תרומות
טארנובז'ג-דז'יקוב TARNOBRZEG DZIKOW
ישוב עירוני בפולין
מחוז: לבוב
נפה: טארנובז'ג
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
גדות נהר ויסלה
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ-3,169
· יהודים בשנת 1941: כ-2,146
תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I
הכפר דז'יקוב, השוכן על גדות הנהר ויסלה, היה אחוזתם של משפחת האצולה טארנובסקי. בכפר זה היתה הטירה של משפחה זו מן המאה ה- 17, שנודעה עד המאה ה- 19 באוספי האומנות שהיו מצויים בה וכן בספריה הנדירה בעלת כתבי- היד ודיברי-הדפוס העתיקים. ב- 1734 חתמו בדז'יקוב כמה מאות מבני-האצולה על ברית קונפדראציה, שעמדה לתמוך במלך סטאניסלב לשצ'ינסקי נגד השפעת הסאכסונים והרוסים בפולין. הקונפדרציה נכשלה והמלך לשצ'ינסקי נאלץ לעזוב את פולין. לא ידוע אימתי נוסדה העיירה טארנובז'ג, המרוחקת מדז'יקוב בקילומטר אחד, ושאליה סופח במרוצת השנים הכפר דז'יקוב. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם היו למעשה ליישוב עירוני אחד, ובמיפקדים נכלל הכפר דז'יקוב בטארנובז'ג ולא נחשב ליחידה אדמיניסטראטיבית נפרדת. טארנובז'ג היתה אז לעיר-נפה. לאחר מלחמת-העולם השנייה נתגלו במקום ובסביבה מירבצי-גופרית אדירים וטארנובז'ג היתה למרכז הגדול לכריית גופרית ועיבודה בפולין כולה. טארנובז'ג נודעה בהפגנות האיכרים שבה ובהתארגנותם הפוליטית ב- 1898 וכן ב- 1918, משהקימו האיכרים את הרפובליקה הטארנובז'גית. כן נודעה העיר בזכות המחתרת האנטי-נאצית והמאבק המזוין של האיכרים בשורות הפארטיזאנים נגד הכובש הנאצי במלחמת-העולם השנייה. יהודי טארנובז'ג-דז'יקוב שישבו במקום מקדמת-דנא, שמרו עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה על שם המקום העתיק דז'יקוב. בעקשנות הם קראו לעצמם אנשידז'יקוב, וכך גם נקראו בפי תושבי פולין כולה. במיפקדים הם נתפקדו כתושבי טארנובז'ג לא כתושבי דז'יקוב, אולם רבני המקום, עד האחרון שבהם, רשומים בתעודות יהודיות כרבני דז'יקוב ולא כרבני טארנובז'ג. נראה שראשוני היהודים ישבו ישיבת קבע בדז'יקוב כבר במחצית השנייה של המאה ה- 17. רובם היו חוכרים, בעלי פונדקים ומתווכים למיניהם, ושירותיהם ניתנו לבני משפחת האצולה טארנובסקי ולטירתם. במחצית השנייה של המאה ה- 18 היה היישוב היהודי בדז'יקוב לאחד הגדולים בווייבודיות (סאנדומייז, ציוזמיר), היו בו 70 בתי-אב והוא חלש גם על 159 יהודים, תושבי הכפרים הסמוכים. בין המפרנסים היהודים היו גם סוחרים זעירים, רוכלים ובעלי-מלאכה. בין השאר מוזכרים בתעודות צורף-זהב, עושה-דוודים, גלב וסבל. הקהילה קיימה הקדש והעסיקה בו שרת מיוחד. עם החלת השלטון האוסטרי על האזור, הוטלו על יהודי דז'יקוב כל הגזרות הפיסקאליות ואחרות של הקיסר יוסף ה- 2 ויורשיו. בין השאר נתחייבו יהודי דז'יקוב לצייד בממון ובכלים 6 משפחות, ולאלצן להתיישב בכפרים ולעבד את האדמה. עד 1793 יצאו את דז'יקוב 3 משפחות, אולם עד 1805 לא יצאה להתיישבות-מטעם שום משפחה נוספת. נטל המיסים רושש את יהודי דז'יקוב, וב- 1830 לא היה לאל ידם לשלם אפילו משכורת דלה לרב המקום בסך 20 פלורין לשנה. אולם היישוב היהודי ידע להתגבר על ההגבלות החוקיות והאחרות, ובמחצית השנייה של המאה ה- 19 היו היהודים רוב מוחלט בקרב אוכלוסי טארנובז'ג-דז'יקוב. בבחירות הראשונות למועצת העיריה ב- 1878 שנערכו על-פי התקנון החדש, נבחר יהודי לראש- העיר. בהיותם קשורים קשרים כלכליים עם תשלובת-האחוזות הפזורות בכל נפת טארנובז'ג של הגראף טארנובסקי, היו כמה מסוכני הגראף ומחוכריו לבעלי-אחוזות זוטא באזור הנפה. ב- 1880 היו בידי 9 בעלי אחוזות כאלה יותר מ- 5,000 דונם פלחה ושדות-מרעה, וכ- 20,000 דונם יער. לביסוס כלכלתם של יהודי טארנובז'ג-דז'יקוב תרמה גם חצר האדמו"רים לבית רופשיץ- דז'יקוב. מייסד השושלת, ר' אליעזר ב"ר נפתלי-צבי הורוביץ מרופשיץ, נבחר לרבה של דז'יקוב בשנות הארבעים למאה ה- 19. תחילה התנגד אז הרב הקשיש שכיהן במקום, ר' אליהו שפיגל, למינויו של ר' אליעזר ולמסור בידיו את הסוכנות המקומית למכירת המלח, אולם בלחץ החסידים, ומפאת גילו המופלג, הסכים לבסוף, שר' אליעזר יכהן לידו. ב- 1848 הוכתר אפוא ר' אליעזר לאדמו"ר, ונהרו אליו חסידים למאותיהם. לאחר פטירתו ב- 1861 ירש את שני כתריו בנו, ר' מאיר, בעל "אמרי נועם", והוא כיהן כאב"ד וכאדמו"ר עד פטירתו ב- 1877. ממנו קיבל בנו, ר' יהושע, שכיהן כאב"ד עוד בחיי אביו, והוכתר לאדמו"ר ב- 1871. ר' יהושע חיבר את "עמק הלכה", "עטרת יהושע", ועוד חיבורים וקונטרסים. ב- 1909 העביר ר' יהושע את כתר הרבנות לידי בנו, ר' אלטר-יחזקאל, שקיבל עליו לאחר פטירת אביו ב- 1913, את הנהגת החסידים. בעת מלחמת- העולם הראשונה נמלט לוויז'ניץ, ובשובו משם השתקע בטארנוב. ליד הרבנים והאדמו"רים לבית רופשיץ-דז'יקוב כיהנו במקום דיינים ומורי-הוראה. אחד מהם, ר' שמעון ב"ר אליעזר הרץ, כיהן במקום מ- 1890 ועד 1929. אחר-כך עלה לארץ-ישראל והיה לדומ"ץ בעיר העתיקה בירושלים (נפטר ב- 1935). ב- 1888 פרצה דליקה בטארנובז'ג, ובה עלו באש 80 בתי מגורים, שני בתי-מדרש וכן בית-מרחץ. רבים נשארו בחוסר-כל. ב- 1898 חגגו איכרי הסביבה בהמוניהם את יובל השנים לשיחרורם מעול הצמיתות. בעת החגיגה התנפלו שלושה איכרים על בעל מסבאה יהודי, היכוהו ועשו הרס במסבאה. פחד ובהלה אחזו את תושבי טארנובז'ג-דז'יקוב היהודים; בהיותם למודי ניסיון ממה שאירע במקרים דומים במקומות אחרים, ציפו לרעות. אחדים מבני הקהילה אף נטשו את העיירה על משפחותיהם. אולם היתה זו בהלת-שוא; מושל הנפה נאם בפני קהל-האיכרים הרב, והעלה על נס את תרומתם של היהודים בפיתוחו של האזור. הקהל קיבל באהדה את דברי הנאום, ואמנם לא אירעו כלל פגיעות ביהודים. חוג ציוני ראשון בטארנובז'ג הוקם עוד ב- 1893, ושמו "ארץ- ישראל". אנשי החוג אירגנו קורסים ללימוד שפת-עבר, והשתתפו בהם אז כ- 30 איש. ב- 1904 או ב- 1905 שינה, כנראה, החוג את שמו ל"ציון המצויינת"; החוג כבר מנה אז 100 חברים, וב- 1912 נמסר על כינונו של ועד ההסתדרות הציונית של גאליציה המערבית במקום. כן ידוע על סניף "פועלי ציון" שנתקיים בטארנובז'ג מ- 1906, וליד הסניף פעלו קורסים "להשכלה לפועלים שכירי-יום". כמעט עד סוף המאה ה- 19 נמנעו משפחות היהודים לשלוח את ילדיהם לבית-הספר העממי שבמקום, על אף שהיה קיים חוק לימוד- חובה. ואולם ב- 1910 כבר היו בבית-ספר זה 46 תלמידים יהודים מתוך 100 כלל התלמידים שבו. עד מלחמת-העולם הראשונה התנהלו חיי היהודים בטארנובז'ג- דז'יקוב על מי מנוחות, שכן בדרך-כלל היו יחסיהם עם המיעוט הלא-יהודי שבעיר ועם כפרי הסביבה תקינים. נציגי היהודים השתתפו בכל קבלת-פנים חגיגית של אורחים רמי מעלה שביקרו בעיר, והנוצרים שיתפו אותם אפילו בקידום פני ההגמון. ברם מצב זה בא אל קצו עם פרוץ המלחמה ולא חזר לקדמותו כל משך קיומו של הישוב היהודי בטארנובז'ג-דז'יקוב. בימים הספורים שלפני מלחמת-העולם הראשונה וכן בימיה הראשונים של זו, נמלטו מן העיר רוב תושביה היהודים, ובמקום נותרו העניים שבעניים בלבד. לאחר שכבשו הרוסים את העיר, הם העלו באש כ- 20 בתים ועשרות חנויות נשדדו. לצורכי הצבא הוחרמו בהמות, תבואה ומספוא. רבים מאלה שנותרו בטארנובז'ג-דז'יקוב חלו במגיפות בעיקר( מגיפת הרילוכה) והיו גם חללים. לעזרת יהודי טארנובז'ג-דז'יקוב בא ה"אליאנס" הווינאי ומטעמו נשלחו מזון ודברי-הלבשה לנזקקים; ב- 1916 תרם האליאנס ליהודי טארנובז'ג-דז'יקוב סך של 6,894 כתרים. בנובמבר 1918 נתנסו יהודי טארנובז'ג בפרעות, שפרעו בהם אנשי האספסוף הפולני במקום וכפריי הסביבה. אחדים מן היהודים הוכו וחנויות רבות נשדדו. יהודי טארנובז'ג הקימו "הגנה עצמית" ובה כ- 90 איש, מהם 30 חיילים משוחררים. גם ב- 1919 חזרו ונשנו מקרים של התנכלויות ליהודים; היו אלה ספיחים של מאורעות נובמבר 1918.
משנסתיימה מלחמת-העולם הראשונה לא חזרו לעירם כמה מאות מבני הקהילה. בשנות ה- 20 הראשונות גדל העוני בקרב שכבות רחבות של יהודי טארנובז'ג, ואז בא הג'וינט לעזרת יהודי טארנובז'ג, ובתמיכתו הוקם מטבח-עממי, וכן חולקו מזון ובגדים. עד 1923 נבנתה בתמיכת הג'וינט מרפאה והועסק בה רופא; הטיפול הרפואי בעניים היה בלא תשלום. כן נתמכו בכספי הג'וינט שלושה בתי-ספר יהודיים. בתקופה ההיא צומצמו מקורות הפרנסה המסורתיים בעיירה, כגון תיווך, סוכנויות וחכירות שבתשלובת אחוזות הגראף טארנובסקי, וכן הלכו ופחתו מקורות-הפרנסה הקשורים בחצר האדמו"ר (כאמור לא חזר ר' יהושע לטארנובז'ג אלא השתקע בטארנוב, ושם נהרו אליו רוב חסידיו). בידי יהודי טארנובז'ג לא נותר אלא העיסוק במסחר, ברובו זעיר, ובמלאכה. ב- 1921 נתפקדו מפעלי תעשייה זעירה, ובעיקר בתי-מלאכה, של יהודי טארנובז'ג, ונקבע כי בסך-הכל נתקיימו אז 112 מפעלים שבהם הועסקו 206 איש. רוב המעסיקים,. 146 במספר, היו בעלי הסדנות ובני משפחותיהם, ורק 48 עובדים היו שכירים. חלוקת המפעלים, או ביתר דיוק, בתי-המלאכה, לפי הענפים באה להוכיח על היקפם הזעיר, שלא חרגו מענפי-תעסוקה יהודיים מסורתיים שבעיירות גאליציה הדלות. מתוך 112 בתי-מלאכה שנתפקדו נמנו 54 עם ענף ההלבשה (כובענות, חייטות, קונפקציה ופרוונות) והועסקו בהם 118 איש, מהם 38 שכירים; ב- 20 בתי מלאכה בענף המזון הועסקו 33 בעלים ובני-משפחותיהם ו- 13 שכירים בלבד; בענף העץ והבנין (כולל נגרות ומחסני-עצים) היו 14 מפעלים ובתי-מלאכה, ועסקו בהם 26 בעלים ו- 2 שכירים בלבד. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם, היו בטארנובז'ג כמה עשרות יהודים בעלי מקצועות חופשיים; מורים, עורכי-דין ורופאים. ב- 1928 הוקם בטארנובז'ג "הבנק העממי" שהיה מסונף לאגודת הקואופראטיבים היהודיים בפולין; ב- 1930 קיבל בנק זה 10,000 זלוטי מן המרכז שבווארשה. האשראי הזול שנתן הבנק, וכן קופת גמ"ח הוותיקה, שנועדה לסוחרים ולבעלי- מלאכה יהודים עזרו הרבה לקיום עסקיהם של אלה, בעיקר בשנות המשבר הגדול של 1929- 1930 ובשנים של הקיפאון הכלכלי שהשתרר אחריו. בשנים האחרונות לפני מלחמת- העולם השנייה סופחה טארנובז'ג ל"אזור התעשייה המרכזי". שלטונות פולין עמדו לחזור ולבנות במקום כמה מפעלי- תעשייה גדולים, או להעביר לטארנובז'ג את אלה שהיו קיימים בחבל שלזיה, אולם התוכנית לא יצאה לפועל. אמנם בטארנובז'ג פותחה התעשייה אך היה זה לאחר מלחמת-העולם השנייה, כשלא ישבה בה אפילו משפחה יהודית אחת. בוועד הקהילה בטארנובז'ג היו הרוב והשליטה נתונים בידי אנשי "אגודת ישראל" ומטעמה נבחרו גם יושבי-ראש הוועד. הבחירות לוועד הקהילה, שעמדו להתקיים ב- 1932, נפסלו קולותיהם של 250 בוחרים (רובם ציונים), והוועד שנבחר עוד ב- 1925 המשיך לפעול בהרכבו הישן עד 1935. באותה שנה כתב יושב-ראש ועד הקהילה, יהושע אוסט, בקשה בעניין אישי אל השלטונות, ובין השאר ציין את זכויותיו בשיתוף-פעולה פוליטי עם מפלגת השלטון, הסאנאציה, וכן במאבקו המתמיד נגד הציונים. בבחירות למועצה האיזורית, שנתקיימו ב- 1928 נבחרו 20 יהודים, אולם בבחירות ב- 1934 כבר נבחר יהודי אחד בלבד, ואף הוא מרשימות הסאנאציה. היהודים החרימו למעשה את הבחירות, שכן השלטונות פסלו את הרשימה הלאומית- היהודית. על כס הרבנות בטארנובז'ג בתקופה ההיא ישב ר' חיים מנחם- מנדל ב"ר אלטר-יחזקאל הורוביץ, שניהל גם חצר אדמו"רות. בתקופת השואה הוא נכלא במחנה פלאשוב ונספה במאטהאוזן ב- 1944. בתקופה שבין שתי מלחמות- העולם גילו פעילות ערה הסניפים של הארגונים הציוניים שייצגו כמעט את כל הזרמים הציוניים בפולין. הגדול ורב- ההשפעה בהם היה סניף "הציונים הכלליים" ושני בחשיבותו היה סניף "המזרחי". מארגוני הנוער הוותיק היה קן "השומר-הצעיר" שירש את הארגון "צעירי-ציון" (הוקם ב- 1916). ב- 1935 מנה הקן 59 חברים. "השומר-הצעיר" קיים במקום קיבוץ-הכשרה במסגרת "החלוץ הכללי", וב- 1933 התכוננו לעלייה 19 חלוצים. ב- 1931 התארגן בטארנובז'ג ארגון הנוער של "הציונים הכלליים", שהסב את שמו לאחר-מכן ל"עקיבא". היה זה ארגון-נוער ציוני הגדול בטארנובז'ג, וגם לו קיבוץ-הכשרה שהתכוננו בו לעלייה ב- 1933 26 חברים וחברות. אירגוני נוער אחרים בטארנובז'ג היו של "המזרחי" - "צעירי המזרחי", ו"השומר הדתי" וכן "ביתר" של הרביזיוניסטים. מן הארגונים הציוניים שגילו פעילות ערה עד 1939 ראוי לציין את "ויצו", "החלוץ" ו"עזרה" החלוצית. ב- 1935 נמכרו בטארנובז'ג 362 שקלים. בבחירות לקונגרס הציוני שנתקיימו אותה שנה, השתתפו 275 בוחרים, שקולותיהם נחלקו כלהלן: 197 ל"ציונים הכלליים", 51 ל"המזרחי" ו- 27 ל"רשימה של ארץ-ישראל העובדת". התוצאות שיקפו את התנועות המאורגנות ביותר. בתחום התרבות היה פעיל ארגון "בני-ציון" שריכז את מרבית אנשי האינטליגנציה המקצועית שבעיר. בשנות ה- 20 קיבלו רוב ילדי ישראל בטארנובז'ג את חינוכם במוסדות-חינוך יהודיים. ב- 1919 נוסד בטארנובז'ג בית-ספר עברי מיסודה של "תרבות"; ב- 1923 למדו בו 95 תלמידים ו- 137 תלמידות. בית-הספר היה בן 5 כיתות, והורו בהן 5 מורים. ב- 1923 למדו ב"תלמוד תורה" (הוקם ב- 1920) שהיה בהשגחת "אגודת ישראל" 283 תלמידים ב- 5 כיתות, והורו בהן 9 מלמדים. ב- 1921 הוקם מטעם "המזרחי" "חדר עברי" וכעבור שנה-שנתיים למדו בו כ- 240 תלמידים בשלוש כיתות, והורו בהן 7 מורים. בשנים שלאחר-מכן למדו גם בנות בבית-ספר זה. ב- 1931 נפתח גן-ילדים עברי שהתקיים עד שנת 1939. עד 1928 פעלו בטארנובז'ג שתי ספריות יהודיות ולהן ספרים הרבה בשפות עברית, יידיש, פולנית גרמנית ועוד. באותה שנה נפתחה ספרייה נוספת בשם "ספריית-עם". ב- 1931 פעל במקום מועדון-ספורט יהודי בשם "הרצון". לא ידוע לנו כמה זמן היה קיים ומה היה היקף פעולתו. בשנות ה- 30 האחרונות היו בטארנובז'ג, שרוב אוכלוסייתה היו גם אז יהודים, גילויי אנטישמיות. התנהלה תעמולה אנטי-יהודית חריפה, ומאחורי גל-תעמולה זה עמדו אף השלטונות. ב- 1936 הקהיל מושל (הנפה הסטארוסטה) אסיפה המונית שנועדה להפגין נגד הקומוניזם. באסיפה זו הואשמו היהודים בהפצת הקומוניזם, ועד מהרה קיבלה האסיפה צביון אנטי יהודי גרידא. הושמעו כרזות וקריאות "להיפטר מן היהודים", "לשחרר את פולין מן היהודים" וכדו'.
בתחילת המלחמה נמלטו כמה עשרות צעירים יהודים מפני הגרמנים לגאליציה המזרחית ונשארו שם עם תפיסת האזור בידי הסובייטים. מקצתם הוגלו בקיץ 1940 לפנים ברית-המועצות. טארנובז'ג נכבשה בידי הגרמנים ערב ראש-השנה ת"ש. מיד נורו למוות 5 יהודים: זקנים וחולי נפש. חיילי הוורמאכט לא השתהו והתחילו בחטיפות היהודים לעבודת-כפייה, במעשי התעללות וגזל רכוש. על היהודים הוטל עוצר לילה והגבלות תנועה. ערב סוכות ת"ש הוכנסו לטארנובז'ג יהודים, שנעקרו על ידי השלטונות הגרמניים מן היישובים הסמוכים, ובחול-המועד סוכות נתקיים גירוש יהודי טארנובז'ג. החיילים הגרמנים עברו מבית לבית והוציאו את כל היהודים אל כיכר השוק. בכיכר הועמד שולחן, ולידו ישבו אנשי אס-אס. ראשי המשפחה הוכרחו לגשת אל השולחן ולחתום על הצהרה שהם עוזבים את העיר מרצונם. לאחר מכן נערך חיפוש אצל המרוכזים בכיכר ונלקחו מהם כל חפצי-הערך שהיו ברשותם. היהודים הוזהרו שכל מי שיסתיר כסף או חפצים בעלי ערך יוצא להורג ואמנם היו קרבנות בנפש. משנסתיימו החיפושים סודרו היהודים ב- 3 קבוצות, והובלו לכיוון ראדומישל-מאלי שעל הנהר סאן. אלה שלא היה ביכולתם ללכת נרצחו בבית- העלמין היהודי בטארנובז'ג. משהתקרבו לסאן ערכו הגרמנים שוב חיפוש אצל המגורשים והפעם הסירו אף טבעות מן האצבעות ולקחו דברי-לבוש. בדוברות ובסירות רעועות הועברו המגורשים אל הצד המזרחי של הסאן. באותה עת לא הגיעו עדיין לאזור זה יחידות הצבא הסובייטי, והגרמנים הכריחו את יהודי טארנובז'ג להמשיך לנוע מזרחה לכיוון אולאנוב ולובאצ'וב. פליטי טארנובז'ג התפזרו ביישובים רבים בגאליציה המזרחית שבשליטת הסובייטים. הם סבלו מקשיים בהשגת קורת-גג לראשם ומהיעדר מקורות פרנסה. רבים מהם סירבו לקבל אזרחות סובייטית, והוגלו בקיץ 1940 לאזורים מרוחקים של ברית-המועצות. בעת הגירוש מטארנובז'ג בסוכות ת"ש עלה בידי כמה משפחות יהודיות להסתתר ולהימלט מן העיר. הן הסתתרו ביישובים שונים באזור וניסו להעלים את העובדה שמוצאם מטארנובז'ג. רק באוגוסט 1941 הותר ל- 15 משפחות לערך לשוב ולהתגורר בטארנובז'ג. בחודשים שלאחר מכן גדל בהדרגה מספר היהודים בעיר, רובם בעיקר עקורים מניסקו, יארוסלאב, רוזבאדוב והכפרים הסמוכים. היהודים רוכזו ברובע מיוחד, שהפך בסוף 1941 לגיטו. בתקופת קיומו של הגיטו נרצחו בו 12 איש. ב- 19.7.42 חוסל הגיטו ויושביו הועברו לבאראנוב, משם לגיטו בדמביצה וגורלם היה כגורל בני הקהילה המקומית. באביב 1941 הוקם בטארנובז'ג מחנה-עבודה והוא שוכן בבניין הרבנותבמקום ובצריפים שהוקמו לידו ברח' שרוקה. במחנה נכלאו כ- 500 יהודים, שהובאו אליו מכל האזור. האסירים הועסקו בבתי-מלאכה בשטח המחנה, ובסלילת כבישים מטעם החברה הגרמנית "ברמן". במחנה התפשטה מגיפת טיפוס-הבהרות, שגרמה למותם של כמה עשרות איש. רבים אחרים מצאו את מותם ברעב ובעבודה מפרכת. המחנה חוסל בסתיו 1942 ואז רצחו הגרמנים מקצת האסירים במקום ובבאראנוב, והנותרים הובלו לכיוון בלתי ידוע.