טוחוב TUCHOW

עיר בפולין
מחוז: קראקוב
נפה: טארנוב
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
טארנוב
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-2,443

·  יהודים בשנת 1941: כ-328

·  יהודים לאחר השואה: מעטים

תולדות הקהילה:
כללי

כבר מתחילת המאה ה- 12 ידועה טוחוב כאחוזה של מנזר הבנדיקטינים בטינייץ. מעמד של עיר ניתן לטוחוב ב- 1341. במאה ה- 17 השיטו העירונים בנהר ויסלה שזיפים מיובשים שיובאו מהונגריה לגדאנסק. במאה ה- 18 היתה טוחוב עיר מסחר ומלאכה שבאה לשרת את העורף החקלאי. כל זמן קיומה עמדה העיירה בצילה של העיר טארנוב הסמוכה, שהתפתחותה בלמה את קידומה של טוחוב הקטנה. לאחר שנת 1855 היתה טוחוב במשך כמה שנים עיר-נפה. בחודשי מלחמת-העולם הראשונה היתה טוחוב בכיבוש של הצבא הרוסי שגרם בעת שהותו ובעיקר בעת נסיגתו ב- 1915 הרס רב לעיר. במאות הראשונות לקיומה של טוחוב לא ישבו היהודים בה, בגלל היותה אחוזתו של המנזר. במחצית השנייה של המאה ה- 18 ישבו בטוחוב 5 משפחות יהודים. הללו עסקו, כנראה, בחכירת פונדקים בעיר ובסביבתה. משפחות אלו היו כפופות לקהילת טארנוב. עד 1865 כמעט שלא נתאפשר ליהודים להתיישב בטוחוב, ורק לאחר מכן הלך וגדל בטוחוב היישוב היהודי במקום. בתקופה ההיא הוקם גם בית-כנסת ראשון בטוחוב והתארגנה הקהילה. ב- 1875 פנה רבה של טוחוב אל הסיים הגאליצאי בבקשה להעניק לוועד הקהילה מענק כספי, כדי לאפשר לקופת הקהל הריקה לשלם את שכרו. פרנסתם של יהודי טוחוב באותם הימים היתה על מסחר זעיר, מלאכה ורוכלות בכפרים. החיים הציבוריים וההווי של יהודי טוחוב הושפעו במידה רבה מן היישוב היהודי הגדול לערך שבטארנוב הסמוכה. כשהוקמה ב- 1897 בטארנוב החברה "אהבת ציון", ייסדה זו סניף משלה בטוחוב. ב- 1904 נחרד היישוב היהודי בטוחוב, משהועמד בפני עלילת-דם, ופרעות בעקבותיה. לאחר ריב שפרץ בין איכר לאחותו, עלתה זו לעליית-הגג בביתו של השו"ב ושם התכוונה להתאבד. לפתע ראה השו"ב שמתקרת חדרו מטפטף דם, ומשהגיע אל העלייה ראה נוצריה מתבוססת בדמה. לשמע המעשה התקהל המון רב של תושבי המקום, שהיו נכונים לנקום ביהודים "על הרצח למען הפולחן", והזריזים שבהם התחילו בניפוץ שמשות בבתי היהודים. למזלם של יהודי המקום, לא הוציאה המתאבדת את נשמתה, והיה סיפק בידה לספר לשוטרים את האמת שבמעשה, אולם הרוחות שככו רק לאחר כמה חודשים. בשבועות הראשונים למלחמת-העולם הראשונה נמלטו רוב יהודי טוחוב בעקבות הצבא האוסטרי הנסוג. במקום נותרו כ- 40 נפשות בלבד, רובם עניים שלא היה לאל-ידם להשיג תחבורה כלשהי. החיילים הרוסים נהגו בהם ביד קשה, שדדו את רכושם הדל והיו גם מקרים של אונס נשים. הכובשים הרסו את פנים בית-הכנסת ושאר בתי-התפילה והבניינים הפכו לבתי-שימוש. היהודים שנותרו במקום הצליחו להציל את ספרי התורה, ולהסתירם. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם פחת מספר אוכלוסי היהודים בטוחוב, וכלכלתם היתה בשנות ה- 30 בירידה מתמדת. בקושי עלה בידי הקהילה היהודית לשלם את שכרו של הרב. בתקופה ההיא כיהן כרבה של טוחוב ר' שלום אלוביץ' (ניאמץ). חרף מצבו הירוד של היישוב היהודי ניכרו בו יוזמה ופעילות ערה בתחום העשייה הציונית; פעלו במקום סניף של הסתדרות "הציונים הכלליים" ושני ארגוני-נוער: "השומר הצעיר" ו"עקיבא". האירגונים הציוניים קיימו ספרייה ואולם-קריאה, כעין מרכז-תרבות זוטא לכל היישוב היהודי בטוחוב. בבחירות לקונגרס הציוני ב- 1935 הצביעו השוקלים כלהלן: 17 ל"ציונים כלליים", 2 ל"המזרחי", 3 ל"רשימה של ארץ-ישראל העובדת", 4 ל"מפלגת-המדינה" ו- 5 ל"התאחדות". ב- 1938 התקיים במקום כנס של מפלגת האנדקים משלוש נפות. המשתתפים בו פשטו על בתי היהודים וניפצו זגוגיותיהם. ביום שבו פרצה המלחמה נמלטו יהודים רבים מטוחוב והצטרפו לזרם הפליטים שנע מזרחה. אולם מחמת התקדמותו המהירה של הצבא הגרמני נחסמו דרכי הבריחה, ורובם חזרועל עקבותיהם. למחרת כניסתם לטוחוב העלו הגרמנים באש בית-כנסת והרגו כמה יהודים. חיילי הוורמאכט חטפו יהודים לעבודות-כפייה, התנכלו לחרדים, גזזו את זקניהם, והתפרצו לחנויות ולבתים וגזלו את הרכוש בהם. בדצמבר 1939 נדרשו כל הגברים היהודים מגיל 13 ומעלה להתיצב בבית-הספר המקומי. בהודעה נאמר, כי אלה שלא יתייצבו יוצאו להורג. לאחר שרוב הגברים נאספו במקום המיועד, הוציאו הגרמנים מביניהם 15 איש, הובילום ליעד בלתי ידוע ועקבותיהם נעלמו. ניסיונותיהם של בני הקהילה לברר מה עלה בגורלם של אלה עלו בתוהו. רק כעבור 3 חודשים הודיע איכר לראשי הקהילה בטוחוב כי ליד הכפר הסמוך, טארנובייץ, נתקל בגוויות. ואמנם הקרבנות זוהו, ורק אחרי תשלום שוחד רב התירו השלטונות הגרמניים להביאם לקבר ישראל בבית-העלמין בטוחוב. בעת הבאתם לטוחוב, נצטוו כל היהודים להסתגר בבתיהם. רק אנשי חברה-קדישא מועטים טיפלו בקבורתם. בשלהי 1939 הוקם במקום יודנראט ובראשו הועמד ואקס. על היודנראט הוטל מיפקד האוכלוסייה היהודית ואספקת אנשים לעבודת-כפייה. ב- 1940 תפסו הגרמנים מניין יהודים שהתפללו בדירתה של משפחת וייס. לאחר שריפת בית-הכנסת בתחילת הכיבוש, שימשה דירתו של וייס מקום-תפילה חשאי. כל מי שנמצא בדירה בשעת התפילה נרצח. הגרמנים אסרו לקבור את הנרצחים בבית-העלמין, אלא בחצר הבית שבו מצאו את מותם. ב- 1941 הובאו לטוחוב עקורים מריגליצה, גרומניק, צ'יינז'קוביצה ומיישובים אחרים בסביבה. מצבם של בני הקהילה המקומית והפליטים הורע. היודנראט וסניף י.ס.ס. סייעו לנזקקים במידת יכולתם. בתחילת הקייץ 1942 הוקמו ביוזמת היודנראט בתי-מלאכה לחייטות וכן מפעלים אחרים. היה זה נסיון ליצור עבודה ליהודים, ובדרך זו למנוע את חטיפתם למחנות-העבודה. גברים עבדו גם במחצבות בקירבת טוחוב. ביוני 1942 הוקם הגיטו. סמוך להקמתו נרצח יו"ר היודנראט. פולני, שהיה מעוניין בדירתו, הלשין עליו שהלה היה קומוניסט. תחום הגיטו הקיף 17 מבנים בחלקה הדרומי של טוחוב. עם הקמתו הוכנסו לתוכו עקורים נוספים מן הסביבה, ומספר היהודים בו הגיע כדי 3,000. בסוף קיץ 1942 ציוו הגרמנים על היודנראט לקיים רישום מדויק של כל תושבי הגיטו. בספטמבר 1942 היתה אקציה. המועד המדויק של האקציה אינו ידוע, אך זו היתה כנראה לפני ראש השנה תש"ג. הגיטו הוקף על ידי המשטרה הגרמנית והפולנית, וכל תושביו נצטוו להתרכז בכיכר העיר, ושם נערכה סלקציה. בגיטו הושארה רק קבוצה קטנה של עובדים, כל הנותרים שולחו למחנה-המוות בבלז'ץ. שרידי הקהילה הועסקו בסידור הרכוש של המגורשים, ומקצתם עבדו במשקים חקלאיים באזור טוחוב. הגיטו חוסל סופית ב- 18.8.43. אחרוני יושביו הוצאו להורג במקום, ואחדים הועברו לטארנוב. הניצולים המועטים מיהודי טוחוב נתקלו לאחר השחרור בתמונת-מצב עגומה ביותר: בית-העלמין נהרס כליל ושטחו נחרש, ואבני המצבות ריצפו את הכבישים והמדרכות.