תרומות
פלונסק PLONSK
עיר בפולין
מחוז: וארשה
נפה: פלונסק
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ-10,409
· יהודים בשנת 1941: כ-4,913
תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I
פלונסק מוזכרת כבר בימי הביניים הקדומים כמבצר של נסיך מאזוביה. כנראה שהתעודה שהיא מוזכרת בה היא משנת 1155. סביב המבצר הוקם יישוב. רוב התושבים עסקו בחקלאות ובמרוצת הזמן נוספו עליהם כמה סוחרים ובעלי מלאכה. פלונסק קיבלה מעמד של עיר בשנת 1400. תושבי פלונסק שוחררו מן החובה לשלם תשלומים והיטלים כלשהם. כתב זכויות זה חודש ואושר בשנת 1527 בידי המלך זיגמונט הראשון. במאות ה- 15 וה- 16 התפתחה פלונסק לעיר מסחר. מספר תושביה הלך וגדל בהתמדה. נקבעו בה שלושה ירידים שנתיים ומדי שבוע התקיים בה שוק שהתפרסם בייחוד הודות לסחר הסוסים שהתנהל בו. בשנת 1612 העניק המלך זיגמונט השלישי לתושבי פלונסק פריווילגיה נוספת שבאה להגן עליהם מפני התחרות של הסוחרים הזרים שנהגו לבוא לפלונסק לא רק בימי השוק אלא גם בימי א' בשבוע ובחגים. לפי פריווילגיה זו נאסרו המקח והממכר בימי א' בשבוע ובחגים ובימי השוק היה אסור להביא מן הערים הסמוכות יי"ש, תמד, בירה, ונרות. בעת מלחמת השוודים, בשנות ה- 50 של המאה ה- 17, נגרם לעיר הרס רב. העיר עברה פעמיים מיד ליד עד שנכבשה סופית בידי המפקד הפולני צ'ארנייצקי. העיר התאוששה לאט לאט מן ההרס שהותירה המלחמה, אבל שיפור יסודי חל רק במאה ה- 19, לאחר שנכללה העיר בנסיכות וארשה (בשנת 1807) ולאחר מכן, כשהשתייכה למלכות פולין (בשנת 1815). בעיר היו 2 בתי-ספר יסודיים, בית משפט, דואר ועוד כמה בנייני ציבור. בשנת 1830 היו בפלונסק 241 בתים, רובם מעץ. בשנת 1862 נמנו בה 312 בתים ועדיין רובם המכריע היו מעץ. בשנת 1868 נקבעה פלונסק להיות מושב שלטונות הנפה, דבר שתרם הרבה להתפתחותה הכלכלית המהירה. בשנת 1874 הוקמה בפלונסק תחנה מטאורולוגית. בשנת 1886 כבר היו בפלונסק 122 בתים מאבן, נוסף על 241 בתים מעץ. בעיר פעלו כמה בתי מלאכה ובתי חרושת. נסללו בה כבישים והותקנו מדרכות אספלט. בשנת 1915 נכבשה פלונסק בידי הגרמנים ונשארה בשליטתם עד שנסתיימה מלחמת העולם הראשונה. אין בידינו ידיעות על הימצאות יהודים בפלונסק עד אמצע המאה ה- 15. הידיעה הראשונה על יהודי פלונסק היא מתיקי בתי המשפט באיזור מאזוביה משנת 1446. זו היתה התקופה שבה הוקמו יישובים יהודיים באיזור( בתוכם היישובים היהודיים בווארשה, בפלוצק, בסוחאצ'ב ועוד). היהודים עסקו במתן הלוואות בריבית ובמסחר. יהודי פלונסק ביקרו בירידים שנערכו בפוזנאן, בגנייזנו ובטורון ועמדו בקשרי מסחר עם פלוצק. במחצית הראשונה של המאה ה- 16 התחיל היישוב היהודי להתפתח, אולם מלחמת שוודיה באמצע המאה ה- 17 הפסיקה את התפתחותו. היהודים הואשמו בשיתוף פעולה עם הפולשים ואף בריגול לטובת הצבא השוודי. כשנכנסו לעיר חייליו של מפקד הצבא הפולני צ'ארנייצקי הם שדדו והרסו את הרכוש היהודי והקהילה היהודית הושמדה כמעט כולה. אלה שנשארו בחיים עקרו לערים אחרות ושבו לעירם רק אחרי שנסתיימה המלחמה. אז נקבע יום צום כללי לזכר הנהרגים ויהודי המקום קיבלו עליהם לקיימו מדי שנה, בערב ראש חודש שבט. כמו-כן נקבע אז נוסח מיוחד של סליחות ליום צום זה, הידועות בשם "סליחות פלונסק". משעברו ימי הפגעים ניגשו היהודים לשקם את בתיהם את בתי העסק שלהם ולאט לאט שוקמה הקהילה. בשנת 1657 קיבלו יהודי פלונסק מידי המלך יאן קאזימייז' רישיון לשקם את יישובם, לבנות בתים חדשים במקום אלה שנהרסו ולקומם את חנויותיהם. בשנת 1670 חידש המלך מיכאל קוריבוט וישניובייצקי את הפריווילגיה והתיר ליהודים לרכוש בתים ולעסוק במסחר, לשרוף יי"ש, לבשל תמד ובירה למכור ולקנות כל מיני משקאות. לפי פריווילגיה זו הותר ליהודים לבנות מחדש את בית הכנסת שלהם ולקדש בית עלמין. במאה ה- 18 גדלה האוכלוסייה היהודית בפלונסק, כפי הנראה בגלל זרימת היהודים מערים אחרות ומכפרי הסביבה. גם פעילותם הכלכלית הלכה והתרחבה. נוסף על המסחר הקמעוני עסקו היהודים בסחר תבואות, עצים, ביצים, בקר ותוצרת חקלאית אחרת. כמה יהודים שעמדו בקשרים עם בעלי האחוזות בסביבה ריכזו בידיהם את ייצוא התוצרת החקלאית מאחוזות אלה. בשנים ההן כבר נמצאו מספר יהודים שחכרו אחוזות וניהלו את המשקים בעצמם על חשבונם. בתקופת הכיבוש הפרוסי, ובימי נסיכות וארשה ומלכות פולין, נוסדו בעיר כמה מפעלי תעשייה ואלה הגדילו את אפשרויות המסחר והמלאכה שהיו אז ברובן בידי יהודים. בראשית המאה ה- 19 נעשה בסביבות פלונסק ניסיון יחיד במינו בפולין הקונגרסאית להושיב יהודים בכפרים ולהעסיקם בחקלאות ובעבודה בבית חרושת שהוקם שם. בראש מפעל זה עמד שלמה זלמן מרקוס פוזנר, יליד וארשה, בן למשפחת סוחרים סיטונאים שהיתה ידועה גם מחוץ לגבולות פולין. הוא רכש בשנת 1817 את האחוזה קוחארי ועוד שני כפרים בסביבת פלונסק והושיב בהם 111 יהודים. בשנת 1822 הקים בקוחארי בית חרושת לאריגת בדים ובו הועסקו אך ורק פועלים יהודיים. בקוחארי נוסדה אגודה בשם "קהל קטן", שקיימה ישיבה ובית מדרש במקום. בשנת 1831 נמנו בקוחארי 502 איש ו- 298 מהם הועסקו בבית החרושת שהקים פוזנר. בעת המרד הפולני של שנת 1831 הואשם פוזנר בשיתוף פעולה עם הרוסים ונאסר לזמן קצר בידי הז'אנדארמריה של המורדים, אבל בשנת 1832 חודשה העבודה בבית החרושת ותוצרתו גדלה במידה ניכרת והגיעה אף לשוק הרוסי. בית חרושת זה נמנה עם מפעלי התעשייה הגדולים ביותר באיזור, אולם מספר היהודים שהועסקו בו הלך וקטן שכן רבים מהם מאסו בחיי הכפר ועקרו לפלונסק או לערים אחרות באיזור. בשנת 1842 עבדו בבית החרושת 244 פועלים יהודיים בלבד ובשנה שלאחריה (1843) ירד מספרם ל- 149. כדי להשפיע על המתיישבים להישאר בכפרים החליט פוזנר למסור לידיהם את הקרקעות בקוחארי ללא תשלום בתנאי שאלה יעברו מאיש לאיש אחרי תקופה של 15 שנים ובאופן זה יוכשרו חקלאים יהודיים מנוסים לעבודת אדמה. בשנת 1840 אישרו השלטונות את התוכנית ובשנת 1841 חתם פוזנר על חוזים עם 12 משפחוח המתיישבים הראשונות. בשנת 1844 הגיע מספר המשפחות האלה ל- 27 והן מנו 81 נפש. פוזנר נפטר בשנת 1848. בניו לא היו מוכנים לקיים את העברת הקרקעות למתיישבים. טענתם היתה, שההעברה שבוצעה בחייו של פוזנר לא נעשתה לפי החוק. הם דרשו שהמתיישבים יישארו בכפרים כשכירים בלבד. אחרי דין ודברים ממושך הם זכו בביעתם. זה היה בשנת 1864. בעקבות זאת החלו מתיישבים רבים לעזוב את הכפרים, עברו העירה והחלו לעסוק שם במסחר ובמלאכה. תוך זמן קצר חדל להתקיים היישוב היהודי בקוחארי ובכפרים הסמוכים. עקב מריבות שפרצו בין היורשים חוסל גם בית החרושת, בשנת 1865. היורשים מכרו את המפעל לקבוצת יהודים מחמיילניק. מבחינה ארגונית השתייכה קהילת פלונסק במאות ה- 16 וה- 17 לוועד המדינה של פולין הגדול, שבו נכללו גם יתר הקהילות באיזור מאזוביה. נציגי פלונסק השתתפו בכינוסי הוועד ואחד מהם, שלמה, גם נמנה עם השמאים שבידיהם היתה הסמכות לקבוע את סכומי המסים שהוטלו על כל קהילה וקהילה. נציג פלונסק מוזכר בין המשתתפים בכינוס הוועד בשנת 1519. פלונסק היתה מסונפת לקהילת צ'ייחאנוב. קשר זה נמשך עד שנות החמישים של המאה ה- 18. בשנת 1753 בערך השתחררה פלונסק מכפיפותה לצ'ייחאנוב ומתלותה בסילוק מסי הגולגולת יחד עם קהילת צ'ייחאנוב. בין הקהילות פרץ סכסוך והעניין הובא לפני מושב ועד ארבע ארצות שהתכנס ביארוסלאב בשנת 1753. שליחה של צ'ייחאנוב בוועד, אברהם בן לייזר, התלונן בפני נציג שר האוצר הפולני שבא להשתתף בישיבת הוועד כדי לפקח ולהכריע בשאלות השנויות במחלוקת, "שהעיירות אשר מאז ומקדם היו שייכות לקהל צ'ייחאנוב( ובכללן גם קהילת פלונסק) ושם התדיינו תמיד ושילמו את מסי המלוכה ומסים אחרים והעיירות האלו נפרדות עכשיו מקהל צ'ייחאנוב בלי שום נימוק, ולא עוד אלא שגם נטלו לעצמם, בלי שום יסוד ומנהג, יישובים השייכים מאז ומקדם לצ'ייחאנוב". נציג האוצר הטיל אז על הפרנס של יהודי פולין אברהם בן חיים "לשלוח רבנים או מנהיגי הקהילות הסמוכות לשם, שישפטו בעניין הזה אחרי שישמעו את טענות הצדדים לפי המנהגים הישנים ואחרי שיובאו לפניהם תעודות נאמנות". על הפרנס הוטל גם "לתת לבעלי הדין כתב בלי דיחוי, כדי שהעניינים האלה יהיו נדונים ולמען יהיו לבוחרים שלטון וכוח לסידור גמור של אותם העניינים". העניין לא סודר, משום שבאותו מושב של ועד ארבע הארצות הוחלט שאת כל הסכסוכים בין הקהילות יש להביא לפני בית הדין הגדול של הגליל, שכן לוועד ארבע הארצות אין עניין בסכסוכים כאלה. לקראת סופה של המאה ה- 18 כבר היה לקהילת פלונסק רב משלה. על כס הרבנות בפלונסק ישב אז ר' ברוך חריף, מן הרבנים הנודעים בתקופתו. הרב חריף כיהן בפלונסק ככל הנראה בשנות השישים והשמונים של המאה ה- 18. משם עבר לגנייזנו ובה נפטר בשנת 1791. אחריו בא לפלונסק ר' אברהם יקותיאל זלמן ליכטנשטיין, מחבר הספר "זרע אברהם", שהוא פירוש על ה"ספרי" (בשני חלקים). הרב ליכטנשטיין נפטר בפלונסק בשנת 1810. במשך המאה ה- 19 כיהן בפלונסק ר' יצחק אוארבך, שנודע בשם "ר' איצה'לי מפלונסק". בשנת 1835 בערך עזב הרב אוארבך את פלונסק ועבר לדוברה. ולאחר מכן, בשנת 1840, ללנצ'יצה למלא את מקום אביו. אחריו באו, כפי הנראה, ר' יששכר, מחבר הספר "פתחי שערים", שהיה לאחר מכן רב ואב"ד בצ'נסטוחובה; ר' דוד, מחבר הספר "כנפי יונה"; ר' שלמה יששכר דוב, שהיה לפני כן רב בסוחאצ'ב ועבר מפלונסק לווארשה וכיהן שם כדיין; ר' אברהם שמואל דיסקין, מחבר הספר "בני בנימין", שעבר אחר כך לוולקוביסק; ר' ליפא צמח-קמינר, שעזב את פלונסק בגלל המחלוקת שפרצה בקהילה ועבר לוודז'יסלאב; ר' ישראל יעקב וואלמאן, מחבר הספר "זית רענן", שכיהן בפלונסק בין השנים 1875- 1885; ממנו קיבל ר' משה גרשון ניימן, שמתנגדיו תבעו אותו ועוד שלושה מראשי הקהילה וארבעה שוחטים לבית המשפט המחוזי באשמה שעברו כמה עבירות על החוק, אך כולם יצאו זכאים; ר' משה גרשון נפטר בפלונסק בשנת 1892. אחריו נתמנה לרב ר' יחזקאל מיכלזון, שהיה מן הרבנים המפורסמים בתקופה זו וחיבר מספר ספרים, וביניהם "בית יחזקאל", "חידושי יצהר", "דגן שמים". הרב מיכלזון כיהן בפלונסק במשך 28 שנים. בשנת 1922 עבר לווארשה וכיהן בה כראש בית דין. פעילות תרבותית מודרנית בין יהודי פלונסק החלה כבר בשנות הארבעים של המאה ה- 19, עם יסודה של חברת "כל הקהל", שנקראה בפי כל בשם "קולוקוטקה", שבה התרכזו המשכילים הראשונים בעיר כדי לעיין בצוותא בספרי פילוסופיה וללמוד שפות לועזיות. בשנת 1865 נוסדה חברת "דורשי התורה והחכמה" ומטרתה להפיץ השכלה בין בעלי המלאכה. באותו זמן גדלה הנטייה להתבוללות שהתבטאה בשימוש בשפה הפולנית ובמעורבות פוליטית - כמה מיהודי פלונסק השתתפו במרד הפולני של שנת 1863. בשנות ה- 80 של המאה ה- 19 התארגנה בעיר הקבוצה הראשונה של הציונים. בשנת 1894 הוקם ארגון "בני ציון", שבהתחלה השתייכו אליו 40 חברים ולאחר שנתיים כבר מנה 200 חברים פעילים. בשנת 1900 נוסדה אגודת "עזרא" להפצת השפה העברית וללימוד ההיסטוריה של עם ישראל. במחצית השנייה של המאה ה- 19 נפוצה בפלונסק גם החסידות. השפעה גדולה במיוחד היתה זו של האדמו"ר מגוסטינין, ר' יחיאל מאיר ליפשיץ. בפלונסק היו גם קבוצות של חסידי גור, אלכסנדר, צ'ייחאנוב; נוסדו בה קלויזים של הזרמים השונים ולעתים קרובות ביקרו בעיר האדמ"ורים מערי הסביבה. החסידים בפלונסק התגאו במסורת שלפיה עשה במקום זמן מה ר' לוי יצחק מברדיטשב (בשנת 1796 בערך) וגם על כך שבפלונסק נולד (בשנת 1806) ר' יחזקאל טויב, מי שהיה לימים המייסד של שושלת אדמו"רים מקוזמיר. רוב ילדי ישראל קיבלו חינוך מסורתי ולמדו בחדרים פרטיים וב"תלמוד תורה" שהחזיקה הקהילה. בשנים האחרונות של המאה ה- 19 נפתח בפלונסק בית-ספר יסודי ממשלתי לילדי היהודים, אלא שרוב הלומדים בו היו בנות. עבור ילדים שלא למדו בחדרים או ב"תלמוד תורה" קוימו בתקופה זו שיעורי ערב. יהודי פלונסק השתבחו במספר משפחות שהיו עמודי התווך של הקהילה. משפחות אלה היו ידועות בכל האיזור. הבולטות מביניהן היו משפחות צמח ופרנקל. אבי משפחת צמח היה ר' אברהם אבלי גומבינר, המפרש הידוע של "השלחן ערוך" במאה ה- 17 ומחבר הספר "מגן אברהם". לפי המסורת המקובלת בעיר השתקע בפלונסק בנו של בעל "מגן אברהם" והוא שהקים שם את המשפחה. בני משפחה זו היו סוחרים סיטונאים וחוכרי אחוזות בסביבת פלונסק. עם בני משפחת צמח נמנו ר' יוסף פרנסל, בנו של הרב הידוע ר' ברוך פרנסל מלייפניק (נפטר בפלונסק בשנת 1838), וישעיה ראכלעס, שבנה בפלונסק, בשנת 1862, בית מדרש שנקרא על שמו. יהודי פלונסק השתבחו גם בכמה אישים דגולים שנולדו בעיר זו. הבולט מביניהם הוא דוד בן גוריון, שאביו, אביגדור גרין, ומשפחתו היו מראשוני הציונים במקום. בפלונסק פעל כמה שנים המנהיג הציוני הנודע יצחק גרינבאום. יוסף בודקו, מגדולי הציירים היהודיים, היה יליד פלונסק. בשנות מלחמת העולם הראשונה הורע מצבם של היהודים בפלונסק. בסביבת פלונסק התנהלו קרבות עד שנכבשה העיר סופית בידי הגרמנים בשנת 1915. בעקבות אירועי המלחמה נשארו רבים בלי אמצעי קיום והמסחר והמלאכה כמעט שותקו. הקהילה הקימה מטבח ציבורי לעניי העיר שחילק תחילה כ- 200 ארוחות חינם ליום ובימיה האחרונים של המלחמה הגיע מספרם ל- 500. ולמרות הקשיים החומריים הצטיינו יהודי פלונסק בתקופה זו בחיי תרבותיים ערים וגילו מעורבות בחיים הפוליטיים. עבור המפלגות, האיגודים המקצועיים והארגונים החברתיים הביא עמו הכיבוש הגרמני אפשרויות לפעילות גלויה. הקבוצות הציוניות, שהתארגנו, כאמור, עוד לפני המלחמה, הגבירו את פעולות ההסברה והתעמולה שלהן והרחיבו את הפעילות התרבותית. בתקופה זו חידש את פעולתו גם ה"בונד", שפעל במחתרת בימי השלטון הרוסי. בשנת 1917 הוקמה בפלונסק ספרייה ציבורית. בשנת 1918 נוסד בה סניף של "אגודת ישראל".
עם כניסתו של הצבא הפולני לפלונסק הואשמו יהודי פלונסק בשיתוף פעולה עם השלטונות הגרמניים והיו מקרים רבים של התנפלויות עליהם מצד החיילים הפולניים. המצב החמיר עם פרוץ מלחמת פולין-ברית המועצות בקיץ 1920. הצבא האדום כבש את העיר לזמן קצר. חיי היהודים הופקרו למעשה. חילופי השלטון עמדו בסימן של אי סדרים שגבלו באנרכיה. מעשי האלימות גברו לאחר שנסוג הצבא הרוסי ולפני כניסתו של הצבא הפולני. לאחר מכן פסקו אמנם מעשי האלימות, אבל יחס השלטונות המקומיים ליהודים היה עוין ועדיין טפלו עליהם את האשמה שהם שיתפו פעולה עם הרוסים. בעת ההיא היה רעב בעיר ופרצה מגפת טיפוס שהפילה חללים רבים. יהודי פלונסק המשיכו להתפרנס ממסחר זעיר וממלאכה. בשנת 1921 נמנו בעיר 191 מפעלי מלאכה שהיו בידי היהודים והועסקו בהם 373 איש, מהם היו 183 בעלי המפעלים, 45 היו בני משפחותיהם ו- 145 היו שכירים. כמעט כולם היו יהודים. רוב המפעלים היו בענף ההלבשה, מיעוטם היו ביתר הענפים: בניין, מזון וכימיה. מצבם החומרי של יהודי פלונסק הלך והחמיר עם הזמן. בתהליך ההתרוששות הכללית שעבר על האוכלוסייה החקלאית נצטמקו גם מקורות הקיום של הסוחרים, החנוונים ובעלי המלאכה היהודיים, שלקוחותיהם באו מן העורף החקלאי של העיר. יהודים רבים היו מחוסרי עבודה וסוחרים רבים - ללא פרנסה. באותו זמן נצטמצמו גם אפשרויות המסחר של היהודים בכפרים שבסביבה בגלל התפתחות המסחר המתחרה של הפולנים וגילויי האנטישמיות. בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם הראשונה בא לעזרת הנזקקים ארגון הג'וינט. רבים התקיימו על התמיכות שקיבלו מבני משפחותיהם בחוץ-לארץ או על חשבון קופת הציבור. מוסדות כלכליים וחברתיים ניסו להקל את מצבם החומרי הקשה של היהודים בדרך של ארגון עזרה הדדית. בשנת 1926 נוסד איגוד הסוחרים היהודיים וביוזמתו הוקמה בשנת 1927 ה"קופה הקואופרטיבית לאשראי", שנתנה לסוחרים ולבעלי מלאכה אשראי בריבית נמוכה. בשנת 1929 היתה הקופה ל"בנק קואופרטיבי לאשראי". כבר עם הקמתו של הבנק נרשמו בו 200 חברים בערך ומספרם הלך וגדל מדי שנה בשנה. בתקופה זו הוקמה גם חברת "גמילות חסדים" שסייעה לסוחרים זעירים ולבעלי המלאכה בהעמידה לרשותם אשראי ללא ריבית. בראשית שנות השלושים מנתה החברה בערך 450 חברים. מוסדות הסעד של הקהילה הושיטו עזרה לדלים ביותר במזון, בעיקר בפסח, וסיפקו להם חומרי הסקה ומלבוש חם בחורף. במקום פעלו חברות "ביקור חולים" ו"לינת הצדק" שטיפלו בעניי העיר וסייעו להם בעזרה רפואית שסופקה לחולים חינם. ההחמרה במצב הכלכלי לא בלמה את התפתחות חיי התרבות והחברה בציבור היהודי. ההשפעה של התנועה הציונית הלכה וגדלה. בתקופה שבין שתי המלחמות פעלו בפלונסק, מלבד הציונים הכלליים, "המזרחי" ו"פועלי ציון" שנוסדו עוד בזמן המלחמה, גם הרוויזיוניסטים (הסניף הוקם בשנת 1927) ותנועת הנוער שלהם בית"ר וכן התאחדות ( הוקמה בשנת 1929). בשנת 1928 הוקם סניף של "החלוץ", שפתח מיד קיבוץ הכשרה. באותה שנה קם ארגון "השומר הצעיר", שהיה במשך הזמן לכוח חשוב בפעולות הציונים בעיר. שנה לאחר הקמתו חל פילוג בשורותיו והפורשים הקימו את ה"שומר הלאומי", שגם הוא הלך והתחזק והיה לארגון נוער ציוני חשוב בעיר. שנים אחדות לפני כן, בשנת 1923, הוקם בפלונסק סניף של "צעירי המזרחי" והוא החל מיד להכשיר את חבריו לעלייה לארץ-ישראל. על יחסי הכוחות בתוך המפלגות הציוניות יצביעו תוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים: בבחירות לקונגרס הציוני ה- 15 קיבלה "על המשמר" 24 קולות; "עת לבנות" - 15 קולות; "המזרחי" - 12 קולות; "פועלי ציון" - 6 קולות. בבחירות לקונגרס הציוני ה- 16 (1929) היה מספר בעלי זכות הבחירה 157. הקולות נתחלקו כדלהלן: "המזרחי" - 39; "על המשמר" - 36; הרוויזיוניסטים - 20; "הברית למען ארץ-ישראל העובדת" - 20; "עת לבנות" - 18; "החלוץ" - 1. לקונגרס הציוני ה- 17 (1931) היו המספרים כדלקמן: בעלי זכות הבחירה - 238; מכלל הקולות קיבלו הרוויזיוניסטים 96; "הברית למען ארץ-ישראל העובדת" - 81; "על המשמר" - 49; "המזרחי" - 22; "עת לבנות" - 2. לקונגרס הציוני ה- 21 (1939) היה מספר בעלי זכות הבחירה 334; חלוקת הקולות היתה כדלקמן: "הברית למען ארץ-ישראל העובדת" - 135; "על המשמר" - 18 1; רוויזיוניסטים-מפלגת המדינה - 45; "המזרחי" - 16; "פועלי ציון-שמאל" - 6. בציבור היהודי בפלונסק היתה השפעה מכרעת למפלגות הציוניות; הן היו הכוח הציבורי העיקרי ורוב מפעלי העזרה ההדדית, ההשכלה והתרבות היו ביוזמתן ובהדרכתן. ל"אגודת ישראל" נודעה השפעה רבה על הציבור החרדי. לידה הוקמו ארגוני נוער ונשים. בשנת 1924 יסדה ה"אגודה" בית-ספר לבנות "בית יעקב", שלמדו בו כ- 150 תלמידות. ל"בונד" היו בתקופה זו כמה עשרות חברים. בשנות ה- 20 החלו לפעול במקום גם קבוצות הפולקיסטים, אבל השפעתן הלכה ופחתה במרוצת השנים. יהודים נמצאו גם במפלגה הקומוניסטית הבלתי חוקית ובכל המאסרים שערכה המשטרה נכללו בין העצורים גם יהודים רבים. יהודים רבים היו גם בין אלה שהורשעו בדין. פעילות ערה בתחום התרבות והפצת השכלה ניהלה האגודה "תרבות" שנוסדה בשנות ה- 20. היא תפסה את מקומה של החברה "האור" שהיתה קיימת במקום מכבר. לידה נוסדה ספרייה. בשנת 1928 פתחה אגודת "תרבות" בית-ספר עברי. לרוב המפלגות וארגוני הנוער היו מועדונים משלהם והם החזיקו ספריות קטנות וקיימו חוגי ספורט ודרמה. בתקופה שבין שתי המלחמות פעלה בעיר מערכת חינוך מסועפת. בתחילת שנות ה- 20 נוסד בפלונסק בית-ספר יסודי ממשלתי לילדים יהודיים, אך מרבית הלומדים בו היו בנות. בית-ספר עברי פרטי, שהקים עוד בזמן המלחמה המחנך יהושע חלוף, המשיך להתקיים. בשנת 1925 פתח אחיו, יצחק חלוף, בית-ספר עברי נוסף שנקרא "אסכולה עברית". שני המוסדות האלה לא החזיקו מעמד ומספר תלמידיהם הלך ופחת. כשהוקם בית-ספר עברי "תרבות" בשנת 1928 התחילו רוב הילדים לעבור אליו. בשנת 1934 נסגרו שני בתי-הספר של האחים חלוף. רוב ילדי ישראל למדו כמקודם בחדרים פרטיים וב"תלמוד תורה" של הקהילה. כאמור, היה קיים בפלונסק גם בית-ספר לבנות, "בית יעקב", ולמדו בו בערך 150 תלמידות. בתקופה שבין שתי המלחמות כיהן בתפקיד הרב ואב"ד בפלונסק ר' ישראל בורנשטיין, שתפס את מקומו של ר' יחזקאל צבי מיכלזון, לאחר שעזב הלה את פלונסק שנת 1922 ועבר לווארשה. ר' ישראל בורנשטיין, בעל "כרם ישראל", היה אחד הרבנים המפורסמים בתקופה זו והיה גם עסקן ציבור. הוא היה רבה האחרון של הקהילה. הרוב בהנהלת הקהילה היה שמור למפלגות הציוניות. יהודי פלונסק היו פעילים גם בעירייה. שליש מחברי מועצת העיר היו יהודים. כמו בערים אחרות של פולין תקפו האנטישמים את היהודים בכל התקופה שבין שתי המלחמות. המצב החמיר בשנות ה- 30, עם פעולות החרם נגד היהודים והצבת משמרות לפני חנויותיהם. היו גם ניסיונות לעורר מהומות אלימות יותר. חזרו ונשנו מקרים של יידוי אבנים בבתים של יהודים ונופצו שמשות בבית הכנסת. תופעות אלה כבר בישרו את הרעה המתקרבת והולכת.
פלונסק נכבשה בידי הגרמנים ב- 5 בספטמבר 1939. כעבור חודש צורפה העיר, בשמה החדש פלונן, ל"בצירק ציחנאו". השלטון הצבאי הוחלף בממשל אזרחי. לפני המלחמה היו בפלונסק יותר מ- 5,000 יהודים. עם פרוץ המלחמה ובחודשים הראשונים של הכיבוש עזבו רבים מהם את עירם ופנו בעיקר לווארשה ולשטחי ברית המועצות. במקומם הגיעו לפלונסק כבר בסתיו 1939 יהודים שגורשו מערים שסופחו לרייך השלישי: ליפנו, שיירפץ, ריפין ועוד, וכן פליטים מיישובים שבסביבת פלונסק. בשנים 1940- 1941 חזרו לפלונסק יהודים רבים שנמלטו בתחילת המלחמה לווארשה ובאו אליה יהודים נוספים מסביבת פלונסק, שגורשו בידי הגרמנים בסתיו 1939 ובשנת 1940 לשטח הגנרל גוברנמן. לפי המשוער הכניסו השלטונות לגטו פלונסק (שהוקם במאי 1941) בסתיו 1941 את שארית היהודים מנפות פלונסק ושיירפץ. בחודשים ספטמבר-דצמבר 1940 היה מספר היהודים בפלונסק בין 7,000 ל- 8,000 נפש; בערך 3,800 מהם היו פליטים. בימים הראשונים של הכיבוש בזזו החיילים הגרמניים את בית המרקחת של נאנאס ושתי חנויות תכשיטים, של שפרלינג וגרינבאום. לאחר מכן, עד ה- 19 בספטמבר, לא היו בעיר אירועים יוצאי דופן. ב- 19 בספטמבר 1939 בבוקר ריכזו אנשי גסטפו שהגיעו לפלונסק מפלוצק את כל הגברים היהודיים מגיל 17 ומעלה בחצר בית הסוהר ושם רשמו את שמות כולם. המרשם לווה בהתעללות ובמכות רצח. אנשי הגסטפו הוציאו מן השורות 17 בני ערובה, רובם אנשים ידועי שם בפלונסק. בני הערובה, כך הודיעו הגרמנים, יהיו אחראים ליציאתם המסודרת של היהודים לעבודות כפייה וגם להופעתם של כל אלה שנרשמו בחצר בית הסוהר ל"התעמלות" פעמיים בשבוע. לאחר מכן שוחררו הגברים לבתיהם; בני הערובה נותרו במעצר. הם ישבו בכלא כמה חודשים ושוחררו רק בנובמבר 1939, לאחר ששילמה הקהילה היהודית בפלונסק לגרמנים את ה"קנס" הראשון, בסך 100,000 זלוטי. יחד עם בני הערובה היהודים נעצרו ב- 19 בספטמבר גם 40 בני ערובה פולניים. ביניהם היו ראש העיר פיוטרובסקי ובני האצולה הפולנית, אנשי כמורה ונציגי האינטליגנציה המקומית. כל הארבעים, להוציא אחד מהם, נורו למוות לאחר מעצר שנמשך זמן מה. בסוף ספטמבר או בתחילת אוקטובר 1939, באחד מימי ה"התעמלות" שנכפו על היהודים בחצר בית הסוהר, הועלו כ- 200 גברים על משאיות והובאו לגבול החדש עם ברית המועצות. לא הרחק מן הגבול ציוו עליהם השוטרים לעבור לשטחה של ברית המועצות. הם הריצו את היהודים לעבר הגבול ובשעת מעשה ירו בגבם. היו הרוגים וביניהם יצחק טייש ופייבל ז'גוט. בסתיו 1939 חויבו יהודי פלונסק לענוד על חזיהם ועל גבם טלאי צהוב ועליו מגן דוד. לאחר זמן מה נצטוו להוסיף למגן דוד את המלה Jude"" ("יהודי"). באותה תקופה נאלצו היהודים לשלם לקופת העירייה לאלתר ובמזומן את כל חובותיהם מן השנים שקדמו למלחמה. עוד בסתיו 1939 התארגן בפלונסק ועד עזרה לנזקקים והוא נועד לעזור בראש ובראשונה לאלפי העקורים והפליטים, שהגיעו לפלונסק חסרי כל. יושב-ראש הוועד היה שלמה בוגאטי (בעל טחנת קמח לשעבר), סגנו היה יעקב גראבמן ומלבדם היו חברים בו אפרים לוי, שהיה המזכיר, דרקסלר, שהיה הגזבר ונציגי הפליטים שייצגו את יוצאי הערים השונות. את האמצעים לעזרה כספית ואחרת השיג הוועד מתרומות של יהודי פלונסק האמידים יותר וכן מתמיכת הג'וינט שבווארשה. בפברואר 1940 חולקו בין 2,092 הפליטים 750 ק"ג קמח לבן ו- 750 ק"ג גריסים. נוסף לכך קיבל כל אחד מן הפליטים 75 פניג במזומן. ב- 19 במאי 1940 קיבל ועד העזרה בפלונסק מן הג'וינט בווארשה 6,200 מארק; מהם נועדו 900 מארק לטיפול בילדים. התמיכה מן הג'וינט הגיעה לפלונסק לסירוגין עד סוף שנת 1940. באחד ביולי 1940 הפכו השלטונות הגרמניים את ועד העזרה, לאחר שהכניסו בו שינויים, ל"ועד יהודי" - כלומר, יודנראט. בראשו הועמד אברהם יעקב ראמק. חברי היודנראט היו שלמה בוגאטי, יעקב גראבמן, א' מונדלאק, י' קובל, ש' שראדוקי. ליד היודנראט פעלו לשכת עבודה, ועדת סעד, ועדה לענייני בריאות והמשטרה היהודית. היודנראט בפלונסק נחשב בעיני הגרמנים למעין יודנראט אזורי של נפת פלונסק. יושב-ראש היודנראט, י' ראמק, איש מלאווה, היה חייט במקצועו וצעיר לימים. הוא התחתן לפני המלחמה עם בת פלונסק ועבר לגור שם. בתחילת הכיבוש הוא עבד כמטאטא רחובות בעיר. ראמק נבחר לתפקידו במקרה. יש אומרים, שהוא מצא חן בעיני אנשי השלטון הגרמני בגלל יופיו. תחילה פנו אליו הגרמנים בדרישות של מה בכך, כגון לספק להם חפצים שונים. ראמק ידע להשביע את רצונם של הגרמנים והשכיל גם לשכנע את היהודים, שכדאי לספק לגרמנים את מבוקשם ולראות בכך מעין שוחד ואמצעי שיסייע להם להתקיים "עד יעבור זעם". כנראה שמצא דרכים לקשור קשרים עם מנהל הנפה - הלאנדסראט - ועם סגנו, הרב סרן קוויסלינג. האחרון גילה כלפי היהודים יחס הוגן. כיושב ראש היודנראט ניצל ראמק את קשריו הקודמים ופעל לשחרר יהודים ממעצרם, ואף לסחור עם הגרמנים כדי להשיג מזון בשביל יהודי פלונסק. לפי אחת העדויות הביא ראמק לחיסולם של כמה יהודים ידועים לשמצה, שהיו סוכני גסטפו בפלונסק ובווארשה. כבסיס כספי לפעילות היודנראט שימשו רווחים מעסקאות מסחריות שניהלו כמה מאנשי היודנראט עם הגרמנים והפולנים מחוץ לפלונסק. היודנראט גבה כספים מעשירי פלונסק, שגם הם סחרו עם הגרמנים. מדי פעם בפעם הטיל היודנראט על יהודי פלונסק מסים שונים כדי לממן את פעולותיו. כאמור, מאז "הביקור" הראשון של אנשי הגסטפו בפלונסק ב- 19 בספטמבר 1939 חויבו כל יהודי פלונסק בעבודות כפייה למיניהן. תחילה צדו הגרמנים את העובדים בדרך מקרה. לאחר מכן גויסו העובדים במשרד לכתיבת בקשות של אברהם לוי. הלה הוסמך בידי הגרמנים להתקין את רשימות העובדים. עם הקמת היודנראט עבר תפקיד זה ללשכת העבודה. בראש הלשכה עמד שלמה פוקס, לשעבר יושב-ראש האיגוד המקצועי של עובדי ענף הביגוד בפלונסק וקומוניסט. יהודי פלונסק הועסקו בניקוי העיר, בתיקון בתים ודרכים, בעבודות שדה ובעבודות בית במשקים של גרמנים, בכריית כבול ובטיוב קרקע. בעלי המקצוע עבדו בבתי חרושת ובבתי עסק גרמניים, שהוקמו על בסיס בתי המלאכה היהודיים ואף הפולניים שהוחרמו בידי הגרמנים. רבים מעובדי הכפייה שולחו למחנות עבודה שבסביבת פלונסק: דאלאנובקה, נוסאז'בו, שיירפץ (מחנה לנשים; הכלואות בו עבדו בניקוי עופות). לאחר שהוקם היודנראט קיבלו עובדי הכפייה שכר בעד עבודתם, אך 50 אחוזים ממנו העבירו המעבידים ישר לקופת העירייה בפלונסק ומן היתר הועבר חלק לקופת היודנראט. יהודים עשירים יכלו להתחמק מעבודות כפייה תמורת פדיון ששולם לקופת היודנראט. במקומם נשלחו לעבודה העניים, שהיו זקוקים לפרנסה כלשהי. כפי הנראה הוחרמו בפלונסק כל החנויות והעסקים של היהודים עוד בשנת 1940. כדי לספק ליהודים את דברי המזון הבסיסיים ביותר הקימו 12 סוחרים, בידיעת היודנראט, קואופרטיב ובכמה מקומות חילקו את המזון לפי תלושים. הודות להברחות מזון ניתן היה להשיג מזון גם ללא תלושים, אבל במחיר גבוה יותר. לאחר סגירת הגטו במאי 1941 עלה ק"ג לחם מוקצב 2 מארק; בשוק השחור היה המחיר גבוה יותר - 2.50 מארק. בתחילת שנת 1941 ארגן היודנראט מטבח ציבורי ובו חולקו מאות ארוחות חמות לנזקקים, בעיקר לפליטים. בתקופת הגטו גדל מספרם של השוטרים היהודיים מ- 6 ל- 40. בראש המשטרה הועמד לוין, איש דובז'ין; סגנו היה חנן ראמק, אחיו של יושב-ראש היודנראט. השוטרים חבשו תחילה כובע עם סרט בצבע תכלת ולאחר זמן מה לבשו כעין מדים בצבע כחול כהה. עוד בספטמבר 1940 תכננו השלטונות הגרמניים להקים גטו בפלונסק. הודות להשתדלויותיו של היודנראט נדחה מועד הקמת הגטו לזמן מה ורק במאי 1941 הושלמה הקמתו ואז גם נסגר לחלוטין. הגטו היה ממוקם משני צדיו של רחוב וארשאבסקה, אבל הרחוב עצמו לא נכלל בו. כל הדלתות והחלונות של בתי הגטו שפנו אל הרחוב נאטמו בקרשים. המעבר בין שני חלקי הגטו היה ברחוב קוז'יה שנכלל כולו בתחום הגטו. בצפון גבל הגטו ברחובות פולטוסקה ופלוצקה, בדרום ברחוב וישוגרודנקה. לשטח קטן זה הוכנסו, כאמור, כ- 8,000 איש, מחציתם פליטים. בחדר אחד הצטופפו 3 עד 4 משפחות. לרבים לא היו גם מגורים עלובים אלה. הללו נאלצו להסתפק באורוות, באסמים ולעתים קרובות בסוכות שהקימו לעצמם תחת כיפת השמים. עקב הצפיפות, הקור והעוני פרצה בגטו, באביב 1941, מגפת טיפוס הבהרות. לשם טיפול בחולים הוקם בית-חולים זעיר. ניהל אותו ד"ר אליהו פניגשטיין, הרופא היהודי היחיד בפלונסק. להקמתו של בית החולים התרים היודנראט את כל יהודי פלונסק וכל אחד תרם כפי יכולתו. גם את רוב הציוד לבית החולים תרמו תושבי הגטו. בית החולים נמצא בבית חד-קומתי שעמד בתוך גן. היו בו בין 40 ל- 50 מיטות. בעיצומה של המגפה שכבו חולים גם בבית המדרש. ד"ר פניגשטיין טיפל בחולים במסירות רבה. הוא עצמו נדבק בטיפוס ונפטר בסוף יוני 1941. במקומו גייס ביולי 1941 יושב-ראש היודנראט ראמק בגטו וארשה את הד"ר ארתור בר. ד"ר בר ניהל את בית החולים והקים גם מרפאה שבה ניתן בכל חודש טיפול חינם ל- 30 חולים, לפי הפניית היודנראט. ליד בית החולים הקים ד"ר בר בית מרקחת. מקצת מן התרופות הזמין בבתי מרקחת בגרמניה ומקצתן הכין בעצמו. התרופות נמכרו במחירים נמוכים מאלה שנגבו בפלונסק ה"ארית". לעניים שבין המאושפזים בבית החולים ובין המטופלים במרפאה ניתנו התרופות חינם. ולמרות זאת היה בית המרקחת שבגטו רווחי וכיסה את הוצאותיו. חומר לבדיקות מעבדה למיניהן שלח ד"ר בר למעבדה גרמנית בקניגסברג. הבדיקות נעשו שם עד סתיו 1942. באפריל 1942 הסתיימה מגפת הטיפוס בגטו ובית החולים היה למוסד "רגיל" ובו מחלקה פנימית, מחלקה כירורגית ומחלקה לחולי שחפת. בשנת 1941 הוקם באחד מבתי המדרש בגטו בית מרחץ. כל היהודים חויבו להתרחץ בו. על קיום חובה זו השגיח מפקח התברואה מטעם היודנראט. הגטו בפלונסק שימש מעין מרכז רפואי לגטאות בנובה מיאסטו, בסוחוצין ובצ'רווינסק, שבהם לא היו רופאים יהודיים. ד"ר בר נסע לביקורים בגטאות אלה ואף הביא מדי פעם חולים מן המקומות האלה לבית החולים שבגטו פלונסק. יהודי הגטו סבלו הרבה מהתנכלויותיו של מפקד המשטרה הגרמנית בפלונסק הסרן פוק. הלה הרבה להתעלל בהם. במיוחד השתעשע בהדלקת זקנים ופיאות של הגברים. נמסר, שהרג במו ידיו כמה יהודים. לאחר המלחמה זיהו אותו יהודי פלונסק במארבורג (הינמרג), תפסו אותו והסגירו אותו לידי יחידת הצבא האמריקני. ביום א' בשבוע, ב- 6 (לדברי מקור אחר ב- 13) ביולי 1941 ריכזו הגרמנים את כל תושבי הגטו בשדה שהיה בחלקו המזרחי, מאחורי בית הכנסת ובתי המדרש. שם נערכה "סלקציה". כל היהודים שגרו בפלונסק ללא אישור, היינו אלה שנקראו "זרים", נאסרו והועברו למחנה בפומייחובק. גירושם של 1,200 איש, גברים נשים וטף, נחרת בזכרונם של הניצולים כמחזה אימים והם מתארים יום זה כ"יום א' של דם". בין אלה ששולחו לפומייחובק היו גם יהודים שעבדו ללא אישור אצל איכרים פולניים בסביבה. כאמור, היו בפלונסק יהודים ופולנים שעסקו בסחר בלתי ליגאלי ובהברחת מזון לגטו. המבריחים סיכנו את חייהם ורבים מהם אף נתפסו ונרצחו. כזה היה, למשל, גורלם של שלושת האחים גרוסמן. הצעיר מביניהם, פישל, נרצח באכזריות יוצאת דופן בידי שוטרים גרמניים ופולניים. השוטרים גררו אותו ברחובות הגטו כשהוא קשור בחבל והרביצו לו מכות רצח עד שהוציא את נשמתו. מן הפולנים הוצא להורג האופה טאדיאוש אוסטרובסקי, שהבריח לגטו כמויות גדולות של קמח. ב- 2 בנובמבר 1942 רוכזו כל תושבי הגטו בכיכר שבחלקו המזרחי של הגטו. הכיכר היתה מוקפת גרמנים מזוינים. לעיני כל הנוכחים הוצאו להורג בתלייה השוטר היהודי אברהם אפשטיין והרש קלוצמן. הגרמנים התכוננו לתלות 7 יהודים נוספים, נשים וגברים, שהיו במעצר בגטו וביניהם אשת הרופא, רופאת השיניים הד"ר אירנה בר. התלייה נדחתה הודות להשתדלויותיו של היודנראט והאסירים גורשו לאושוויץ עם המשלוח האחרון, ב- 16 בדצמבר 1942. לקראת סוף אוקטובר הופצו שמועות על הגירוש מגטו פלונסק. הגרמנים תבעו מן היודנראט להכין את רשימת המועמדים לשילוח למחנה עבודה כביכול. ראמק זימן אליו את זקני העדה והסביר שהגרמנים איתנים בדעתם להעביר את כל היהודים למחנות עבודה ומן הדין, לדעתו, שבמשלוח הראשון ייצאו קודם כל הזקנים והחולים. את הרשימות הכין היודנראט יחד עם נציגי הציבור. יום לפני הגירוש ריכזה המשטרה היהודית לפי רשימות את המועמדים לשילוח בבתי המדרש וכן בבית החולים ושם עשו האנשים את הלילה. למחרת היום הובילו אותם השוטרים לתחנת הרכבת ומשם בקרונות נוסעים הוסעו לאושוויץ. משלוח ראשון זה, של חולים וזקנים, יצא את פלונסק ב- 28 באוקטובר 1942. לאחר מכן יצא מדי שבועיים בערך משלוח נוסף, שלושה בסך הכל, כ- 2,000 איש בכל משלוח. במשלוח השלישי, שיצא ב- 30 בנובמבר 1942, גורשו לאושוויץ היהודים מגטו נובה מיאסטו, שהגיעו לפלונסק כמה ימים קודם לכן. ביום ד', 16 בדצמבר 1942, לפנות בוקר, עזבו את פלונסק היהודים האחרונים: צעירים, בעלי מקצוע וכן "המיוחסים" בעיני היודנראט. במשלוח זה היה גם יושב-ראש היודנראט יעקב ראמק עם אשתו ושני ילדיו וכן 340 ילדים מבית הילדים שפעל בגטו פלונסק ועמם המחנכת והמורה גרינברג. כולם נספו באושוויץ. קודם שיצא אחד הטראנספורטים האחרונים לאושוויץ ריכזו הגרמנים את כל תושבי הגטו ולקחו מהם את כל דברי הערך שעוד היו בידיהם. באותו יום הרג עוזרו של פוק, שמידט, המכונה "השפתיים הכחולות", שני יהודים - לאזנצקי וקורמאן. השניים היו בשנים 1940 - 1942 מתווכים בין פוק ושמידט ובין היודנראט וסיפקו את כל דרישותיהם של הגרמנים באשר לשוד ולגזל של רכוש יהודי. יהודי פלונסק ידעו על הצפוי להם. שמועות על השמדת היהודים במחנות נפוצו עוד בקיץ 1942, כשהגיע לפלונסק גיסו של ד"ר בר, שברח מטרבלינקה ובפיו סיפורים על מחנה המוות. על סמך מכתבים מן הימים האחרונים שלפני הגירוש, שנשתמרו בארכיונו של עמנואל רינגלבלום, ניתן להסיק, שיהודי פלונסק הלכו לדרכם האחרונה בתחושת חוסר אונים והשלמה עם הגורל, אולם גם בתקווה שאולי יתמזל להם מזלם ויישארו בחיים. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היו בפלונסק ובסביבתה עשרות יהודים שהשתייכו למפלגה הקומוניסטית הבלתי ליגאלית או לתנועת הנוער הקומוניסטי. בפלונסק הם הקימו ארגון של "ידידי ברית המועצות" שהיו בו בערך 100 איש. בלטו ביניהם פישל יאגודה וצעיר בשם ישראלביץ, שכינויו היה "ארגנטינצ'יק". "ידידי ברית המועצות" היו מאורגנים בתאים קטנים של חמישה אנשים ונפגשו בעיקר לשם לימוד וויכוחים על ענייני דיומא. הקשר הראשון עם הקומוניסטים הפולניים נקשר רק באוקטובר 1941. אז הגיע לגטו לראשונה עובד רכבת בשם איגנאצי מלינסק, קומוניסט. לאחר מכן התקיימו שלוש פגישות בין נציגי הגטו ישראלביץ ושלמה פוקס ובין קומוניסטים פולניים. הפגישות התקיימו ב- 1.12.1941, ב- 1.5.1942, וב- 22.6.1942. בתחילת שנת 1942 הוקמה בפולין מפלגת הפועלים הפולנית - פ.פ.ר. ובמארס של אותה שנה התארגנו אנשי הפ.פ.ר. בנפת פלונסק. הקבוצה הקומוניסטית בגטו - כ- 30 איש - הצטרפה לפ.פ.ר. בפגישה האחרונה עם נציגי המפלגה הפולניים, שהתקיימה ב- 22 ביוני 1942 הוקם ועד המפלגה בגטו ובראשו הועמד ישראלביץ. חברי הוועד היו פישל יאגודה, שלמה פוקס, יעקב פשיגודה (פאול), לשעבר לוחם של ה"בריגאדה הבינלאומית ע"ש דומברובסקי" בספרד. הקשר בין הקומוניסטים הפולניים ובין היהודים התקיים במעבדת הצילום של סראואיסקי, שהיתה ב"בית הלבן" שבפינת הרחובות וארשאבסקה ווישוגרודנקה. הבית היה פתוח משני הצדדים - מצד הגטו וגם מן הצד ה"ארי". הפולנים העבירו לגטו עיתונים בלתי ליגאליים והיהודים מסרו לידיהם בתמורה תרומות עבור השבויים הסובייטיים. לקומוניסטים בגטו פלונסק היה קשר עם קבוצת חבריהם בגטו צ'רווינסק, שבראשה עמד לוויצקי. לאחר הקמת ה"א.ל." ("ארמיה לודובה" - הצבא העממי, הזרוע הצבאית של פ.פ.ר) בנפת פלונסק התארגנה גם בגטו קבוצת "א.ל." ובראשה עמד יעקב פשיגודה. בעת חיסול הגטו עלה רק בידי בודדים מאנשי המחתרת להימלט על נפשם. הם הצטרפו ליחידת ה"א.ל." בהנהגתו של פראנצישק לוואנדובסקי. היהודים השתתפו בכמה קרבות עם הגרמנים וכולם נפלו בקרב או נרצחו בידי הגסטאפו לאחר שנתפסו בדצמבר 1943 יחד עם כל הקבוצה הלוחמת. במחנה אושוויץ, בבלוק 9, התארגנה בשנת 1943 קבוצה של יוצאי פלונסק במטרה ללחום בגרמנים ולנקום ב"קאפו", שהתעללו ביהודים. הם עמדו בקשר עם קבוצת שבויים סובייטיים בראשותו של ה"חבר רומה". כמעט כל יהודי פלונסק נספו בשואה. ניצלו רק כמה עשרות שהיו בברית המועצות או ששרדו במחנות ובמקומות מסתור אצל פולנים. אחדים מהם חזרו לאחר המלחמה לפ, וניסו לבנות שם את ביתם מחדש. הניסיון לא עלה יפה ורובם עזבו את פלונסק עוד בשנים 1945- 1946 והיגרו לארצות שונות; רובם עלו לארץ-ישראל או היגרו לארצות הברית. מבקר שביקר בפלונסק בשנת 1983 לא מצא בה כל זכר ליהודים: בית הכנסת, בתי המדרש ובתי יהודים רכים נהרסו. בשטח בית הקברות היהודי הוקמו שני בתי חרושת. רק בניין הגימנסיה היהודית לשעבר עמד על תלו ובו פעל בית-ספר פולני.