ד' ניסן ה'תשפ"ב

פיאסקי לוטרסקיה PIASKI LUTERSKIE

עיירה בפולין
מחוז: לובלין
נפה: לובלין
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
אוכלוסיה:

·  יהודים בשנת 1941: 4,165

·  יהודים לאחר השואה: 35

תולדות הקהילה:
 

פ"ל הוקמה במאה ה-16 בידי מתיישבים ממעמד האצולה שמוצאם מאזור רדום. לא פעם ערצו סכסוכים כין משפחות אצילים שונות על השליטה באדמות הכפר, והמקום עבר מיד ליד כמה פעמים. במחצית הראשונה של המאה ה-17 התיישבו במקום אנשי דת קלוויניסטים, שהפכו את פ"ל לאחד ממרכזי הכנסייה האוונגלית בפולין.
יישוב יהודי בפ"ל נזכר לראשונה במסמכים מסוף המאה ה-17 (1699), שעניינם חקירת רצח של יהודי מומר בידי חמישה יהודים. נראה שכמה ממנהיגי הציבור היהודי עמדו מאחורי המעשה; החקירה העלתה שהרוצחים קיבלו תשלום. הנאשמים נשפטו בפני שניים מבעלי האחוזות הפולנים במקום, אך לא ידועות לנו תוצאות המשפט.
על-פי ספקד של תושבי פ"ל מ-1764 היו בה 5 חוכרי אדמות יהודים, 5 מוזגים, רב ושני שמשים. ככל הידוע התפרנסו רוב יהודי המקום ממלאכה ומחכירות. בשנת 1788 שילמו 139 יהודים מס גולגולת. בינואר 1792 שיגרו יהודי פ"ל עצומה אל השלטונות הרוסיים, בחתימתו של יצחק מושקוביץ. בקשתם הראשונה היתה סיוע בגביית החובות שחבו לחוכרים היהודים בעלי אדמות ביישוב ובסביבתו. בראשית המאה ה-18 עמד החוב על 120,000 זהובים, ואילו לקראת סופה הגיעו החוב והריבית לכמה מיליוני זהובים. היהודים הציעו לחלק את החוב ל-20 תשלומים שנתיים. כמו-כן ביקשו היתר לנהל בעצמם את חייהם הפנימיים ולדון בענייני פנים של הקהילה בבתי-דין יהודיים. ולבסוף ביקשו לצמצם את המסים שהוטלו עליהם לכמה סעיפים עיקריים, ולהימנע מהטלת מס על עניינים פעוטי ערך כגון השחיטה הכשרה. מן המסמך הזה ניתן ללמוד על הקשיים העיקריים שעמם נאלצו יהודי פ"ל להתמודד בעת ההיא. השלטון הרוסי, מכל מקום, לא הגביל את ישיבתם במקום, ובמרוצת המאה ה-19 גדלה הקהילה פי ארבעה לערך.
בשנות ה-80 של המאה ה-19 נוסדו בפ"ל כמה בתי-מלאכה גדולים לעיבוד עורות, בתן-חרושת לחומץ ולעמילן ושני בתי-מלאכה לייצור שמנים. חלק מיהודי פ"ל מצאו את פרנסתם בבתי-מלאכה אלה.
במחצית השנייה של המאה ה-18 בנו יהודי פ"ל בית-כנסת, בניין אבן הדור שבלט בין בתי היישוב האחרים, שהיו בנויים מעץ. כזכור, על-פי מפקד האוכלוסין של 1764 היה במקום רב, אולי ר' צבי הירש, הראשון מבין רבני הקהילה הנזכר בשמו. מבין הרבנים האחרים בפ"ל נזכר ר' דניאל, מחבר "חמודי דניאל". בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 כיהן כרב הקהילה ר' יהודה לייבוש ליכט (נולד ב-1839). בנו, ר' שלמה ליכט, כיהן במשך כמה שנים במקום אביו ואחר-כך עבר לפשדבוז'.ר' שלמה ליכט היה רבה האחרון של הקהילה, ולצדו כיהן בנו, ר' יצחק משה ליכט.

 

היהודים בין שתי מלחמות העולם

גם אחרי מלחמת העולם הראשונה שמרו יהודי פ"ל על משלחי ידם המסורתיים - המסחר והמלאכה. ואולם בתקופה זו גברה התחרות הכלכלית ביניהם לבין שכניהם הפולנים, תחרות שליבתה את הלכי הרוח האנטישמיים ביישוב.
באפריל 1930 פקדה את פ"ל דלקה גדולה שכילתה את רוב בתי העיירה; כ-200 יהודים נותרו ללא קורת גג, ומשפחה יהודית בת 6 נפשות נשרפה למוות. מנהיגי הקהילה והרב הכריזו על מספד ותענית, וערכו גם מגבית למען הנפגעים. ביולי 1931 פרצה שרפה נוספת, שגם בה ניזוקו בתים רבים.
ערב הבחירות למועצת העיירה, שנועדו ל-5 ביוני 1930, גבר המתח ביישוב. בסוף מאי הסתערו כמה בריונים פולנים על דוכנים של יהודים בשוק. קבוצה של קצבים ועגלונים, יהודים בריאים ובעלי גוף, השיבו מלחמה, ובתגרה שהתפתחה נרצחה אשה יהודייה. בסופה של התקרית אסרה המשטרה שני יהודים ופולני אחד. לא ידוע לנו אם הועמדו לדין.
בבחירות למועצה התמודדו זו מול זו רשימה יהודית ופולנית. היהודים זכו ברוב, 1,403 קולות, ואילו הרשימה הפולנית קיבלה רק 915 קולות ולא היתה זכאית אף לנציג אחד בהנהלת העירייה. בתגובה נערכו בפ"ל הפגנות רבות משתתפים נגד היהודים. השלטונות המרכזיים לא אישרו את תוצאות הבחירות. במחצית השנייה של שנות ה-30 גדלה האוכלוסייה המקומית ומצוקת הדיור בפ"ל החריפה. בשנת 1938 החליטה מועצת פ"ל להפקיע את שטח בית-העלמין היהודי הישן ולייעדו לבנייה למגורים. הקהילה מחתה בחריפות על הרס הקברים במהלך עבודות הבנייה, אך ללא הועיל.
בתקופה זו הגיעה הפעילות האנטישמית בעיירה לשיאים חדשים. האנטישמים לא הסתפקו עוד בתעמולה נגד קנייה בחנויות היהודים; ב-1939 נתרבו גם מעשי בריונות ואלימות, בעיקר פשיטות על חנויות של יהודים וגרימת נזקים והרס.
שנות ה-20 וה-30 התאפיינו בפעילות ציבורית תוססת בקרב יהודי פ"ל. רוב הצעירים הצטרפו למפלגות ציוניות, אף כי היתה גם פעילות של "אגודת ישראל" ושל ה"בונד". ב-1926 הוקם במקום קיבוץ הכשרה ש-12 צעירים ו-51 צעירות עבדו בו בחקלאות. בשנת 1928 נזכר סניף מקומי של מפלגת "פועלי ציון שמאל",שנציגיו השתתפו בכינוסים אזוריים. בקיץ 1930 נוסד קן של תנועת בית"ר. צעירים לא מעטים מפ"ל עלו בתקופה זו לארץ-ישראל. ביוני 1930 ביקר בעיירה רב מארץ-ישראל, ר' יואב פיליץ, וביקורו היה לאירוע חגיגי שבני הקהילה השתתפו בו בהמוניהם.
הציונים היו פעילים גם בחינוך ובחיי התרבות. באוקטובר 1929 ייסדו בית-ספר של רשת "תרבות", שהתקיים עד מלחמת העולם השנייה. נפתחו גם שתי ספריות ציבוריות, שנשאו את שמותיהם של בורוכוב ושל הרצל, והתקיימו חוג דרמה ומגוון של פעולות תרבות אחרות.
על יחסי הכוחות בין המפלגות הציוניות בפ"ל ניתן ללמוד מתוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים.בבחירות להנהגת הקהילה במאי 1931 זכתה רשימה בלתי מפלגתית ב-3 נציגים, הציונים יחד עם "המזרחי" השיגו אף הם 3 מושבים בוועד הקהילה, ורשימות "אגודת ישראל" ובעלי המלאכה זכו כל אחת בנציג אחד.
ב-1937 שימש ר' יצחק מאיר ליכט רב הקהילה.

 

בימי מלחמת העולם השנייה

בראשית ספטמבר 1939, נוכח הידיעות על התקדמותם המהירה של הגרמנים בפולין, ברחו רבים מיהודי פ"ל מזרחה. את מקומם תפסו פליטים ממערב פולין. בסוף ספטמבר 1939 נכנסו לעיר יחידות של הצבא האדום. הם הקימו מועצת מהפכה של תומכי השלטון הסובייטי ובראשה יהודי, יחזקאל קוזיצר. המועצה קבעה את מושבה בבניין המשטרה הפולנית לשעבר. ואולם כעבור זמן קצר נסוגו הרוסים מזרחה. בדרכם לאזור הכיבוש הסובייטי שמעבר לנהר בוג התלוו אליהם גם צעירים יהודים לא מעטים, אבל בראשית 1940, כשנחתם הסכם בין ברית- המועצות לגרמניה ונקבע קו הגבול בין אזור הכיבוש הסובייטי לאזור הכיבוש הגרמני, חזרו חלקם לפ"ל, שכן הגיעו אליהם שמועות כי יחסם של הגרמנים אל היהודים איננו כה נורא כפי שציפו.
בימים הראשונים, עד להתייצבות השלטון הגרמני, ניצלו פולנים מקומיים את היעדר השלטון למעשי שוד ונקמה ביהודים. בספטמבר 1939, משיצאו הרוסים ועוד בטרם תפסו את מקומם הגרמנים, נלקחו כמה יהודים אל בית-העלמין הישן ונרצחו, ככל הנראה משום ששיתפו פעולה עם הסובייטים. עם כניסתם לפ"ל שמו הגרמנים קץ למעשי האלימות. במשך חודשיים-שלושה ראשונים כמעט חזרו החיים למסלולם, אף כי על היהודים הוטלו גזרות, כבכל שטח הכיבוש. עם זאת עוד יכלו היהודים להחזיק בעסקיהם וברכושם ולעבוד למחייתם כמקודם. בראשית 1940 הקימו הגרמנים גטו פתוח, מינו יודנראט בן 6 חברים ומשטרה יהודית והחלו בגיוס יהודים לעבודת כפייה. ראש היודנראט, מנדל פליסצקי, היה ידוע כאדם טוב-מזג, אך הוא ביצע ללא וותנגדות את כל הוראות הגרמנים. מיד עם כינון היודנראט נשלחה קבוצה ראשונה של 5000 עובדי כפייה יהודים למשך שישה שבועות למחנה עבודה בבלז'ץ, וקבוצה נוספת נשלחה לציצוב. באותה העת בערך הטילו הגרמנים על יהודי פ"ל קונטריבוציה, וכדי להבטיח שתשולם במועד לקחו 4 בני ערובה - את חברי היודנראט יוסל רוזנבלט, יוסל אשמן וחיים-יצחק גברץ, ואת הסוחר הירש אפלפלד.
בחורף ובאביב 1940 הובאו לפ"ל קבוצות גדולות של פליטים, ומספר היהודים במקום הגיע ל-5,000 נפש לערך. בפברואר 1940 באו 565 יהודים משצ'צ'ין. יהודי משצ'צ'ין, ביבר שמו, נתמנה לראש המשטרה היהודית. באותה העת פתח היודנראט מטבח ציבורי, בסיוע ארגון יס"ס (עזרה עצמית יהודית) בקרקוב.
ביוני 1941 הוקם בפ"ל גטו נוסף. הצפיפות היתה קשה, כ-20 איש ויותר גרו באחד אחד. באר המים ומוסדות העזרה העצמית, לרבות המטבח הציבורי, שכנו בגטו הראשון, ובאותו הגניין הוקם גם שירות רפואי, שכן בין היהודים פרצה מגפת טיפוס קשה. ניסיון להקים בית-חולים לא עלה יפה, בעיקר משום שחסרו תרופות. היודנראט הפעיל בגטו הראשון גם מחלקת תברואה, בראשות אייזיק ויינגלאס וברל זינגר. שוכני הגטו השני הורשו להיכנס לגטו הראשון למשך שעתיים ביום כדי לקבל מזוז וטיפיל רפואי.
ב-16 במרס 1942 זימן ד"ר ריכרד טורק, ראש המחלקה לענייני אוכלוסייה וסעד במחוז לובלין, ישיבה. קצין הס"ס הפלה, הממונה על תכנון ויישום "מבצע ריינהרד" (הגירושים למחנות השמדה), הורה על פינוי היהודים מפ"ל כדי לפנות מקום ליהודים מגרמניה. ואמנם עוד באותו חודש גורשו רוב יהודי פ"ל, כ-3,500 נפש, למחנה המוות בלז'ץ. על האקציה הזאת ניצחו איש הס"ס דולף ופולקסדויטשה אחד, בארטצ'קה שמו. על-פי התכנית התכוונו להשאיר רק 500 יהודים ככוח עבודה, אבל בסופו של דבר נותרו במקום יותר מ-1,000 איש.
לאחר האקציה של מרס הובאו לפ"ל קבוצות גדולות של יהודים ממקומות שונים בפולין ומחוצה לה. באפריל 1942 באו כ-4,200 יהודים מגרמניה ועוד כ-1,000 יהודים מצ'כיה. הובאו גם יהודים מקליש. תור חודשיים בערך הגיע מספר יושבו הגטו המקומי ל-6,500 נפש לערך. בתקופה זו נמשכו הגיוסים לעבודת כפייה, בעיקר בחוות חקלאיות באזור. מצבם של העובדים היה טוב מזה של האחרים, שכן הם יכלו להבריח לגטו מעט מזון וירקות. הסבל הקשה ביותר נפל בחלקם של היהודים מגרמניה. באפריל-מאי 1942 שלחו אחדים מהם גלויות לבני משפחותיהם בגרמניה, הפצירו בהם שיעשו כל מאמץ על-מנת להחזירם הביתה ורמזו שהיהודים נשלחים למקומות מווחקים ואין יודעים מה עלה בגורלם. ואולם על-פי העדויות שבידינו ידעו יושבי הגטו היטב מה עלה בגורל המגורשים בחודש מרס; את המידע הזה מסרו להם שני פולנים מקומיים, שהתחקו אחר רכבת המגורשים עד סמוך לבלז'ץ.
גטו פ"ל חוסל בסתיו 1942. בספטמבר גורשו חלק מן היהודים לבלז'ץ, והנותרים, כ-4,000 נפש, הועברו באוקטובר 1942 לטוווניקי ומשם שולחו לסוביבור. על הגירוש הזה פיקד איש ס"ס מטרווניקי, שטרייבלר, שבא לשם כך לפ"ל.
פ"ל היתה אחת מ-5 עיירות במחוז לובלין שהגרמנים בחרו בהן כמקום ריכוז לשרידי היהודים מן האזור וממקומות מרוחקים יותר. מיד אחרי שהגטו המקומי פונה מיושביו הקודמים, בסוף אוקטובר או בראשית נובמבר, הוקם בפ"ל גטו משנה, וכ-6,000 יהודים רוכזו בו. בפברואר או במרס 1943 חוסל גטו המשנה. הגברים הועברו לטרווניקי ומאז נעלמו עקבותיהם. גורלם של הנשים והילדים אינו ידוע לנו.
מבין אלפי היהודים שישבו בפ"ל ערב השואה שרדו 35 איש, רובם צעירים שנמלטו מן הגטו בזמן הגירוש ומצאו את דרכם אל יחידות הפרטיזנים שפעלו באזור.