעונאי. אחדים עסקו בסיטונאות במסחר טבק, חבואות ומלח. ענפי המלאכה נתגוונו, אף נכבשו מקצועות חדשים שקודם לכן לא היתה ליהודים אחיזה בהם. לפי המפקד שערכו השילטונות ב- 1820, היו בז'שוב 228 חנוונים בכל מחוז ז'שוב (הנתונים הנוגעים לעיר ז'שוב גופא לא נתפרסמו), ובכל המחוז היו 628 סוחרים יהודים, ביניהם 93 סיטונאים, ו- 104 שורפי-יינות. מבין בעלי-המלאכה - 20 היו חייטים, והשאר אופים, פרוונים, צורפים, שזרים, נגרים. במחצית השנייה של המאה ה- 19 היו יהודים גם בין חלוצי התעשיה (טחנות-קמח, מלבנות) גם הלך וגדל מספרם של היהודים במקצועות החופשיים. עם הסיפוח לאוסטריה המשיך ועד-הקהילה למלא את תפקידו כרגיל, שכן השלטונות לא פגעו באוטונומיה שלו. אמנם בראשית תקופת הסיפוח הטרידה את יהודי ז'שוב בעיית ההשכלה והחינוך המודרני שביקשה הממשלה להטיל עליהם. ז'שוב היתה בין הקהילות שחויבו להקים בתי-ספר יסודיים לילדי ישראל מיסודו של הירץ הומברג, וכן הוטל עליה לקיים מורה במשכורת שנתית של 200 פלורין. ב- 1802 נסגר בית ספר זה בז'שוב וכעבור 4 שנים חדלו, כידוע, מלהתקיים בתי-ספר אלה בגאליציה כולה. מאורעות "אביב העמים" עמדו בסימן הגדלת מעורבותם ופעילותם הפוליטית של יהודי ז'שוב והשתתפותם במאבק על שיוויון זכויות ליהודים. כבעלי ברית בדרך להגשמת המטרות ראו היהודים בז'שוב את הליבראלים הפולנים. ב- 1848 הוקם בז' "ועד של פולנים בני דת-משה", שנועד להפיץ את ידיעת השפה והספרות הפולנים בין היהודים, וכן "ועד של פולנים בני ישראל", שמטרתו לייסד בית-ספר פולני לילדי היהודים. והנה, עוד בעיצומו של "אביב העמים" רבו, לצד הטפה לאחווה יהודית-פולנית שהשמיעו הפאטריוטים והליבראלים הפולנים, עצומות אנטי-יהודיות, והיה אף ניסיון מצד המון מוסת לפרוע פרעות ביהודים. היו גם מקרים של האשמות בעלילת-דם וגילויי-אנטישמיות אחרים כמבשרי רעות למה שעומד להתרחש בעיר. גם בתקופת השלטון האוסטרי היתה כהונת הרבנות בז'שוב מן החשובות בגאליציה. ואמנם על כס הרבנות בז'שוב ישבו רבנים בעלי שעור קומה שיצאו להם מוניטין אף מחוץ לתחומי קהילתם. ב- 1772 היה רבה של ז'שוב ר' אהרן איטינגא, שהמשיך לכהן בה עד 1781. ממנו קיבל את כס הרבנות ר' יצחק חיים בלומנפלד, שכיהן עד 1810, ואת כיסאו ירש בנו, ר' יחזקאל צבי, שכיהן עד 1856. בחירתו של האחרון היתה מלווה מחלוקת שהתלקחה בקהילה. תחילה נבחר לרבנות לתקופה של שלוש שנים ר' נחום ראובן פלסקר, בעל "נחלת ראובן", אך בתום התקופה עשו מתנגדיו מאמצים לדחות את בחירתו הסופית והביאו את הדבר להכרעתם של השלטונות. בסופו של דבר זכה ר' נחום ראובן בבחירות ברוב קולות והוא כיהן בז'שוב עד פטירתו ב- 1872. עמו שימש בקודש כרא"בד ר' יצחק חיים ואלרשטיין. את מקומו של ר' נחום ראובן מילא לשנתיים ר' צבי הירש אורנשטיין בעל "ברכת רצ"ה". ב- 1875 עבר האיש ללבוב. ולא נתמנה במקומו רב אב"ד אחר, וכך המשיך לשרת בקודש אב"ד ר' יצחק חיים ואלרשטיין. לאחר פטירתו ב- 1882 קיבל ממנו בנו, ר' יהושע השל, בעל "שדה יהושע" ו"כרם יהושע" את כס הרבנות. הלה כיהן עד 1904 אחריו נבחר כאב"ד ר' נתן לוין, רבה של רוהאטין וחתנו של ר' יצחק שמלקיס. ר' נתן כיהן בז'שוב עד פטירתו ב- 1926, הוא הכין לדפוס ספר שו"ת בשם "בית נדיב", אך כתב היד אבד ולא ראה אור, אולם עלה בידו למסור לבית-הדפוס את החלק האחרון של "בית-יצחק" לר' יצחק שמלקיס. ר' נתן היה בין המשתתפים בקונגרס הראשון של רבנים בקראקא, ונודע כשוחר יישוב ארץ-ישראל. במחצית השנייה של המאה ה- 19 גברה בז'שוב התנועה החסידית. בלטו בה חסידי צאנז וידם התקיפה הורגשה בקלויז הגדול שהיה מקום-תפילה גם לחסידים של שושלות אדמו"רים אחרות. בעת ההיא הלך וגדל גם מספרם של חסידי סאדיגורה-ריז'ין. מחלוקת כבדה פרצה בין החסידים של שתי חצרות אלה, עד שגברה לבסוף ידם של חסידי סאדיגורה, וחסידי צאנז נאלצו לעזוב את הקלויז. רבני העיר עמדו לימין חסידי צאנז והם פנו לר' חיים הלברשטאם, הרבי מסאנץ' וביקשו ממנו הדרכה כיצד לנהוג בחסידי סאדיגורה. תשובתו של ר' חיים נחשבה מאוד במהלך המחלוקת הנודעת בין צאנז וסאדיגורה. ר' חיים הרשה לרדוף את חסידי סאדיגורה, ואף לפנות בדבר לערכאות הגויים. חסידי צאנז בז'שוב החליטו, אפוא לעשות דין לעצמם. הם גירשו את חסידי סאדיגורה מן הקלויז וסגרו את הבית בפניהם. הדבר הובא לידיעת הרשות המקומית, והקלויז נפתח על-ידי המשטרה. במרוצת הזמן שככה המחלוקת. מלבד חסידי הזרמים הנ"ל היו בז'שוב גם חסידים של שושלות אחרות, ולרובם בתי-תפילה משלהם. בראשית המאה ה- 20 התיישבו בז'שוב האדמו"רים; ר' אלעזר ויסבלום ואחריו חתנו שלמה הורוויץ, ר' יהודה אונגר, הקרוי האדמו"ר מסוקולוב וכן ר' אברהם חיים הורוויץ הקרוי האדמו"ר מפלאנטש (לבית רופשיץ). ז'שוב היתה למרכז החסידות. בשנות ה- 90 למאה ה- 19 התחילו לפעול בז'שוב החוגים הציוניים הראשונים. ב- 1861 הוקמה החברה "חובבי ציון". נוסף על פעולותיה למען יישוב ארץ-ישראל עסקה החברה בהפצת השפה העברית. על ידה נתקיים אולם-קריאה ובו ניתנו הרצאות ושיעורים. בשנה הראשונה לקיומה מנתה החברה כ- 100 חברים, ומספרם הלך וגדל בשנים שלאחר מכן. לנשיא החברה נבחר המורה לדת בבתי-הספר הממלכתיים, זיגמונד קמרלינג. ב- 1891 ביקר בעיר ד"ר נתן בירנבוים ונפגש עם אנשי החברה. ב- 1893 החליטה החברה להצטרף לתנועת "ציון" בווינה. אחד מתפקידיה הראשונים של החברה היה לחדור לאולם-הקריאה היהודי, שנוסד בעיר לפני שנים אחדות על-ידי הנוער האקדמאי ובו היתה על העליונה ידם של "הנאורים". חברי "חובבי ציון" ניסו להוציא מידם את השליטה על האולם, וכאשר לא הצליחו בכך ייסדו אולם-קריאה ציוני, שנפתח ב- 1893. באולם נערכו הרצאות, שיחות וכן וויכוחים עם "הנאורים" על בעיות יהודיות. בסוף 1894 יצא להילחם בתנועת "חובבי ציון" העיתון הפולני המקומי "קורייר ז'שובסקי". הוא תקף את התנועה מדי שבוע בשבוע בתואנה שהיא אנטי פולנית. ההתקפות היו מכוונות בעיקר נגד נשיא החברה. העיתון ניהל תעמולה בעד הדחתו מתפקידו כמורה בבתי-הספר בשל "השפעתו הרעה והמזיקה על הנוער". ב- 1904 הוקמה אגודת נשים ציוניות בשם "שולמית". ב- 1907 הוקמה אגודת "השחר", שעשתה הרבה להחדרת הרעיון הציוני בקרב בחורי בתי-המדרש. ב- 1903 התארגנה מפלגת "פועלי ציון", וב- 1913 - "המזרחי". פעולות הארגונים הציוניים התרכזו בעיקר בניהול שיעורים בעברית, בקיום הרצאות והסברה ציונית, וכן באיסוף כספים למען ארץ-ישראל. בראשית המאה ה- 20 הוקם ביוזמתם של הציונים המועדון "טוינבי-האלה", ולידו ספרייה להשאלה ולקריאה במקום. מועדונים ואולמי-קריאה הוקמו גם ליד המפלגות. ב- 1910 נוסד ארגון "מכביה", ובו בין שאר החברים היו 15 עורכי דין ו- 5 רופאים. על-יד האירגון הוקמו ספרייה ואולם קריאה. ב- 1911 נוסדה החברה "התחייה" כחברה ציונית מרכזית של הארגונים הציוניים בעיר. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, כשהחיים החברתיים פסקו בעיר, חדלו לפעול גם החברות הציוניות וכן בוטלו הלימודים העבריים ושיעורי הערב. ב- 1918 נוסדה החברה "עבריה" לשם הרחבת החוגים העבריים ולימוד השפה העברית. באותם הימים נשתבחה ז'שוב במשכיליה והצמיחה סופרים ואנשי מדע. משה דוד גשווינד (נולד ב- 1840) פירסם שירים מפרי עטו בכתבי-עת ובקבצים עבריים, וכן תרגם לעברית את הפואמה של המשורר הפולני יוליוס סלובאצקי "אבי הניגפים" (פשמישל, 1883). בשנות השבעים של המאה ה- 19 שימש גשווינד כמזכיר הקהילה והיה איש חבר- המושבעים בבית המשפט בגליל ז'שוב אבא אפלבוים (נולד ב- 1861) חיבר ביוגראפיות של חכמי איטליה יהודה( מוסקאטו, עזריה פיגו ומשה אתוכז). א. אפלבוים היה מייסדו של בית- הספר העברי בז'שוב יצחק הולצר (נולד ב- 1842), חובב הספרות העברית, פירסם מאמרים בכתבי-עת ועמד בראש הקהילה. ליאון ויזנפלד ייסד ב- 1908 שבועון ביידיש בשם "גערעכטיגהייט" (רק ששה גליונות יצאו לאור), ובתום מלחמת העולם הראשונה שבועון אחר בשם "אידישע פאלקס צייטונג" שיצא לאור במשך 22 חודשים. הוא פירסם גם מאמרים בעיתונים שונים, רובם ביידיש. נחום שטרנהייס (נולד 1870) חיבר שירים ביידיש. בז'שוב כבשאר קהילות מערב גאליציה חונכו רוב ילדי ישראל בחדרים על מלמדיהם ובבתי המדרש והקלויזים על חובשי ספסליהם. חדר תלמוד תורה לילדי העניים היה עלוב מבחינת מספר תלמידיו ותנאי הלימודים שבו ורמתם. ב- 1883, כשהוטלה בגאליציה חובת לימודים, ביקרו בבתי ספר יסודיים כלליים מספר קטן של תלמידים יהודים בלבד. ב- 1874 הוקמה חברה "הולכי קדימה", ומטרתה היתה לייסד בית ספר לנערים. ב- 1897 הוקמה ישיבה בראשותו של ר' יקותיאל גמלהר. ב- 1898 נוסד בית ספר מיסודה של "שפה ברורה" ובתחילת המאה ה- 20 הוקם בית ספר עברי בשם "תעודת ישראל". ב- 1893 נוסד בית ספר מקצועי לחרושת הברזל מיסודו של הבארון הירש. בתקופה זו קמו גם אגודות כלכליות וחברות סעד. ב- 1901 הקימה איק"א קופת מילווה. ב- 1906 השתייכו אליה 153 חברים, ב- 1907 גדל המספר ל- 900 וב- 1908 ל- 978. הקופה נתנה 438 הלוואות ב- 1906, 577 ב- 1907 ו- 607 ב- 1908 וכל אחת יותר מ- 100 כתרים. ב- 1913 השתייכו לקופה 1450 חברים, מהם 1128 סוחרים, 9 - בעלי המלאכה, 26 איכרים, 97 בעלי מקצועות חפשיים - 180 מפרנסים בלא הגדרת מקצועם. באותה שנה העניקה הקופה 864 הלוואות. בסוף המאה ה- 19 היה השלטון בקהילה בנשיאותו של יצחק הולצר בידי נציגיהם החרדים וה"נאורים". ב- 1902 נוסדה "מפלגה עממית של בני ישראל" כאופוזיציה לשולטים בוועד הקהילה. כתוצאה מן הבחירות שנתקיימו אז נבחרו שני "נאורים" ותרד אחד מצד "מפלגה עממית של בני ישראל", שני "נאורים" ושמונה חרדים כמועמדים של הוועד הקודם ושבעה חרדים נוספים מרשימות אחרות. ראש הקהילה, יצחק הולצר התפטר ב- 1903, וכן התפטר סגנו מאטיש אקשטיין. ב- 1905 התקיימו בחירות חדשות ובהן נכשלו תומכי "השלטון הישן". הללו קיבלו 457 קולות בלבד. 153 קולות ניתנו לאנשי האופוזיציה מהתנועה הציונית. בא-כוח הציונים ה. כהן נבחר להנהגת הקהילה. לא ארכו הימים והרשות המקומית ביטלה את הבחירות והעבירה את הנהגת הקהילה לידי הקומיסאר ד"ר וילהלם הוכפלד. המחלוקת בקהילה גברה והלכה בתקופת המעבר ברבנות ובחירת רב-עיר חדש. ועד הקהילה הקומיסארי מינה לתפקיד של אב"ד בעיר את ר' נתן לוין, ואם כי היתה התנגדות לבחירתו בידי השלטון הזמני נתקבלה הבחירה ברצון גם בחוגי המתנגדים לשלטון. ב- 1907 התחילה הקהילה לבנות בית-מרחץ ומקווה. ושוב קמה שערוריה, משום שוועד הקהילה לא התנה עם הקבלן והבנאים בכתב מפורש לשבות בשבת. נושא לתלונות הציבור לסיכוסוכים רבים ומתמידים בקהילה שימשה החברה קדישא, שהיתה ארגון עצמאי ובלתי תלוי בקהילה. החברה קדישא דרשה כסף רב בעד עריכת לוויות, וגברה הדרישה בציבור לכפות עליה את מרותו של ועד הקהילה. בעיית החברה קדישא לא באה על פתרונה עוד שנים רבות לאחר מכן. ב- 1928 העבירה הקהילה את בעלותה על בית-העלמין לחברה קדישא, אשר נשיאה היה גם יו"ר ועד הקהילה, אשר זילבר. ואולם למחאת חברי ועד הקהילה הציונים ביטלה הרשות את ההחלטה. באותה תקופה גברה השפעתם של נציגי היהודים בשלטון העירוני. בבחירות למועצת העיר, שנתקיימו ב- 1874, נבחרו 13 יהודים כמספר חברי המועצה הקאתולים. ב- 1876 צומצם מספרם ל- 6 בשל המחלוקת בין הזרמים הפוליטיים היהודיים, ושוב הוגדל ב- 1913 עד ל- 18 חברים ו- 9 ממלאי- מקום. בפרוץ מלחמת-העולם הראשונה לא סבלה ז'שוב במישרין; היא לא הופגזה ולא נהרסו או נשרפו בה בתים ואף הצבא הכובש לא השתולל בחוצותיה. אולם מצבם הכלכלי של היהודים התערער, ופעילות הקהילה נצטמצמה בשירותים ההכרחיים ביותר, כגון שחיטה וקבורה. מאימת הצבא הכובש נטשו את העיר רבים מתושבי הקהילה, בעיקר מן האמידים. המסחר היהודי וכן המלאכה שותקו. רבים מן היהודים שחזרו לבתיהם אמנם מצאום נשדדים, בעיקר בידי תושבי המקום. כיוון שכך, לא שבו גולים רבים לעירם והמשיכו לשבת בווינה או בערים גדולות אחרות.
בנובמבר 1918, בתום המלחמה וחידושו של השלטון הפולני הוקמה בז'שוב מועצה לאומית יהודית, במועצה זו נכללו 50 נציגים, שייצגו את כל המפלגות והזרמים הפוליטיים- חברתיים ביישוב היהודי. המועצה מינתה ועד זמני לקהילה בנשיאותו של הציוני ד"ר אדולף שניי. בראש המועצה הלאומית עמד אב"ד של ז'שוב ר' נתן לוין. המועצה הרכיבה 4 ועדות לענייני כלכלה, תרבות, עזרה והסברה. החודשים הראשונים של השלטון החדש היו בין הקשים ביותר ליהודי ז'שוב הללו היו נתונים להשמצות מצד הפולנים, שראו בהם את הסיבה העיקרית למצב הכלכלי שעורער מחמת-אירועי שנות המלחמה. הבטחון הפנימי בעיר היה רופף, ולפיכך הוקמה מיליציה, אולם רק הפולנים הנוצרים היו יכולים להתקבל אליה. גם היהודים הקימו מיליציה משלהם מורכבת מחיילים ומקצינים יהודים של הצבא האוסטרי לשעבר. היהודים הואשמו בין השאר בהפקעת שערים ובספסרות בשוק השחור. אמנם המועצה היהודית דחתה בתוקף האשמות אלו ומחתה אצל השלטונות, אבל ללא הועיל. בתנאי מחסור מיצרכים חיוניים ובאווירה מתוחה הופצו גם עלילות-שוא אחרות, וביניהן העלילה בדבר נערה נוצרית אחת, שנעדרה ממשפחתה לימים אחדים, והיהודים הואשמו ברציחתה לצורכי פולחן. כל חודש נובמבר 1918 היו היהודים נתונים לטרור מצד הערב-רב הפולני וחיילי הגנרל האלר, ורבים נשדדו והוכו. התעמולה האנטי-יהודית היא שגרמה את הפרעות ביהודים. במאי 1919 השתולל האספסוף, פרץ לדירות וחנויות של יהודים, שדד ופצע. הבריונים פלשו לבית-הכנסת, קרעו ורמסו ספרי-תורה. בפוגרום נפצעו כ- 200 איש, וכ- 50 בתי מגורים ובתי-עסק יהודיים נשדדו. הנזק ברכוש היהודי בז' נאמד ב- 3 מיליון כתרים. רק כעבור יומיים, כשהגיעה לז' תגבורת צבאית מיארוסלאב הסמוכה, שככו הפרעות, הועמדו לדין 16 מן הפורעים בבית-המשפט המחוזי בז'שוב אחדים מהם נענשו למאסר-עולם, שהוחלף לאחר-מכן לכמה שנות מאסר בלבד, ואילו האחרים קיבלו עונש של מאסר לשנה או שנתיים בלבד, וכעבור זמן קצר אף שוחררו מן הכלא. הקהילה מינתה ועד לחקירת סיבות הפוגרום ותוצאותיו. חוגים פולניים פירסמו הודעה שלא להכנע לתעמולה האנטי-פולנית כביכול ובו בזמן רמזו שהפולנים ידעו כיצד לפתור את הבעיה היהודית ולהשתחרר מ"מתנגדי העם הפולני". ראשי הקהילה ונציגיהם בעירייה ראו בשלטונות הפולניים המקומיים והצבאיים את האחראים לפוגרום, והם הוקיעו את המדיניות האנטישמית שלהם בפני דעת-הקהל בפולין ובעולם. הממשל המרכזי בווארשה והסיים הפולני החליטו, אפוא, לחקור את נסיבות הפרעות והיקפן. הוקמה ועדה מיוחדת לחקירה. בראשה עמד מנהיג מפלגת האיכרים הפולנים, וינצנטי ויטוס, שנבחר לאחר-מכן לראש ממשלת פולין. הוועדה הגיעה לז'שוב ובאה במגע עם היהודים כדי לקבל מהם את הפרטים של הפוגרום ולשמוע חוות-דעתם על המצב בכלל. לז'שוב הגיע גם נציג ארצות הברית, השגריר הנרי מורגנטאו ועוזרו הפרופ' גודהארט; גם הם באו בדברים עם הקהילה. המועצה הלאומית היהודית עסקה גם בשיקום הכלכלה היהודית, שנפגעה קשה במהלך המלחמה ובעקבות הפרעות. ביוזמת המועצה ובתמיכת הג'וינט נפתחו מטבחים ציבוריים ומחסנים לחלוקת מיצרכי מזון ובגדים. התפתחות התעשייה בז'שוב היתה איטית. מצב זה איפיין גם את הכלכלה היהודית, שהיתה מבוססת בעיקר על מסחר, תעשייה זעירה ומלאכה. המספר הממוצע של המועסקים בכל מפעל לא עלה על 4- 3 איש, ולרוב היו הללו בעלי עסק ובני המשפחה, ומיעוטם פועלים שכירים שהועסקו באופן ארעי ובעונות מסוימות. לפי הנתונים החלקיים מ- 1921 היו באותו פרק זמן בז'שוב 379 מפעלים תעשייתים, מהם 367 פעילים. ב- 205 מפעלים עבדו רק הבעלים ובני משפחותיהם בלבד, ואילו ב- 162 מפעלים עבדו פועלים שכירים. בכל המפעלים היו עסוקים 1,050 איש, ביניהם 355 בעלי מפעלים, 124 מבני משפחותיהם וכן 372 פועלים שכירים, מהם 199 לא-יהודים . מקום ראשון בין מקורות הפרנסה של יהודי ז'שוב תפס, כאמור, המסחר. סוחרים יהודים מילאו תפקיד מכריע בהיקפו הכללי של המסחר בעיר. אך מקום מיוחד במסחר יהודי בעיר נועד לענף הרוכלות הנודדת ולבעלי דוכנים. מצבם הכלכלי של-בעלי הדוכנים היה ירוד מאוד והם שימשו גם מטרה נוחה להתנפלויות של האנטישמים ברחובות העיר ובשווקים. רבים מבני הקהילה עסקו גם במלאכה. כמה יהודים מצאו את פרנסתם כחלפנים ומלווים בריבית. מספר ניכר לערך של יהודים היו בעלי מקצועות חופשיים, רובם עורכי-דין ורופאים. המפעלים לענפיהם והעובדים בהם #1# #2# #3#מס' בעלי #4# #5#
#1# #2# #3# המפעלים #4# #5#
#1# #2# מספר #3# ובני #4# פועלים #5# פועלים
#1# מפעלי תעשייה #2# המפעלים#3# משפחותיהם#4# יהודים #5#נוצרים
#1#מתכת #2# 54 #3# 41 #4# 54 #5# 89
#1# עץ #2# 16 #3# 20 #4# 21 #5# 26
#1# עורות #2# 16 #3# 20 #4# 16 #5#-
#1#טקסטיל #2# 8 #3# 6 #4# 7 #5#3
#1#הלבשה #2# 176 #3# 212 #4# 171 #5#17
#1# נייר #2# 82 #3# 8 #4# 18 #5# 9
#1# מזון #2# 17 #3# 105 #4# 48 #5#43
#1#תעשייה כימית #2# 2 #3# 4 #4# 4 #5#-
#1#תעשיית הבנין #1# 26 #3# 29 #4# 16 #5# 1
#1#תעשייה גראפית #2# 8 #3# 7 #4# 5 #5# 2
#1# ניקוי #2# 10 #3# 15 #4# 12 #5# 4
מצבם הכלכלי הקשה של יהודי ז'שוב בלט במיוחד בעיתות משבר או קיפאון כלכלי, שלא פסק בפולין בתקופה שבין שתי המלחמות. רבים מבעלי-המלאכה היו מחוסרי עבודה לחלוטין או חלקית. ירוד ביותר היה מצבם של השכירים. אפילו מצבם של היהודים בעלי המקצועות החופשיים לא היה שפיר. האינפלציה הדוהרת והמיסוי החמור שהטילה על היהודים ממשלת פולין רוששו משפחות יהודים רבים בז'שוב מצב זה הלך ורע בשנות ה- 30 כשהיה עליהם לעמוד במאבק נגד התעמולה האנטי-יהודית ובתחרות עם הקואופראטיב הפולני "רוזווי". בשנים הראשונות שלאחר מלחמת-העולם הראשונה בא לעזרת הנזקקים ארגון הג'וינט. ארגון זה סייע בתמיכה כספית לנפגעים בזמן המלחמה, וגם תמך במוסדות-סעד שונים. כבשאר ישובי היהודים בפולין השתדלו גם יהודי ז' להקל על מצבם הכלכלי והסוציאלי הירוד על-ידי התארגנותם לעזרה הדדית. בין מוסדות-עזרה מסוג זה בלטה קופת "גמילות חסדים" שהייתה קיימת מזמן אך התארגנה שנית והתרחבה ב- 1926. הקופה העניקה הלוואות בלא רבית לנצרכים, והג'וינט היה המקור העיקרי להזרמת כספים לקופה. להלן נתונים אחדים על היקף פעולותיה של הקופה: #1# #2# מספר #3# מספר #4#
#1# #2# הלוואות #3# הלוואות #4# סך כל
#1# שנה #2# לסוחרים #3# לבעלי-מלאכה #4# ההלוואות
#1# 1927 #2# 116 #3# 65 #4# 20,000 זלוטי
#1# 1928 #2# 356 #3# 258 #4# 77,206 זלוטי
#1# 1929 #2# 424 #3# 218 #4# 67,320 זלוטי
ב- 1936 חגגה הקופה את שנת העשור לקיומה. בתקופת עשור זו היה מספר ההלוואות 3,045 בסך כולל של 326,000 זלוטי. ב- 1934- 1936 נהנו 40 אחוזים של משפחות יהודיות בז'שוב מעזרתה של הקופה. אם מקבלי הלוואה לא יכלו לפרוע את חובם, הוכרה ההלוואה כתמיכת סעד. קופת "האיקא", שהוקמה בז'שוב ב- 1901, חידשה את פעולותה לאחר תום המלחמה וגם היא העניקה הלוואות לנצרכים. ההלוואה היתה בריבית נמוכה מאוד. מחזור הלוואותיה ב- 1925 היה 301, מהן 139 לסחורים זעירים, 85 לסוחרים ותעשיינים, 39 לבעלי מלאכה, לחקלאים ו- 32 לנצרכים אחרים. מספר ההלוואות ב- 1926- 1935 היה 720. 258 בקשות לא נענו מחוסר כספים. ב- 1922 נתעוררה יוזמה להקמת בית-חולים בז'שוב אף כי קהילת ז'שוב היתה רבת-אוכלוסין לא היה קיים בה אלא בית- חולים קטן ועלוב ליד בית-העלמין הישן, מעין "הקדש" בלבד, ובו שלושה חדרים ששימשו גם מקום לינה לקשישים מחוסרי-גג. להקמת בית-החולים נתקבלה תמיכה מן הג'וינט, וכן נאספו תרומות בעיר ובסביבה. עבודת הבניין התחילה ב- 1923, אך מחוסר אמצעים הופסקה העבודה ב- 1926 והוקמו רק שלד הבנין וכיסוי הגג. הבנין הושלם רק לאחר שנים רבות ב- 1938, בעזרתם של אנשי ז'שוב בארה"ב. שנה אחת בלבד פעל המוסד בקהילה, ובפרוץ מלחמת-העולם השניה נהרס לגמרי. לשיפור תנאי התברואה הגביר בז'שוב את פעולתו ארגון ה"טאז". ארגון זה טיפל בילדים נזקקים לעזרה רפואית, וכן ארגן בשבילם קייטנות. נוסף על פעולות הסעד מטעם ועד-הקהילה היתה קיימת בז'שוב גם רשת עניפה של ארגונים צבוריים, אשר הושיטו עזרה מסוגים שונים ליהודים במצוקה. השנים שבין שתי מלחמות- העולם עמדה בסימן של שני תהליכים מנוגדים במצבה של הקהילה: מצד אחד, גידול מתמיד של השכבות החברתיות שנזקקו לעזרה ולתמיכה, ומצד אחר צמצום בלתי-פוסק באפשרויותיה של הקהילה לספק את השירותים הדרושים. מצבם הכלכלי הרע של יהודי ז'שוב השתקף גם במספרם הגדל והולך של הנזקקים ל"קמחא דפסחא" ולעזרה בחומרי הסקה בחודשי החורף. המצב החמיר והלך לקראת סוף שנות השלושים. בלטו במיוחד האנשים, שזו להם הפעם הראשונה שנזקקו לקבלת סיוע. עול השירותים הסוציאליים והסעד בז'שוב הוטל ברובו כבשאר הקהילות, על הציבור היהודי, שכן התמיכה בהם מטעם העירייה היתה סמלית בלבד. לא הספיקה גם התמיכה של הקהילה, ורוב המוסדות התקיימו מתרומותיהם של הנדבנים במקום, של בני העיר שמעבר לים, או מתשלומים של מקבלי השירותים. בית-הילדים היהודי בז'שוב אחד המוסדות החשובים ביישוב היהודי בז'שוב - נוסד בשנת 1918 על ידי חברות של האגודה "יהודית", שהיא עצמה נוסדה רק זמן קצר קודם-לכן. בית הילדים עזר להורים עניים העסוקים בעבודה לחנך את ילדיהם. לז'שוב הגיעו מספר פליטים מאוקראינה, על-פי-רוב משפחות מרובות ילדים, שלא היה בידן לטפל בחינוך ילדיהן. בית-יתומים יהודי נוסד בתום המלחמה. תחילה שוכנו בו 20 ילדים, ובמשך הזמן גדל מספר החניכים. הבית נקרא "בית יתומים ומחסה". כן היה בעיר "בית זקנים", שבו שוכנו כ- 20 איש. הסטודנטים של המכללות נתמכו על-ידי החברה "אוגינסקו". המטבח העממי הגיש לנזקקים ארוחות חינם או במחיר סמלי. מדי שנה בשנה סיפקה הקהילה מצות לאסירים, לחיילים, לבית-היתומים ולמושב-הזקנים, וכן נתקיימו דרך קבע מבצעי סעד מיוחדים, כגון "קמחא דפסחא" ועזרה בחומרי הסקה לחורף. מבצע-סעד מאולתר קיימה הקהילה בראשית שנות ה- 20 לפליטים מרוסיה וב- 1938 לפליטי גרמניה. מוסדות-סעד היו קיימים גם ליד האירגונים של הסוחרים ושל בעלי-המלאכה. שניהם הושיטו עזרה לחבריהם. כנגד פעולתם המוגבלת של יהודי ז'שוב בתחום שיפור המצב הכלכלי והסוציאלי מחמת התנאים האובייקטיביים ששררו בקהילה, גילו יהודי המקום פעילות עניפה ותוססת בתחום החיים הפוליטיים. בז'שוב התארגנו סניפי כל המפלגות היהודיות שפעלו בעת ההיא בפולין. בראש כל המחנות צעדו הציונים על מיגוון סיעותיהם ("ציונים כלליים", "התאחדות", "פועלי ציון", "המזרחי", רביזיוניסטים) על השפעתם ההולכת וגוברת מעיד, בין השאר, מספר השוקלים והמצביעים לקונגרסים הציוניים: #1#סיעות #2# 1927 #3# 1929 #4# 1931 #5# 1935
#1# ציונים כלליים #2# 134 #3# 230 #4# 237 #5# 882
#1# המזרחי #2# 122 #3# 64 #4# 61 #5# 284
#1# התאחדות #2# 122 #3# 54 #4# #5# 30
#1# פועלי ציון #2# 75 #3# 53
#1# רביזיוניסטים #2# 12 #3# 74 #4# 169
#1# גוש א"י העובדת #2# #3# #4#184 #5# 354
#1# מפלגת המדינה #2# #3# #4# #5# 64
ב- 1938 נמכרו בז'שוב 798 שקלים. ב- 1939 - 1,366 שקלים. ההסתדרות הציונית הכללית בז'שוב נחשבה לאחת הגדולות בגאליציה, וגם הגדולה בזרמים הציוניים שבעיר. גם ארגוני הנוער שלה נחשבו לגדולים שבעיר. בשנים 1926- 1939 התקיים בז'שוב סניף תנועת הנוער "עקיבא", בהשפעת "הציונים הכלליים" שמרכזם היה בקראקוב. את הזרם הציוני הסוציאליסטי ייצגו בז'שוב מפלגת "פועלי ציון" שראשיתה בימים שלפני מלחמת-העולם הראשונה (1905), ו"ההתאחדות" שקמה לאחר המלחמה. בתנועות נוער ייצג "השומר הצעיר" את השמאל הציוני. תנועת "המזרחי" התארגנה, כאמור, עוד קודם מלחמת-העולם הראשונה (1913), וחידשה את פעולתה לאחריה. ב- 1927 התארגנו צעירי המפלגה במסגרת נפרדת של "צעירי המזרחי", ואילו הנוער - בתנועת "תורה ועבודה". המפלגה קיימה קיבוץ- הכשרה לכל סניפיה שבערי-השדה. בית-הכנסת של "המזרחי" היה למרכז הציונים הדתיים בז'שוב סניף הרביזיוניסטים נוסד ב- 1926, ותנועת הנוער שלו - ב- 1930. לאחר שנתפלגה התנועה הרביזיוניסטית קם ב- 1933 סניף של "מפלגת המדינה". באותה השנה הקימו הרביזיוניסטים בעיר סניף של "ברית-החייל", וכן מועדוני- נוער. ארגון ויצ"ו ניהל רשת של חוגי נשים. סניף ה"חלוץ" חודש והגביר את עבודתו בשנות ה- 20. ראשי ה"חלוץ" בעיר אירגנו קבוצות-הכשרה בסביבה. ב- 1926 יצאה הפלוגה הראשונה להכשרה וכעבור חודשים אחדים עלו 10 איש לארץ ישראל. פלוגות-הכשרה הוקמו אחר כך ליד ארגוני נוער ציוניים אחרים. ב- 1934 יוצגו קיבוצי הכשרה כלהלן: #1# ארגון #2#בחורים #3#בחורות #4#סך הכול
#1# עקיבא #2# 39 #3# 15 #4# 54
#1# בית"ר #2# 37 #3# 18 #4# 55
#1#הנוער הציוני #2# 24 #3# 14 #4# 38
#1# השומר הצעיר #2# 18 #3# 20 #4# 38
#1# בני עקיבא #2# 16 #3# 8 #4# 24
אגודת "השחר" הכלל הציונית אירגנה בז'שוב גם את הנוער הדתי. לרשותם של סניפי המפלגות הציוניות עמדו ספריות, ובמועדוניהן נתקיימו הרצאות. פעילות ערה בתחום התרבותי בקרב הארגונים הציוניים גילה ארגון האקדמאים "מכביה". ב- 1927 נוסד בז'שוב סניף "אגודת ישראל", ועל-ידו ארגון "צעירי אגודת ישראל", שמנה כמה מאות בחורים. האגודה פתחה בית-ספר משלים לבנות "בית יעקב", וכן בית ספר לבנים "יסודי התורה", שלמדו בו גם לימודי חול לפי תוכנית מינימום של בתי-ספר עממיים ממשלתיים. סניף "אגודת ישראל" בז'שוב הוציא כתב-עת בפולנית בשם "פרומיין" (קרן) שהיו לו קוראים בכל רחבי גאליציה. גם בתאי המפלגה הקומוניסטית הבלתי-חוקית נמצאו צעירים יהודים. על פי מספר היהודים שהואשמו על ידי השלטונות הפולניים בפעולה קומוניסטית, יש לשער שאחוז היהודים בין הקונומיסטים היה די גבוה. מאורע חשוב בחיי היהודים באותם ימים היתה הקמת בית-עם על-שם הנדבן אדולף טננבוים, יליד ז'שוב שישב בלונדון ותרם סך של 60,000 דולאר לבנית הבית. ואמנם, הבית היה למרכז תרבותי חשוב בעיר, נמצאו בו אולמי-אסיפות, ספרייה, חדרים לבית-הספר ולשיעורי-ערב, אולם-הצגות, אולמות לפעולות ספורט וכדומה. רוב ילדי ישראל בז'שוב למדו בבתי-הספר הפולניים הממלכתיים, ובכללם בשתי גימנסיות. כשנחנך בנין בית- העם נוסד בו ב- 1928 בית-ספר עברי לבנים ובנות, שזכה להכרה רשמית מצד השלטונות. תחילה היו בו ארבע כיתות של בית-ספר עממי ולאחר מכן גם כיתות של בית ספר תיכון. שפת ההוראה היתה פולנית, ותוכנית הלימודים המקובלת במוסדות ממלכתיים, בתוספת עברית כמקצוע וכן לימוד תנ"ך, תולדות ישראל וספרות עברית של ימי-הביניים והעת החדשה. רמת הלימודים הגבוהה היקנתה למוסד זה שם בין שאר המוסדות בעיר. כאמור, פעלו בעיר גם בתי-ספר של "אגודת ישראל". יותר מ- 200 תלמידים למדו ב"חדר מתוקן", שהקים "המזרחי" ב- 1920. רוב ילדי ישראל בז' קיבלו חינוך תורני בחדרים של "תלמוד תורה" ומספר מצומצם של בחורים המשיכו ללמוד בבתי-מדרש ובקלויזים. בז'שוב המשיך לפעול בפרק הזמן שבין שתי המלחמות המועדון "טוינבי-האלה", שבו נתקיימו הרצאות על נושאים שונים, ואף הושמעו בו הרצאות בעברית. ב- 1924 התחיל לפעול בעיר סניף של "תרבות" וכן נפתחו כמה קורסים לעברית. ב- 1928 הקימה "תרבות" אוניברסיטה עממית, שבה למדו המבוגרים בשעות הערב מקצועות שונים ולימודי יהדות. בשנות ה- 30 הוקם בז'שוב מועדון-ספורט "בר כוכבא", על ידו הוקם חוג לדראמה. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם ירדה קרנו של ועד הקהילה בשל העברת רבים מתפקידיו אל המוסדות הציבוריים האחרים וגם בשל הסכסוכים הפנימיים בין המפלגות. במרבית הזמן שלטו בקהילה קומיסארים, שנתמנו על ידי השלטונות. ב- 1918 עמד, כאמור, בראש הקהילה הציוני ד"ר אדולף שניי שנתמנה על-ידי המועצה הלאומית היהודית ומינויו אושר על-ידי השלטונות. הוועד בנשיאותו של ד"ר שניי פוזר ב- 1922, ובמקומו מינו השלטונות את הקומוסאר ד"ר ש. רייך, ממנהיגי "הנאורים". לוועד זמני נתמנו אחדים מחוגי הציונים, אך הללו סירבו, לכהן בו. הבחירות לקהילה נידחו תחילה עד סוף 1924, אולם השלטון דחה אותן לזמן בלתי מוגבל ומינה כקומיסאר את ד"ר ווילהלם הוכפלד. הבחירות נתקיימו ב- 1928, ואלה היו התוצאות: זכות הבחירה היתה ל- 2,003 בוחרים; השתתפו בבחירות 1,661 איש. הציונים קיבלו 329 קולות; אנשי "המזרחי" - 280, "פועלי ציון" - 129; הרשימה של הוועד הזמני - 489 קולות, "יד חרוצים" - 211, ורשימה עצמאית - 169. המפלגות הציוניות קיבלו 7 מאנדאטים; הוועד הזמני - 5; "יד חרוצים" - 2, והרשימה העצמאית - 1. המועצה בחרה 10 חברי ועד מהם 4 ציונים ו- 6 חברי הוועד הזמני, "יד חרוצים" והרשימה העצמאית. לראש הוועד נבחר אשר זילבר, ולראש המועצה מאטיש אקשטיין. הוועד והמועצה פוזרו על-ידי הרשות מפני המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים ושוב נתמנה קומיסאר. בחירות נוספות התקיימו ב- 1935, והתוצאות לא הביאו לידי שינוי ניכר. שוב פיזר השלטון את הוועד הנבחר, ומינה קומיסאר שעמד בראש הקהילה עד פרוץ המלחמה. הכנסות הקהילה רובן היו מן השחיטה ומיעוטן מן המיסים ושירותי הקבורה. רוב ההוצאות היו אדמיניסטראטיביות - לתשלום משכורתם של הרב והדיינים, השוחטים והפקידים, ולקיום בתי-הכנסת ובית-העלמין. 30%-כ של התקציב נועדו לתמיכה במוסדות-סעד שונים. בתום המלחמה כיהן בז'שוב כאב"ד ר' נתן לוין. לאחר פטירתו ב- 1926 נבחר בנו ר' אהרן, שהיה אז רב בסמבור. ר' אהרן התנה את קבלת המשרה בבחירתו פה אחד על ידי הקהילה כולה, וכל חברי הקהילה נתבקשו לחתום על כתב- הרבנות, וכך זכה במאה אחוז של קולות הבוחרים. ר' אהרן לוין היה ציר בסיים (הפרלמנט) הפולני ומנהיגה של "אגודת ישראל" בפולין. הוא חיבר את הספר "ברכת אהרן" על מסכת ברכות, שו"ת "אבני חפץ" וכן "הדרש והעיון" על התורה, "מטה אהרן" ו"דבר בעתו". ב- 1913 הוענק לו על ידי הקיסר פראנץ יוסף תואר כבוד של "יועץ הקיסר". היהודים בז'שוב השפיעו גם במועצת העירייה. נציג היהודים היה סגן יושב-ראש העירייה באותה תקופה. תחילה היה ד"ר ווילהלם הוכפלד ולאחר מותו ב- 1932 ד"ר הנריק ואכטל. בשנות ה- 30 כיהנו ארבעה יהודים כשופטים מחוזיים. על חיי היהודים בז'שוב העיבו בסוף שנות ה- 30 התעמולה האנטישמית שהלכה וגברה, חרם המסחר והמלאכה היהודיים והצבת משמרות החרם לפני חנויות היהודים. רבו מעשי האלימות ותכפו המקרים של פגיעות פיסיות ברחובות העיר. ואמנם תופעות אלו כבר בישרו את הרעה הקרבה ובאה בפרוץ מלחמת-העולם השנייה.
עם פרוץ המלחמה הפציצו הגרמנים את העיר, ופגעו במיוחד במפעלי-התעשייה ובמסילות-הברזל. בהתקרב החזית נמלטו יהודים רבים מזרחה, אולם בשל ניתוק הדרכים והתקדמותו המהירה של הצבא הגרמני לא הרחיקו לכת. בניסיונם לשוב לז'שוב נתקלו הפליטים הללו במשמרות החיילים הגרמנים שהתעללו בהם ואף איימו להוציאם להורג. בימים הראשונים לכיבוש העיר נמנעו היהודים לצאת אל הרחובות מחשש התנכלויות מצד חיילי הוורמאכט והמשטרה הגרמנית. הגזירות לא איחרו לבוא. השלטונות הגרמניים ציוו לקיים מיפקד של כל תושבי העיר, ובנפרד רישום היהודים. רישום זה נעשה אפוא בידי אנשי ועד הקהילה לשעבר והוא שימש מקור לשילוח אנשים לעבודות- כפייה. מלבד האספקה היומית של מאות יהודים לעבודות כפייה, חטפו הגרמנים יהודים גם ברחובות העיר ובבתים. היהודים הועסקו בתיקון כבישים וגשרים, בעבודות טעינה, בניקוי רחובות ומשרדים, ובעבודות שירותים לחיילים. העבודות האלה היו מלוות מעשי התעללות והשפלה: נמרטו זקניהם ופיאותיהם של יהודים חרדים ועבודות הניקיון נעשו לרוב בידיים חשופות. כבר בספטמבר 1939 הרסו הגרמנים את פנים שני בתי- הכנסת ובתי-המדרש הסמוכים להם, וחיללו את תשמישי הקדושה. בראש השנה ת"ש הוצאו המתפללים מבתי- הכנסת, הובלו אל הנהר ויסלוקה ושם נצטוו לשאת קורות- עץ כבדות לבניית הגשר שנהרס במלחמה. ביום הכיפורים של אותה שנה הוצאו שוב היהודים מבתי-התפילה והוכרחו לרקוד עטופי טליתות ברחובות העיר - להנאתם של הגרמנים והאספסוף המקומי. דירות של יהודים אמידים הוחרמו, ושוכנו בהן קצינים גרמנים. כן החרימו הגרמנים לצורכי הצבא את בית-החולים היהודי. כדי לספק את צרכיה הדחופים של האוכלוסייה היהודית באישפוז ובטיפול רפואי פתחו אנשי ועד הקהילה חדר-חולים ברח' מאטייקו. תנועתם של היהודים בעיר הוגבלה; נאסרה עליהם הכניסה לרח' 3 במאי וזאמקובה; הוטל עוצר לילה משעה 7:00 בערב ורק בשעות אחר-הצהריים הותר להם לעשות קניות בשוק העירוני. גזל הרכוש היהודי לבש צורות שונות. מדי פעם הוטלו קונטריבוציות על בני הקהילה, וכדי להבטיח מתן הכסף במועד נלקחו בני-ערובה מבין נכבדי הקהילה. חיילים ושוטרים גרמנים ערכו חיפוש בחנויות ובדירות ושדדו סחורות וחפצי ערך. בשבועות הראשונים לכיבוש הוכרחו היהודים לפתוח את חנויותיהם ולסמנן במגן-דוד. הוראה זו הקלה על גזל הרכוש. במרוצת הזמן הועברו חנויות, בתי-מלאכה ומפעלים יהודיים לניהולם של "הנאמנים הארים" וכך נושלו הבעלים מנכסיהם. בדצמבר 1939 נצטוו יהודי ז'שוב בני 12 ומעלה לשאת על זרועם סרט לבן עם מגן-דוד. באותה עת תבעו הגרמנים מכסות גדולות יותר של יהודים לעבודות-כפייה. בעקבות גל הגזירות בסתיו 1939 נמלטו צעירים יהודים רבים מן העיר וגנבו את הגבול אל השטח הסובייטי, מזרחה לנהר סאן. בשנים 1940- 1941 (קודם שפלשו הגרמנים לברית-המועצות) חזרו אחדים מהם בחשאי אל משפחותיהם בז'שוב בשל תנאי קיום קשים, במיוחד לפליטים, בשטח שבשליטת הסובייטים. הפליטים שנשארו באזור הסובייטי הוגלו ברובם בקיץ 1940 לפנים ברית-המועצות. בדצמבר 1939 הובאו על-ידי הגרמנים לז'שוב אלפי יהודים שגורשו משטחים מערביים של פולין שסופחו לרייך, בעיקר מלודז'שוב מקאליש ומשלזיה העילית. כן מצאו מקלט בז'בוש פליטים יהודים, שבתחילת ינואר 1940 נאמד מספרם ב- 6- 7 אלפים לערך. פליטים אלה היו חסרי קורת-גג וחסרי כול, ונתונים לחסדי הציבור היהודי המקומי. הם שוכנו בבתי-כנסת ובבתי מדרשות, בקלויזים חסידיים ובבניין הקסרקטין הצבאי לשעבר. בסוף אוקטובר 1939 מינו הגרמנים יודנראט. פרק זמן מסויים היה שמו של היודנראט "קהילה יהודית". היודנראט היה מורכב מ- 30 איש. ליו"ר המוצעה היהודית נתמנה עו"ד קליינמן, וכסגנו עו"ד בנק כהנא. מבין חברי היודנראט ידועים שמותיהם של מקס רייך (מנהל מחלקת האספקה), ד"ר אלכסנדר הלר (מנהל מחלקת הבריאות; סגנו היה ד"רהאופטמן), סרוג לשעבר( בעל בית-חרושת לנייר "סולאלי"), לנדאו, פרויליך, זיילר, טלר. בתקופה הראשונה לקיומו של היודנראט הוטל עליו לגבות קונטריבוציות, שהטילו הגרמנים על הקהילה, ולספק אנשים לעבודות- כפייה. ליד היודנראט הוקמה המשטרה היהודית. מפקדה היה ליאון ברזנר, צלם במקצועו. בינואר 1940 הוצאו להורג בכיכר השוק יו"ר היודנראט קליינמן וכן כמה מחברי המועצה. מה היתה התואנה למעשה רצח זה - על כך היו הערכות שונות, וביניהן זו שהגרמנים טענו כי היודנראט לא מילא בזמן את הדרישה למסירת קונטריבוציה בסך מיליון זלוטי, ולא עמד בהתחייבותו לספק מכסות פועלים לעבודות-כפייה כנדרש. היודנראט עמד גם בפני קשיים של גביית חובות על מיסים מלפני המלחמה, כדי למוסרם לגרמנים לפי דרישתם, והיו שראו בכך תואנה לרצח. ואילו על-פי עדות אחת, הפגיעה ביו"ר היודנראט ובכמה מחבריו אירעה מאוחר יותר. בקיץ ובסתיו 1940 הורע בהרבה מצבה של האוכלוסייה היהודית בעיר. הגרמנים החרימו חנויות בתי-מלאכה ומפעלים יהודים, בעיקר ברחובות ראשיים, ובעליהם נצטוו לעבור לרבעים המאוכלסים יהודים. בסופה של אותה שנה עבר כל רכושם לידי "הנאמנים האריים". רק מקצת מן הסחורות עלה בידי היהודים להסתיר. הגרמנים ו"נאמניהם" הפעילו אחדים מן המפעלים במקום והיו מקרים שהמכונות הועברו לגרמניה. בסתיו 1940 הוטלו על יהודי ז'שוב הגבלות-תנועה נוספות. נאסר עליהם להעתיק את מקום מגוריהם בעיר בלא אישור השלטונות הגרמנים, והמפרים צו זה היו צפויים לעונשים כבדים. בחורף 1940- 1941 פרצה בקרב האוכלוסייה היהודית מגיפת הדיזנטריה. נפגעו ממנה בעיקר המשפחות העניות. מחלקת הבריאות ביודנראט טיפלה בחולים, אך הסתירה את היקף המגיפה מעיני השלטונות הגרמניים. כנראה, שבמבואות העיר הוקם ליהודים בית-חולים למחלות מדבקות. בשלהי 1940 נערך רישום של נשים וגברים יהודים בני 16- 55 בלשכת-העבודה הגרמנית בעיר. רופאים יהודים בדקו את הנרשמים והללו שנמצאו בריאים נשלחו מיד לעבודות-כפייה מפרכות. בשנת 1941 הועסקו היהודים בעבודות טעינה בתחנת-הרכבת, במשרדי השלטונות הגרמניים המחוזיים בטירה, בניקוי רחובות, בעבודות הצנרת במפעל-הגאז העירוני ועוד. במקום מושבם של אנשי הגיסטאפו עבדו סנדלרים, חייטים ובעלי-מלאכה יהודים אחרים. הללו הוכרחו גם לטפל בהוצאתם מן הבניין של אסירים שעונו בידי הגיסטאפו, בהובלת גוויות של אלה שנרצחו בו ובניקוי חדרי העינויים והחקירות. עובדי-כפייה יהודים קיבלו לפעמים תוספת-מזון זעומה, אולם בעיקר נוצלו מקומות העבודה לקיום קשר עם האוכלוסייה הפולנית, לשם השגת מזון. היהודים היו מוכרים את חפציהם או החליפום במצרכי מזון. בערב פסח תש"א היה מעשה רצח נוסף בעיר: 18 יהודים שהוחזקו בכלא (כנראה באשמה שהיו בעלי אזרחות אמריקנית) הובלו לבית-העלמין היהודי והוצאו להורג. המשטרה הגרמנית היתה פורצת לבתי היהודים, גוזלת את רכושם ומתעללת בבעליהם. שתי פעולות מסוג זה בהיקף גדול נעשו ב- 3 וב- 10 באוקטובר 1941. בחורף 1941- 42 נתקיימה אקציה של החרמת פרוות. היהודים נדרשו, באיום עונש מוות, למסור את כל מוצרי הפרווה שברשותם. פרוון אחד שבחיפוש בביתו נמצא חלק של פרווה, הוצא להורג. בקיץ ובסתיו 1941 הוחל בעקירת יהודים משכונות מעורבות של העיר ובריכוזם ברובע מיוחד. בדירותיהם הקודמות שוכנו פולנים וגרמנים. הודעה רשמית על הקמת הגיטו בז'שוב פורסמה ב- 17.12.1941, והמעבר לגיטו הסתיים ב- 10.1.1942. רק לבעלי רישיונות מיוחדים ולעובדים שצוידו באישורים מטעם לשכת-העבודה הגרמנית הותר לצאת את שטח הגיטו. תחום הגיטו הקיף את הרחובות: גאלנזובסקי, וונסקה, טננבאום, סלובאצקי, קאז'ימייז'שוב באלדאכובקה, שפיטאלנה, בלום ומיצקביץ'. ברחובות ששימש גבול הגיטו נכללו לעיתים הבתים בתחומו, אך המדרכות והכביש כבר היו ב"צד הארי". היו גם מצבים בהם מחציתו של הבית היתה בתחום הגיטו ומחציתו האחרת מחוצה לו. כדי למנוע כניסה אל הגיטו או יציאה ממנו נבנו מחיצות, נאטמו שערים, נפרצו כניסות חדשות והוקמו מדרגות שאיפשרו ליהודים ולפולנים להשתמש בחלקים של הבית שנועדו להם. במשך חודש דצמבר 1941 הוקף כל שטח הגיטו בגדר תייל. מעברים לגיטו נקבעו בשלושה מקומות: ברחוב מיצקביץ', ברחוב גאלנזובסקי פינת כיכר החירות, וברחוב קאזימייז'שוב פינת באלדאכובקה. על שערי הגיטו שמרו יומם ולילה משמרות המשטרה הגרמנית, ובעוון יציאה ממנו בלא אישורים מתאימים הוטלו עונשי מוות. בתחום צר זה של הגיטו רוכזו כ- 12,500 יהודים. הניתוק מן העולם החיצוני החמיר את מצבם של בני הקהילה. כעת לא היה ניתן להחליף חפצים במזון, ואילו העובדים מחוץ לגיטו ניסו להשיג מזון ולהבריחו אליו, אף-על-פי שהדבר היה כרוך בעונשים כבדים. נוסף למקומות העבודה שנזכרו לעיל הועסקו היהודים במפעלי מחלקת הבנייה של חיל האוויר, בבית-החרושת של צגיילסקי, באחוזות חקלאיות בקירבת העיר ובמחנות צבא. קבוצה של 75 נשים וגברים עבדו במשק חקלאי גדול שבניהול הצבא במילוצין. מצבם של היוצאים לעבודה אל מחוץ לגיטו היה קל במעט לעומת אלו שהיו סגורים מאחורי הגדר, סבלו חרפת רעב, ונתונים כתנאי תברואה קשים ביותר. בגלל הצפיפות הגדולה התפשטו בגיטו מגיפות של דיזנטריה וטיפוס-הבהרות: גדלה התמותה וברחובות התגוללו גוויות. היודנראט ניסה לטפל בחולים ולצמצם במידת האפשר את ממדי המגיפה אולם בבית-החולים הקטן למחלות מידבקות שהוקם בגיטו חסרו מיטות ותרופות; החולים שכבו על הריצפה. בבית-זקנים שהיה בגיטו שררו תנאים קשים. אנשי היודנראט יחד עם הסניף המקומי של י.ס.ס., בראשותם של אדולף פישמן ויעקב בירמן, אירגנו סיוע לנזקקים ביותר. באביב 1942 קיבלו תמיכה כ- 2500 איש. בגיטו הוקמו שני מטבחים ציבוריים שחילקו מאות מנות-מרק ביום. בעקבות שתדלנותו של היודנראט אצל השלטונות הגרמנים הותר ליהודים לגדל תפוחי-אדמה בחלקות שדה שמחוץ לגיטו. בתוך הגיטו התירו הגרמנים להקים בתי-מלאכה לחייטות, סנדלרות, תפרות, פרוונות ורפדות. כן הופעלה מכבסה גדולה. מפעלים אלו סיפקו שירותים גם בשביל הגרמנים. בדרך זו היה ניתן להשיג מנות מוגדלות של מזון גם בשביל העובדים. המועסקים במקומות- עבודה חיוניים למשק הגרמני צויידו באישורים שהעניקו, זמנית, חסינות מסויימת בפני החטיפות למחנות-העבודה. ואמנם במחצית הראשונה של 1942 רבו השילוחים למחנות- העבודה, בעיקר לביישיאדקה ליד ז'וחוב, שם עבדו בכריתת יערות. בפעילות היודנראט יש לציין את מאמציו לטפל בחינוך הילדים. עוד באוקטובר 1940 הסכימו הגרמנים שהיודנראט יפתח בית-ספר יסודי ואמנם בית ספר זה נתקיים בגיטו עד לאקציית הגירוש ביולי 1942, ושפת ההוראה בו היתה יידיש. במיוחד דאג היודנראט לארגון קורסים מקצועיים שנועדו להבטיח את השתלבותם של הצעירים במפעלים ובבתי-מלאכה; קבלת אישורים ממקומות העבודה היו, כאמור, חיוניים מאוד באותה עת. באוקטובר 1941 נתקיים קורס לחשמלאות, ובו השתתפו כ- 20 צעירים. במארס 1942 נתארגן קורס לנגרות ולמקצועות אחרים. אז נפתח גם קורס לאחיות שבו נטלו חלק מספר ניכר של בנות. קבוצת צעירים הועסקה בהכשרה חקלאית באחת האחוזות שבסביבת ז'שוב ב- 30.4.1942 (לפי מקור אחר ב- 1.5.1942) קיימו הגרמנים אקציה נגד יהודים שהוגדרו על-ידם כ"קומוניסטים". אנשי הגיסטאפו, מצויידים ברשימות, חיפשו יהודים שהיו לדעתם קומוניסטים פעילים לפני המלחמה או שחזרו בחשאי לז'שוב מן השטח הסובייטי. ברשימות שבידי הגרמנים נכללו גם שמות של קרובי משפחה של אלה אשר נמלטו בתחילת המלחמה מזרחה ונשארו בתחום שליטתם של הסובייטים. כל מי שנכלל ברשימה נרצח מיד במקום, אף כי נהרגו אז גם יהודים ששמותיהם לא נכללו ברשימות. ביוני 1942 הוכנסו לז'שוב בין 10 ל- 12 אלף איש, שנעקרו מיישובי הסביבה: סוקולוב, יאבורניק-פולסקי, גלוגוב, קולבושובה, סנדז'ישוב, צ'ודץ, טיצ'ין, בלאז'ובה, סצ'יז'וב, נייבילייץ ועוד. כך גדל מספר היהודים בז'שוב והגיע כדי 22- 24 אלף איש. את העקורים ריכזו הגרמנים בצריפים שבאחת הכיכרות; תחילה גזלו הגרמנים מהם את רכושם, ותוך זמן קצר אף נכללו בגירוש שפקד את יהודי ז'שוב הגירוש ההמוני הראשון של יהודי ז'שוב היה ביולי 1942. היו לו ארבעה שלבים: 7- 8 ביולי; 11 ביולי; 14- 15 ביולי; ו- 17- 18 ביולי. בכל אחד מן המועדים הללו הקיפה האקציה חלק אחר של הגיטו. סמוך לתחילת הגירוש ניסה היודנראט לבטל או לדחות את הגזירה על-ידי מתן סכום גדול של כסף, אולם הדבר לא עלה בידו. האקציה נעשתה בדרך זו: יום לפני כל שלב ציוותה המשטרה הגרמנית על האוכלוסייה של אותו חלק של הגיטו שנועד לגירוש להתייצב למחרת בשטח בית-העלמין היהודי. ביום האקציה כיתרה המשטרה הגרמנית אותו חלק של הגיטו שנועד ל"טיהור", ובעזרת המשטרה היהודית היו מגרשים מן הבתים כל מי שלא יכול היה בכוחות עצמו להגיע למקום האיסוף. החולים והנכים נרצחו במקום. המרוכזים בבית-העלמין נדרשו לשבת שעות ארוכות על האדמה, או לכרוע ברך תחת השמש הקופחת, וכל הרכוש ודברי-הערך שהביאו עמם נגזלו מהם. במקום התקיימה סלקציה, ומקצת ממחזיקי האישורים ממפעלים חיוניים לגרמנים שוחררו לבתיהם. את החולים והזקנים הטעינו הגרמים על מכוניות, הובילום ליער רודנה הקרוב (בין ז'שוב לגלוגוב) ושם רצחום. כל השאר הובלו ברגל לתחנת- הרכבת סטארובינה, ושולחו להמתה בקרונות משא אל מחנה בלז'ץ. בדרך אל תחנת-הרכבת נרצחו הללו שלא עמדו בצעידה המהירה, שהיתה מלווה התעללויות מצד השוטרים הגרמנים. בשלב הראשון של האקציה, ב- 7.7.1942, נרצחו כל החולים שנמצאו בבית-החולים היהודי ובבית-האבות בגיטו. כן הוצאו להורג כ- 150 יהודים שהיו כלואים בבית- הסוהר בעיר. באקציה זו מצא את מותו מפקד המשטרה היהודית ברזנר, שניסה להציל את משפחתו. מספר היהודים שנרצחו במקום הסתכם כדי 250- 300 איש, והם נקברו בבית-העלמין. בעת קבורתם של הנרצחים הללו, הרגו הגרמנים את הרב הלברשטאם, שלדעת השוטרים הגרמנים לא עשה את עבודתו כראוי. מספר ההרוגים ביער רודנה היה כ- 1,000, ואלפים רבים שולחו, כאמור, לבלז'ץ, שם מצאו את מותם. לאחר חיסול רוב האוכלוסייה היהודית בז'שוב באקציה של יולי 1942, צימצמו הגרמנים את שטח הגיטו לאזור שבין הרחובות באלדאכובקה וקאצ'מארסקה. בבתי היהודים שהתרוקנו שוכנו פולנים, בעיקר הללו שגרו קודם-לכן ברחובות מרכזיים והגרמנים החרימו את דירותיהם. בתחום הגיטו המצומצם נותרו אפוא בעלי אישורים ממקומות- עבודה, וכן הללו שעלה בידיהם להסתתר בדרכים שונות בעת האקציה. האחרונים נקראו בפי שרידי הגיטו "בלתי- חוקיים" משום שישבו בו ללא ידיעת הגרמנים. בשבועות לאחר האקציה עשו כל יושבי הגיטו מאמצים כדי לזכות בעבודה ובאישורים ממפעלים גרמניים חשובים. לפי הערכתם היתה זו הדרך היחידה שמנעה לפי שעה גירוש מיידי. אנשי הגסטאפו היו חוזרים ומחתימים את האישורים ממקומות העבודה, כדי לגלות בדרך זו תעודות פיקטיביות ולמצוא את "הבלתי חוקיים" בגיטו. על המצב בגיטו המצומצם עד הפיכתו למחנה-עבודה אין בידנו ידיעות מלאות. נמשכו בו מעשי הגזל והרצח. כבר ב- 7.8.1942 הודיעו הגרמנים שכל הנשים, אימהות לילדים קטנים, חייבות להירשם בלשכת-העבודה הגרמנית לשם סידורן, כביכול, בעבודה קלה. הנשים שצייתו לדרישה זו והתייצבו לרישום הובלו עם ילדיהן, כ- 1,000 במספר, לתחנת-הרכבת ושולחו למוות. צורפו למשלוח זה גם נשים אחרות שנחטפו בגיטו; לפי גירסה אחרת, שולחו נשים אלו למחנה פלקיניה שליד יארוסלאב. אקציה נוספת, גדולה בהיקפה ודומה באופייה לזו של חודש יולי, היתה ב- 15.11.1942. גם בה הוצאו להורג חולים, קשישים וילדים ביער רודנה, אחרים שולחו למחנה בלז'ץ. אקציה זו קדמה להפיכתו של הגיטו בז'שוב לאחד מחמשת הגיטאות במחוז קראקוב שבהם היו אמורים לרכז את שרידי האוכלוסייה היהודית מן האזור כולו. לפי צו השלטונות הגרמנים חולק הגיטו בז'שוב לשני חלקים: הגיטו המזרחי, הוא מס' 1, והגיטו המערבי, הוא מס' 2. הגיטאות הללו היו משני צדי רחוב באלדאכובקה. הגיטו המזרחי הפך למחנה-עבודה ושמו הרשמי היה "מחנה לעבודת כפייה של האס-אס, ומפקד המשטרה במחוז קראקוב". במחנה זה רוכזו בעלי אישורים ממקומות העבודה. בגיטו המערבי מס' 2, שכונה בפי שרידי הקהילה "שמלצגיטו" (תושביו נועדו להיזרק לגרוטאות, למוות) נשארו בני המשפחה של העובדים - נשים, חולים, זקנים וקומץ קטן של ילדים שנותרו עדיין בחיים. שני הגיטאות היו מגודרים בגדר-תייל ונפרדים זה מזה. לא ברור מי מילא את התפקיד של יו"ר היודנראט בעת ההיא; במקורות מוזכרים שני שמות -סרוג וכהנא. אפשר גם שהראשון מבין השניים כיהן בתפקיד בגיטו 1, ואילו השני בגיטו 2. מפקד המשטרה היהודית בגיטו 1 היה גורליך. גיטו 1 נחלק לשניים: לגברים ולנשים. בגיטו-מחנה זה שרר משטר קפדני: מיסדרים יומיומיים בשטח הפנוי שבין התייל המבדיל בין שני הגיטאות, חיפושים תכופים, ביקורת של כרטיסי-עבודה, חיפוש אחר חולים וחלשים, ואחר הללו שחדרו לגיטו באורח לא-רשמי. בין כלואי הגיטו היו שהחזיקו בחשאי את בני-משפחתם הבלתי-מועסקים. את הנופלים בידי הבודקים רצחו הגרמנים לאחר-מכן, או שהעבירום לגיטו 2, או ששילחום למחנות-עבודה. להוצאות להורג קבוצתיות המשיך לשמש יער רודנה, או בית-העלמין היהודי החדש שבפרבר צ'קאי. מקום מועד לפורענות במיוחד היה השער של גיטו 1; במקום זה ערכה המשטרה הגרמנית חיפושים תכופים אצל האנשים היוצאים לעבודה או החוזרים ממנה, וכל מי שנמצא בכליו מזון או דברי-ערך נורה במקום. כל כמה שבועות נערך מצוד בשני הגיטאות אחר מועמדים לשילוח למחנות-העבודה שבסביבה (סטאלובה-וולה, ז'וחוב, ביישיאדקה, רומאנוב, הוטהקומארובסקה בנפת קולבושובה), שכן התמותה בקרב הכלואים היתה גדולה, וכן הותשו רבים וחזרו לז'שוב בלתי כשירים לחלוטין לעבודה. הללו הוחלפו על-ידי כוח עבודה חדש. כבעבר, בתקופה שעד יולי 1942, עמד היודנראט בקשר עם אנשי ז'שוב במחנות, על-ידי שליחים, וסיפק להם מזון ובגדים. מקצת מתושבי גיטו 1 עבדו בתחומו, בסדנאות שהורחבו. עתה היו אלה מיבנים מרווחים שנכללו בהם מאות עובדים; מלבד ענפי המלאכה שנזכרו לעיל הותקנו בהם נגריה, זגגיה, וכן סדנאות לכובענות, למלאכת-מחשבת ולתיקון בגדים. חומר גלם לסדנאות סופק, במידה ניכרת, מחפציהם של יהודים שנרצחו. אל הגיטו הובאו קרונות שלמים ובהם חבילות בגדים (מזוודות ותרמילים), ולא פעם זוהו האנשים בעלי הבגדים והחבילות כאנשי ז'שוב ששולחו מעירם. כמנהלי העבודה בסדנאות הועמדו יהודים; הפקחים הגרמנים היו באים אל הסדנאות לעיתים נדירות בלבד, ומצב זה איפשר לעובדים שלא להתייגע יתר על המידה בעבודה שנקבעה רשמית ל- 12 שעות ביום. מנת המזון הקצובה היתה מנת רעב ממש; 100 גר' לחם ומנת מרק דליל ליום, אולם רבים מן העובדים קנו להם מזון בכספם ותרמו את המרק שעמד לרשותם לעניים יותר. הנותרים מבין היהודים שבגיטו 1 עבדו מחוץ לתחומו: יום-יום היו הללו יוצאים לעבודה בקבוצות, בליווי משמר המשטרה. חשובה היתה בעיני כלואי המחנה העבודה ב"אוסטבאן" (חברת הרכבת); במקום-עבודה זה הועסקו בדרכי פרוטקציה ושוחד, רבים מאנשי האינטליגנציה המקצועית (רופאים, עורכי דין) וכן אנשים אמידים. תכופות היתה העבודה פיקטיבית בלבד. למקום עבודה טוב נחשב בית-החרושת של צגיילסקי, שבו הועסקו יהודים בעלי-מלאכה מומחים (מסגרים, חשמלאים וכד'). העובדים במפעלים שנראו בעיני השלטונות כחשובים לכלכלה הגרמנית סומנו באותיות W (וורמאכט) או R (ריסטונגר-חימוש); בעלי הסימונים האלה ראו בהם מעין חסינות בפני חטיפות לעבודת-כפייה ומפני שילוחים. העבודה מחוץ לתחום הגיטו איפשרה גם לעיתים להבריח דברי מזון, אולם רבים מבין המבריחים שילמו בחייהם כאשר נתפסו בשעת מעשה. התנאים ששררו בגיטו הקרוי "שמלצגיטו", שכולם ידעו שיושביו נידונו להישלח למוות, היו גרועים לאין ערוך. תושביו היו גוועים ממש ברעב אילולא העזרה במזון שהושיטו להם קרוביהם מגיטו 1. כלואי המחנה חרדו כל הזמן לחייהם, שכן כל רגע עמדו בפני שילוח כבלתי- פרודוקטיביים. מגיטו 2 לקחו הגרמנים לעבודה לעיתים רחוקות בלבד, וגם זאת לעבודות פשוטות ושחורות. כאשר פרצה מגיפת הטיפוס לא היה מסוגל בית-החולים הקטן שהיה שם, בראשותו של ד"ר האופטמאן, לעמוד בעול, למרות המאמצים, והמגיפה הפילה חללים הרבה. ד"ר האפטמאן עצמו נספה במחלה זו. היהודים השתדלו להסתיר את המגיפה מפני השלטונות, מפחד חיסול גיטו 2. נשים צעירות רבות ויתרו על האפשרות לעבור לגיטו 1 והעדיפו להישאר בגיטו 2 כדי לעזור להוריהן או לילדיהן במצוקתם. בגיטו 2 נמצאו גם רבים שחדרו אליו באורח "לא רשמי", מחוסר אפשרות להימצא בגיטו 1. כמו בתקופות קודמות, היו היהודים הלא מקומיים, הפליטים מספטמבר 1939 ומיוני 1942, וכן הללו שנתפסו על-ידי הגרמנים בסביבה והוכנסו לגיטו, העלובים ביותר. הם היו מחוסרי-כול, ונאלצו להצטופף בדירות-ארעי משותפות. הם היו המועמדים הראשונים לעבודות קשות והמפרכות ביותר, כגון העבודות במחצבות שבכפר ז'ארנוב ליד סצ'יז'וב, בכריית בארות, בבניין, וכן היו ראשונים לשילוח למחנות-העבודה. כבר חודש ימים לאחר הקמת הגיטו המצומצם, קרוב לוודאי ב- 15.12.1942, התקיימה בו אקציית השילוח, שלא כללה, כנראה, את תושבי גיטו 2. במהלך האקציה שולחו כמחציתם של כלואי המחנה, 1,500 איש במספר, לבלז'ץ ומספר ניכר של חולים ותשושים נרצחו במקום. מן הרכבת שהובילה למוות עלה בידי כ- 200 איש לקפוץ תוך כדי נסיעה (סמוך לתחנת לאנצוט), לחזור לז'שוב ולהתגנב לגיטו 1. ביום 22.3.1943 נתקיימה בגיטו 1 הוצאה-להורג קבוצתית. השוטרים הגרמנים עצרו בעד השבים מעבודה ליד שער הגיטו, הוציאו מתוכם 22 איש ורצחום ביריות ליד ביתו של צוקר. הרצח בא כעונש, על ניסיון כביכול, לשחד את מנהל העבודה בתחנת-הרכבת. במאי או ביוני 1943 קיימו הגרמנים מצוד גדול בגיטו 1; הנחטפים בגיטו זה נשלחו בכמה משלוחים למחנות-עבודה בסביבת ז'שוב וכמה וכמה נשים נורו במקום. כנראה שבאותו זמן חוסל מקום העבודה בתחנת-הרכבת, ועל-פי סלקציה הועברו מקצת מן העובדים בו למקומות עבודה אחרים, ומקצתם הועברו לגיטו 2. הנהלת המפעל של צגיילסקי היתה מודאגת מפני מיעוט כוח-האדם שלה והקימה מחנה צריפים ליד המפעל ובו מקום ל- 200 פועלים יהודים (בתוכם שני רופאים). בסוף אוגוסט, או בתחילת ספטמבר 1943, הקיץ הקץ על שני הגיטאות. בשטח שבין אלה, ברחוב באלדאכובקה, רוכזה שארית יהודי ז'שוב כ- 2,500- 3,000 איש. בסלקציה שולחו הצעירים והחזקים יותר למחנה בשבניה, והשאר לאושוויץ. במקום נרצחו החולים מבתי-החולים (גם בגיטו 1 היה בית-חולים בהנהלתו של ד"ר הלר). לאחר אקציה זו חדל גיטו 1 מלהתקיים, ונותרו בו 150- 160 איש, (קבוצת אפראומונגסקומאנדו), שנועדו לנקותו ולאסוף את הרכוש של המשולחים. קרוב לוודאי שהיודנראט והמשטרה היהודית חוסלו בשעת האקציה. כהנא שולח ואילו גורליך ומשפחתו נורו. תפקידו של "אפראומונגסקומאנדו" ששכן בבית אליעזר לב, אשר היה קודם לכן משכן המשטרה, היה לנקות את השטח של שני הגיטאות, לאסוף את הרכוש היהודי הנטוש וגם לעבוד חלקית בסדנאות המחנה. קבוצה זו הלכה ופחתה מיום ליום, שכן כל מי שנקרתה לו האפשרות וההזדמנות מצא מחבוא ונמלט על נפשו. לאחר שיום אחד ברחה קבוצת אנשים גדולה יותר, "הענישו" הגרמנים את הנותרים במקום ורצחו 14 איש. ואף-על-פי-כן נמשכה הבריחה. בתחילת פברואר 1944 מנתה הקבוצה 15 איש בלבד. באותו חודש הועברו כמה מהם למחנה עבודה ליד בית החרושת למנועי-מטוסים שבקירבת ז'שוב שאר הגברים הועברו למחנה שבסטאלובהוולה, ואילו הנשים למחנה בפלאשוב. בסמוך לז'שוב בכפר לישיה-גורה היה מחנה עבודה ליד בית- החרושת למנועי מטוסים (דבאג - דוימלר-בנז 6). בבית- החרושת הועסקו, מלבד היהודים, גם פולנים והונגרים. אולם רק היהודים היו מרוכזים במחנה שליד בית החרושת, שהוקם בסוף 1941. את צריפי המחנה הקימה קבוצת פועלים מגיטו ז'שוב ב- 1942 נכלאו בו 500- 600 יהודים מערי הסביבה; מספר יוצאי ז'שוב בהם היה כ- 30 איש. המחנה כלל 5 צריפים בעורף בית החרושת, שהיה מוקף גדר תייל. שמרו על המחנה אנשי ה"וורקשוץ" (יחידה לשמירה על מפעלי תעשייה, מורכבת מגרמנים ואוקראינים). היהודים היו חייבים לעבוד 10- 12 שעות. הכלואים קיימו קשר עם משפחותיהם בז'שוב קיבלו מעט מזון מהיודנראט, ובחשאי קנו להם גם מזון מן הפועלים הפולנים. כאמור, בפברואר 1944 עלה בידי 7 אנשי "אפראומונגסקומאנדו" לחדור למחנה, בעזרת שוחד וכיוצ"ב, אחדים מהם עם נשותיהם וילדיהם. בהתקרב הצבא האדום ביולי 1944 לז'שוב ברחו כמה מכלואי המחנה היהודים, מצאו מחבוא וחיכו לשיחרור, שאכן הגיע באותו חודש. את שאר אנשי הקבוצה העבירו הגרמנים למחנה בפלאשוב. משך כל זמן קיומו של גיטו 1, של מחנה-העבודה ושל "אפראומונגסקומאנדו", כלומר בשנים 1942- 1943, עשו היהודים מאמצים קדחתניים להשיג רישיונות מעבר, אישורי-עבודה ותעודות מזוייפות אחרות, שיאפשרו הימצאותם ב"צד הארי" או הסתתרותם בו. בהכנת תעודות מזוייפות עסקו "מאכרים" יהודים ופולנים, וכך עלה בידיהם של מספר יהודים אמידים לעזוב את הגיטו או את המחנה, ולמצוא מחבוא בסביבה או לעבור לעיר אחרת. היו גם ניסיונות לגנוב את הגבול, בסיוע מבריחים פולנים, לסלובאקיה ולהונגריה, אלא שרק יחידים הצליחו בכך. כמה "מתווכים" יהודים שעסקו בגניבות הגבול נתפסו בידי הגרמנים ונרצחו. בהקשר זה מוזכרים שמותיהם של צינגר והעלמה הלברשטאם. את מרביתם של המתחבאים בסביבת ז'שוב הסגירו תושבי המקום לידי הגרמנים, אשר רצחום במקום או בקבוצות ביער רודנה, או שהכניסו אותם שוב לגיטו 1 או 2. גורל דומה פקד את הבורחים ממחנות-העבודה שבסביבה (מספר בורחים ניכר היו במחנה שבניה). ביאנואר או בפברואר 1944 מצאו להם מחבוא כ- 35 איש במרתף של בית-המרקחת (בפינת רחוב השוק הישן והרחוב מיצקביץ'). הבונקר היה מוסווה יפה והיו בו מים וחשמל. "מאכר" פולני, מיכאל סטאשיו, סיפק למתחבאים מזון ושירותים אחרים. לאחר שהלשינו עליהם, הוצאו כולם מן הבונקר ומרביתם, לרבות הפולני שטיפל בהם, נורו בכיכר השוק ב- 25.2.1944. ידיעות מעטות בידינו על הפעולה הפוליטית המחתרתית של יהודי ז'שוב בתקופת השואה ועל השתתפותם ביחידות פארטיזנים. ידוע לנו, כי חברי "השומר-הצעיר" ניסו להקים קבוצת לוחמים ולקשור קשרים עם המחתרת היהודית בקראקוב, בטארנוב וביאסלו, וכן עם המחתרת הפולנית בז' גופא. ואילו הידיעה על ניסיונה הכושל של הקבוצה לתקוף את תחנת-המשטרה הפולנית בז'שוב במטרה להשיג נשק אינה ברורה דיה. בין פעילי הארגון הזה צוינו השמות: סאלה מול, הנדה גרול, משה טראום, אברהם אוגארטן, ולייב בירמאן מגיטו ז'שוב חבר המפלגה הקומוניסטית לשעבר היה מפקדה של יחידת הפרטיזאנים בשם "איסקרה", שהשתייכה לארגון הפולני "גווארדיה לודובה". "איסקרה" התארגנה בנובמבר 1942 ועם לוחמיה היו פולנים, יהודים ורוסים שבויים לשעבר. במשך כחודש ימי קיומה ביצעה היחידה שני מיבצעים: א. היא השתלטה על טחנת-המים שבידי הגרמנים בכפר פוגוויזדוב, הרסה אותה והחרימה את הכספים שהיו בקופתה; ב. בכפר סטיקוב שמו לוחמי היחידה מארב לשוטרים פולנים ופרקו אותם מנשקם. לקראת סוף דצמבר 1942 נפלו חלל רוב לוחמי היחידה בקרב עם הגרמנים; יש אומרים שגם לייב בירמאן נפל באותו קרב. לפי גירסה אחרת נתפס לייב בירמאן בגיטו ונורה בידי הגרמנים בעוון השתייכותו למחתרת הפולנית. ביערות הסביבה (בעיקר ביער שליד הכפר פסטרונגוב, נפת ז') מצאו מפלט קבוצות יהודים מערים שונות באזור. היו בידיהם כלי-נשק מעטים שקנו בתיווכם של הפולנים. ידוע שקבוצה אחת שאירגן אותה בגיטו ז'שוב יהודי המכונה "קובה", עמד בקשר עם המחתרת הפולנית בז'שוב לפי ידיעה אחרת ניסתה ב- 1943 אחת הקבוצות לתקוף את תחנת- המשטרה הפולנית בסצ'יז'וב. בין השאר השתייך לקבוצה זו וילף, השוטר-לשעבר של המשטרה היהודית בז'שוב שבעת מיבצע זה נפל חלל. יחסה של האוכלוסייה הפולנית בז'שוב ובסביבתה כלפי היהודים היה בדרך כלל עוין, אולם היו גם לא מעטים בז' שחירפו נפשם ועזרו ליהודים. מבין אלה ידועים לנו שמותיהם של כמה מהם: מלבד סטאשיו שנזכר לעיל, עזר ליהודים הרבה טאדיאוש ויאטר, צלם במקצועו. היה בידו רישיון לצלם תעודות-זיהוי בנפת ז'שוב כולה, וכך ניתנה לו האפשרות לעזור ליהודים בהכנת תעודות מזוייפות. היכרויותיו בלשכת העבודה הגרמנית עזרו לכמה יהודים לנסוע כארים לעבודה בגרמניה. בעת האקציה החביא בביתו מספר ניכר של יהודים עד יעבור הזעם. בסיוע מכריו אניילה ואנטוני סוקולוב החביא בז'שוב עד לשחרור שלושה יהודים. הוא גם קישר בין יהודים מז'שוב ובין קרוביהם במחנה שבניה בהעבירו לשם כסף ומזון. גם בקרב הגרמנים נמצאו אנשים שיחסם אל היהודים היה הוגן. כך, למשל, החביא בביתו מנהל הבאולייטונג (מחלקת הבניין של חיל-האוויר הגרמני בז'), ד"ר לופטוואפה כמה יהודים שנמלטו מן הגיטו-המחנה. ז'שוב שוחררה בידי הצבא הסובייטי בימים הראשונים של אוגוסט 1944. לאט-לאט החלו לצאת ממחבואיהם או ממחנות-העבודה הקטנים שבסביבה שרידי השואה היהודים. אז נתגלה לעיניהם ההרס הרב שבעיר-מולדתם: שני בתי- הכנסת הרוסים במידה רבה, וגם בית-העלמין העתיק הרוס; בעצים השתמשו עוד ב- 1940 כחומר הסקה, ובמציבות השתמשו לריצוף הרחובות; השטח כולו נחרש ונהפך למזבלה עירונית. בית-העלמין "החדש" שימש כל תקופת הכיבוש הגרמני לקבורת היהודים, יחידים וקבוצות, ובתוכם גם הללו שהוצאו להורג (לעיתים נמצאו ביניהם גם פולנים וצוענים). לאחר השחרור נקבצו בז'שוב כ- 600 שרידי השואה, רובם לא מאנשי ז'שוב. הוקם ועד יהודי (בין חבריו: יצחק וילף, טאלר, מאהלר, משה רייך, מיכאל שנייווייז). השלטונות הפולנים הקציבו לוועד מעט כסף, אולם חלק הארי בתקציבו בא לו מן הוועד המרכזי של יהודי פולין. הוועד דאג למקום לינה לניצולים, ציידם במזון, בגדים וכסף. יחסם של השלטונות אל היהודים היה תקין, אולם האוכלוסייה רובה ככולה גילתה יחס עוין, ואף סירבה להחזיר את הרכוש היהודי שהופקד בידיהם. היו שטענו כי באשמת היהודים בא עליהם הכיבוש הסובייטי. ב- 13.6.1945 היה אף נסיון לפרוע ביהודים; נתגלתה גוויתו של נער או נערה במרתף של בית שבו גרו יהודים, והאחרונים הואשמו ברצח. סביב הבית התרכזו כמה אלפי אנשים. המיליציה הפולנית ריכזה את היהודים במלון "אירופה" ושמה עליהם משמר. לפי גירסה אחרת, היה זה מפקד היחידה הסובייטית שחנתה בעיר אשר שלח את חייליו לפזר את ההמון שהתקהל מול הבית. לאחר מאורעות אלו, וכן בעקבות השמועות על מאורעות דומים שאירעו בסביבה, עזבו רוב היהודים את ז'שוב. גם הוועד חדל מלהתקיים כי חבריו עזבו את העיר. במשך הזמן הגיעו שוב לז'שוב יהודים מועטים מן הסביבה, או החוזרים מברית המועצות, אולם הללו שהו בעיר זמן קצר בלבד, בדרכם לשטחי מערב פולין או לארצות המערב. קרוב לודאי, כבר ב-1957 לא ישבו יהודים בז'שוב.