תרומות
פראשקה PRASZKA
עיר בפולין
מחוז: לודז'
נפה: ויילון
אזור: לודז' והגליל
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ- 4,478
· יהודים בשנת 1941: כ-1,000
· יהודים לאחר השואה: כ-27
תולדות הקהילה:
הישוב היהודי עד 1918
פראשקה-שזכתה במעמד עיר ב- 1392 - עמדה על קו הגבול לשעבר בין פולין לבין שלזיה והיינו בנתיב המסחר של תבואה, צמר ואריגים המוביל מפולין לשלזיה. העיירה נפגעה פעמים רבות (במחצית המאה ה- 17 בגין המלחמות, השרפה ב- 1852). ב- 1870 הפסידה פראשקה את מעמד-העיר שהוחזר לה אך ב- 1919. היהודים התיישבו במקום בראשית המאה ה- 17, ורובם סוחרים המקיימים קשרי מסחר ערים עם שלזיה. היו ביניהם גם גלבים ובעלי-מלאכה (בין השאר זגגים). חרף ההרס שבא על פראשקה במלחמות שבמאה ה- 17 ועל אף ההתקפות החוזרות ונשנות של העירונים עליהם, הוסיפו היהודים לשבת בעיירה זו. ב- 1674 הוצאו להורג על קידוש השם בפיוטרקוב טריבונאלסקי שני יהודי פראשקה שהואשמו ברצח נער נוצרי (עלילת דם). מיד לאחר מכן גורשו כל היהודים מפראשקה כעבור כיובל שנים שבו היהודים והשתקעו בפראשקה, וב- 1736, בקירוב בנו בפרבר בית כנסת לא גדול. בסוף המאה ה- 18 גדלה מעט האוכלוסיה היהודית. הגידול חל כשבעל העיר דאז, ביקש להגדיל את הכנסותיו (ממיסים ומארנונות של היהודים) על ידי התיישבותם של יהודים באחוזותיו. לא אחת לקח הפריץ מידי העירונים נכסים שנתן להם קודם לכן ומכר אותם ליהודים, או החכירם להם בדמי הכירה גבוהים יותר. כן קנו היהודים בתים מידי העירונים, וכמה בתים עברו לידיהם לאחר שלא נפרעו המשכנתאות. במחצית הראשונה של המאה ה- 19 הואט קצב גידולו של הישוב היהודי בפראשקה, בעקבות האיסור שחל על היהודים להתיישב באיזור הגבול, ובגלל ירידתה הכלכלית של העיירה בכלל. המבנה המקצועי של יהודי פראשקה לפי הנתונים של 1793 היה כלהלן: במלאכה עסקו 12 יהודים, (4 קצבים, אופה, 5 חייטים, פרוון וכורך). 2 יהודים סחרו בסיטונות, ו- 24- בקמעונות. מלבדם עסקו חלק ניכר של היהודים במסחר בנוסף לעיסוקם העיקרי. הסוחרים היהודים היו קונים מידי האיכרים והאצולה הזעירה כמויות קטנות של תבואה, צמר ובקר, ושולחים אותם לשלזיה. יהודי פראשקה עסקו במסחר זה גם במאות ה- 19 וה- 20, ועל כן השפיעה על מצבם הכלכלי כל תנודה קוניונקטוראלית בסחר פולין-שלזיה. בפעם הראשונה פגעה בהם תנודה כזאת ב- 1790, בקירוב, כשהנהיגה פרוסיה הגבלות תקופתיות ביבוא תבואה מפולין. תנודות מחירי התבואה בשנים 1817- 1820 סתמו לזמן מה את מקורות הפרנסה של היהודים. יהודי פראשקה עסקו גם בפונדקאות. פונדקו של הפריץ בעיירה נחכר כרגיל על ידי היהודים. בעל העיר היה מחכיר גם ליהודים את גביית דמי המעבר בגשר שבנה על הנהר פרוסנה, שבו עברה הדרך לשלזיה. על סף המאות ה- 18 וה- 19 צבר הון רב הסוחר היהודי איש פראשקה יואכים קמפנר. ב- 1812 חכר קמפנר מידי הנסיך ראדזיוויל חרושת-ברזל ליד העיירה גראבוב. מראשית שנות ה- 20 החזיק כמשכנתא את האחוזות דאנקוב וליפה, הסמוכות לפראשקה, ופיתח בהן חקלאות וגידול בקר למופת. קמפנר היה היהודי הראשון במלכות פולין שניתנה לו (ב- 1832) הרשות לקנות קרקעות, בתנאי שיושיב עליהם יהודים. להתיישבות יהודים לא הגיע (בין השאר בגלל סמיכות האיזור לגבול) ועל כן עקר קמפנר לוויילון. במאה ה- 18 השתייכו יהודי פראשקה לקהילת דז'יאלושין, ובבית- העלמין שלה היו קוברים את מתיהם. יהודי פראשקה ביקשו להינתק מקהילת דז'יאלושין, לייסד קהילה משלהם ובשאיפתם זו תמך הפריץ בעל העיר. הסיכסוך נמשך עד 1823; בשנה זו הוקמה קהילה עצמאית בפראשקה בשנות ה- 50 למאה ה- 19 שימש ברבנות בפראשקה הרב חיים משה לוי, ובסמוך ל- 1877 - ר' אהרן פנחס. בראשית המאה ה- 20 כיהן בעיירה הרב יעקב קופל רוטבלום.
התעוררות במסחר שבין פולין לבין שלזיה התחתית, השייכת לגרמניה, סייעה להתפתחותה הכלכלית של פראשקה בסוף המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20. בשנים הראשונות לאחר המלחמה לבש לפעמים מסחר זה צורה של הברחה. משום כך נערכו חיפושים תכופים בבתי יהודים, וקנסות הוטלו על העוסקים במסחר זה. עד מהרה נמצא הסדר בעניין זה, והסוחרים היהודים מפראשקה היו מקבלים רשיונות מעבר מידי השלטונות הגרמניים, שהתירו יבוא של מוצרי חקלאות וצמר וניהול מסחר בשלזיה התחתית. בשובם הביאו עמם הסוחרים מוצרי תעשייה. אולם ב- 1930 אסרו שלטונות גרמניה את המסחר הזה. לפיכך נותרו חלק ניכר מסוחרי פראשקה היהודים ללא פרנסה. באותו זמן הוגבלו גם אפשרויות המסחר של היהודים בכפרים שבסביבת פראשקה בגלל התפתחות המסחר המתחרה של הפולנים והתגברות האנטישמיות. במצב זה עזר רבות לסוחרים ולבעלי מלאכה יהודים הבנק הקואופרטיבי היהודי שהוקם בפראשקה. ב- 1933 חילק בנק זה 238 הלוואות בסכום כולל של 107,600 זלוטי. אולם ההרעה במצב הכלכלי לא בלמה את התפתחות חיי התרבות והחברה בציבור היהודי. בעיירה גברה ההשפעה הציונית, אך תומכים רבים היו גם לאגודת ישראל ולחסידי אלכסנדר. במקום פעל גם הבונד. ב- 1933 פתחו הציונים בית-כנסת משלהם. התחרות שבין הציונים לבין הבונד הביאה את הציונים להקמת איגוד חדש של בעלי מלאכה "האנדווערקער-חלוץ". ב- 1922 נוסדה בפראשקה והתקיימה שנים אחדות נקודת הכשרה של החלוץ לנוער מקומי ומערים אחרות. ההכשרה פעלה במשק שנחכר מידי איכר בסמוך לעיירה. בפראשקה פעל גם סניף ויצ"ו, שנוסד ב- 1934. בבחירות לוועד הקהילה היהודית בפראשקה ב- 1931 זכתה הרשימה הציונית המאוחדת ב- 4 מאנדטים, אגודת ישראל - ב- 2, וחסידי אלכסנדר - ב- 1. בבחירות למועצת העירייה (ב- 1934) זכו הציונים ב- 2 מאנדטים, ואגודת ישראל לא זכתה במאנדט. בבחירות למועצת העירייה ב- 1939 הוצגה רשימה יהודית מאוחדת וזכתה ב- 2 מאנדטים. כבר בשנים הראשונות לאחר מלחמת העולם I-ה התחילו מתפתחים מוסדות חינוך. הוקמו תלמוד תורה, חדר מתוקן ובית ספר בית יעקב. ב- 1925 נוסד בית ספר ממשלתי יסודי לילדי יהודים ("שאבאסובקה") בן 7 כיתות, שבו לימדו גם מורים יהודים. בפראשקה פעלו בין שתי מלחמות העולם שתי ספריות יהודיות. כן פעלה החברה "קולטור-ליגע" מיסודו של הבונד המקומי, שהפעילה ספרייה וחוג דראמטי. האיגוד מכבי ריכז את פעולת הספורט במקום. גאות הלכי הרוח האנטישמיים נתגלתה בצורה קיצונית בתחום מועצת העירייה. באחת הישיבות ב- 1932 הצהיר חבר ראשות העיר מטעם האנדקים כי "היהודים צמאים לדם נוצרים". תעמולה דומה הופצה בעיירה ובסביבתה, והביאה לידי הסכנה של פרעות ביהודים. על כן, כשאירגנו האנדקים עצרת אנטי-יהודית בינואר 1932, נאלץ לבוא לעיירה סגן ראש הנפה ולהזעיק יחידת משטרה, כדי לבטל את העצרת. סכנה נשקפה ליהודים גם בסביבה: הסוחרים היהודים המעטים מפראשקה שסחרו בכפרים נפגעו לעתים מידי איכרים. בשיאה של התעמולה האנטישמית בפברואר 1934 נתקיימה עצרת האיכרים ביום השוק בפראשקה, ובה קראו הנואמים להחרים את המסחר היהודי. בגלל המתיחות השוררת ומחשש פרעות סגרו היהודים לזמן מה את דוכניהם בשוק. אווירה זו שררה עד פרוץ מלחמת העולם ה- II.
לפי שהיא שוכנת באיזור הגבול היתה פראשקה אחד המקומות הראשונים שנכבשו בידי הנאצים בספטמבר 1939. עם בואם העסיקו הנאצים את היהודים בעבודת פרך, וראשית- בתיקון הגשר על נהר פרוסנה שנהרס בידי הצבא הפולני הנסוג. בד בבד אסרו הגרמנים 10 יהודים כבני-ערובה, והחזיקום במאסר זמן מה. כל היהודים, ואולי הגברים בלבד, כונסו בכיכר השוק, ושם נגזזו זקניהם, תוך לעג והתעללות. ליהודים נקבעה שעת עוצר, משקיעת השמש ועד זריחתה. ביום א' כולו נאסר על היהודים לצאת מבתיהם. גזל הרכוש היהודי הוצא לפועל על פי רשימות הרכוש שמחוייבים היו היהודים להגיש לשלטונות וכן על סמך הלשנות. מהיהודים נגזל הכול: סחורה בחנויות, מכונות-תפירה, תכשיטים, רהיטים, כלי-מטבח, מצעות. בנובמבר 1939 נגזלו גם תשמישי-קדושה יקרי ערך מבית-הכנסת. לאחר שרוקן בית-הכנסת מכל אשר בו, הותקן בו מחסן פחם. באפריל 1940 אילצו את היהודים להרוס את החומה המקיפה את בית-העלמין ולרצף באבניו את הדרך. כמו בשאר המקומות פעלו גם בפראשקה יודנראט ומשטרה יהודית. הגיטו הוקם בפראשקה ב- 1940 לאחר סוכות. בשעת גירושם של היהודים לגיטו שדדו הגרמנים את רכושם, שהוצב בפקודתם לפני פתחי הבתים. תחום הגיטו הקיף כמה סימטאות בקרבת בית-המדרש. תחילה לא גודר הגיטו, ואחר כך הוקף גדר תיל. בדצמבר 1940 היו בו 961 יהודים, ביניהם 840 מאנשי המקום ו- 121 פליטים ועקורים מן הסביבה. במרוצת הזמן דחסו הגרמנים לתוך הגיטו עוד 700 יהודים מוויילון ומוויירושוב. לעומת זאת, הוציאו הגרמנים מהגיטו בחורף 1941 כ- 500 יהודים למחנה-העבודה בפשדמושצ'ה (סביבת פראשקה). הם עבדו שם בתנאים קשים מאוד בסלילת דרכים ובמחצבות. המחנה חוסל בקיץ 1942, והיהודים השרידים הועברו למחנות עבודה אחרים במחוז פוזנאן. באוגוסט 1942 חוסלו הגיטו ואחרוני היהודים בו. בשעת האקציה נעשתה סלקציה: 27 יהודים נורו בבית-העלמין, והשאר נשלחו למחנה ההשמדה בחלמנו, במישרין או דרך ויילון. הגיטו בוויילון שחוסל באותו זמן, שימש אז מקום ריכוז ליהודים מכל הנפה לפני השמדתם. בעלי-מלאכה אחדים מן המומחים שבפראשקה נשלחו לגיטו לודז'