טורון TORUN

עיר בפולין
מחוז: פומרניה
נפה: טורון
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-62,000

·  יהודים בשנת 1941: כ-354

תולדות הקהילה:
 

העיר ט' הוקמה ב-1233 בידי מסדר "אבירי הצלב", על חורבות מבצר עתיק שמתחתיו התגלה יישוב פולני קדום. מיקומה הגיאוגרפי, על שפת הוויסלה ובצומת דרכים חשוב, משך אליה מתיישבים מפלנדריה, מווסטפליה ומשלזיה, ועד מהרה היתה ט' למרכז מסחר אזורי. ב- 1264 בנו בעליה של ט' עיר חדשה על הגדה השנייה של הוויסלה ויישבו בה בעלי מלאכה למקצועותיהם. בין שני חלקי העיר נבנה מבצר חדש שישב בו הקומטור (ראש מסדר "אבירי הצלב"). בשלהי המאה ה-13 התקבלה ט' כחברה בברית ערי ההנזה. סוחריה ניהלו עסקים נרחבים עם ערים גדולות בפולין, והרחיקו עד לרוסיה, להונגריה ולאזור הים הבלטי. המאה ה-14 היתה תור הזהב של ערי ברית ההנזה ובהן גם ט'. ואולם בסוף המאה ה-14 נעצרה במידת מה התפתחותה של ט' בגלל התחרות עם דנציג (גדנסק, ע"ע), ששאפה להשתלט על כל השוק הפולני. מכשול נוסף היו המלחמות התכופות בין "אבירי הצלב" לבין מלכי פולין. עם הזמן גברה בקרב תושבי העיר מורת הרוח כלפי שליטיהם "אבירי הצלב" עד שבסופו של דבר התמרדו, הרסו את המבצר וגירשו את האבירים. בשנת 1454 צורפה ט' לפולין בהסכמתם המלאה של תושביה, ומלך פולין דאז, קז'ימייז' יאגלו, העניק להם לאות תודה פריווילגיות חדשות שהקנו להם הטבות חשובות. כך למשל נמסרה להם הבעלות על כפרים ויערות שהיו שייכים קודם ל"אבירי הצלב", והותר להם להקים מטבעה ולטבוע מטבעות.
מלחמות הדת שפקדו את אירופה במאה ה-16 לא פסחו על טי. רוב תושבי העיר קיבלו עליהם את הדת הלותרנית, והמלך זיגמונט אוגוסט נתן להם את אישורו. העיר התפתחה גם מבחינה תרבותית. ב-1586 הוקמה בה גימנסיה ראשונה וב-1605 נוסד סמינר של הישועים. בתקופה זו לערך הוקם בעיר גם בית-דפוס גדול.
ט' היא מקום הולדתו של האסטרונום הדגול קופרניקוס, שחולל מהפכה בתפיסת היקום של זמנו. גם ההיסטוריון ק' הרטקנוך, התיאולוג ארזם גלידנר וההומניסט פ' בואונרוסקי, שהיה מחנכו של הנסיך, בנו של המלך קז'ימייז' יאגלו, היו ילידי ט'.
בשנת 1629 הצליחו תושבי ט' להדוף את השוודים שתקפו אז את עירם, אבל בהתקפה השנייה כבשו השוודים את העיר. שלוש שנים נמשך שלטונם בט' ובמהלכן גרמו לעיר ולתושביה נזקים כבדים. אבל זמן לא רב אחרי נסיגתם התאוששה ט'. השוודים שבו ותקפו את ט' גם בשנת 1705, הפעם בכוחות מתוגברים, ופגיעתם בה היתה קשה מאוד. אחרי נסיגתם אמנם השתקמה העיר תוך זמן קצר, אבל אז ירדו עליה פורענויות חדשות לבקרים. תחילה פרצה בה מגפת דבר קשה שרבים מתושבי העיר נספו בה, ולאחריה חוללו תלמידי הסמינר הישועי מהומות קשות בין הפרוטסטנטים והקתולים בעיר, מהומות שכונו בפי התושבים "התומולד (מהומות) של ט'". כדי לשים קץ לסכסוך הורה הסיים הפולני לתושבים להכניס 4 נציגים קתולים למועצת העיר. הקתולים ראו בהחלטת הסיים פתרון לסכסוך, אבל היא לא היתה מקובלת על הרוב הפרוטסטנטי. בשנת 1767 הצטרפו הפרוטסטנטים בני ט' ל"קונפדרציה של הדיסידנטים", שדגלו בחופש הדת ובמתן זכויות פוליטיות למעמד השלישי, הבורגנות. היתה זו יזמה של האצולה הפרוטסטנטית של ט' והיא זכתה לתמיכתה של קיסרית רוסיה יקתרינה השנייה.
בשנת 1793 בעקבות חלוקתה השנייה של פולין, סופחה ט' לפרוסיה. הפרוסים ביצרו את העיר היטב, אך בעשותם כן הגבילו את התרחבות פרבריה. בעשורים הראשונים של המאה ה-19 הסתמנה האטה ניכרת של הפעילות הכלכלית, בפרט בתחום המסחר, ורבים מתושבי המקום, בייחוד תושבי הפרברים, ירדו מנכסיהם.
בשנים 1807-1815 נכללה ט' ב"נסיכות ורשה" שכונן נפוליאון, בתקופה זו פקדו את העיר אירועים קשים : ב- 1809 התקיפו אותה האוסטרים וב-1813 חנה בה הצבא הרוסי. בשנת 1815 הוחזרה ט' לפרוסיה על-פי החלטת קונגרס וינה. הפרוסים ביצרו את העיר מחדש והפכו אותה למרכז מינהלי. בשנות ה-40 ניכרו סימנים ראשונים של התאוששות כלכלית. אוכלוסייתה של ט' גדלה מ- 6,911 נפשות בשנת 1816 ל-10,523 בשנת 1849 והוקמו בה מפעלי ייצור ובתי-מסחר חדשים.
במחצית השנייה של המאה ה-19 ובייחוד אחרי 1861, כשנסללה מסילת ברזל חשובה שקישרה את ט' עם ערים גדולות בגרמניה כמו קניגסברג וברלין, הואץ קצב הפיתוח בעיר. עד 1890 כמעט הוכפלה אוכלוסייתה של ט' - ל-27,018 נפשות, ונוסדו בה מפעלי תעשייה ובתי-מסחר חדשים. בתום מלחמת העולם הראשונה נכללה ט' במדינת פולין העצמאית. ב-1920 מנתה 37,000 תושבים. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם התפתחה העיר מאוד וערב מלחמת העולם השנייה הגיע מספר תושביה ל- 78,000 - כפליים ממספרם בראשית שנות ה-20. גם הצמיחה הכלכלית נמשכה ובעיר נוסדו בתי-חרושת חדשים - לייצור מכשירי מתכת ולעוגות. ט' התפרסמה ברחבי פולין בעוגות הדבש המשובחות שלה.
לנוכח מספרם הרב של פועלי הייצור בעיר התנהלה בה פעילות פוליטית ערה, שלוותה במאבקים בין מפלגות, שביתות והפגנות, בייחוד התבלטה אז בפעילותה הקולנית מפלגת ה"אנדציה" האנטישמית של "הלאומנים הדמוקרטים". לאנדקים היה בט' עיתון משלהם, "סלובו בומורסקיה" והיתה להם השפעה חזקה על העיתונות הפולנית של כל פומרניה.
ב-7 בספטמבר 1939 נכבשה ט' בידי הגרמנים, שכלאו עשרות פולנים ב"פורט השביעי" שבמבצר והוציאו 1,200 פולנים אל מחוץ לעיר ורצחו אותם שם. רבים מתושבי העיר הפולנים גויסו לעבודת כפייה ושולחו לגנרל- גוברנמן, וגם בט' הוקם מחנה ריכוז שנרצחו בו 3,000 בני-אדם ובהם 397 ילדים.

ישיבת יהודים בט' נאסרה במשך מאות בשנים, שכן תחילה היתה עיר של "אבירי הצלב" ואחר-כך נמנתה עם ערי ברית ההנזה. בשנת 1454, כשתושבי העיר הצטרפו לממלכת פולין, התחייב בפניהם המלך קז'ימייז' יאגלו לאסור על יהודים וסקוטים להתיישב בה. ואולם במרוצת הזמן החלו סוחרים יהודים להפר את האיסור ונכנסו לתחומי העיר, תחילה רק בעת הירידים אבל אחר-כך השתקעו בה. במאה ה-18 כבר ישבו בט' כמה משפחות יהודיות, שהיו כפופות ישירות לראש העיר.

בשנת 1793, כשט' סופחה לפרוסיה, התיישבה בה קבוצה גדולה של יהודים בעלי רישיונות מיוחדים. בצו זמני מ-1802 הכירה ממשלת פרוסיה בזכותם לשבת בט', אך הדגישה שלא יינתנו רישיונות ישיבה ליהודים נוספים. שליטי "נסיכות ורשה" הבטיחו ליהודים זכויות אזרח לעתיד לבוא, אבל הבטחות אלה לא מומשו מעולם. גם אחרי שט' הוחזרה לפרוסיה (ב-1815) עדיין נשאר האיסור על ישיבת יהודים בט' בתוקפו, ורק בשנת 1846 בוטל. מאז גדלה האוכלוסייה היהודית במקום הן בגלל ריבוי טבעי והן כתוצאה מהגירה פנימית ממקומות אחרים באזור. בשנת 1815 מנה היישוב היהודי בט' 257 נפשות, וב-1849 כבר ישבו בעיר 603 יהודים. רוב יהודי ט' גרו בעיר העתיקה, סמוך למרכז המסחרי, ואילו בעיר החדשה התגוררו רק 20 משפחות יהודיות בבתים משותפים, לצדם של פרוטסטנטים וקתולים.
במחצית הראשונה של המאה ה-19 עדיין חיו רוב יהודי ט' בצמצום ובעוני. מקרב 56 ראשי המשפחות היהודים בעיר (על-פי דוח העירייה מ-1839), רק שניים היו סוחרים-סיטונאים אמידים (מוריץ מאייר ויוליוס גולדשמידט) ושלושה יהודים נוספים עסקו בבנקאות (מאיר גורמן, דוד מאייר ודוד קאופמן) ; שלושה יהודים נוספים היו פקידי העיר, וכל השאר התפרנסו ממסחר זעיר, מרוכלות וממלאכה, לצורך קביעת שומות המס חולקו חברי הקהילה ל-4 שכבות, על-פי מצבם הכלכלי, וגם הקבוצה הראשונה חולקה בחלוקה משנית לשתי קבוצות מס - יהודים ששילמו 2ו טאלר ואלה ששילמו 8 טאלר. השאר שילמו בין 4 טאלר ל-ו 1.6 טאלר. חמש המשפחות היהודיות האמידות נחשבו בקהילה לעשירים מופלגים ונשאו בעיקר נטל התקציב - להחזר חובות ולתשלום מסי המדינה והעירייה, להחזקת בית-הכנסת ובית-הספר, לתמיכה בנזקקים וכו'. סכום המסים השנתיים ששילמו הסתכם ב-650 טאלר.
ב-1846 הגישו פרנסי הקהילה למועצת העיר תזכיר בבקשה להסיר את ההגבלות על התיישבותם בט' של יהודים בעלי רכוש בערך מסוים, ולתת להם וליהודים ותיקים שדרו בבתים שכורים רישיונות לרכישת מגרשים לבנייה. העירייה השיבה שהבקשה נוגדת את החוק הקיים והציעה לחכות לחקיקה חדשה שצפויה בקרוב בעניינם של היהודים. ואכן, בצו מ-8 בפברואר 1846 הכריז משרד המשפטים הפרוסי על הענקת זכויות אזרח לכל היהודים במדינה. ואולם עיריית ט' סירבה ליישם את צו הממשלה וסירובה עורר ויכוחים קשים בין הקהילה לעירייה והיה לשיחת היום בעיר. בט' נערכו אספות עם והפגנות והתושבים נחלקו לשני מחנות, המצדדים במתן זכויות אזרח ליהודים והמתנגדים להן, וגם עיתוני ט' נטלו חלק בוויכוח הזה. "טורנר ווכנבלאט" הנפוץ נתן ביטוי לעמדותיה של העירייה, אבל עיתון אחר ביטא עמדה ליברלית יותר. הוויכוחים הפומביים, הפולמוסים בעיתונות והלכי-הרוח הליברליים שנשבו בפרוסיה לפני מהפכת "אביב העמים" השפיעו עם הזמן, ובעיר גברה התמיכה במתן זכויות אזרח ליהודים.
הוויכוח בא לקצו רק לאחר שב-23 ביולי 1847 פרסמה ממשלת פרוסיה את חוק האמנציפציה ליהודים. אלא שאז באה מהפכת "אביב העמים" ודחתה את ביצוע החוק עד ינואר 1850. העירייה והקהילה החלו אז להיערך ליישומו של החוק החדש, ויהודי העיר בחרו בוועד קהילה בן 3 חברים ובמועצת קהילה בת 9 אנשים. בשנת 1858 פורסם צו נוסף שהסדיר את מעמדן של הקהילות היהודיות. על סמך הצו פתחה הקהילה ב-1862 בית-ספר יסודי שלימדו בו שני מורים בעלי הסמכה ממשלתית והלימודים התנהלו בגרמנית.
התמורות במעמדם האזרחי של היהודים במחצית השנייה של המאה ה-19 היו מלווות גם בשינויים בולטים במעמדם הכלכלי והחברתי של יהודי העיר. רוב הרוכלים היו לחנוונים ולבעלי בתי-מסחר, ומקצת היהודים היו לסוחרים גדולים ובנקאים. גם מספרם של בעלי המלאכה פחת. לעומת זאת גדל מספרם של בעלי המקצועות החופשיים, בעיקר רופאים ועורכי-דין אך גם פקידים בממשל העירוני - הישג יוצא דופן ליהודים בפרוסיה. תהליך ההתקרבות ללא-יהודים ואימוץ סגנון חייהם בא לביטוי בעיקר בשאיפה הגוברת לרכוש השכלה. מספרם של התלמידים היהודים בגימנסיה של ט' גדל הרבה מעבר לחלקם של היהודים באוכלוסיית העיר, ומנהל הגימנסיה דרש ממועצת העיר לאסור על התלמידים היהודים להיעדר מן הלימודים בחגי ישראל המרובים. תחילה נענתה מועצת העיר לבקשתו של המנהל, אבל עד מהרה נאלצה לחזור בה בלחצם של הורי הילדים היהודים.
ב-1822 עדיין נערכה התפילה בציבור בבית שכור, אבל עם גידולה של הקהילה לא היה בו די מקום להכיל את כל המתפללים. על-פי החוק הפרוסי נאסר אז על יהודים לרכוש קרקע לבנייה, ולפיכך נאלצה הקהילה לשכור בית אחר לתפילה בציבור. בית-התפילה השני היה מרווח ויקר יותר, והוצאות הקהילה להחזקתו גדלו. על-פי תקנון בית-הכנסת משנת 1828 כוסו דמי השכירות מתשלומים של בעלי המקומות בבית-הכנסת. קדם לתקנון הזה סכסוך בין ועד הקהילה לבין משפחת קלישר, מן המשפחות המיוחסות במקום, שהתנגדה ב-1825 למינויו של הרב הרמן סימון שהיה קרוב בעמדותיו לליברלים שוחרי הרפורמה בחיי הדת, בני משפחת קלישר, ועמם 20 יהודים נוספים, פרשו מן התפילה בבית-הכנסת וקיימו מניין בבית המשפחה, ובמקביל גם חדלו מלשלם מסים לקהילה. הקהילה ביקשה את התערבות העירייה, שהורתה לפורשים לחדול מן המרי ולחזור לשורות הקהילה.
ב-1841 השיגו פרנסי הקהילה רישיון מיוחד מן השלטונות המרכזיים בברלין, ורכשו חלקת קרקע לביתי כנסת. ב-1847 הושלמה הבנייה, ובית-הכנסת החדש, בניין מרווח והדור, נחנך בטקס חגיגי בהשתתפות ראש העיר ונכבדים לא-יהודים רבים. בקהילה פעלו גם שורה של מוסדות וחברות לתרבות ולסעד. אחרי הרב סימון, שכיהן בט' כ-50 שנה, עלה על כס הרבנות ר' צבי-הירש קלישר הנודע (1795-1874), יליד ליסה (לשנו, ע"ע) ותלמידם של ר' יעקב מליסה ושל הרב עקיבא אייגר. הרב קלישר כיהן שלא על מנת לקבל פרס עד לפטירתו. משפחתו התפרנסה מחנות קטנה שניהלה אשתו. הרב קלישר היה ממבשרי הציונות, ועקב כך עורר עליו את זעמם של רבים מרבני דורו. במשנתו הכניס יסוד אנושי פעיל לתכנית הגאולה של עם ישראל : גאולת ישראל עתידה לבוא לא על דרך הנס בלבד אלא תחילתה תיעשה בידי אדם, ולפיכך הטיף לעלות לארץ- ישראל וליישבה. את רעיונותיו אלה ביסס על התלמוד והקבלה. עיקרי רעיונותיו הובאו בחיבוריו "דרישת ציון" ו"שלום ירושלים". בין כתביו האחרים גם "אבן בוחן", "מאזנים למשפט", "אמונה ישרה", "יציאת מצרים" ולקט של מסותיו שנקרא "פתח הדעת". בשנת 1860 יזם הרב קלישר כנס רבנים ואישי ציבור יהודים לדיון ביישוב הארץ.
אחרי פטירתו עלה על כס הרבנות בט' הרב ד"ר חיים אופנהיים (נפטר ב-1891), איש מדעי היהדות וסופר פורה. רוב מחקריו עסקו בנושאים מקראיים ותלמודיים. רובם הגדול נכתבו עברית והתפרסמו בכתבי עת עבריים, ומקצתם נכתבו גרמנית והופיעו בירחון "מונאטסשריפט". אחריו כיהנו בט' הרב ד"ר רוזנברג והרב יעקב זאב ליטמן-אבטליון (1897-1955), שעבר מט' לקולו ואחר- כך עלה לארץ-ישראל וכיהן כרב בנחלת-יהודה וביפו. היה מראשי "המזרחי".
התמורות במעמדם הכלכלי והחברתי של יהודי ט' וההתקרבות להשכלה נתנו אותותיהן גם ביחסם לדת ולפולחן, למורת רוחם של האורתודוקסים בקהילה. כך למשל נחוגו חגיגות בת-מצווה משותפות לכמה בנות בבית-הכנסת, ברוב עם ובליווי שירה ונגינה, חיקוי לטקסי הקונפירמציה של הפרוטסטנטים.
בראשית המאה ה-20 נוסדו בט' לצד החברות המסורתיות דוגמת "גמילות חסדים" ו"ביקור חולים" אגודות חדשות : בשנת 1901 נוסד סניף אגודת "עזרה", וב-1902 קם סניף "האגודה לתולדות עם ישראל וספרותו". בשנת 1906 התארגנה קבוצה ציונית ראשונה, בהנהגתו של גיאורג שטרנבוים, איש הזרם המרכזי בהסתדרות הציונית. בשנת 1906/7 נמכרו בט' 10 "שקלים" לקראת הקונגרס הציוני, וב-1911 גדל מספר ה"שקלים" שנמכרו בעיר ל-12. אבל התפתחות של ממש בפעילות הציונית בט' היתה רק אחרי מלחמת העולם הראשונה.
ט' היא מקום הולדתו של המלומד היהודי הרטוויג הירשפלד (1854-1934), חוקר ההיסטוריה והספרות של העמים השמיים באוניברסיטת לונדון. הירשפלד פרסם את "הכוזרי" של ר' יהודה הלוי במקורו הערבי עם תרגום לעברית וכתוספת פרשנות מדעית. עיקר פרסומו בא לו בזכות מחקריו על גניזת קהיר, גם לאחר שעבר ללונדון שמר הירשפלד על קשר עם העיר ט' ועם הקהילה.
בשנים 1865-1877 פעל בט' בית-דפוס עברי, נדפסו כו מחקרים וחיבורים של סופרים ומלומדים מבני הקהילה - ר' צבי הירש קלישר, ר' יהודה לייב קלישר, הרב ד"ר חיים אופנהיים, ד"ר ה' הירשפלד ואחרים.
בשנת 1890 הגיעה קהילת ט' לשיא גודלה - 1,371 נפשות, אבל מאז ואילך גברו בקרב היהודים תהליכי ההגירה והיציאה לערים גדולות האפייניים לאזור, והקהילה הלכה והתמעטה - מגמה שגברה ביתר שאת במאה ה-20.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התגייסו רבים מבני הקהילה לצבאה של גרמניה, חלקם כמתנדבים. מקצתם זכו בעיטורי גבורה, ואחדים מהם נפלו בקרב.

גל האנטישמיות בפולין שאחרי המלחמה לא פסח על ט'. עוד בטרם הסתיימה המלחמה החלו תושבי ט' הפולנים להפיץ תעמולה אנטישמית. המקומון הפולני "גזטה טורונסקה" הסית להטיל חרם על חנויות היהודים ועל רופאים ועורכי-דין יהודים וקרא לפולנים להתרחק מן היהודים, לא להתגורר בסביבתם ולא לשלוח את ילדיהם לבתי-ספר שלומדים בהם ילדים יהודים. היתה זאת תופעה חדשה שכמוה לא ידעו יהודי ט' בעבר.

בייחוד התבלטה אז בפעילותה הקולנית מפלגת האנדציה האנטישמית של הלאומנים הדמוקרטים, שהיתה לה השפעה חזקה על העיתונות הפולנית של כל פומרניה. ביוני 1932 קרא העיתון המקומי של האנדקים, "סלובן פומורסקיה", לתושבי ט' שלא לקנות בחנויות היהודים ולא לפנות לרופאים ולעורכי-דין יהודים, והאנדקים הציבו לפני חנויות היהודים משמרות של צעירים, שהבריחו את הלקוחות ובינתיים גם חילקו לציבור עלונים אנטישמיים. גם העובדה שלקהילת ט' היו נכסי דלא-ניידי בעיר - שני בתי מגורים בני שלוש קומות ומגרש לבנייה שגודלו 6 הקטר, גרמה להגברת ההסתה האנטישמית. העיתונים המקומיים מלאו בדברי הסתה של האנדקים וחברי מפלגת ONR (מחנה הלאומנים הרדיקלים). המתח הלך וגאה ועד מהרה הגיעו הדברים לידי התנגשויות אלימות. היהודים התארגנו להגנה עצמית, ואיגוד הסוחרים היהודים בט' ביקש את התערבותם של הנציגים היהודים בסיים הפולני.
נראה שהאווירה האנטישמית בעיר השפיעה לא מעט על המגמה הגוברת של יציאת יהודים מט', בעיקר לערים גדולות בגרמניה. ב-1921 נותרו בעיר רק 20 משפחות יהודיות וחיי הקהילה הערים ומוסדות הקהילה כמעט ושותקו. בסוף 1927 עם בואה של קבוצת יהודים מפולין הקונגרסאית, גדל מספר היהודים בעיר ל-250 וגידול הקהילה נמשך גם אחר-כך, עם בואם חלה התעוררות בחיי הקהילה ובמוסדותיה ונוסדו כמה גופים וארגונים חדשים - סניף "הבנק העממי", בית-ספר ללימודי דת, איגוד של סוחרים יהודים, אגודת נשים יהודיות, ועוד. מלבד הרב העסיקה הקהילה שוחט, חזן, שמש וקברן. תקציבה השנתי, יותר מ-30,000 זלוטי, מומן בעיקר ממסי החברים. המס היה פרוגרסיבי ונע בין 5 ל-12,000 זלוטי. שאר ההכנסות באו משחיטה כשרה, משכר דירה ששילמו הדיירים בבנייני הקהילה ומדמי קבורה. הקהילה החזיקה בית-ספר ללימודי דת ומטבח כשר לחיילים היהודים ששירתו באזור ט'.
בשנת 1929 נערכו בחירות למועצת הקהילה ונבחרו 5 חברים מבין החדשים ("הפולנים"). ה' רוזנברג, אורבך, פייבלוביץ, טוסק וזמלמן, ורק 3 מקרב הוותיקים ("הגרמנים"). ד"ר בר, קופף, שרוטה, ואולם חיי הציבור היהודיים התוססים בט' היו מלווים במתחים וסכסוכים, מסיבה זו, ובגלל שרוב חברי ועד הקהילה היו ציונים, פיזרו השלטונות ב-1930 את ועד הקהילה ורשויות המחוז מינו את ה' רוזנברג לקומיסר הקהילה מטעם הממשלה. הוא כיהן בתפקידו במשך 3 שנים, עד 1933, כשנערכו בחירות חדשות להנהגת הקהילה. בבחירות אלה נבחרה הנהגה חדשה, אבל רוזנברג נבחר ברוב גדול לתפקיד יושב-ראש הקהילה. ביזמתו מינתה הקהילה רב, את ד"ר יצחק גליצנשטיין, שכיהן בט' עד פרוץ מלחמת העולם השנייה.
האנטישמיות הגוברת קירבה רבים מבני הקהילה לפעילות ציונית, ואחרי מלחמת העולם הראשונה נוסדו בעיר סניפים חדשים של מפלגות ציוניות ואחרות. ב-1930 ביקר בעיר חבר הוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בפולין א' גולדברג ונפגש עם חברי הסניף המקומי של "הציונים הכלליים", ולאחר הביקור גברה בעיר הפעילות הציונית, בבחירות לקראת הקונגרס הציוני הי"ח (ב-1933) זכתה רשימת "ארץ ישראל העובדת" ברוב - 26 קולות, ושנייה לה היתה רשימת הרוויזיוניסטים (הצה"ר), עם 22 קולות; "הציונים הכלליים" קיבלו 17 קולות ו"המזרחי" - 6 קולות.
הבולטת מבין תנועות הנוער הציוניות בעיר היתה "השומר הצעיר". ב-1935 השתייכו אליה 60 ילדים ובני נוער בשלוש שכבות גיל. גם בית"ר היתה פעילה בט'. 

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בט' 576 יהודים, אבל ימים ספורים לאחר כיבוש העיר נותרו שם 63 יהודים בלבד; האחרים נמלטו מן העיר, בדרך כלל למקומות לא רחוקים. כעבור כמה ימים של תלאות וטלטולים חזרו חלקם לבתיהם וב-1 באוקטובר 1939 דיווחו הגרמנים שבעיר 285 יהודים.

כבר בימים הראשונים לכיבוש החלו בעיר הגזרות והרדיפות. היהודים חויבו להתייצב במפקדה הגרמנית לרישום, וגם רכושם נרשם בדקדקנות. הם הוזהרו שלא לעזוב את העיר אלא בהיתר מיוחד.
ב-4 באוקטובר 1939 חולקו ליהודים רישיונות הגירה לקראת פינויים מן העיר, ובד בבד נבדקה תכולת דירותיהם על-פי הרישום שנערך קודם לכן. היהודים הורשו לקחת עמם רק מטען קל של חפצים חיוניים, ושאר רכושם הוחרם. תחילה עזבו את העיר 126 יהודים, שפונו לגולוב-דובז'ין ולאלכסנדרוב קויאווסקי שבאזור ט'. עוד 80 איש הגישו בקשות לרישיונות הגירה. על-פי דוח הגסטאפו התנהלה ההגירה מט' בעצלתיים, מאחר ש-50 יהודים נעצרו קודם לכן ונכלאו בפורט השביעי. בסוף אוקטובר 1939 שולחו גם הם, יחד עם אחרוני היהודים בעיר, ללודז' ולוולוצלאווק. על-פי גרסה אחרת יצאה קבוצת המגורשים האחרונה את העיר ב-17 בנובמבר 1939. מאוחר יותר שולחו גם יהודי ט', כשאר אחיהם באזור, למחנות השמדה.