תרומות
טישובצה TYSZOWCE
עיר בפולין
מחוז: לובלין
נפה: טומשוב לובלסקי
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
אוכלוסיה:
· יהודים לאחר השואה: מאות אחדות
תולדות הקהילה:
כללי
ט' נזכרת לראשונה בתחילת המאה ה-15. הודות למיקומה - על הדרך הראשית מלבוב לפוזנן - התפתחה והיתה למרכז מסחר ומלאכה לסביבתה החקלאית. הענף הכלכלי המרכזי היה ענף העור. רבים מתושבי המקום עסקו לפרנסתם בעיבוד עורות, בסנדלרות ובפרוונות. בשנת 1453 העניק מלך פולין קז'ימייז' יאגלו לט' זכויות עיר, וב-1569 התיר המלך זיגמונט אוגוסט לתושביה לקיים ימי שוק וירידים שנתיים.
במרוצת השנים נפגעה העיר מפלישות אויב, ממגפות ומדלקות חוזרות ונשנות. במגפת הדבר של 1570 נספו רבים מתושבי העיר. בשנת 1629 פלשו לט' הטטרים ופגעו בתושבים וברכושם. ב-1648 נכבשה העיר בידי גייסות הקוזקים של חמיילניצקי, שגם הם הסבו נזקים כבדים בנפש וברכוש. מבין 37 בעלי המלאכה שהיו בעיר לפני הפלישה נותרו בשנת 1650 8 בלבד. במחצית השנייה של המאה ה-18 התחדשה הצמיחה הכלכלית של העיר.
בשנת 1795, עם חלוקתה השלישית של פולין, נכללה ט' בתחומה של אוסטריה, ב-1807 צורפה ל"נסיכות ורשה" ומ-1815 עד מלחמת העולם הראשונה היתה בתחום מלכות פולין הקונגרסאית שבחסות רוסיה. בראשית המאה ה-19 היתה ט' מדולדלת וזכויות העיר שלה נשללו ממנה. בשנת 1820 התפרנסו רוב תושביה מחקלאות, ומקצתם עסקו בסנדלרות ובפרוונות.
במחצית השנייה של המאה ה-16 כבר ישבו בט' יהודים. ב-1565 העניק להם מלך פולין זיגמונט אוגוסט פריווילגיה שכללה זכות ישיבה במקום, והיתר לרכוש בתים ואדמות בעיירה ובסביבתה ולעסוק במסחר ובייצור ושיווק משקאות חריפים. על-פי אותו מסמך נאסר גם לקבוע את יום השוק השבועי בשבת - עדות לרצונו של השליט לעודד את ישיבת היהודים בט' כאמצעי לפיתוח כלכלתה. כעבור שנתיים, ב-1567, התיר המלך ליהודים לעסוק במלאכה ובשחיטה כשרה. ואכן רבים מיהודי המקום עסקו אז במלאכה, בעיקר בענף העור והפרוות. הפרוונים הנוצרים, שהיו מאוגדים בצך משלהם, ראו בהם מתחרים ודרשו להטיל עליהם הגבלות. המלך סטפאן באטורי נענה לבקשתם ובשנת 1578 פרסם איסור על פרוונים יהודים בט' לרכוש עורות ופרוות מנוצרים. רק השימוש בפרוות ובעורות מן השחיטה הכשרה לא נאסר עליהם. ואולם חרף ההגבלות הצליחו יהודים מקומיים להשתלב גם הם בכלכלה המקומית. בשנת 1567 היו בט' 92 בעלי מלאכה, 20 מהם יהודים. בתעודות עירוניות מן השנים 1606-1618 נזכרים 3 בעלי הון יהודים שניהלו עסקי כספים עם בני אצולה באזור, ויהודי שהיו לו שתי טחנות קמח.
במחצית השנייה של המאה ה-18, כשהמצב הכלכלי בט' השתפר, גדל גם היישוב היהודי במקום. היחסים בין היהודים לבין שכניהם הנוצרים היו תקינים בדרך-כלל. ב-1776 היו יהודים בעליהם של 66 מכלל 248 הבתים בעיר. באותה השנה חודשה הפריווילגיה שלהם וזכויותיהם וחובותיהם הושוו לאלה של העירונים הנוצרים. הקהילה נדרשה לשלם מסים עירוניים בסך 600 זלוטי לשנה.
על כתב הפריווילגיה המחודש חתמו פרנסי הקהילה - אהרן ב"ר יהושע ומשה ב"ר אפרים. קהילת ט' נמנתה אז עם תשע הקהילות הגדולות שבגליל חלם-בלז. על מעמדה בקרב קהילות ישראל תעיד העובדה שכמה ממושבי "ועד דד' ארצות" התקיימו בט' (בשנים 1583, 1742 ו-1744). בכנס של 1583, לפני פרישתם של נציגי מדינת ליטא, התקבלו החלטות שעניינן ההנהגה העצמית של הקהילות ובחירות חופשיות של רבנים. בשנת 1717 הוטל על יהודי ט' מס גולגולת בסך 1,110 זלוטי - עדות לגידולה של הקהילה. כבר בסוף המאה ה-16 היו ליהודי ט' בית-כנסת ובית-עלמין, אך במאה ה-18 הוקמו בית-כנסת חדש ובית-מדרש ונפתח בית-עלמין נוסף. עם מוסדות הצדקה והעזרה ההדדית נמנו החברה קדישא, חברת "לינת צדק", שסייעה לחולים ולבני משפחותיהם, וקופת גמ"ח.
מבין רבני הקהילה במאה ה-18 ידועים לנו בשמותיהם ו' אברהם דוד ב"ר משה (בשנת 1746, מט' עבר לסטאנוב), ור' צבי הירש זמושץ', מחבר "תפארת צבי" (ב-1771 עבר לברודי). בתקופתם פעלו בעיר ר' זכריה מנדל יאסקיס, פרנס "ועד דד' ארצות" וחתנו של ר' יעקב עמדין, והמגיד ר' יעקב ב"ר נחום, שהתפרסם בחיבורו "שפת יוסף", פירוש על הספר "בחינת עולם" (שקלוב 1792; מהדורה שנייה ומתוקנת נקראה "אור חכמים" ויצאה ב-1799 בהורודנה). בשנת 1773 כיהן ברבנות ט' ר' נתן נטע הכהן שפירא (ראה הסכמתו בספר "עבורת השור הלוי"), ואחריו נבחר לכהונה ר' יהודה לייבוש סג"ל איטינגא, בן הרב אברהם סג"ל.
במאה ה-19 כיהנו ברבנות ט' ר' אברהם יעקב גלרנטר (ב-1807), שנטה לחסידות ונתן הסכמתו להדפסת הספר "שבחי הבעש"ט"; בנו, ר' דוד; ור' יעקב אייכנבוים (ב- 1815). מכאן ואילך החזיקה ברבנות המקומית משפחה אחת: ב-1866 נבחר לרב ר' דוד ואהל, חתנו של ר, אברהם יעקב גלרנטר; אחריו כיהנו חתנו, ר' שמשון מרדכי יוסף גלנץ; ר' דוד ואהל, שנספה במגפה בימי מלחמת העולם הראשונה; ור' אריה גלנץ, שהיה רבה האחרון של הקהילה ונספה בשואה. גם הרב מטעם, ר' יהודה לייבוש הכהן אדמשיק, מחבר "גן רוה", נספה בשואה. הרב אדמשיק היה רב ציוני וממייסדי "המזרחי". בקהילה היו חסידים רבים והוקמו "שטיבלעך" של חסידי בלז, טריסק, רדזין והוסיאטין.
מלחמת העולם הראשונה הביאה להתרוששות תושבי ט'. יהודים רבים עברו לערים גדולות יותר, ומהם שהיגרו כעבור זמן לארצות שמעבר לים.
בשנים הראשונות לכינונה של פולין העצמאית התערער המצב הביטחוני במדינה, ובעיקר נפגעו היהודים. תחילה נפלו יהודי המקום בידיהם של החיילים הפולנים מצבאו של הגנרל האלר, שעברו דרך ט' ותוך כדי כך התעללו ביהודים ובזזו את רכושם. בקיץ 1920, בימי מלחמת פולין-ברית-המועצת, שהו בט' הקוזקים של הגנרל האוקראיני בולק בלחוביץ', אז בעל ברית לפולנים, ומעשי האלימות כלפי היהודים וביזת רכושם התחדשו. לאחר שהבולשוויקים נהדפו מפולין הואשמו יהודי ט' בסיוע לאויב, ומקצתם חששו פן ייגזר עליהם עונש מוות. לעזרתם נחלץ אז הכומר המקומי אדולף נצ'ינסקי. כמה וכמה מבני הקהילה חבים לו את חייהם.
כבעבר כן עתה התפרנסו רוב יהודי ט' ממסחר זעיר ורוכלות וממלאכה לסוגיה - בעיקר סנדלרות אך גם חייטות, פרוונות ונגרות. משהתייצב השלטון ניגשו היהודים לשקם את עסקיהם, בעזרתם של כמה מוסדות אשראי ועזרה הדדית ותיקים וחדשים. בשנת 1925 נוסד בעיר איגוד של בעלי מלאכה יהודים, שמנה בראשיתו יותר מ-100 חברים. בשנות ה-20 נוסד בנק קואופרטיבי יהודי של סוחרים ובעלי מלאכה. גם קופת הגמ"ח הוותיקה סייעה לבעלי עסקים קטנים בהלוואות קטנות ללא ריבית.
קהילת ט' היתה ידועה כקהילה דתית באופייה, אבל בתקופה שבין שתי מלחמות העולם התפתחה במקום פעילות ציונית. נוסדו סניפים מקומיים של "הציונים הכלליים" "פועלי ציון צ"ס", "פועלי ציון שמאל", "החלוץ", "המזרחי" והרוויזיוניסטים ("ברית הצה"ר"),וקנים של תנועות הנוער "פרייהייט" (דרור), "החלוץ הצעיר" ובית"ר (בשנת 1925). בבחירות לקראת הקונגרס הציוני הכ"א (ב-1939) היו בט' 128 בעלי זכות בחירה רוכשי ה"שקל".
מבין המפלגות הלא-ציוניות היו פעילות בט' "אגודת ישראל", ששאבה את כוחה מקרב החסידים הרבים בעיירה, וה"בונד", שרוב חבריו באו מקרב הפועלים השכירים בבתי-המלאכה. כמה מצעירי הקהילה היו פעילים במפלגה הקומוניסטית, אף שבתקופה זו היא הוצאה אל מחוץ לחוק.
בבחירות לוועד הקהילה התמודדו הציונים לסיעותיהם, אנשי "אגודת ישראל", ורשימת בעלי המלאכה. בשנות ה-20 היו 4 מכלל 8 חברי הוועד נציגי איגוד בעלי המלאכה.
לצד החדרים המסורתיים, שהתקיימו בט' מדורי דורות, נוסד ב-1926 בית-ספר יסודי עברי של רשת "תרבות".רבים מילדי הקהילה למדו בתקופה זו בבית-הספר היסודי הפולני. ליהודי המקום היתה ספרייה ציבורית, על-שם י"ל פרץ, ולידה התקיימו חוגים לדרמה ולספרות, קורסים לעברית לבני נוער עובדים וכיו"ב. בשנת 1938 נסגרה הספרייה בפקודת השלטונות, שחשדו כי מתנהלת בה פעילות קומוניסטית.
מבין ילידי ט' שקנו להם שם בעולם היהודי ראוי להזכיר את הדרשן ר' פנחס נטע גינצבורג, שהתפרסם בספרו "דער ויינשטאק" (הגפן, ורשה 1930), ור' אברהם שטרן, מחבר "עדות בישראל" (על התלמוד הבבלי) ו"חוטים המשולשים" (תל-אביב 1960) - לקט סיפורים חסידיים. בט' נולד גם הצייר אדולף מילר (נפטר ב-1965). בילדותו (ב-1894) למד ציור בוורשה ואחר-כך השתלם באיטליה ובשווייץ.
בשנות ה-30 המאוחרות שררה גם בט', כבכל פולין, אווירה אנטישמית והתנהלה הסתה אנטי-יהודית.
ביום הראשון למלחמה, 1 בספטמבר 1939, הפציצו הגרמנים ערים באזור ט' ורבים מיהודי המקום נמלטו לכפרים סמוכים. ב-12 בספטמבר 1939 הופצצה גם ט' ו-13 תושבים פולנים נהרגו. בהפצצה נפגעה גם תחנת המשטרה. למחרת העלו אנטישמים מקומיים את רוב בתי היהודים באש, ורק 15 מבתיהם נותרו לפליטה. היהודים שנמלטו קודם לכן לכפרים לא מצאו לעצמם קורת גג עם שובם ונאלצו להתגורר בבתי פולנים בדמי שכירות מופקעים. ב-17 בספטמבר כבשו הגרמנים את העיירה, אבל כעבור שבוע נסוגו ואת מקומם תפס הצבא האדום. הסובייטים נסוגו גם הם כעבור ימים אחדים מזרחה, אל מעבר לגבול שהותווה על-פי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. אל חיילי הצבא האדום התלוו בנסיגתם כאלף יהודים מקומיים, ורבים עברו את ימי המלחמה בשטח ברית-המועצות.
בט' הוקמה מועצת תושבים חדשה בהנהגתו של ראש העיר לפני המלחמה, זרמבסקי. בתקופת השלטון הנאצי הגן זרמבסקי על יהודי ט' ככל יכולתו, ואף סייע לוועד העזרה היהודי שנוסד בתקופה זו בכסף, במזון ובחומרי הסקה.
בחודשים הראשונים לכיבוש היו היהודים חופשים לצאת מן העיירה לעסקיהם ולקניית מזון מן האיכרים,אך באביב 1940 הוחמרו ההגבלות. היהודים נצטוו לענוד טלאי צהוב על בגדיהם וסרט זרוע לבן שעליו מגן-דוד, ובפקודת הגרמנים הקימו יודנראט בן 10 חברים ומשטרה יהודית. בראש היודנראט הועמד זליג צוקר, ומאיר שק נתמנה למפקד המשטרה. היודנראט נדרש לגייס עובדי כפייה ולאסוף מן היהודים כסף ודברי ערך כל אימת שהגרמנים דרשו זאת. מיד אחר-כך נשלחו יהודים ראשונים למחנות עבודה מרוחקים. אנשי ס"ס מבחוץ כינסו את כל היהודים בכיכר שליד בית-הספר הפולני, הפרידו מתוכם 154 גברים ונשים ושלחו אותם במשאיות לזמושץ, (ע"ע). בזמושץ, חולקו העובדים לשתי קבוצות - קבוצה אחת עבדה בקסרקטינים של הגרמנים, והשנייה נשלחה למחנה עבודה בביאלובז'גי (ע"ע), מרחק 12 ק"מ מזמושץ', ואנשיה הועסקו בעבודות ניקוז. העובדים היו נתונים למעשי התעללות בלתי פוסקים מצד שומריהם. במיוחד התאכזר אליהם יהודי שעבד בשירות הגסטאפו, גולדמן שמו (ב-15 יולי 1940 הוא נורה למוות בידי איש גסטאפו). בקיץ 1940 שולחו מאות יהודים נוספים מט' לבלז'ץ והועסקו בחפירת תעלות מגן בקו הגבול הסובייטי. גם בט' הוקם מחנה עבודה ולצד יהודים מקומיים הועברו אליו מאות יהודים מלובלין (ע"ע), מאוטבוצק וממקומות אחרים. כ-500 יהודים הוחזקו בטחנת הקמח והועסקו בניקוז תעלות, בסלילת כבישים ובעבודות שטח אחרות.
בשנת 1942 חלה הרעה נוספת בתנאי חייהם של יהודי ט'. ראש העיר זרמבסקן, שלא ציית להוראות הגרמנים, נעצר ונשלח למחנה הריכוז דכאו, והתמיכה בוועד העזרה היהודי נפסקה. הוועד נאלץ להפסיק את פעילרתו, ורבים מן היהודים רעבו ללחם.
ב-25 במאי 1942, חג השבועות, החלו הגרמנים בגירוש יהודי ט' למחנות השמדה. בלילה באו לט' אנשי גסטאפו ואנשי ס"ס מבחוץ, ועם שחר החלו בפינוי היהודים מבתיהם. עוד באותו יום הובלו כ-800 יהודים למחנה ההשמדה בלז'ץ. רבים ניסו להתנגד ונורו במקום. הגרמנים הוציאו להורג גם את ראש היודנראט של ט' ואת עוזרו, משום שלא סיפקו להם די משקאות חריפים כדי לחגוג את הגירוש.
במהלך האקציה ההיא נמלטו כמה מאות יהודים ליערות, ועוד כ-600 יהודים נשארו בט'. הגרמנים העבירו אותם לשכונה אחת, שהיתה לגטו. לראש היודנראט החדש מינו הגרמנים יהודי מגרמניה, פישלבר שמו, שנודע ביחסו האכזרי אל אחיו. מחמת הצפיפות הקשה התפשטו בגטו מגפות. בספטמבר 1942 הוציאו הגרמנים להורג 49 מיושבי הגטו. בתחילת אוקטובר 1942, בהגיע השמועה על חיסול יהודי זמושץ', נמלטו יהודים נוספים מט' ליערות.
האקציה האחרונה בט' היתה בנובמבר 1942 (ו' כסלו תש"ג). ביום ההוא שולחו 70 יהודים לבלז'ץ ועוד 22 יהודים שהתנגדו נורו למוות. ראש היודנראט פישלבר, אמו ואחותו שלחו יד בנפשם. גם רב הקהילה האחרון, ו' אריה גלנץ, היה בין הנספים.
היהודים שנמלטו מן העיר ניסו למצוא מקלט אצל איכרים בכפרים או להגיע אל היער. רובם נפלו חלל מכדורי הגרמנים או נרצחו בידי אנטישמים פולנים ואוקראינים. רק מקצת הבורחים הצליחו להתארגן לפעולות התנגדות. מהם שהקימו ב-1942 פלוגה לוחמת ביערות שבין קומרוב (ע"ע) וט'. במעט נשק שקנו מפולנים יצאו להתקפות על גרמנים ונטלו גם את נשקם. בין הלוחמים האלה היו צבי פינגר, חיה הלפמן, שנפלה בקרב, וישעיהו שטנגל, שהשתתף גם במרד גטו ורשה.
מספרם הכולל של הניצולים מקרב יהודי ט' מגיע למאות אחדות - רובם מבין הנמלטים לברית-המועצות בסתיו 1939.