ה' ניסן ה'תשפ"ב

פלוצק PLOCK

 

עיר בפולין
מחוז: וארשה
נפה: פלוצק
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-26,282

·  יהודים בשנת 1941: כ-6,571

·  יהודים לאחר השואה: כ-28 משפחות

תולדות הקהילה:
 

זמן קצר לאחר שחרורה של העיר וכמה חודשים לפני גמר המלחמה (9.5.1945) החלו יהודי פלוצק פליטי השואה לחזור לעירם. אחדים מהם ניצלו במקום גלותם בברית המועצות; אחרים יצאו מן היערות ומן הבונקרים וכמה מהם ניצלו הודות לחסידי אומות העולם מקרב הפולנים. מספר היהודים שהתקבצו בפלוצק היה 300 בערך. קומץ זה של אנשים גילה פעילות עירנית בכל התחומים של חיי החברה והציבור, עד שנטש היהודי האחרון את המקום. כבר ב- 1945 התארגן הוועד המקומי של יהודי פלוצק (כעין המשך של ועד הקהילה היהודית) והוקמו במקום כ- 20 בתי מלאכה( של חייטים, פרוונים וכו') על יסוד קואופרטיבי. בשנת 1946 נוסד מעון ליתומים ויתומים למחצה. הוקם מטבח עממי שסיפק לכל נזקק ארוחה נאותה וכשרה במחיר סמלי. התארגנו סניפי "טאז" (לעזרה רפואית), קופת מלווה ותחנה לטיפול באם ובילד. שוקמה הספרייה ולידה אולם הקריאה. ליד מועדון זה פעלו חוג לדרמה ומקהלה. אבל המאמצים לשיקום קהילת פלוצק עלו בתוהו; גלי ההגירה לארצות המערב, ובייחוד העלייה לארץ-ישראל, רוקנו את פלוצק משארית היהודים. תרמו לכך לא רק הנטייה להתאחד עם הקרובים ועם בני עמם, אלא גם גילויי האנטישמיות שהופיעו שוב בסביבה ובפולין כולה. באוקטובר 1948 נותרו במקום 100 יהודים בלבד. במאי 1957 נמצאו בפלוצק 28 משפחות יהודיות, אולם גם אלה נטשו את המקום בעת העלייה ההמונית מפולין לישראל בשנים 1957- 1958. בשנת 1959 נותרו בפלוצק רק 3 יהודים.

 

בין שתי המלחמות

השנים הראשונות של פולין המחודשת עברו על יהודי פלוצק באי ביטחון, בעיקר בשל התפרעויותיהם של חיילי הגנראל האלר, שעברו דרך העיר. הללו פרעו ביהודים, השפילו את כבודם והתנכלו להם בגזיזת זקן ופיאות. אווירת פוגרום השתררה בעיר לאחר שקידש את השם ברבים האדמו"ר המקומי ר' חיים שפירא. בעת הקרבות בין הצבא הפולני לבולשוויקים בשנת 1920 יצא ר' חיים למרפסת ביתו עטוף בטלית ועטור בתפילין כדי לבקש רחמי שמים בשעת המצוקה. השכנים הנוצריים הלשינו עליו, שבהתעטפו בטלית הרים את ידיו על מנת לאותת לארטילריה של הבולשוויקים היכן לכוון את המטחים. הרבי נאסר ונגזר עליו דין מוות. ההוצאה להורג היתה פומבית. ברגעיו האחרונים ביקש הרבי להתעטף בטלית והוציא את נשמתו בפסוקי "שמע ישראל" ו"ה' הוא האלוהים". בעקבות האירוע הטראגי הזה ניסו הלאומנים המקומיים להסית את האספסוף לפרוע ביהודים, אולם הודות לעמדתו של סניף הפ.פ.ס. המקומי, שהיה בעל השפעה רבה על הפועלים בעיר, נמנע הדבר. הקהילה היהודית בפלוצק נכנסה לתקופה החדשה של שלטון פולין העצמאית לאחר המשבר הכלכלי שעבר עליה בימי מלחמת העולם הראשונה, משבר שהיא לא התאוששה ממנו גם בתקופה החדשה. תעיד על כך, בין השאר, גם העובדה, שמספרם של היהודים ירד למרות הגידול הטבעי. בתקופה זו נחסם השוק הרוסי בפני המסחר היהודי ומצד שני נצטמצם גם היקף הסחר בתבואה עם פרוסיה (דאנציג), שבו עסקו רוב הסוחרים היהודיים האמידים. הסוחר הזעיר כרע תחת עומס המסים שהטילו עליו השלטונות, והקיפאון הכלכלי שאפיין את פולין העצמאית כמעט במשך כל שנות קיומה, עד שנת 1939, הגביל את מספר הלקוחות הפוטנציאליים. רבים מן הסוחרים הזעירים נאלצו לסגור את חנויותיהם (בעיקר בשנות המשבר הגדול בשנים 1929- 1930) ולעקור. לערים הגדולות יותר כדי למצוא מקורות פרנסה. בשני בתי החרושת למכונות חקלאיות שהיו בבעלות יהודית לא התקבלו פועלים יהודיים לעבודה. רק לקראת סוף התקופה העסיק אחד הבעלים כתריסר פועלים יהודיים. על-פי הנתונים של המפקד החלקי שעשה ה"ג'וינט" בשנת 1921 היו בפלוצק באותה שנה 396 בתי מלאכה יהודיים (מהם כמה מפעלי תעשייה זעירה) ושני מפעלים גדולים יותר לייצור מכונות חקלאיות (באלה הועסקו 1,035 איש). ב- 224 מהם עבדו רק הבעלים ובני משפחותיהם; ב- 172 הועסקו גם עובדים שכירים (376 יהודים ו- 179 לא-יהודים). יותר ממחצית המפעלים (%58) היו בענף ההלבשה, כלומר רוב בעלי המלאכה היו חייטים, פרוונים כובענים וסנדלרים. גם רוב השכירים היהודיים (%35) עבדו בענף ההלבשה. העבודה במרבית בתי המלאכה האלה היתה עונתית ומשום כך נשארו גם הבעלים, ולא כל שכן השכירים, חודשים ארוכים בכל שנה ללא מקור פרנסה. נוכח המצב הקשה ניסו הסוחרים, בעלי המלאכה והפועלים היהודיים לחזק את הארגון הפנימי של כל ענף וענף ולהקים מוסדות לאשראי זול ולעזרה הדדית. כך הוקמו איגוד הסוחרים ואגודת בעלי המלאכה וגם הפועלים התארגנו באיגודים מקצועיים. זמן קצר לאחר מלחמת העולם הראשונה הוקם "בנק להלוואות". בשיא פעולתו, בשנת 1934, הגיע מספר חבריו ל- 400. בשנת 1927 הוקם "בנק הסוחרים" ובו נתרכזו גם החסכונות של רוב הציבור היהודי. מן ההלוואות שנתן בנק הסוחרים, שהגיעו לעתים עד 10,000 זלוטי, נהנו מרבית הסוחרים האמידים והבינוניים. בשנת 1933 הקימו נציגי הציבור היהודי הדתי את ה"בנק לאשראי" שהתקיים, כשני קודמיו, עד שנת 1939. סמוך לגמר מלחמת העולם הראשונה הקים יהודי בעל הון בשם רוגוזין בנק שנקרא על שמו. המוסד, שנחל כמה כישלונות, בייחוד בשנות המשבר הגדול, נסגר בשנת 1930. בנוסף לכמה קופות גמ"ח קטנות שהתקיימו במקום מזמן, הוקמה בשנת 1935 קופת גמ"ח שהיתה אמורה לתת הלוואות לכל דיכפין מבין הסוחרים הזעירים ובעלי המלאכה היהודיים. הון היסוד של הקופה בא מתרומות שנאספו מכל הסוחרים הזעירים ובעלי המלאכה היהודיים כמעט. נוכח הביקוש הגדול להלוואות מצד מרבית החברים, שהלכו והתרוששו משנה לשנה, התרוקנה הקופה כמעט כליל בשנת 1939 ועמדה על סף פשיטת רגל. בין האיגודים המקצועיים בלטו האיגוד של "עובדי המחט", שהיו בו 100 חברים, ואיגוד "עובדי התובלה", שגם בו היו כ- 100 חברים. האיגוד הראשון פעל בהשפעתו של ה"בונד", ואילו השני עבר בשנת 1935 מחסותו של ה"בונד" לזמן מה להשפעת "פועלי ציון". לקראת סוף התקופה שוב היתה יד ה"בונד" על העליונה באיגוד. לאיגודים המקצועיים היו קופות מלווה וסעד משלהם. את התקופה שבין שתי מלחמות העולם אפיינה פעילות עירנית ורבת גוונים של המפלגות הפוליטיות ושל תנועות הנוער שלהן, הן אלה שקמו עוד לפני מלחמת העולם הראשונה והן אלה שהתארגנו אחריה. בראש המחנה הציוני, שהיה מיוצג בפלוצק על כל זרמיו, צעדה מפלגת "פועלי ציון" (הסניף בפלוצק הוקם בשנת 1926). עם הקמתה של "הליגה למען ארץ-ישראל העובדת" היו "פועלי ציון" לכוח העיקרי בה, והמפלגה זכתה ברוב בין הארגונים הציוניים. בבחירות לקונגרס הציוני שנערך בשנת 1935 קיבלה ה"ליגה" כ- 2/3 מקולות השוקלים, דהיינו 506 קולות, בעוד ששאר הקולות נתחלקו כדלהלן: "על המשמר" - 76 קולות, "עת לבנות" - 53, "המזרחי" - 53, "מפלגת המדינה" (הרוויזיוניסטים) - 6 ו"החלוץ המרכזי" - 2 קולות בלבד. סניף "פועלי ציון" הקים בפלוצק קופת מלווה משלו. בשנות קיומה של הקופה היא נתנה לחבריה בערך 300 הלוואות ללא ריבית. בתנועות הנוער הציוני בפלוצק תפס את המקום הראשון הקן של "השומר הצעיר", שהוקם כאמור בשנת 1921 על בסיס תנועת הצופים מימי מלחמת העולם הראשונה. הבוגרים הראשונים של הקן עלו לארץ-ישראל בשנת 1926. בשנות פריחתו של הקן הוא מנה עד 300 חברים וחברות. באותה שנה הוקם ארגון "דרור" ("פרייהייט") - איחוד של תנועת הנוער של "פועלי ציון" ושל צ.ס. "השומר הצעיר" ו"החלוץ" (נוסד בשנת 1925) יסדו בשנת 1926 נקודת הכשרה חקלאית במאלודרוזי ליד פלוצק קיבוץ הכשרה זה התקיים עד שנת 1937. בממוצע שהו בקיבוץ 25 צעירים למשך חצי שנה בערך. בפלוצק עצמה הוקם בשנת 1933 קיבוץ הכשרה על שם בורוכוב. במשך שלוש שנות קיומו עברו דרכו כ- 150 חברי "החלוץ", שהכשירו את עצמם במקצועות שונים (לא חקלאיים) לקראת העלייה לארץ-ישראל. קן "השומר הלאומי" של הציונים הכלליים הוקם בפלוצק בשנת 1929 וכשנתיים לאחר מכן התארגן קן של בית"ר. רבים מחברי הקן של בית"ר עברו בשנת 1932 לתנועת הנוער "עקיבא", שהלכה והתפתחה בפלוצק ובתקופת השיא של פעילותה היו בה 200 חברים וחברות. במחנה הלא-ציוני היתה השפעה ניכרת בקרב הציבור היהודי בפלוצק ל"אגודת ישראל". הסניף שלה הוקם בשנת 1919 והתבסס ברובו על חסידי גור. את עיקר פעולתו ריכז הסניף בוועד הקהילה ובחינוך הדתי. סניף ה"בונד" בפלוצק ידע עליות ומורדות. לשיא פעולתו הגיע הסניף בשנים האחרונות שלפני מלחמת העולם השנייה. כאמור, התרכז ה"בונד" בפעולה בתוך האיגודים המקצועיים ובפעילות תרבותית הסברתית בשפת יידיש. מקום חשוב בקרב הפועלים היהודיים תפסו התאים החשאיים של הקומוניסטים שפעלו בעיר. רבים מפועלי המחט והעור היהודיים השתייכו לקומוניסטים ולארגוני הנוער שלהם. בין המובאים לדין באשמת פעילות בלתי ליגאלית נמצאו לעתים עד 90 אחוז יהודים. הקומוניסטים היסוו את פעולתם החשאית וריכזו את פעולת ההסברה שלהם בספרייה הליגאלית שהקימו על שם אנסקי ובמועדון הספורט "סער". למפלגות נודע משקל רב בכל התחומים של חיי החברה והציבור היהודיים בעיר. הן היו הגורם העיקרי בבחירות לוועד הקהילה, בבחירות למועצת העיר ולסיים (הפרלמנט) הפולני. ביוזמתן של המפלגות הוקמו ופעלו מוסדות החינוך והתרבות שהתקיימו במקום. בבחירות לוועד הקהילה שהתקיימו בשנת 1931 זכתה רשימת ה"ציונים-מזרחי" ב- 6 מנדטים, ולעומתם קיבלה רשימת "אגודת ישראל-בעלי המלאכה גם היא 6 מנדטים. בבחירות חוזרות שהתקיימו כשנה לאחר מכן לא חל שינוי בחלוקת המנדטים. בבחירות שנערכו בשנת l937 קיבלה "אגודת ישראל" 3 מנדטים, "הציונים-מזרחי" קיבלו 3, ואילו בעלי המלאכה זכו ב- 2 מנדטים. עד אז לא השתתף ה"בונד" בבחירות. במאי 1939 שוב התקיימו בחירות לוועד הקהילה והפעם השתתפה בהן גם רשימת ה"בונד", שלמען מועמדיה הצביעו גם הקומוניסטים. אולם ברוב מוחלט זכתה רשימת "פועלי ציון-ימין". אלא שההנהגה החדשה עדיין לא הספיקה להתארגן כהלכה וכבר בא הקץ לפעולתה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. ליושב ראש ועד הקהילה נתמנה פישל פלידרבוים, חבר "פועלי ציון" וחבר מועצת העירייה במשך שנים רבות. בתחילת שנות ה- 20 עשתה הקהילה מאמצים לשקם את מוסדות הסעד שלה. בית החולים, שהוחרם בשנת 1916 בידי שלטונות הכיבוש הגרמניים, נפתח מחדש בשנת 1926. באותה שנה היו בו 26 מיטות, חדר ניתוח, מרפאת חוץ, חדר לעזרה ראשונה ומחלקת יולדות. עד שנפתח בית החולים התארגנה מחדש (עוד בזמן המלחמה) חברת "עזרת חולים", שמטרתה היתה להגיש עזרה רפואית לעניים (תרופות חינם וכן עזרה לבני משפחתו של החולה המאושפז). שיפור ניכר חל בשנות ה- 20 בבית-היתומים בפולנית( "אוכרונקה"). מספר הילדים בו הגיע ל- 36. חניכי המוסד למדו, לאחר גמר בית ספר עממי, בבתי-ספר מקצועיים והמוכשרים הופנו אף לבתי ספר תיכוניים. בחסותו של ועד הקהילה ובמימונו פעלו בית זקנים, ה"תלמוד תורה" וחברת "הכנסת אורחים". בעזרת תרומות של נדבנים נוסדו אגודת "טיפת חלב" (לילדים ולתלמידי בתי-ספר) ואגודת "תומכי עניים"( שסיפקה לעניים מזון, בגדים וחומרי הסקה לחורף). בשנת 1938 פעל במקום סניף של "אורט" שארגן קורסים לסריגה ולתפירת נעליים. תקציב הקהילה בשנת 1939 הסתכם ב- 125,000 זלוטי. רכוש הקהילה כלל באותה שנה: בית כנסת, הקרוי "הקטן", בית הכנסת הגדול, בית מדרש, בית יתומים, בית זקנים, "תלמוד תורה",מקווה (בית מרחץ), בית טהרה ושני בתי עלמין (הישן והחדש). ועד הקהילה ארגן מדי שנה מבצע "קמחא דפסחא" ומאות משפחות עניות קיבלו לחג מצות ומצרכי מזון אחרים. כמו-כן הוקם בחג הפסח מטבח כשר לחיילים היהודיים ששירתו בחיל המצב שבמקום. משנח 1927 ועד מלחמת העולם השנייה כיהן כרב בפלוצק ר' מרדכי איידלברג. בתחילת הכיבוש הנאצי נמלט הרב איידלברג מפלוצק (נספה בשואה באחת העיירות שבמזרח פולין). פרט לרב העסיקה הקהילה 3 שוחטים, חזן, 4 מלמדים, ו- 2 קברנים. צוות ההוראה של ה"תלמוד תורה" מנה 7 איש ואת משכורתם שילמה הקהילה. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם קיים היישוב היהודי בפלוצק רשת ענפה של מוסדות חינוך. פרט ל"תלמוד תורה" ולחדרים שבהם המשיכו ללמוד ילדי ישראל (על-פי רוב בשעות אחרי הצהריים), למדו רוב הילדים בכמה בתי-ספר ממלכתיים עממיים שנועדו לילדי ישראל בלבד( אלה נקראו בשם שאבאסובקה - משום שלא למדו בהם בשבתות ובמועדי ישראל - ובנוסף למקצועות הכלליים, הורו בהם גם לימודי דת כמה שעות בשבוע). שאר הילדים למדו בבית הספר של "המזרחי"( נוסד בשנת 1915 והתקיים עד שנת 1939) ובבתי-הספר של "אגודת ישראל" - יסודי התורה ו"בית יעקב" (נפתחו בשנות ה- 20 המאוחרות). בשנות ה- 30 המוקדמות הוקם בית-ספר מיסודה של ציש"א (המרכז לבתי ספר עם שפת ההוראה ביידיש בפולין), ששפת ההוראה בו היתה יידיש. לאחר כמה שנים נסגר המוסד. כמה מן החדרים מיסודו של "חדר מתוקן" המשיכו להתקיים גם בתקופה הזאת. קורסים ללימוד השפה העברית התקיימו ליד ספריית "הזמיר" וכמעט בכל המועדונים שהפעילו סניפי הארגונים הציוניים ותנועות הנוער שלהם. הגימנסיה היהודית הדו לשונית שנזכרה לעיל המשיכה לפעול ובשנת 1926 הוענקו לה זכויות הוראה ממלכתיות, כלומר התעודות שנתנה לתלמידיה זכו בהכרה רשמית. כמו-כן הותר לה לערוך בחינות בגרות מוכרות שאפשרו לבוגריה להתקבל לבתי-ספר גבוהים בפולין. עקב קשיי מימון (בייחוד משום שידם של ההורים לא השיגה לשלם את שכר הלימוד) פקד בשנות ה- 30 את הגימנסיה משבר ממושך ובשנים 1935/36 ירד מספר תלמידי הגימנסיה ל- 30 בערך, לעומת 300 תלמידים שלמדו בה בשנת 1923. במועדונים של המפלגות ושל ארגוני הנוער היהודיים, ובעיקר בספריית "הזמיר", התקיימו במשך התקופה כולה הרצאות על ענייני דיומא, על נושאי מדע פופולארי וכן נשפי תרבות והופעות של להקות חובבי דרמה ושל תזמורות. באירועי תרבות אלה השתתפו אנשי המקצועות החופשיים ומורים מאנשי המקום וכן אורחים מבין מנהיגי המפלגות היהודיות בפולין( י' גרינבוים ואחרים). הוויכוחים והדיונים, הסוערים לעתים, שניהלו המשתתפים נמשכו עוד זמן רב לאחר שנסתיימו האירועים עצמם. בתחום הספורט היהודי המשיך לצעוד בראש מועדון "מכבי", שהוקם, כאמור, בשנת 1915. ההופעות הפומביות של ספורטאי הסקציות שלו( כדורגל, כדוריד, שחייה, הוקי, אתלטיקה קלה, איגרוף ועוד) היו לא אחת לחגיגות המוניות ומשכו אליהן מאות מבני הנוער היהודי בעיר ובסביבה. בתקופה ההיא פעלו בפלוצק תקופות קצרות יותר מועדוני ספורט יהודיים נוספים - "הפועל" (מטעם פועלי ציון), "שטערן" (כוכב) ו"מארגענשטערן" (השחר) שעמדו תחת השפעת ה"בונד". במועדונים האחרונים מצאו את מקומם הקומוניסטים או אלה הנוטים לקומוניזם. שנות ה- 30 הצטיינו גם בפלוצק כבשאר קהילות ישראל בפולין בגילויי אנטישמיות שהלכו וגברו עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. את התעמולה וההסתה נגד היהודים ניהלו במקום האנדקים וארגוני הנוער שלהם וכן היומון שהופיע בפלוצק "גלוס מאזובשה"( קול מאזוביה). במקום הודפסו והופצו כתבי פלסתר אנטי-יהודיים בנוסח ה"שטירמר" הנאצי בגרמניה, שכללו דברי הסתה כגון "כיצד לטהר את פולין מן היהודים" ואף ארסיים מאלה. במרוצת הזמן הוצבו משמרות חרם ליד חנויותיהם של יהודים. עוד בספטמבר 1930 התנפלו בריונים על ילד יהודי בן 10, משה לנקין, היכוהו מכות רצח ופצעוהו פציעות קשות. מהומות והכאת יהודים חזרו ונשנו גם בשנים שלאחר מכן. בשנים 1935- 1937 הוקמו בפלוצק כ- 90 בתי-מסחר וחנויות של פולנים. המבצע היה מלווה תעמולה של האנטישמיים וקריאה להחרים את המסחר והמלאכה של היהודים. הארגונים האנטישמיים ערכו "רשימות שחורות" של פולנים ש"העזו" לקנות אצל יהודים והפעילו עליהם לחץ כבד "לסור מדרכם הרעה". החרם והמשמרות הביאו לסגירת חנויות רבות של יהודים. אחדים מבעלי החנויות התרוששו כליל.
 

במלחה"ע ה - II

פלוצק הופצצה כבר ביום שפרצה המלחמה, ב- 1 בספטמבר 1939, בשעה 6 בבוקר. החיים הנורמליים בעיר שותקו מיד ובקרב התושבים השתררה בהלה. יהודים אמידים יותר ברחו מן העיר לצד המזרחי של הנהר ויסלה כבר ביום השני והשלישי למלחמה. אחדים מהם נמלטו לווארשה. ביום הרביעי למלחמה עזבו את העיר מוסדות השלטון ופקידיהם וכן רבים מן התושבים. הבורחים, שרבים מהם היו יהודים, פנו לעבר וארשה ולעבר הערים גוסטינין וגומבין. ובאותו זמן ממש הגיעו לפלוצק כמה מאות יהודים מן העיירות הקטנות הסמוכות לקו הגבול. הללו חיפשו מפלט בפלוצק שגם בה שררה מבוכה. בגלל הצפיפות ששררה בספינות ובמעבורות, שבהן עברו הנמלטים לצדו השני של הנהר, נדרסו אנשים רבים למוות. ביניהם היה מי שנחשב הקרבן היהודי הראשון בתקופת השואה בפלוצק הלבלר קאראש. בגומבין, שגם היא הופצצה בידי חיל האוויר הגרמני, נהרגו רבים מיהודי פלוצק שבאו לבקש שם מפלט. לאחר כיבוש גוסטינין טעמו לראשונה הפליטים היהודיים מפלוצק, יחד עם יהודי המקום, את טעם המשטר הנאצי. הם נחטפו שם לעבודות כפייה מפרכות ומשפילות. פלוצק העיר נכבשה בידי הגרמנים ב- 8 בספטמבר 1939. כעבור זמן מה החלו הפליטים היהודים מפלוצק לחזור לעירם. כמה מאות גברים יהודיים שנסעו או צעדו לכיוון פלוצק נעצרו בידי הגרמנים במבואות העיר. הם הוכו והגרמנים לקחו מהם את מעיליהם וחפצים אישיים שונים. רק כעבור כמה ימים הותר להם להמשיך בדרכם אל פלוצק. כעבור חודש, ב- 8 באוקטובר 1939, סופחה פלוצק, על-פי הוראת היטלר, לתחום הרייך, למחוז פרוסיה המערבית (שהגרמנים קראו לו גאו-וסט-פרויסן), ושמה הוסב לשרטרטבורג. עם העברת העיר מידי שלטונות הצבאיים לידי השלטון האזרחי והגסטפו פתחו הגרמנים בהגשמת מדיניותם הקשה והרת האסון ליהודים. ב- 15 באוקטובר נקראו אל הלאנדסראט (מושל הנפה) הגרמני 10 יהודים מנכבדי הקהילה ומן האמידים, והללו נדרשו להתחייב בשם היישוב היהודי לשלם לגרמנים סכום של מיליון זלוטי. שלושה מתוך העשרה נכלאו בבית הסוהר כבני ערובה. בני הערובה הוכו והורעבו וכבודם הושפל והם היו נתונים להתעללויות קשות. את הסכום הענקי היו היהודים חייבים להמציא לשלטונות תוך כמה שעות. משלא קיבלו את הכסף במועד שקבעו עצרו הגרמנים בני ערובה נוספים וגם אלה עונו בעינויים קשים ומשפילים. לבסוף הסכימו הנאצים להסתפק ב- 180,000 זלוטי במזומנים וב- 20,000 זלוטי בצורת חפצי ערך. חצי מיליון זלוטי נוספים ניתנו בצורת שטרות משלושת הבנקים היהודיים. רק לאחר ששולם הכסף (שנאסף ברובו מן האמידים שבקהילה) שוחררו בני הערובה מכלאם. נגד יהודי פלוצק הופעל טרור יום יום. באחד מלילות נובמבר 1939 פשטו הגרמנים ברחובות שגרו בהם יהודים. הגרמנים (החיילים, הז'אנדארמים והפולקסדויטשה) שדדו רכוש יהודי ואספו כמה מאות גברים, כשהם עירומים ויחפים, בחצר "המלון האנגלי". במקום הריכוז עונו היהודים כל הלילה עד אור הבוקר ואחר כך שוחררו. באחד המקרים נתפסו כמה יהודים בידי הנאצים, והללו הובילו אותם לכפר יאדז'יוויאה ושם קברו אותם בעמידה עד שהעפר הגיע לצווארם. הגרמנים השאירו את הקורבנות תקועים באדמה ונטשו את המקום. איכרי הסביבה הצילו את הקבורים חיים. מיד אחרי הכיבוש נאסר על היהודים לקיים חיי דת. כאמור נאלץ הרב לעזוב את העיר משום שהתנכלו לו כמעט יום יום. בבית הכנסת הגדול התקינו הגרמנים מוסך למכוניות, לאחר שהרסו כמה עשרות בתים בסביבה והחריבו את פנים בית התפילה. בית הכנסת הקטן (שיובל המאה שלו נחוג כמה שנים לפני פרוץ המלחמה) נהרס כולו. נשאר רק בית המדרש ברחוב שירוקה, אבל התפילה בו נאסרה. תפילה בציבור התקיימה במניינים פרטיים ובחשאי והדבר היה כרוך בסכנת חיים. בסוף אוקטובר 1939 הוצא צו המורה על החרמת כל המפעלים התעשייתיים, המסחריים ובתי המלאכה של היהודים בפלוצק. עקב הצו הוחרם ונסגר גם בית-הספר "אורט" על המכונות שהיו בו. המפעלים שהוחרמו הועברו על תכולתם לידי טרויהנדרים( מנהלים או בעלים למעשה) גרמניים ופולניים. את טחנת הקמח שהיתה בבעלות יהודים הציתו הגרמנים והאשימו את בעליה בהצתה. המצב הכלכלי שהלך והחמיר מיום ליום הביא לבריחה מוגברת של יהודי המקום לווארשה ולשטחי פולין שנכבשו בידי הסובייטים. בסוף נובמבר 1939 חויבו יהודי פלוצק לשאת על הגב ועל דש המעיל טלאי צהוב. בסוף דצמבר 1939 הקימו הגרמנים את היודנראט בפלוצק. ליושב ראש התמנה הד"ר בלומברגר. ליד היודנראט הוקמה משטרת הסדר היהודית ובה 20 שוטרים. על היודנראט הוטלה החובה לספק מדי יום ביומו לעבודות כפייה 150 נשים יהודיות בגיל 16- 60 ומכסות של גברים שנקבעו בכל פעם. המכסות הקבועות לא מנעו, כפי שציפו היהודים והיודנראט, את החטיפות ה"פראיות" של היהודים לעבודות כפייה קשות ומשפילות בכל עת מצוא. עגום וקשה במיוחד היה מצבם של עובדי כפייה יהודיים שעבדו אצל האס"אס והז'אנדארמריה. היהודים האלה הוכו ואף עונו עינויים קשים. היודנראט ארגן קואופרטיבים של בעלי מלאכה ותוצרתם נועדה בעיקר לגרמנים. שכר העבודה של המועסקים היה מינימלי ולא היה בו אפילו כדי מחיה. במקביל לבעיות הפרנסה והביטחון הציקה ליהודי פלוצק כבר בחודשים הראשונים של הכיבוש הגרמני בעיית הדיור. נוסף על הבתים הרבים שנהרסו, הפקיעו השלטונות הגרמניים מידי היהודים בתים ודירות, בעיקר את הטובים ואת המרווחים שבהם, ומסרו אותם לשימושם של גרמנים ופולנים. באותו זמן זרמו לפלוצק גלי יהודים מגורשים מדובז'ין ע"נ דרבנצה, ריפין, שיירפץ, ראצ'יונז' וממקומות אחרים. היהודים נדחסו תחילה ל"רובע יהודי" (כמה רחובות שהיו מאוכלסים בצפיפות) ובספטמבר הוקם הגטו בפלוצק. לגטו נדחסו 7,600 יהודי פלוצק ועוד כ- 3,000 פליטים. הצפיפות היתה נוראה; לעתים קרובות מאוד התגוררו בחדר אחד יותר מ- 10 אנשים. בעת הקמת הגטו או כמה ימים לפני כן גירשו הנאצים באכזריות את שוכני מושב הזקנים ע"ש פלאטו, 42 איש במספר. הזקנים, פרט ל- 12 איש שהצליחו להימלט על נפשם, הובלו למחנה העונשין בדז'יאלדובו ושם נרצחו. זמן קצר לאחר אירוע זה נצטווה היודנראט לערוך רשימה של חולי רוח, בעלי מום, חולים חשוכי מרפא וכן חולי שחפת הנמצאים בגטו. כל אלה וכן כמה אנשים בריאים שנחטפו באקראי נלקחו בידי הגרמנים ועקבותיהם נעלמו. הגטו בפלוצק התקיים רק זמן קצר (6 חודשים בערך) וחוסל בסוף פברואר 1941. היודנראט ניסה לארגן את חיי התושבים כמיטב יכולתו "עד יעבור זעם". למטרה זו הוקמו מאפייה וכמה חנויות לחלוקת מזונות (לפי תלושים) וחומרי הסקה. במקום בית החולים שחוסל הוקמה מרפאה, שהגישה עזרה רפואית לנזקקים באמצעים הדלים שעמדו לרשותה. מטבח עממי חילק ארוחות דלות לעניים שבעניים. הוועדה הסאניטרית שליד היודנראט דאגה לתברואה ולניקיון בגטו. הקואופרטיבים, בעיקר של החייטים, של הסנדלרים ושל הספרים, שהוקמו עוד לפני הקמת הגטו, המשיכו לפעול גם בעת קיומו. בינואר 1941 פרצו אנשי הגסטפו לבתי היהודים ועצרו תחילה 39 גברים ומאוחר יותר גם כ- 120 נשים. המעצרים היו מלווים התעללויות ומכות. העצורים נשארו בבית הסוהר עד לגירוש היהודים מפלוצק( שעליו ידובר להלן). אז נורו הגברים למוות, ואילו הנשים צורפו לשאר המגורשים מפ,. היודנראט לקח את ילדי הכלואים זמנית תחת חסותו. שבועיים לאחר מכן נדרש היודנראט לספק לשלטונות הגרמניים רשימה של עסקנים ציוניים. היודנראט מילא אחר דרישת הגרמנים אולם הכניס לרשימה אישים שנפטרו או שנמלטו לשטח הכיבוש הסובייטי. בתגובה לכך חטפו הגרמנים 5 יהודים עוברי אורח; אחד מהם נורה למוות מיד וארבעת הנותרים שולחו למחנה עבודה. ימים אחדים לאחר מכן הוציאו הגרמנים 30 גברים מקואופרטיב הספרים; כמה מהם נורו בבית הכלא והשאר שולחו למחנה העונשין בדז'יאלדובו. מעשי הטרור כלפי יהודים יחידים וקבוצות נועדו להטיל אימה על כלל היהודים ולהכין את הקרקע לגירוש הסופי של יהודי פלוצק שמועדו נקבע ל- 20 בפברואר 1941. עוד ערב הגירוש, ימים ספורים לפני ה- 20 בפברואר, נאסרו ללא סיבה כלשהי וללא הבחנה 25 גברים, הוסעו למקום שבגבול בין שתי עיירות - אמיילניצה ופודולשיצה - והוצאו להורג בירייה בקודקודם. ליהודי פלוצק נודע על מועד הגירוש ביום שנועד לביצועו, 20 בפברואר 1941. באותו יום לפנות בוקר הגיע לעיר הבאטאליון (גדוד) ה- (13 יחידה מיוחדת לביצוע גירושי יהודים) של אנשי האס"אס. אנשי המשטרה היהודית נקראו לבוא למפקדת הגסטפו המקומית. בדרך למפקדה הוכו השוטרים בשוטים. למחרת, בשעה 4 לפנות בוקר, 21 בפברואר, פרצו אנשי האס"אס לבית החולים שבגטו, שם נמצאו זקנים חולים ופושטי יד מוזנחים, וציוו על הכל להתכונן לעזיבת המקום תוך 5 דקות. החולים הנדהמים פרצו ביללות ובצעקות. בתגובה השתוללו אנשי האס"אס והיכו עד מוות כמעט מחצית מן המאושפזים. כל יהודי פלוצק נצטוו לבוא בבוקר השכם למקום הריכוז ברחוב שירוקה; אך עוד לפני שהתעוררו משנתם כבר נשמעו בחוצות הגטו קולות הגרמנים הקוראים "יהודים לצאת". הפינוי נערך בשיטתיות, בית אחר בית ובקצב מסחרר. כל מי שהתמהמה נזרק מן המדרגות וזורז לצאת אל מקום הריכוז בעזרת מכות במוטות ברזל, בקתות רובים ובהצלפת שוטים. במקום הריכוז סודרו היהודים בחמישיות והוחזקו שם בעמידה עד שעות הצהריים ללא מזון ומים. נאסר עליהם להתיישב או לסור הצדה לעשיית צרכים. במקום הריכוז התרחשו מעשי אכזריות, רבים נפצעו קשה. היו גם אנשים שנפחו את נשמתם בגלל מכות הרצח; ילדים נדרסו למוות במהומה, נשים וחולים התעלפו וכמה מתו משבץ. מחזות איומים התרחשו בעת שהועלו המגורשים על המשאיות. מי שלא היה בכוחו לעלות על המשאית הוכה קשות. הזקנים והחולים חסרי אונים ספגו מכות ללא רחמים. רבים נהרגו או נחנקו (למשאית אחת נדחסו עד מאתיים איש). על כל משאית הוצב איש אס"אס ומקלע בידו. ההתעללויות נמשכו גם בדרך הגירוש. ב- 21 בפברואר גורשו מפלוצק למחנה העונשין בדז'יאלדובו 4,000 יהודים בערך. לכל הנותרים, וביניהם חברי היודנראט שנאסרו בזמן הגירוש כאחראים להתייצבות כל היהודים בשטח הריכוז, ניתנה פקודה לחזור לבתיהם. הגירוש השני והאחרון של יתר תושבי גטו פלוצק התקיים בליל ה- 1 במארס 1941. יום אחד לפני כן, ב- 28 בפברואר, נעצרו חברי היודנראט. שוב חזרו ונשנו המחזות האיומים של הגירוש הראשון. הפעם המתינו הנועדים לגירוש כמעט יממה שלמה בקור וברעב. מן הדין להזכיר שמתנדבים מן האוכלוסייה הפולנית הביאו למגורשים תבשיל חם. פולנים מן הכפרים והעיירות השליכו כיכרות לחם ודברי מזון אחרים אל המשאיות בדרכן מפלוצק לדז'יאלדובו. ויחד עם זאת נספו בדרך היסורים, שנמשכה כ- 4 שעות, עשרות אנשים, בנוסף לאלה שנותרו ללא רוח חיים במקום הריכוז ברחוב שירוקה. במחנה דז'יאלדובו התעללו הגרמנים במגורשים ללא הרף; לא היה קץ לדמיונם בהמצאת עינויים( התעמלות מלווה מכות, ריצות וכו'). מן הכלואים במחנה נשדדה שארית רכושם ואפילו בגדיהם נלקחו מהם. בתנאי הגיהינום ששררו במחנה מתו רבים, ואילו האחרים התפללו שיבוא קץ לייסוריהם. בסך הכל הגיעו לדז'יאלדובו, בשני הגירושים, בערך 7,000 יהודים מפלוצק. לאחר ששהו במחנה זה שבוע-שבועיים שולחו יהודי פלוצק למקומות אחרים, פרט לקבוצה אחת של גברים( כמה עשרות איש ולפי מקור אחר כמה מאות איש). אנשי הקבוצה הוחזקו במחנה תחת משמר כבד ומאחורי גדר תיל. הם הוצאו להורג בסביבת המחנה ונקברו בקברי אחים שאולצו לחפור לעצמם לפני כן. אנשי המשלוח הראשון של יהודי פלוצק הובלו ל"דיסטריקט ראדום" ושוכנו בכמה מחנות קטנים בחמיילניק בודזנטין, סויחדניוב, וייז'בניק, ביאלאצ'ב, סטאראחוביצה, צ'נסטוחובה ועוד. קבוצה אחת שולחה לפוטוק זלוטי. אבל רוב המגורשים מפלוצק שולחו מדז'יאלדובו לסביבות קיילצה. כבר ב- 25 בפברואר 194l הגיע לבוסקו משלוח ובו 990 איש מפלוצק, כולם ללא חפצים וללא אמצעי קיום. מן המשלוח הזה הופנו 400 איש לחמיילניק, 150 איש לווישליצה, 150 איש לשידלוב וכן לאולשניצה ולעיירות קטנות אחרות - 50 איש לכל עיירה. מן המשלוח השני שהגיע ב- 3 במארס 1941 לקיילצה הופנו 300 איש לסוחדניוב, 300 לדאלשיצה ו- 300 לבודזנטין. ב- 6 במארס הופנה משלוח של כמה מאות ממגורשי פלוצק לסקארז'יסקו וב- 12 של אותו חודש הועברו כ- 1,000 איש לקיילצה ומשם לסלופיה נובה. ב- 1 1 במארס הגיעו כ- 1,500 מגורשים מפלוצק לטומאשוב מאזוביצקי ומשם חולקו לפשיסוכה, ביאלאצ'ב, גיילנוב, ז'ארנוב ופאראדיז' (למקום האחרון שולחו כ- 750 איש). גורלם של יהודי פלוצק במקומות שאליהם גורשו היה כגורל היהודים המקומיים שם. בעת הגירושים ההמוניים של יהודי פולין למחנות ההשמדה בטרבלינקה נשלחו גם הם יחד עם היהודים המקומיים לדרכם האחרונה. כאמור, נמלטו לווארשה כ- 1,000 מיהודי פלוצק. גורלם היה כגורל שאר יהודי הגטו הגדול ביותר בפולין. רבים מבין יהודי פלוצק היו פעילים בתנועות ההתנגדות במקומות גירושם. להלן נזכיר את שמותיהם של אחדים מהם: שמחה גוטרמן נפל בעת ההתקוממות בגטו צ'נסטוחובה; רבקה גלאנץ, חברת קיבוץ ההכשרה בפלוצק, נפלה גם היא בעת ההתקוממות הזאת; רוז'קה קורצ'אק היתה מפעילי המחתרת היהודית ולאחר מכן פרטיזנית ביחידה "נקמה" ביערות רודניקי; טובה באאטוס היתה פעילה מטעם ה"שומר הצעיר" במחתרת ליד כמיילניק ושם נפלה באחד הקרבות. ייזכרו כאן גם כמה מגילויי ההתנגדות הפאסיבית של יהודי פלוצק. מסוף שנת 1940 ועד הגירוש התקיים בגטו פלוצק באורח בלתי ליגאלי ועד עזרה, שהיה מורכב מעסקני ציבור ותיקים ומחברי מועצת העיר לשעבר. הוועד הגיש עזרה בכסף ובמזון לנזקקים ביותר מבין דלת העם. גם בפלוצק התארגנו ועדי בתים, דוגמת הוועדים שפעלו בגטו וארשה. מספריית "הזמיר" הוצאו בחשאי כ- 500 ספרים ואלה עברו מיד ליד והעניקו מעט קורת רוח לקוראיהם. בעליית הגג של בית המדרש הוחבאו 12 ספרי תורה וכ- 200 ספרי קודש. חרף האיסור התקיימו בבתים פרטיים תפילות בציבור. לא פעם נתגלו המתפללים לנאצים ואלה היו מאלצים אותם לצעוד ברחובות העיר עטופים בטליתות ועטורי תפילין. היהודים הוכו וזקניהם ופיאותיהם נגזזו לעיני האספסוף הצוהל. אבל גם לאחר כל אירוע כזה לא פסקה התפילה בציבור. כמה מבין החרדים סיכנו את חייהם וקברו בבית העלמין ספרי תורה שחוללו בידי הנאצים. אחרי הגירוש הרסו הנאצים את בית העלמין היהודי בפלוצק. המצבות נעקרו ושימשו לריצוף המדרכות. את שטח בית העלמין הפכו לשדה מרעה לבהמות.

 

בעת מלחה"ע ה - I

פלוצק היא אחד היישובים העירוניים העתיקים ביותר במאזוביה ובפולין כולה. החפירות הארכיאולוגיות גילו במקום שרידי מרכז פולחני פאגאני של שבטי הסלאווים מן המאות שקדמו לקבלת הנצרות ולהתפשטותה בפולין משנת 966 ואילך. במאה ה- 11 היתה פלוצק מקום מושבו של הקאשטלאן( מושל האיזור מטעם מלך פולין המאוחדת); העיר היתה אז גם בירתו של איזור מאזוביה. בשנת 1075 היתה פלוצק למקום מושבו של בישוף. בשנים 1079- 102 1 שלט הנסיך ולאדיסלאב הרמאן ממקום מושבו בפלוצק על אזורי פולין. הוא אף נקבר בפלוצק ולידו נקבר גם מלך פולין בולסלאב עקום- הפה. משנת 1138 היתה פלוצק לבירתה של אחת הנסיכויות של ממלכת פולין המפולגת - מאזוביה. פיתוחה של פלוצק כמרכז פוליטי וכלכלי חל במאה ה- 12. בשנת 1237 ניתן לעיר תקנון שהסדיר את זכויותיהם של העירונים בה. העיר נכבשה בידי שבט הפומראנים בשנת 1243 ובידי הליטאים בשנים 1260 ו- 1286. הפולשים עשו בעיר, שהיתה בנויה ברובה מעץ, הרס רב. בשנת 1353 כבש את העיר מלך פולין ולאדיסלאב לוקייטק וגם הוא הרס רבים מבתיה. בשנים 1351 - 1370 עבר איזור מאזוביה לחסותו של מלך פולין קאזימיר הגדול והלה שיקם את העיר ובנה בה טירה; בשנת 1361 הוענקו לה מעמד של עיר וניתנו לעירוניים זכויות נרחבות. לאחר מותו של קאזימיר הגדול שוב היתה פלוצק בחסותם של נסיכי מאזוביה עד איחודו של האיזור עם פולין- הכתר בשנת 1495. במאה ה- 16 היתה פלוצק לעיר השנייה במעמדה בממלכה אחרי עיר הבירה - קראקוב. פיתוחה של העיר היה כרוך בסחר של ערי הממלכה עם דאנציג שנוהל בעיקר לאורך הנהר ויסלה ועל כן עבר דרך העיר פלוצק, השוכנת על גדות נהר זה. אז רבו בעיר הסוחרים ובעלי המלאכה (אורגים, מבשלי-בירה ושורפי יי"ש, צורפים ועוד), שהתאגדו בגילדות (צכים). לקראת סוף המאה ה- 16 החלה ירידתה של פלוצק, בייחוד משום שלא עמדה בתחרות עם וארשה, שהיתה לבירתה של ממלכת פולין במקום קראקוב. המשבר שעבר על פלוצק החריף עוד יותר בעת המלחמות עם השוודים, באמצע המאה ה- 17. לאחר ההרס שהביאה אתה מלחמה זו נותרו בעיר, בשנת 1661, רק 40 בתים שלמים. גם מלחמות השוודים שנערכו בתחילת המאה ה- 18 לא פסחו על פלוצק והותירו בה סימני הרס רבים. בחלוקה השנייה של ממלכת פולין, בשנת 1793, נכללה פלוצק בשטח הסיפוח הפרוסי. משנת 1807 היתה פלוצק לעיר מושב של הווייבודה (מושל המחוז) בנסיכות וארשה. משנת 1815 היתה פלוצק לעיר ווייבודית (משנת 1837 עיר פלך - גוברינה) של מלכות פולין. עם חידושו של שלטון פולין בשנת 1918 נקבעה העיר כבירת הנפה. בזמן הכיבוש הגרמני, בשנים 1939- 1945, סופחה פלוצק לתחום הרייך השלישי. הידיעה הקדומה ביותר על היישוב היהודי בפלוצק היא משנת 1237. בכתב הזכויות שקיבלה העיר באותה שנה מאת קונראד נסיך מאזוביה נזכרת "באר יהודית" בין הסימנים המשמשים לציון גבולות העיר. ניתן להניח אפוא, שבאותו זמן כבר היה בפלוצק יישוב יהודי שהיה מרוכז בשכונה אחת. בתעודות מן המאה ה- 15 מוזכרת שכונה זו כ"עיר" יהודית. היא נמצאה אז ליד חומת העיר בצד צפון והשתרעה לעבר כיכר-השוק. בשכונה היו שני רחובות שנקראו עד התקופה שבין שתי מלחמות העולם בשמות המזכירים את היהודים. האחד נשא את השם "יירוזולימסקה" (ירושלמי), בפי היהודים "די גילדענע גאס", והשני נקרא "סינאגוגאלנה"( רחוב בית הכנסת). התהוותו של יישוב יהודי בפלוצק, אחד הראשונים במאזוביה ובפולין כולה, יסודה, בעיקר, בתפקיד שמילאה פלוצק כבירתה של מאזוביה וכעיר החשובה ביותר במורד הנהר ויסלה בהיותה מרכז הסחר הבין-ארצי מן הדרום אל הים הבאלטי וממערב עד לנובוגרוד שבצפון רוסיה ועד קייב שבדרום. יהודים ממוראביה, ובעיקר מגרמניה, השתתפו בסחר זה ואחדים מהם השתקעו באיזור. במאה ה- 13 יש סימנים לקיומם של עוד כמה יישובי קבע של יהודים לאורך הנהר ויסלה או בקרבתה של פלוצק, כגון בגנייזנו, בפוזנאן, בקאליש ובדרום - בקראקוב. התפתחות זו נבלמה במאה ה- 14, בעת הסכסוכים שהיו למאזוביה עם המסדר הטבטוני-הצלבני שהשתלט על איזור מורד הוויסלה, על פרוסיה המזרחית ועל עיר הנמל דאנציג. אי הביטחון שהשתרר באיזור לא אפשר לקיים בו מסחר. אבל לפני היהודים עמד מכשול נוסף והוא הצו שהוציא ראש המסדר בשנת 1309, לפיו נאסר על היהודים להיכנס לתחומי שלטונו. המצב הזה השפיע לרעה גם על היישוב היהודי בפלוצק, שהלך והידלדל. יהודי פלוצק עברו בתקופה זו ממסחר לעסקי הלוואות מצומצמים. במשך 150 שנה בערך מוזכרים בתעודות רק כמה יהודים בפלוצק. רק בשלהי ימי הביניים, לאחר שנחתם בטורין, בשנת 1466, חוזה בין ממלכת פולין ובין המסדר הצלבני, חודשו דרכי המסחר בנהר הוויסלה אל דאנציג, ויהודי פלוצק חזרו לעיסוקם הקודם, המסחר. אולם בתקופה ההיא עדיין מדובר במשפחות בודדות. עוד בשנת 1483 שילמו רק שתי משפחות יהודיות מפלוצק מס לאוצר הנסיך. באותו זמן נזכר גם רופאו האישי של הנסיך, היהודי אליהו מפלוצק. בסוף המאה ה- 15 ובתחילת המאה ה- 16 נסתמנה הגירה גדולה יותר של יהודים מגרמניה לפולין ואז גם הלך וגדל מספרם של היהודים בפלוצק. בתחילת המאה ה- 17 מנתה הקהילה היהודית 400 נפשות, שהתגוררו בעיקר בשני רחובות - ז'ידובסקה (היהודית) ושבסקה של( הסנדלרים). העירוניים לא ראו בעין יפה את התיישבותם של היהודים בפלוצק ובעיקר את עיסוקם במסחר ובמלאכות ולכן פנו בעצומות אל המלך ודרשו להגביל את המסחר ואת המלאכה היהודיים. בייחוד דרשו להגביל את עיסוקם במקצועות האריגה, הפרוונות והאפייה. ואמנם המלך זיגמונט הראשון נענה לבקשות העירוניים ובשנים 1521 ו- 1523 הוציא צווים שאסרו על יהודי פלוצק לעסוק במסחר קמעוני והתירו להם לסחור בסיטונות בימי השוק אך ורק בתחומי כיכר-השוק. אולם גם יהודי פלוצק לא ישבו בחיבוק ידים ובשנת 1555 השיגו מן המלך זיגמונט אוגוסט את ביטול כל ההגבלות הללו בתנאי שיתחייבו להשתתף בהוצאות העירייה. כעבור 10 שנים כערך גדל מספר היהודים בפלוצק, ובשנת 1565 כבר שילמו כאן 120 יהודים את מס הגולגולת. העירוניים חזרו וטענו שהיהודים אינם ממלאים את חובותיהם כהלכה כלפי העירייה ולזמן מה עלה בידיהם להקשות על יהודי פלוצק לרכוש קרקע לבית עלמין ומגרשים לבניית בתים ברחוב היהודים. בשנים 1576 ו- 1580 אישר המלך סטיפאן באטורי מחדש את זכויות היהודים בפלוצק( הותר להם לרכוש מגרשים ולסחור ללא הגבלה כמעט) ובשנת 1658 אישר אותם גם המלך יאן קאזימיר. בתקופה ההיא התבסס היישוב היהודי בפלוצק. בשנת 1522 מוזכר בתעודות בית הכנסת. בסוף המאה ה- 15 מזכיר הארכיבישוף של פלוצק את רב הקהילה היהודית בפלוצק בשם ר' יצחק (הוא קנה בית מן הרוקח של פלוצק, פיוטר). בשנת 1616 היו בבעלותם של יהודי פלוצק 25 בתים. באותו זמן בערך מוזכרים ברשימות המכס כ- 30 יהודים בין הסוחרים המקומיים. עסקיהם כללו בין השאר יבוא של מוצרי טקסטיל, כלי מתכת, בשמים ותבלינים וייצוא תבואות, בקר, עצים, עורות ועוד. יהודי פלוצק הגיעו במרכולתם ובעסקיהם עד ברסלאו, לייפציג ואף נירנברג במערב, ובמזרח - עד ואלאכיה. אולם הקשר המסחרי ההדוק ביותר היה עם דאנציג. לעומת זאת הגיעו לפלוצק סוחרים יהודיים מלובלין, מאופאטוב ומקראקוב. גם המלאכה תפסה מקום נכבד בין פרנסותיהם של יהודי פלוצק. היו ביניהם אורגים, זגגים, אופים, קצבים, סנדלרים, פרוונים, חייטים ואף נפח עושה חרבות. אחדים מבין יהודי פלוצק חכרו את המסים הממלכתיים והעירוניים( מס גולגולת, מכס, מס הירידים). ברשימת מסים משנת 1621 מוזכרים שני יהודים ששילמו מסים על שדות עירוניים. ממקור אחר של אותה תקופה ידוע, שבבעלותם של יהודי פלוצק היו עדרי צאן ובקר. במשך המאה ה- 16 מוזכרים בפלוצק 6 רופאים יהודיים. על מעמדם בקרב הקהילה היהודית בפלוצק תעיד העובדה, שכמה מהם שימשו פרנסים של הקהילה. אחד מהם, יוסף, כיהן כפרנס בשנת 1561. איש זה התנצר לאחר מכן ובעת שנטבל קיבל את השם זיגמונט. חרף סימני השגשוג שגילה היישוב היהודי בפלוצק לא חסרו לו גם קשיים בכל התחומים. עיסוקם של היהודים במסחר ובמלאכה היה תמיד לצנינים בעיני מתחריהם העירוניים ואלה לא חדלו מן המאמצים להצר את צעדיהם. בשנת 1617 נאלצו יהודי פלוצק לחתום על הסכם עם העירייה שבעקבותיו הוטלה עליהם שורה של הגבלות. בין היתר הוגבלו הייצור והשיווק של משקאות חריפים ובירה, המסחר בדגים, במליחים, בשמן, בממתקים ובברזל. המסחר בדגנים נאסר על היהודים כליל, חוץ מאשר לצריכה עצמית. על הפרוונים ועל הסנדלרים נאסר למכור פרוות כבשים ומגפיים. לקנות הותר להם בשוק בלבד ורק אצל בעלי מלאכה מקומיים. ההסכם כלל גם איסור על המסחר בשוק בחגי הנוצרים (פרט למכירת בשר בשעות מוגבלות בתוך השכונה היהודית). תמורת ההגבלות הללו הותר ליהודים לסחור בימי היריד ולשכור חנויות ומחסנים בכיכר השוק. גם בתחום המלאכה ניסו האומנים הנוצריים לדחוק את רגליהם של בעלי מלאכה יהודיים, אולם כנראה שהיהודים השכילו לעקוף את ההגבלות, לעתים אף נעזרו בעירוניים (הן הסוחרים והן בעלי המלאכה) שראו ברכה בשיתוף פעולה עם היהודים. לא פעם היתה העלמת העין מאי קיום ההסכם כרוכה במתן שוחד. ההסכם קבע גם, שעל כל יהודי הבא להשתקע בפלוצק להכניס כסף לקופת העירייה - האמידים היו צריכים לשלם זהוב אחד ואלה המוגדרים עניים - 15 גרושים. בנוסף לכך שילמו היהודים למבצר חצי אבן פלפל וליטרה של ציפורנים (תבלין). בעד חכירת השוק המקומי שילמו יהודי פלוצק סכום של 40 זהובים לשנה. מצב הביטחון של יהודי פלוצק לא היה שונה בהרבה מזה של שאר קהילות ישראל בנסיכות מאזוביה. מצב דומה שרר בקהילות ישראל בפולין-גדול גם לאחר שנת 1495, כאשר סופחה מאזוביה לפולין-הכתר. כנתינים של הנסיך (עבדי האוצר) נהנו היהודים מהגנה שלו ושל פקידיו ולאחר מכן מהגנת המושל מטעם המלך במקום - הסטארוסטה. אולם, כבשאר קהילות ישראל באותה תקופה, היו גם בפלוצק מהומות אנטי יהודיות ולעתים אף פרעות ממש של האספסוף העירוני. בשנת 1494 הועמד לדין בפלוצק סגן ראש העיר לומז'ה על שלא הגיב נמרצות ולא יצא נגד התלמידים (הז'אקים) שהתנפלו על יהודים ושדדו את רכושם (ופגעו בדרך זו גם במקור הכנסותיו של הנסיך). בשנת 1534 פרצו מהומות שפגעו ביהודי פלוצק. יהודי המקום זועזעו מהוצאתם להורג בפלוצק של שני יהודים מסוחאצ'ב, שהואשמו בשנת 1556 בחילול פסל הצלוב. השניים נתלו מחוץ לחומת העיר פלוצק וגוויותיהם לא נמסרו לקבורה עד ינואר 1557. גם בפלוצק התנפל ההמון המוסת על היהודים באותה שנה. פרעות ביהודים נשנו גם בשנים 1570, 1579 ו- 1590. אך מלבד המקרים של פרעות המוניות מזכירים המקורות גם עשרות מקרים של התנגשויות בין יהודים לנוצרים. ב- 20 מן המקרים מתוארים היהודים כמי שתקפו את הנוצרים ואם להאמין להם ניתן לשער מכאן לפחות, שיהודי פלוצק במאה ה- 16 לא היו מוכנים לקבל את ההתנפלויות עליהם מתוך השלמה וכניעה, אלא ידעו גם לעמוד על נפשם. מאידך גיסא מעידות התעודות מאותו הזמן על יחסי שכנות טובה בין יהודים לנוצרים. היו מקרים שהיהודים הסבו בבתי המרזח לשולחן אחד עם שכניהם הנוצריים ולגמו כוס משקה יחד. נוצרים ויהודים השתתפו יחד במסיבות משפחתיות ועוד. נגד תופעה זו יצאו ראשי הכנסייה; הם דרשו להפריד הפרדה מוחלטת בין נוצרים ליהודים בדרך של סגירת היהודים בגטו. היו גם מקרים שבית הדין הכנסייתי העמיד לדין נוצרים שנחשדו בנטייה ליהדות (קיום מצוות מילה ושבת). האשמות אלה, שהופנו כלפי כמה וכמה נוצרים, הן עירוניים וכן אצילים מן הסביבה, באות להעיד לאו דווקא על תנועת החגיירות, אלא קרוב לוודאי על הופעתה של כת נוצרית שכפרה בעיקרי הכנסייה וגילתה נטייה לאמץ לעצמה כמה עקרונות של המתייהדים. מבחינת הארגון הפנימי של הקהילה היהודית בפלוצק יש להבדיל בין תקופת נסיכות מאזוביה( עד שנת 1495) ובין זו שלאחר סיפוח האיזור לפולין-הכתר. בתקופת שלטון הנסיכים היו סמכויותיה של הקהילה היהודית מוגבלות לעומת אלה שהונהגו כקהילות ישראל בפולין-הכתר. הנסיך היה השופט גם בסכסוכים שבין יהודים ליהודים, הגם שהמשפט נחרץ לפי דיני ישראל. כנראה שהפוסק הנסיך( או נציגו) נעזר ביועץ שהיה מומחה לדין היהודי. על היהודים נאסר לערער על פסקי דין אלה בפני בתי דין של רבנים מחוץ למדינה והעובר על כך נקנס בתשלום של 20 זהובים. כנראה שעם סיפוח האיזור לפולין-הכתר הושווה מעמדה של קהילת פלוצק למעמדן של קהילות ישראל בממלכת פולין כולה. משנת 1519 השתייכה קהילת פלוצק למדינת פולין-גדול יחד עם כמה קהילות נוספות של מאזוביה וקויאבי, כגון פלונסק, סוחאצ'ב, אינוורוצלאב ועוד. מקום מושבו של ועד המדינה היה באינוורוצלאב, אולם לנציגי קהילת פלוצק ניתן מקום נכבד בוועד המדינה וזה האחרון היה אחד הדוברים הראשיים בדיונים שעסקו בחלוקת מס הגולגולת בין הקהילות ובשאר העניינים שעמדו על סדר היום. הנציג הראשון של קהילת פלוצק בוועד המדינה היה אברהם דה פלוצ'קי( כלומר אברהם איש פלוצק), פרנס הקהילה במחצית הראשונה של המאה ה- 16. על חשיבותה של קהילת פלוצק בעת ההיא תעיד העובדה, שהמשלחת של קהילות פולין-גדול שפנתה אל המלך סטפאן באטורי בשנת 1582 ואף קיבלה ממנו אישור-זכויות נדיב למדי ליהודים, היתה מורכבת מנציגי קהילת פלוצק. התפתחותה ואף שגשוגה של קהילת פלוצק נקטעו לזמן רב בעת מלחמות השוודים, באמצע המאה ה- 17. העיר נהרסה כמעט כליל. רחובות היהודים הועלו באש ומה שניצל מן הדליקה נשדד בידי החיילים המתפרעים. בשנת 1656 פרעו ביהודי המקום חיילי ההטמאן הפולני סטפאן צ'ארנייצקי ורבים מהם נהרגו. רק מעטים הצליחו להימלט מפלוצק ולהציל את נפשם. לאחר שוך סערת.הקרבות ניגשו יהודי פלוצק לשיקום הריסות הקהילה. המלך יאן קאזימיר נענה לבקשותיהם והוציא בשנת 1657 צו לפיו הותר להם לבנות בתים חדשים במקום אלה שנשרפו. כמו-כן ניתנה להם הרשות לסחור ולהחזיק חנויות ואיטליזים בכל העיר ללא הגבלה. זכויות אלה אושרו לאחר מכן בידי מלכי פולין עד האחרון שבהם, סטאניסלב אוגוסט פוניאטובסקי. אולם עוד לפני שעלה בידי היהודים להשתקם פקדו אותם אסונות טבע: בשנת 1688 פרצה דליקה גדולה, שכילתה כמעט את כל הרובע היהודי. אחריה פרצה מגפה שהפילה חללים רבים. בשביל מלאכת השיקום נזקקו יהודי פלוצק לאשראי גדול. קהילת פלוצק לוותה כספים רבים מבני האצולה ואצל אנשי הכמורה. ההלוואות ניתנו בתנאי נשך ולא היה סיפק בידי הקהילה להחזיר לא רק את הקרן אלא גם את הריבית דריבית. באמצע המאה ה- 18 היו בפלוצק כ- 140 משפחות יהודיות. החוב שלהן אצל הישועים של פלוצק בלבד הגיע לסך של 50.000 זהובים. במאה ה- 18 הורע מצבם של יהודי פלוצק, בעיקר בשל התחזקותה של הריאקציה הקתולית בפולין בכלל ובבישופות פלוצק בפרט. בין השאר החליט הסינוד המחוזי של הכנסייה בשנת 1733 להטיל עונשים חמורים על האצילים המחכירים פונדקים ליהודים. באיגרת הרועים של הבישוף לנברן בשנת 1752 קיטרג הלה על ה"מעילות" של יהודי פלוצק. בשנת 1775 הזמין אליו עוזרו של הבישוף את פרנסי הקהילה ונזף בהם על כך שבנו בתי-תפילה חדשים בלי לקבל את רשות הבישופות. היהודים נצטוו לחסום את מוצא הרובע שלהם בעת התהלוכות הכנסייתיות ל"מען לא יחללו בעיניהם את קודשי הנוצרים". בעקבות הכמורה הלכו גם בני האצולה מן השכבות המרוששות שהעבירו בכינוס האצולה האזורי (הסיימיק) בשנת 1788 את ההחלטה, שלפיה יש לבטל את כל ההחכרות וההשכרות של הפונדקים ליהודים. גם על יהודי פלוצק, כמו על שאר קהילות מאזוביה, איימה בשנות ה- 70 וה- 80 של המאה ה- 18 סכנת הגירוש. אמנם הגזרה לא יצאה אל הפועל, אבל היה בה די כדי לערער את שלוותם של יהודי האיזור. גם על קהילת פלוצק לא פסחה עלילת הדם. בשנת 1754 נפטר בכפר סמוך לפלוצק ילד מיד לאחר היוולדו. מיד נפוצה שמועה שהילד נרצח בידי היהודים לצורכי פולחן. מושל המחוז (הסטארוסטה) טומאש דמבובסקי, שהיה בעצמו בין מפיצי העלילה, ציווה לאסור את הפונדקאי של הכפר, יהודי בשם דוד. לאחר עינויים קשים ואכזריים הוציא היהודי את נשמתו בבית הכלא. המהומה לא שככה ויהודי פלוצק שילמו למושל דמבובסקי דמי לא יחרץ בסך 2,400 זהובים והתחייבו להוסיף לו במשך שלוש שנים עוד סכום דומה (800 זהובים בכל שנה). לאחר שפרעו בני קהילת פלוצק את החוב, רצה המושל להפוך את השוחד שקיבל לתשלום קבוע ודרש שישלמו לו סכום של 800 זהובים גם בשנים הבאות. פרנסי הקהילה סירבו ועל כן השליך אותם המושל לכלא ואף ציווה להלקותם. הפרנסים עמדו בניסיון והתעקשו בסירובם ביודעם שהקהילה לא תוכל לעמוד בנטל הכספי. בעת הקונפדראציה של באר (התאגדות בני האצולה לשם התנגדות להשתלטות הרוסים על ממלכת פולין), בעקבות הקרבות שהיו בקרבת פלוצק בשנת 1768, פרצה בעיר דליקה שממנה סבלה גם האוכלוסייה היהודית. בעת מאורעות הקונפדראציה הסתתר אצל היהודים אציל אחד מן הקושרים מפני רודפיו הרוסיים. היהודים הסתירוהו במקווה הטהרה, ב"הקדש" ואחר כך עזרו לו להימלט על נפשו בתחפושת של בעל-עגלה. בעת האנרכיה שהשתררה בפולין בשני העשורים האחרונים של המאה ה- 18 פגעה שרירות הלב של המינהל גם ביהודי פלוצק. בסוף שנות ה- 80 נבחר בפלוצק בהסכמת מושל המחוז רב בשם יואכים. בשנת 1792 דרש מושל המחוז החדש מפרנסי הקהילה 800 זהובים. הפרנסים הציגו בפני המושל את כתב-הזכויות שהעניק להם המלך סטפאן באטורי, לפיו עליהם לשלם לקופת המושל 60 זהובים לשנה בלבד. אבל המושל לא השתכנע וציווה לכלוא ואף להלקות את הפרנסים ואת הרב. כעבור זמן מה שוחררו הכלואים, אולם מיד לאחר מכן נשלחה לרובע היהודי פלוגת "הוצאה לפועל" שגבתה את הסכום הנדרש בכוח. שנה לאחר מכן החלה תקופה חדשה בחיי הקהילה היהודית בפלוצק; בחלוקת פולין השנייה בשנת 1793 סופחה העיר לתחום פרוסיה. אין לנו ידיעות מפורטות על החיים הפנימיים של קהילת פלוצק במאות ה- 17 וה- 18. ידועים רק כמה שמות של רבנים שכיהנו בעת ההיא בפלוצק. במחצית השנייה של המאה ה- 17 ישב על כס הרבנות בפלוצק ר' צבי הירש מונק, בנו של פייטל מונק, שהיה רב בווינה. בשנת 1684 כיהן כרב בפלוצק ר' מנחם ז"ק בן הקדוש ישראל. מבין יתר רבני פלוצק במאה ה- 18 ראויים להיזכר ר' שמואל בן ישראל ור' חיים גינזבורג. האחרון היה רב בפלוצק ואף בכל פלך מאזוביה בשנת 1777. את מקומו מילא (לפני 1783) ר' יששכר בר בן יהודה לייב, שנתמנה אחר כך לרב בסלוצק. בן פלוצק היה גם זליג מרגולית בן יצחק אייזיק (אביעזרי), מחבר הספרים "כסף נבחר", "חידושי ש"ס" ו"חיבורי ליקוטים". בחיבורו האחרון נתן ז' מרגולית תיאור שלילי של המצב הכללי ששרר בזמנו בפולין וגם של המצב הפנימי בקהילות ישראל. בשנות ה- 70 עד שנות ה- 90 של המאה ה- 17 ישב ז' מרגולית בקאליש ושימש שם דרשן. מאוחר יותר מילא תפקיד דומה בפראג והחל משנת 1703 כיהן כרב ב"קלויז" בהלברשטאט שבגרמניה. בתקופת הסיפוח הפרוסי (1793- 1807) גדל מספר היהודים בפלוצק יותר מכפליים (בשנת 1803 נפקדו בעיר 1,783 יהודים), לעומת מספרם עד שנת 1793. ריבוי היהודים בא בעיקר על חשבון יהודי הכפרים שבסביבה, אולם יש סימנים לכך שהיתה גם בתקופה ההיא הגירה של יהודים מפרוסיה המזרחית אל פלוצק (בין המתיישבים החדשים נמצאים אנשים רבים שהם בעלי שמות משפחה אופייניים ליהודי פרוסיה). השלטונות הפרוסיים ביטלו חלק מן ההגבלות שחלו על מגורי יהודים והם לא היו חייבים עוד להתגורר אך ורק ברובע היהודי הקדום (רחוב היהודים ורחוב הסנדלרים). מאידך גיסא ניסו השלטונות "להפוך" את היהודים ל"מועילים" יותר ולשם כך ביקשו להעבירם בכוח מן העיסוקים המסורתיים שלהם, כגון ייצור ושיווק משקאות חריפים, פונדקאות או רוכלות. ניסיונות אלה, וכן הכבדת נטל המיסוי על היהודים, הביאו רבים מבני הקהילה למצב של התרוששות. אמנם הכרוניקאים של אותו זמן רשמו שחל גידול במספרם של עובדי הבניין היהודיים, שהועסקו כנראה אצל יזמים יהודיים (באותו זמן הקים היזם היהודי שהיגר מפרוסיה, משה וסרצוג, גוש בניינים שלם שעמד על תלו כמעט עד ימינו), אבל מרביתם של בעלי המלאכה היהודיים המשיכו לעסוק במלאכותיהם המסורתיות למרות הלחץ והאיומים שהפעילו השלטונות. מן התקופה ההיא נשמר הפנקס של חברת החייטים בפלוצק (התאריך המוקדם ביותר הרשום בו הוא שנת 1798, אבל כנראה שפנקס זה הוא המשכו של פנקס שקדם לו מן העשורים האחרונים של המאה ה- 17). מן הרישומים שבפנקס ניתן ללמוד על עצמאותה של החברה כלפי ועד הקהילה וכן על תלותה ב"צך" הנוצרי החייטים והפרוונים היהודים נתחייבו לשלם דמי חברות בצך בלי שהובטחה להם תמורה כלשהי). בחברה היו מרוכזים עשרות בעלי מלאכה יהודיים. הנהלתה היתה מורכבת מ- 11 איש (3 גבאים, 3 נאמנים ו- 5 רואי חשבונות). בתקופה ההיא חדרו לקהילת פלוצק יחד עם המהגרים מפרוסיה הניצנים הראשונים של ההשכלה נוסח משה מנדלסון. בעיקר יש למצוא אותם בין בעלי ההון שעמדו בקשרים עם אנשי עסקים גרמניים וסיגלו להם את הליטוש החיצוני (הלבוש האירופי, ידיעת השפה הגרמנית) על מנת להקל על עצמם את המגעים עם העולם הלא-יהודי. יש להזכיר כאן, שהיהודים נתחייבו לנהל את תעודות הקהילה בגרמנית. אופיינית לתקופה זו היתה דמותו של יצחק אייזיק בן שמואל הכהן( איציקל פלוצקר), סוחר עשיר שעמד בקשרים עם דאנציג ועם פראנקפורט. הוא ייצג את קהילת פלוצק בכינוס ראשי-הקהל מן המחוזות החדשים של פרוסיה, שהתקיים בקלצ'בו בשנת 1797. מטרת הכינוס היתה לקבוע עמדה כלפי החוק החדש (יודנרגלמנט) בנוגע ליהודים המתגוררים בשטחי פרוסיה שהשתייכו בעבר לפולין. איציקל פלוצקר כבר היה בקיא בהליכות העולם ובמסגרת עסקיו נפגש לא פעם עם בני שיחו בהצגות תיאטרון, דבר נדיר אצל יהודי מפלוצק בעת ההיא. יהודי אחר מפלוצק, דניאל לנדא, ספק גדול לצבא, היה החבר היהודי היחיד בלשכת המסחר בפלך פלוצק. בתקופת נסיכות וארשה ייצג לנדא את קהילות הפלך בכינוס של כל קהילות הנסיכות. בתקופת השלטון הפרוסי ישב על כס הרבנות בפלוצק ר' יהודה לייכ מרגולית, שנחשב אחד מחלוצי ההשכלה. הוא כיהן לפני כן בקהילות גאליציה (הוא עצמו היה יליד זבורוב שבגאליציה) - סוכסטב, קופיצ'ינצה ומשם עבר לבודזאנוב ולשצ'בז'שין (מחוז לובלין). משם הגיע לפלוצק. מפלוצק עבר לכהן באינוורוצלאב ומשם לפראנקפורט ע"נ אודר. מלבד שאלות ותשובות וחידושי הלכות פרסם הרב מרגולית כמה חיבורים במדעי הטבע, פילוסופיה ואתיקה. חיבורו "אור עולם" זכה לפופולריות רבה. בחיבורו "בית המידות", המוקדש לנושאים מוסריים-חברתיים, מתח הרב מרגולית ביקורת קשה על מנהיגי קהילות ישראל דאז, על מנהיגיהם הרוחניים (הרבנים) ועל השחיתות שהשתררה בחיי החברה היהודית אז. ר' יהודה לייב מרגולית היה אמנם ראציונליסט לפי רוח הזמן, אולם לא ראה כל סתירה בין המדע לאמונה. לדעתו, המדע בא לחזק את האמונה, שאליה יש להתייחס ללא כל פשרה וויתורים. עם הקמת נסיכות וארשה בשנת 1807 נכלל פלך פלוצק בתחומה. מצבם של יהודי פלוצק הורע אפילו לעומת התקופה הקודמת. במיוחד הכביד על יהודי פלוצק נטל המסים החדשים שהונהגו בדוכסות, כגון מס הבשר הכשר ומס הטירונות (שהונהג בשנת 1812 במקום שירות צבאי של היהודים). יהודי פלוצק נאלצו לשלם רבבות זהובים (6 גרושים עבור כל פונט בשר) אפילו אם רצו להסתפק באכילת בשר כשר בשבתות ובמועדי ישראל בלבד. לפי התקנה הממלכתית מאוקטובר 1812 נאסר על יהודי הנסיכות לעסוק בייצור משקאות חריפים ובשיווקם. אמנם לאחר השתדלויות במשרדי הפנים והאוצר עלה בידי נציגי היהודים לדחות את ביצוע התקנה עד שנת 1815, אולם הפרפקט (המושל) של פלוצק הזדרז וניגש לביצוע התקנה מיד. רק לאחר השתדלויות נוספות של נציגי היהודים במשרד הפנים (בין הנציגים היה גם חבר קהילת פלוצק ושמו יוסף פרנקל) נדחה ביצוע הגזרה. בשנת 1810 פקדה את קהילת פלוצק דליקה גדולה, שכילתה 90 בתים, רובם במרכז הרובע היהודי, ברחוב בית הכנסת. אך עוד לפני שעלה בידי הנפגעים לשקם את ההריסות, בזמן שעדיין גרו, באורח זמני, בחלקים אחרים של העיר, כבר הוגשה לשליט דוכסות וארשה, המלך הסאכסוני פרידריך אוגוסט, הצעה להקים רוויר (היינו רובע מיוחד, גטו) עבור יהודי פלוצק. ההצעה נומקה בכך שאם לא יוקם הרוויר לא יזדרזו היהודים לשקם את בתיהם השרופים. בהצעה הוזכרה גם התחרות הבלתי הוגנת של היהודים במסחר ובמלאכה. נימוק נוסף היה, שהצטופפות היהודים בכל חלקי העיר תגרום שרפות ותביא להתפשטות מגפות ולזיהום העיר כולה, "כי הרי ידועה נטייתם הטבעית ללכלוך". אלא שפרידריך אוגוסט לא קיבל את ההצעה; נימוקו היה, שאין לפגוע ביהודי פלוצק שלא מזמן פקד אותם אסון טבע. משרד הפנים לא ויתר והגיש הצעה נוספת וזו אושרה בנובמבר 1811. מאז נקבע בפלוצק רוויר יהודי, שבו הותר ליהודים לגור ב- 8 רחובות של העיר בלבד. רובע יהודי זה התקיים בפלוצק עד שנת 1862. בתקופת דוכסות וארשה וזמן מה לאחר מכן כיהן כרב בפלוצק ר' אריה לייב ב"ר משה צונץ (או צליץ), המכונה ר' לייבוש חריף. מפלוצק עבר ר' אריה לייב לפרגה (פרבר של וארשה) ולאחר מכן התיישב בווארשה ונפטר שם בשנת 1833. ר' אריה לייב נחשב לגאון הדור ומפרי עטו פורסמו 17 חיבורים. אחד מתלמידיו היה ר' אברהם לאנדא, הידוע כרבי מצ'ייחאנוב. ר' אברהם עמד בראש ישיבה בפלוצק בזמן שר' אריה לייב כיהן כאב"ד. תלמיד אחר של ר' אריה לייב היה הרב הכולל האחרון של וארשה, ר' יעקב גזונדהייט. את מקומו של ר' אריה לייב בפלוצק מילא ר' עוזיאל יהודה ב"ר ירוחם פישל. ר' עוזיאל נפטר בפלוצק בשנת 1825.

 

בעת מלחה"ע ה - I

היישוב היהודי בפלוצק בשנים 1815- 1918 יש לחלק את התקופה הזאת בחיי היישוב היהודי בפלוצק לשניים: משנת 1815 (שבה נקבע שהעיר תהיה מקום המושב של מוסדות הפלך, תחילה ווייבודזטבו ומשנת 1837 גוברניה) עד דיכוי המרד הפולני של 1863; ומשנת 1864 עד חידושה של פולין העצמאית בשנת 1918. במחצית הראשונה של המאה ה- 19 (עד 1862) התקיים כאמור בפלוצק הרוויר (הרובע) היהודי והיו הגבלות על השתקעותם של היהודים בעיר; הם לא יכלו לבחור לעצמם היכן יגורו. ולמרות זאת היה לעיר הפלך כוח משיכה רב והיהודים השתדלו ומצאו דרכים, ליגאליות ובלתי ליגאליות, כדי להשתקע בה ולמצוא בה ולו גם מעט פרנסה. נהרו אליה יהודים מכפרי הסביבה, מן העיירות הקטנות, כגון נאשאלסק, מאקוב, וישוגרוד ועוד, ומתחילת המאה, כאמור, גם מפרוסיה. עד שנת 1860 גדל מספר היהודים בפלוצק פי שבעה לעומת מספרם בשנת 1808. הגידול במספר היהודים לא היה פועל יוצא של צמיחה כלכלית (בייצור, במסחר ובמלאכה). דרכי המסחר לפרוסיה לא עברו דרך העיר וזו היתה מרוחקת מקווי מסילת הברזל שהונחו במלכות פולין באמצע המאה ה- 19. העיר הוצפה סחורות יבוא זולות מפרוסיה (על-פי רוב מוברחות) וכן בסחורות שהובאו מווארשה ולכן לא היה מקום לפיתוח ענפי תעשייה במקום. רק ענף המלונאות וענפי שירות אחרים (מסעדות, בתי מרזח וכיוצא באלה) זכו להתפתחות ניכרת. אלה שירתו בעיקר את פקידי הרשות ואת האצילים בעלי האחוזות, שבאו העירה כדי לסדר את ענייניהם במשרדי השלטון, בבתי המשפט או בבתי-הספר שבהם למדו ילדיהם. ענפי השירות וההארחה יכלו לספק פרנסה רק למעטים מבין יהודי פלוצק; השאר היו נתונים במצוקה, ולפעמים אף סבלו חרפת רעב. המצוקה אילצה אותם לחפש לעצמם פרנסה בעבודת אדמה ובכל מיני עבודות גופניות, כגון סלילת כבישים וכדומה. בשנת 1823 הקים העשיר זלמן פוזנר (מוצאו היה מפוזנאן) באחוזת קוחארי הסמוכה( לפלוצק) בית חרושת לאריגים ובו עבדו פועלים יהודים רבים. בשנת 1840 הציע אותו ז' פוזנר לשלטונות להקים התיישבות יהודית חקלאית בקוחארי וכעבור 3 שנים - בשני מקומות נוספים: בקודלובוביצה ובאיצקוביצה. הצעתו התקבלה בחיוב וכבר בשנת 1841 התיישבו בקוחארי 15 המשפחות היהודיות הראשונות. המתיישבים קיבלו קרקע בתנאי חכירה נצחית וכלי עבודה. הם קיבלו גם פטור ממס הבשר הכשר ומשנת 1845 היו פטורים גם מחובת השירות בצבא. בסך הכל התיישבו בשלושת המקומות בין השנים 1844 עד 1850 כ- 170 משפחות יהודיות. בדו"ח למושל משנת 1850 נמסר, ש"המתיישבים עוסקים ברצינות בעבודת האדמה". הד מבצע ההתיישבות נשמע בסביבה כולה והשפעתם של המתיישבים בקהילת פלוצק היתה ניכרת למדי. אבל במחצית השנייה של המאה ה- 19 נטשו רוב המתיישבים את מושבותיהם. משבר קשה עבר על יהודי פלוצק בזמן המרד הפולני של 1830- 1831. אמנם מצד אחד התגייסו כמה צעירים יהודיים לשירות ה"גווארדיה הלאומית" (יחידות צבא עזר של המורדים) ולאחר דיכוי המרד הוטלו על כמה מהם עונשי מאסר והגליה לסיביר. אבל דבר זה לא מנע ממנהיגי המורדים להאשים כמה מיהודי פלוצק בריגול כביכול לטובת הרוסים ואף להוציא יהודים להורג. בין המוצאים להורג בידי המורדים היו גם שניים מתושבי קהילת פלוצק. בשנת 1831 פשטה בפלוצק מגפת חולירע והפילה קורבנות גם בקרב היהודים. בשנת 1840 הונהגה במלכות פולין חובת שירות בצבא. כשאר היהודים סבלו גם יהודי פלוצק מן הגזרה הזאת, אלא שסבלם היה רב עוד יותר. לא זו בלבד שבני הקהילה התגייסו למשך 15 שנה ונאלצו לוותר על דרך חייהם המסורתית(אכילת מזון לא כשר, מניעת תפילה וכו'), אלא שהעיר פלוצק, שהיתה מרכז המחוז, היתה גם למקום ריכוז של הטירונים היהודיים מן הסביבה כולה ומראות הפרידה של הטירונים מבני משפחותיהם העיבו על חייהם של יהודי המקום והישרו מדי פעם מתיחות ועצבות ברובע היהודי. גם גזרת הלבוש משנת 1846 לא פסחה על יהודי פלוצק. בעיקר סבלו ממנה החסידים, שלא רצו לוותר על לבושם היהודי המסורתי (קאפוטה ארוכה, מגבעות ושטריימלך) ולהחליפו בלבוש של עירוני רוסי, כנדרש בצו הממלכתי. עד 1850 הותר ליהודים לשמור על לבושם המסורתי תמורת תשלום בסך 3 עד 50 רובל( בהתאם למצבו הכלכלי של המבקש). לא מעטים מן החסידים העניים בפלוצק הוציאו את פרוטותיהם האחרונות כדי שיוכלו להתלבש כמסורת אבותיהם. בתקופה ההיא נתהווה בקהילה פילוג חריף בין שני מחנות - בין החסידים ובין אלה המכונים "קולקוטניקים"( מקור הכינוי אינו ידוע), כלומר יהודים מסורתיים, כנראה מתנגדים, שנטו להתלבש בסגנון אירופי (דהיינו ללבוש מעיל קצר יותר ותפור בקפידה ולהקפיד על ניקיון הכותונת והמגפיים). ההבדל לא הצטמצם ללבוש, אלא התבטא גם בשיטת הלימוד ובתוכנו. בראש מחנה ה"קולקוטניקים" עמדו ז' פוזנר ומקורביו. חוג של לומדים, שהתרכז בבית המדרש בקוחארי, היה ידוע בשם "קהל קטן". מתוכו יצאו תלמידי חכמים בעלי נטייה ללימודים שלא בשיטת הפלפול וללימודים חילוניים. הם דגלו במחקר והיו בעלי נטייה להשכלה שמרנית וגילו התנגדות חריפה לחסידות. מחוגים אלה יצאו בין השאר ר' אברהם גולדשמידט, המטיף בבית הכנסת של ה"נאורים" בווארשה, חיים רייגרודר שנודע כמשכיל ולוחם בחסידות, הרב משיירפץ ר' מרדכי הכהן גרינבוים, סבו של יצחק גרינבוים ועוד אחרים. החסידים שבקהילת פלוצק התייחסו באיבה ל"קולוקוטניקים" וראו בהם אפיקורסים של ממש. זלמן פוזנר נחשב בעיניהם לראש הכת של שבתי צבי. בין רבני המקום בתקופה זו נזכיר את שמו של ר' אליעזר כהן( שישב בפלוצק בין השנים 1856- 1862 ), בעל חידושי הרד"ק. בבית מדרשו למד בנעוריו נחום סוקולוב. בשולי "מלחמת התרבות" שהתנהלה בין החסידים ובין ה"קולקוטניקים" נמצאה בפלוצק קבוצה קטנה של משכילים נוסח תלמידי משה מנדלסון. הללו הרחיקו לכת ואף דרשו מן השלטונות שלא יאשרו הקמת בתי תפילה של החסידים. ואכן, הקמתם היתה אסורה עד שנת 1823. נציגי פלוצק ב"ועד היהודים" שהוקם בפקודת הממשלה בשנת 1823 כוועד מייעץ בעניין הרפורמה בחיי היהודים במלכות פולין היו המשכילים דניאל לנדאו ויוסף פרנקל. הם היו גם אלה שדרשו לאסור הקמת שטיבלאך של החסידים ו"עקירת אמונות טפלות בקרב היהודים". בין השאר דרשו לחייב את הרבנים לרכוש את ידיעת השפה הפולנית בדיבור ובכתב וכן שהרבנים לא ייבחרו על-ידי ראשי הקהל, משום שיש בכך הפליה לרעה של עניי הקהילה שאין להם זכות בחירה. משנת 1815 ועד שנת 1840 ישב בפלוצק הד"ר פיליפ (פייבל) לובלסקי. הוא שירת בצבא נאפוליאון, נפצע בקרב ליד לייפציג בשנת 1813 ובתקופת המרד הפולני של שנת 1830 היה רופא צבאי של המתקוממים. בימי מגפת החולירע בפלוצק (1831) עזר ד"ר לובלסקי הרבה לחולים. ד"ר לובלסקי זכה לאותות הצטיינות גבוהים מממשלת המורדים ובאחרית ימיו העניקה לו ממשלת צרפת גמלה. יהודי משכיל אחר, ד"ר זיגמונט פרקאל, היה בשנות ה- 30 של המאה ה- 19 רופא בפלוצק ושימש יושב ראש אגודת הרופאים המחוזית. לחוג משכילי פלוצק יש לצרף באותה תקופה גם את יצחק הכהן נשלסקר, שנודע בידיעותיו בפילוסופיה ובשפות אירופיות. השנים 1861- 1862 הצטיינו באווירה של גאווה לאומית פולנית, שהתבטאה בווארשה בין השאר ב"אחוות הפולנים והיהודים" שהשתררה שם; אווירה זו הורגשה גם בפלוצק וגם כאן היו גילויים של התקרבות בין יהודים לפולנים. ראשי התומכים בהתקרבות וב"אחווה" בין היהודים היו המשכילים שביניהם. בעת ההיא נתקבלו הסוחרים היהודיים כחברים בארגון הסוחרים הנוצריים. לאחר שבוטלו ההגבלות על מגורי היהודים על-פי צווי הצאר מיוני 1862 השתתפו גם היהודים בבחירות למועצת העיר שהתקיימו באותה שנה. למועצה נבחרו שני יהודים -שמואל הירש לוינזון ושמריה אולשביץ ולצדם פעלו 5 סגנים יהודיים. בעת המרד הפולני של 1863 לא עלה בידי המורדים לכבוש את העיר וחיל-המצב הרוסי התנקם בתושבי העיר. החיילים התפרצו לתוך הבתים, אסרו והיכו אנשים ואף שלחו ידם בביזה. יהודים רבים נפגעו. כמה מבני הנוער היהודי שהשתתפו במרד, או שסייעו למורדים, הועמדו לדין, נשפטו למאסר ואחדים מהם הוגלו לסיביר. במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20 הלך וגדל מספר התושבים היהודיים בפלוצק, למרות שבשנות ה- 90 של המאה היגרו כמה מאות משפחות יהודיות מפלוצק לארצות שמעבר לים. כוח המשיכה של פלוצק למתיישבים יהודיים חדשים נבע קודם כל מעובדת היות העיר מרכז לסחר תבואה עם דאנציג, סחר שעסקו בו 30 אחוזים מכלל הסוחרים היהודיים בפלוצק. ליד סוחרים אלה מצאו את פרנסתם גם מתווכים למיניהם וכן משרתים ופועלים יומיים. בשנות ה- 80 של המאה ה- 19 פקד משבר את הענף. הגורם העיקרי היתה "מלחמת המכס" בין פרוסיה לרוסיה. מכה נוספת על המסחר היהודי בתבואה באה מצד האיגוד לאשראי של בעלי האחוזות הפולניים, שהציב לו למטרה לדחוק את רגלי היהודים מענף זה. האיגוד הזה גילה בתקופה הנדונה פעילות רבה. כדי להתגבר על המשבר ועל הקשיים שנתקלו בהם יזמו הסוחרים היהודיים את הקמתן של שתי אגודות משותפות ליהודים ולפולנים - האחת היא אגודת "זגודה" (שליד הקואופרטיב לשיווק מזון ולמתן אשראי), שנוסדה בשנת 1870, והשנייה - "אגודת האשראי העירונית של פלוצק". בשני מוסדות אלה ובהנהלותיהן היו רוב החברים יהודים. על-פי המפקד של שנת 1897 התפרנסו בפלוצק מן המסחר 656 משפחות יהודיות, מהן סחרו 196 בתוצרת חקלאית, 101 סחרו באריגים ובדברי הלבשה, ואילו השאר החזיקו חנויות קטנות של דברי מזון, כלי ברזל, סדקית. מרביתם סחרו בכל הבא ליד - היו בעלי דוכנים בשוק או סבבו עם מרכולתם בכפרי הסביבה. 294 מפרנסים יהודיים הוגדרו כבעלי בתים או בעלי הון. 660 בעלי מפעלים ובתי-מלאכה וכן 393 משרתים ופועלים יומיים מצאו את פרנסתם במלאכה ובתעשייה זעירה. שני בתי החרושת למכונות חקלאיות שהוקמו בפלוצק השתייכו ליהודים מרגולית וסארנה. 36 מפרנסים עסקו בתחבורה והובלה (בעלי עגלה, סבלים). ליד ענפי התעסוקה היצרניים התקיימו בפלוצק גם 33 כלי קודש, 52 מורים ומלמדים, 16 רופאים ומרפאים, 3 פקידים ממשלתיים. מבין המפרנסים הגדירו 19 ראשי משפחות את עצמם כחקלאים (כנראה שהיו בעלי גינות ירק ופרי ואפשר שהיו בין אלה כמה מן המתיישבים היהודיים שחזרו לפלוצק מקוחארי). עם דלת העם נמנו 288 משפחות (מהן 25 שקיבלו תמיכה מקרנות צדקה ו- 263 חסרי תעסוקה, בעלי מקצועות בלתי מוגדרים ואחרים). על המצב הכלכלי והסוציאלי של יהודי פלוצק בסוף המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20 מעידות רשימות משלמי המס לקהילה היהודית. למשל, בשנת 1901 היה מספר המשפחות הרשומות בקהילה 1,338. מהן שוחררו 438 לגמרי ממס הקהילה, משום שלא היה בידן לשלם סכום כלשהו; 521 משפחות שילמו בממוצע 1.67 רובל לשנה בלבד. לעומת עניים אלה היו 225 משפחות ששילמו בממוצע 8 רובל לשנה, ו- 35 משפחות ששילמו יחד 3,474 רובל מתוך הסכום של 8,761 רובל, שהיה סכום המס הכולל שנתחייבו לשלם לקהילה באותה שנה. מן המספרים האלה ניתן ללמוד, ששליש מן האוכלוסייה היהודית בפלוצק היה מרושש לחלוטין; עוד 40 אחוזים בערך שילמו מסים מינימליים בלבד ועל כן היו משוללים זכות בחירה למוסדות הקהילה (לא עמדו במבחן ההון המינימלי). דבר זה השפיע כמובן על הרכב הנבחרים לוועד הקהילה ו"בעלי המאה" היו ל"בעלי הדעה" בוועד. מן הראוי להצביע על כך, שבקהילת פלוצק נטלו האמידים חלק פעיל בחיי הציבור. מתוכם באו הנדבנים שתרמו להקמת מוסדות ציבור וסעד. בשנת 1866 הוחל בבניית בית הכנסת החדש (הקרוי הגדול), שנחנך כעבור שנים בערך ובנייתו מומנה בעזרת כספי התרומות. בשנת 1870 הונחה אבן פינה לבניין בית החולים המודרני וכעבור שנתיים אושפזו בו החולים הראשונים. בית זקנים נפתח בשנת 1891. באותה שנה נפתח גם בית מחסה לנערות עניות. מלבד המוסדות האלה המשיכו לפעול גם חברות הצדקה - גם הן קיבלו את מימונן מכספי התרומות שתרמו הנדבנים. בשנת 1863 נבחר לרבה של קהילת פלוצק ר' עזריאל אריה לייב רקובסקי. בשל היותו מתנגד ואף בעל השכלה מודרנית רדפו אותו החסידים עד כדי כך שבשנת 1867 הוא נאלץ לעזוב את הקהילה. אבל כעבור שנה הוא הוזמן שוב לכהן בה והוא נשאר לשבת על כס הרבנות בפלוצק עד שנת 1880. משנת 1892 ועד שנת 1909 ישב על כס הרבנות בפלוצק ר' יחזקאל ליפשיץ. אחרי מלחמת העולם הראשונה נבחר ר' יחזקאל ליושב ראש "אגודת הרבנים" בפולין. לקראת סוף המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20 גדל מספר החסידים בפלוצק והם התרכזו סביב השטיבלאך - של גור, אלכסנדר, סטריקוב ועוד. מאידך גיסא הלכו ורבו באותה תקופה ניצני החינוך והתרבות המודרניים. עד שנת 1865 למדו רק 10 תלמידים יהודיים (בני המשפחות האמידות) בבית-הספר הנוצרי שבעיר; רוב הילדים למדו בחדרים ואצל מלמדים פרטיים. בשנת 1865 נפתח בית-ספר יהודי חילוני ראשון על-פי המלצת השלטונות. נוסף ללימודי קודש למדו בו גם שפות לועזיות וכן חשבון וכתיבה תמה. בשל מיעוט התלמידים נסגר בית-הספר בשנת 1871. בשנת 1888 נפתח על-פי הוראת השלטונות, ועל חשבון הקהילה היהודית, בית-ספר עממי לילדי ישראל בן כיתה אחת. הלימודים בו נמשכו שלוש שנים. לימדו בו 3 מורים ומספר התלמידים היה 100 בערך. בשנת 1868 נפתח תלמוד תורה ובהשפעת משכילי המקום הונהגו בו בסוף שנות ה- 90 לימודי חול ואף לימוד מקצועות מלאכה (מסגרות ועוד). בשנח 1903 הוקם "חדר מתוקן" והלימודים התנהלו בו על-פי שיטת עברית בעברית. בנוסף למוסדות החינוך האלה היו בפלוצק כמה בתי-ספר יסודיים פרטיים. שפת ההוראה בהם היתה רוסית, אולם למדו בהם גם קצת לימודי יהדות. כדי להקל את כניסתם של תלמידים יהודיים לשלוש הגימנסיות שהתקיימו בפלוצק תמך בהן ועד הקהילה במענק כספי שנתי. ואכן, בשנת 1891 למדו בגימנסיה הריאלית 40 תלמידים יהודיים; בגימנסיה לנערות למדה תלמידה אחת בלבד. בשנת הלימודים 1878/79 קלטה הגימנסיה ההומנית שבמקום 13 ילדים (בעיקר מערי השדה. אחד מהם היה יצחק גרינבוים). זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפתחה בפלוצק ישיבה, שהתפרסמה בכל הסביבה ונהרו אליה בחורים אף ממקומות רחוקים. הספרייה הציבורית היהודית הראשונה בפלוצק הוקמה בשנת 1896. היוזמה לפתיחת הספרייה באה מחברי אגודת הציונים "מזכרת שמואל" ומי שהיה הרוח החיה בהקמתה היה י' גרינבוים, שגם תרם לה ספרים מאוספו הפרטי ומאוספי ספריית "חכמה ותושייה" שיסד אביו כמה שנים לפני כן. בשנת 1907, כשהתארגנה בפלוצק "אגודת הזמיר" (אגודה לטיפוח המוסיקה והידע המוסיקלי), היא נטלה על עצמה את ניהול הספרייה, שנקראה מאז "ספריית הזמיר" והתקיימה על אוספיה הרבים עד מלחמת העולם השנייה. פעילות תרבותית ענפה גילתה החברה להפצת תרבות "תקוות ישראל"( נוסדה בשנת 1900). במועדונה של החברה התקיימו שיעורים להיסטוריה יהודית ולספרות עברית. התקופה הנידונה הצטיינה בהתעוררות ההכרה הפוליטית אצל יהודי פלוצק. בשנת 1891 התארגנה במקום אגודת "חובבי ציון" והתרכזו בה כ- 200 חברים( על-פי רוב חובשי ספסלי בית המדרש לשעבר, בוגרי הגימנסיות ובני נוער מחוגי המשכילים הראשונים בפלוצק). על בסיס "חובבי ציון" צמחה האגודה "מזכרת שמואל" המוזכרת לעיל. בשנת 1904 הוקם הסניף המקומי של הציונים הסוציאליסטים (צ.ס.). ועוד לפני כן, בשנת 1900, נוסד סניף ה"בונד". שני הארגונים האלה היו בין מארגני ההפגנות והשביתות בעת האירועים המהפכניים שהיו בפלוצק בשנת 1905. כמה יהודים חברי המפלגה הסוציאליסטית הפולנית (פ.פ.ס.) בפלוצק התבלטו אז. הבולט שבהם הוא יוסף קוויאטק, שנודע כמנהיג התנועה הסוציאליסטית הפולנית בקנה מידה כלל-ארצי. י' קוויאטק עבר מעיר מולדתו פלוצק לווארשה ועמד שם בראש המארגנים של הפגנת רבבות הפועלים בכיכר גזיבובסקי בשנת 1904. בהפגנה זו, לאחר התנגשות דמים, נאלצה המשטרה הצארית לסגת. בעת פעולתו המהפכנית נאסר י' קוויאטק כמה פעמים בידי המשטרה הצארית ואף הוגלה לסיביר. לאחר הפילוג ב-פ.פ.ס. בשנת 1906 עמד לימין מנהיג ה-פ.פ.ס.( הפלג הלאומני) יוזף פילסודסקי וסייע בידו בקראקוב בארגון הליגיונות שמילאו תפקיד חשוב בחידוש עצמאות פולין בשנת 1918. בין שתי מלחמות העולם נקרא בפלוצק רחוב על שם י' קוויאטק. ילידי פלוצק נוספים או כאלה שישבו בה במשך זמן מה והוציאו לה מוניטין היו נחום סוקולוב, שלמד בפלוצק בנעוריו ויצחק גרינבוים, שפעולתו הציונית בפלוצק נמשכה 20 שנה בערך. שניהם כבר נזכרו לעיל. הסופר, המחנך ומבקר הספרות אברהם יעקב פפירנא שימש בגימנסיה הממשלתית בפלוצק מורה לדת היהודית וזמן מה ניהל את התלמוד תורה והיה המפקח על ה"חדרים" מטעם השלטונות. א"י פפירנא חיבר ספרי לימוד לעברית, לדקדוק העברי ולשפה הרוסית. בשנת 1915 עזב פפירנא את פלוצק ועבר לבוברויסק ומשם לאודיסה ובה נפטר בשנת 1918. בסוף המאה ה- 19 ישב בפלוצק יליד העיר הזאת אהרון בן משה כהנשטאם, פדאגוג וממייסדי השיטות המודרניות של הפדאגוגיה היהודית. הוא המשיך את פעולתו הפדאגוגית בלודז', בפטרבורג ובגרודנו, שם עמד בראש הסמינר למורים עבריים. לאחר שכבשו הגרמנים את פלוצק בשנת 1915 החלה בקהילה היהודית בפלוצק תקופה של פריחה, שהתבטאה בפעילות חברתית-ציבורית ותרבותית. סניפי המפלגות שהיו במקום ופעלו בעת המשטר הצארי בצורה ליגאלית למחצה קיבלו מן השלטונות הגרמניים היתר לפעול בצורה ליגאלית. האגודות הציוניות הרחיבו את פעולות ההסברה והארגון שלהן. בשנת 1915 התארגנה "אגודת הצופים", שממנה צמח בשנת 1919 "השומר הצעיר". גם הסניף המקומי של ה"בונד" יצא מן המחתרת ופתח את מועדון "צוקונפט" (עתיד) ובו גם חוג של חובבי דרמה. פעילות נמרצת גילה אז בסניף פנחס שווארץ (קרוק), שנודע אחרי מלחמת העולם כסופר ופעיל ה"בונד" בקנה מידה ארצי. בשנת 1917 נפתחה ביוזמת הציונים ורבה של העיר, ר' יונה מרדכי זלוטניק, הגימנסיה היהודית ובה 7 כיתות ועוד 3 כיתות קדם-תיכוניות. שפת ההוראה במוסד זה היתה פולנית ללימודים כלליים ועברית ללימודי היהדות (עברית כמקצוע, דת והיסטוריה יהודית). באותו זמן בערך נפתח גן ילדים עברי. המוסד התקיים עד שנת 1921 ונסגר בשל קשיים תקציביים. חוגי "המזרחי" בפלוצק בעת מלחמת העולם הראשונה הקימו כמה חדרים מיסודו של ה"חדר המתוקן", אחד מהם המשיך להתקיים עד שנת 1939. בשנת 1915 פתחה "אגודת הציונים" שיעורי ערב לעברית ליד ספריית "הזמיר". באותה שנה התארגן בפלוצק מועדון ספורט "מכבי" שפיתח במשך השנים סקציות לספורט ולהתעמלות. כבר מראשיתו ריכז המועדון סביבו עשרות מבני הנוער היהודי. חברי המפלגות היו בין הפעילים בהקמת מטבחים עממיים, באיסוף מזון וחומרי הסקה לעניים, שמצוקתם הלכה וגדלה בשל מאורעות המלחמה.