ד' ניסן ה'תשפ"ב

פלשב PLESZEW

עיר בפולין
מחוז: פוזנן
נפה: ירוצ'ין
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-9,990

·  יהודים בשנת 1941: כ-116

תולדות הקהילה:
 

פ' נזכרת לראשונה בתעודה משנת 1283 כיישוב בחבל פוזנן. בשנת 1458 העמידה לרשות המלך במלחמתו נגד "אבירי הצלב" 12 חיילים, נתון המלמד שהיתה אז עיר בינונית בגודלה. במאות ה-16 וה-17 התפרנסו תושבי העיירה בעיקר מחקלאות וממלאכה. בשנת 1580 היו בפ' 86 בעלי מלאכה. האצילים בעלי העיר העניקו לתושביה פריווילגיות אחדות; אחת החשובות שבהן היא כתב זכויות מן מאה ה-16, תקופת מלחמות הדת, שהבטיח את חופש הפולחן לתושבי העיר, ובעיקר לפרוטסטנטים שהוזמנו אז להתיישב בה. בשנת 1696 נתנו בעלי העיר לתושבים פריווילגיה חדשה שפורטו בה זכויותיהם וחובותיהם והוגדרו תחומי הסמכות של מוסדות העיר וחובותיהם כלפי בעליה. במאה ה-17 היו בפ' 9 אגודות מקצועיות (צכים) של בעלי מלאכה, עדות לתהליך של צמיחה כלכלית שנבע ככל הנראה מבואם של המתיישבים החדשים. במאה ה-18 התקיימו בפ' במשך כמה שנים לא פחות מ-13 ירידים שנתיים. בשנת 1789 היו בפ' 180 בתים, ואוכלוסייתה מנתה 1,509 נפש ; מקורות פרנסתם היו בעיקר חקלאות ומלאכה.
בשנת 1793, בעקבות חלוקתה השנייה של פולין, עברה פ' לריבונותה של פרוסיה. הממשלה הפרוסית עודדה את תהליך הפיתוח, ועד מהרה נוספו לעיר תושבים גרמנים ויהודים, התשתית הכלכלית שלה הורחבה והתפתחו בה ענפי מלאכה חדשים כדוגמת קדרות ובורסקאות. חשיבות מיוחדת נודעה לירידים השנתיים, שבהם התנהלו בין השאר עסקות בעדרי חזירים שלמים, ענף שנחשב אז רווחי ביותר. בשנים 1807-1815 נכללה פ' ב"נסיכות ורשה", ואחרי קונגרס וינה הוחזרה לפרוסיה.
מגמות הצמיחה הדמוגרפית והכלכלית ותהליך התיעוש בפ' גברו ביתר שאת במחצית השנייה של המאה ה-19, כשבעיר נוסדו בתי-חרושת גדולים ראשונים - מפעלים לעיבוד עצים ולייצור לבנים, בתי-חרושת לבדים ולמשי ותחנת כוח חשמלית. גם סחר התבואות והעצים שגשג והתפתח. גורם רב חשיבות לפיתוח הכלכלי בפ' היה חיבורה לרשת מסילות הברזל. בתקופה זו נערכו בפ' 4 ירידים שנתיים.
הצמיחה הכלכלית והדמוגרפית היתה מלווה גם בתהליך של רכישת השכלה כללית. בתקופה הנדונה היו בפ' שני בתי-ספר ימודיים, גימנסיה קלאסית, גימנסיה לבנות וסמינר למורים.
תנופת הצמיחה והפיתוח נבלמה בימי מלחמת העולם הראשונה, אך התחדשה לאחריה, כשפ' נכללה במדינת פולין העצמאית בתוקף הסכמי ורסאי.
פ' נכבשה בידי הגרמנים כבר בראשית ספטמבר 1939. הכובשים נהגו בתושבי העיר הפולנים באכזריות רבה. מיד עם כניסתם לעיר רצחו אנשי גסטאפו 15 פולנים ביער סמוך לעיר. בפ' הוקם מחנה עבודה לנשים, שהוחזקו בו בעיקר עובדות-כפייה מפ' ומסביבתה. רוב תושבי העיר הפולנים גורשו למחנות עבודה בגנרל-גוברנמן.
במאה ה-16 נזכרים לראשונה יהודים שישבו בסביבתה של פ' אך לא בעיר עצמה. בתקופה זו פקדו את העיר לעתים מזומנות סוחרים יהודים שבאו לירידים, אבל ישיבתם בתחומי העיר נאסרה. על-פי תעודות מן התקופה שלפני הרפורמציה לא נמצאו בכל נפת פ' בני דתות אחרות זולת הדת הקתולית. מצב זה השתנה כשבעלי העיר, האציל סניוטה, הזמין גרמנים פרוטסטנטים ובני מסדר "האחים הצ'כים" להתיישב בפ', על סמך פריווילגיה מ-6 בספטמבר 1637.
האיסור על ישיבת יהודים בעיר נשאר בתוקפו, חרף העובדה שכבר ישבו אז בסביבתה, ונראה שבוטל רק לאחר שהעיר עברה לריבונות פרוסיה. ב-1812, בתקופת קיומה הקצרה של "נסיכות ורשה", כבר ישבו בפ' יותר מ-100 יהודים, וב-1816, שנה לאחר שהעיר חזרה לריבונות פרוסיה, הגיע מספם בעיר ל-937. מספר המפרנסים היהודים בשנה ההיא היה 180, ובהם 40 סוחרים, 129 סוחרים זעירים ורוכלים ו-11 "כלי קודש" ומלמדים. דוח לרשויות משנת 1825 מלמד שבתוך פחות מעשור חל גיוון בפרנסותיהם של היהודים. מספרם הכולל של המפרנסים היהודים בפ' ובסביבתה היה בשנה זו 342, ובהם 217 סוחרים ורוכלים ו-125 בעלי מלאכה למקצועותיהם ועובדי אדמה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 השתפר מצבם הכלכלי של יהודי פ' בהתמדה. האמידים מביניהם בנו לעצמם בתים מרווחים ואת בניהם ובנותיהם שלחו ללמוד בגימנסיה המקומית ובאוניברסיטאות. יהודים רבים מבני הדור הצעיר היו לבעלי מקצועות חופשיים, אבל רק מקצתם בחרו להישאר בפ'; רובם עברו לערים גדולות בגרמניה או היגרו לארצות שמעבר לים.
בתקופה זו לערך התארגנו יהודי פ' לקהילה ועד אמצע המאה ה-19 בנו בית-כנסת, בית-מדרש, בית-ספר ללימודי דת ומקווה טהרה וקידשו בית-עלמין. את הסיוע לנזקקים נטלו על עצמן כמה חברות צדקה ועזרה כדוגמת "חברה למען ילדי עניים", "הכנסת כלה", "ביקור חולים", והחברה קדישא, שלצד הטיפול בקבורת המת סייעה גם למשפחות דלות אמצעים שלא היה בידיהן לקבור את מתיהן ; הוקמה גם אגודה לעזרה הדדית שנקראה "חברת רעים". קהילת פ' סייעה גם ליהודים במקומות מרוחקים והשתתפה במגבית של ה"חלוקה" למען יהודי ארץ-ישראל.
פרנסי הקהילה נבחרו על-פי רוב מקרב המשפחות הוותיקות והמבוססות; אף שרובם לא היו אדוקים ביותר דאגו במסירות לשירותי הדת כדי להשביע את רצונם של האורתודוקסים בקהילה. על כך יעיד גם קיומו של בית- מדרש בעיר (רק קהילות מעטות בנסיכות פוזנן החזיקו בתי-מדרש).
בניית בית-הכנסת בפ' הסתיימה בשנת 1843, וב-1844 הוכנס אליו ארון קודש חדש. במשך כמה שנים חיפשה קהילת פ' רב, ובסופו של דבר נבחר לתפקיד ר' משה צוקרמן, שהתמיד בתפקידו שנים רבות. הרב צוקרמן פיקח בין השאר על איסוף התרומות למען מפעל ה"חלוקה". בשנים 1898-1911 כיהן בפ' הרב ד"ר ברוך-ברנהרד קניגסברג, שיזם את הפעילות הציונית בקהילה ותמך בעבודתו של סניף "האגודה לתולדות עם ישראל וספרותו" (נוסד ב-1904). בשנת 1900 הותקנה בבית-הכנסת תאורת חשמל.
ילדי הקהילה למדו בבית-הספר היסודי הכללי והשלימו את השכלתם היהודית בבית-הספר ללימודי דת (ולעברית) של הקהילה, בימי ראשון בשבוע ובשעות אחר הצהריים. שכרם של שלושת מורי הדת היהודים שולם מקופת הקהילה, והלימודים בבית-הספר ללימודי דת התנהלו תחת פיקוח קפדני של הרב. ב-1907 עדיין למדו בו 50 ילדים (מחציתם בנות), והוא הוסיף להתקיים גם בתקופה שבה הקהילה הלכה והתמעטה.
בשנת 1858 סערו הרוחות בקהילת פ' ובקרב יהודי נסיכות פוזנן. המורה למוסיקה בגימנסיה המקומית לבנות חטף תלמידה יהודייה בת 18, הבריח אותה לכנסייה קתולית בפוזנן (ע"ע) והטבילה לנצרות, מתוך כוונה לשאתה לאשה. אחרי חיפושים ממושכים גילו ההורים את מקום מחבואה של בתם ותבעו את המורה לדין. בפסק דינם קבעו השופטים שהטבלתה של הנערה לנצרות בטלה ומבוטלת ועליה לחזור לבית הוריה ; המורה נשלח לכלא. המשפט ופסק הדין התקבלו בקהילה ברגשי שמחה וחיזקו את אמונתם של היהודים כי הם אזרחים שווי זכויות במדינה.
לקראת סוף המאה ה-19 הסתמנה גם בקהילת פ' מגמה גוברת של יציאה לערים גדולות, בעיקר בקרב הצעירים ובעלי המקצועות החופשיים. עזבו גם משפחות שלמות, בעיקר האמידות, אם בעקבות בניהן ואם משום שחיפשו כר נרחב יותר לפעילותם הכלכלית. יעדי ההגירה העיקריים היו ערים גדולות בגרמניה וארצות אמריקה. רבים מן המהגרים הוסיפו לקיים קשר הדוק עם קהילת מוצאם ; במשך שנים התנהלה התכתבות ענפה בין ארגון יוצאי הקהילה בניו יורק לבין הנהגת הקהילה בפ'. בשנת 1882, למשל, תרם הארגון בניו יורק להקמת גדר חדשה סביב בית-העלמין.
גם בעת שהקהילה התמעטה והלכה נמשכו חיי הציבור היהודיים בפ' במלוא היקפם. בשנת 1903 נוסד סניף אגודת "עזרה", שרבים הצטרפו לשורותיו, וב-1905 נוסד סניף ההסתדרות הציונית, ביזמתו של הרב קניגסברג. בשנת 1906-1905 רכשו ביוני פ' 19 "שקלים". בתקופה זו לערך הוחל בהכנות ראשונות לייסוד תנועת נוער ציונית.
במלחמת העולם הראשונה נפלו 4 צעירים יהודים בני פ' ; שני חיילים יהודים זכו בעיטורי גבורה.
בתום המלחמה ובעקבות הסכמי השלום בוורסאי הוחזרה פ' לריבונות פולנית, מהלך שהביא להתגברות תהליך ההגירה בקרב היהודים. על חייהם של היהודים המעטים שנותרו בפ' בתקופה שבין שתי מלחמות העולם אין לנו מידע.
אם עדיין נותרו יהודים בפ' בעת שנכבשה בידי הגרמנים בספטמבר 1939, הרי שגורלם היה בוודאי כגורל אחיהם בכל חבל פוזנן (או כפי שכונה בפי הנאצים חבל "וארטלאנד"). מושל החבל ארתור גרייזר ביצע בקפדנות את פקודתו של הימלר מיום 30 באוקטובר 1939 בדבר גירוש כל היהודים לגנרל-גוברנמן, גירוש שהושלם עד פברואר 1940.