תרומות
פרצ'ב PARCZEW
עיר בפולין
מחוז: לובלין
נפה: ולודאווה
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
תולדות הקהילה:
מתולדות העיר
פ' היתה בראשיתה כפר בליטא, באזור של יערות עד, אגמים וביצות. ב-1385 עברה לריבונותה של פולין ושימשה מקום להתוועדויות של נציגי שתי המדינות, שכן שכנה על הדרך בין פולין וליטא. בשנת 1401 קיבלה פ' מעמד של עיר, אף שתושביה התפרנסו בעיקר מחקלאות. הודות לתנאים הטופוגרפיים ולמיקומה, על נתיבי מים ויבשה חשובים, היתה במאה ה-15 למרכז סחר משגשג ולאחת הערים החשובות באזור. ואולם במאה ה-16, לאחר שנסיכות מזוביה סופחה למלכות פולין המורחבת ובייחוד אחרי שוורשה נקבעה כבירת הממלכה, ירדה פ' ממעמדה. בשנת 1550 הועתקו גם ההתוועדויות בין נציגי פולין וליטא לוורשה, מהלך שהביא לצמצום הפעילות המסחרית. מעמדה ומצבה הכלכלי של פ' הוטבו בימי המלך זיגמונט אוגוסט השני (1549-1572), שהעניק לעיר זכויות סחר מועדפות ורשות לקיים שלושה ירידים שנתיים, שהתפרסמו עד מהרה כמרכז הסחר בסוסים. בשנת 1578 התיר המלך סטפן באטורי לפ' לייסד "צכים" של בעלי מלאכה. תקופת השגשוג נקטעה עם פלישת השוודים באמצע המאה ה-17, ומאז ועד סוף המאה ה-18 לא השתקמה העיר, ואוכלוסייתה הידלדלה מאוד. מפנה לטובה הסתמן בתקופת "נסיכות ורשה" (1807-1815), ומאז חזרה ופקדה את פ' תקופה של צמיחה ופיתוח, שנמשכה גם בימי מלכות פולין הקונגרסאית. בשנת 1827 כבר היו בעיר 417 בתים, רובם חדשים. לאחר דיכוי המרד הפולני של 1863 ציבו השלטונות הרוסיים בפ' חיל מצב והחלו בבניית קסרקטין, ובזכות זה גדל מאוד הביקוש לסחורות ושירותים ופרנסתם של התושבים היתה מצויה בשפע. בתקופה זו הוקמו בפ' מפעלי תעשייה ראשונים - בתי אריגה ומטוויות קטנות, מבשלות בירה ומשרפות יי"ש. בתחילת המאה ה-20 נבלמה התפתחותה של פ' משום שלא לא יכלה להתחרות בערי הסביבה, שהקדימו אותה.
בשנת 1915 נכבשה פ' בידי הגרמנים, שהחזיקו בה שלוש שנים לערך, עד תום מלחמת העולם הראשונה. ב-1920-1921, ימי המלחמה בין רוסיה הסובייטית ופולין,נכבשה לזמן קצר בידי הרוסים. בשנות ה-20 וה-30, עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, נכללה פ' במדינת פולין העצמאית.
יהודי פרצ'ב מסוף המאה ה-15 עד 1918
מעמדם של היהודים ופעילותם הכלכלית. יהודים תושבי פ' נזכרים לראשונה בשנת 1494; לא ידוע לנו מה היה אז מספרם. העירונים לא ראו בעין יפה התיישבות של היהודים בפ', ובעיקר את עיסוקם במסחר ובמלאכה. בשנים 1565-1570 שיגרו עצומות אל המלך בדרישה להעביר את היהודים ממרכז העיר לפרברים כדי שלא יתחרו בהם. המלך נענה לעירונים ופרסם צו שבו אסר על יהודי פ' לעסוק במסחר קמעוני, למעט בימי השוק; ואולם ב-1591 נעתר המלך ליהודים, ביטל את ההגבלות על עיסוקם במסחר תמורת התחייבותם להשתתף בהוצאות העיר, והתיר להם להתגורר בכל חלקי העיר כחפצם. היהודים, כמוהם כשאר תושבי פ', סבלו קשות מפלישת השוודים באמצע המאה ה-17 (1656). כשהעיר שוחררה בידי חייליו של ההטמן הפולני סטפן צ'רנייצקי, טבחו בהם החיילים הפולנים ושרפו את בתיהם. כעבור שנים אחדות הותר ליהודים לבנות מחדש את בתיהם וגם לעסוק במסחר ולהחזיק חנויות. הזכויות האלה אושרו מחדש בידי כל מלכי פולין, לרבות האחרון שבהם סטניסלאב אוגוסט פוניאטובסקי. בשנת 1674 היו בעיר 74 בתים בבעלות יהודים. במאה ה-18 גדל מספר היהודים בפ' ופעילותם הכלכלית הסתעפה. לצד המסחר הקמעוני שלחו ידם גם בייצוא תבואה, ביצים ושאר תוצרת חקלאית לערים גדולות באזור. אחדים מן היהודים נתמנו לפקטורים (סוכנים) של בעלי אחוזות בסביבה. במרוצת המאה ה-19 הוכפל מספר היהודים בפ' פי ארבעה ויותר. רוב בני הקהילה החדשים באו מיישובים קטנים באזור.
שנות ה-60 הראשונות, ערב המרד הפולני של 1863, היו ימים של התקרבות בין היהודים לבין הפולנים, בפ' כבמקומות אחרים. היהודים סייעו למורדים בכסף, ברפואות ובמזון ואף נטלו חלק פעיל במרד. אחרי דיכוי המרד הם אף הואשמו בהפצת תעמולה פרו-פולנית. אחדים מהם נאסרו בידי השלטונות הרוסיים. רובם שוחררו בערבות כעבור שבועות מספר, אבל כמה מן המורדים היהודים מפ' הוגלו לאזורים מרוחקים ברוסיה. ואולם אחרי דיכוי המרד באה התקופה הקצרה של התקרבות בין יהודים לפולנים אל קצה. השלטונות הנהיגו מדיניות נוקשה של רוסיפיקציה, והחשדות ההדדיים בין תושבי העיר הפולנים והיהודים גברו. בסוף המאה ה-19 ניסו הפולנים להפקיע את המסחר והמלאכה מידי היהודים. בעיר נוסדה אגודה שיתופית של חקלאים נוצרים.
היישוב היהודי בעיר גדל מאוד, כאמור, במרוצת המאה ה-19, ובעיקר במחציתה השנייה. הקסרקטינים שנבנו בעיר סיפקו פרנסה בשפע לסוחרים-ספקים, לעובדי בניין למיניהם וגם לאחרים. הרוב המכריע של בעלי המלאכה בעיר (80%-90%) - חייטים, סנדלרים, נגרים, מסגרים, רצענים ואחרים - היו יהודים, ומהם שהיו בעלי בתי-מלאכה גדולים ומפעלים. לקראת סוף המאה ייסדו יהודים בפ' בתי-חרושת לסוכר ולסבון, מפעל לייצור לבנים וטחנת קמח.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה אסרו השלטונות הרוסיים רבים מיהודי העיר, בחשד שריגלו לטובת גרמניה או בגין עברות כלכליות. יהודים רבים עזבו את העיר ועברו לרוסיה, אך את מקומם תפסו פליטים יהודים מערים אחרות, שכן הרוסים פינו את האוכלוסייה היהודית מאזורי הקרבות. הקהילה היהודית הקימה מטבח ציבורי למען הפליטים והגישה להם סיוע רפואי. בתקופת הכיבוש הגרמני, מסוף אוגוסט 1915, שרר בעיר מחסור קשה במזון ובחומרי הסקה, והכלכלה המקומית שותקה חלקית. השלטונות הגרמניים נהגו להחרים מן התושבים רכוש וסחורות.
חיי הקהילה. קהילה מאורגנת התקיימה בפ' כבר במאה ה-17. בפריווילגיה משנת 1657 (עי' לעיל) התיר המלך ליהודים גם לבנות בית-כנסת ולקדש בית-עלמין. עם זאת משערים שבית-הכנסת הראשון בפ' נבנה רק בסוף המאה ה-18, עם הגידול במספר היהודים וחידוש פעילותה של הקהילה, שכזכור נפגעה ב-1656 בידי השוודים ובפרעות צ'רנייצקי. עד אז נזקקו יהודי פ' ל"כלי-קודש" ממקומות אחרים שפקדו את פ' לעתים מזומנות.
בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-19 נזכר לראשונה רב בפ', ר' צבי מנחם מייזלש מחבר "זכרון צבי" (נפטר ב-1859), ששימש קודם לכן רב בפולאווי (ע"ע). מפ' עבר הרב צבי מנחם לניישטט שליד קרקוב. במחצית השנייה של המאה כיהן ברבנות פ' במשך עשרים שנה ר' אברהם בורנשטיין, חתנו של ר' מנחם מנדל מקוצק ומאוחר יותר מייסדה של שושלת אדמו"רים.
ר' נתן דוד רבינוביץ (נפטר ב-1870), בנו של ר' יצחק יעקב מביאלה, משושלת "היהודי הקדוש מפשיסחא", הקים בפ' עדה חסירית, אבל כעבור זמן מה עבר עם חסידיו לשיידלצה (ע"ע). ספרו "ואלו; הדברים שנאמרו לדוד" נדפס במאה ה-20. ראוי להזכיר גם את בעל התפילה ר' צבי הירש מפ', שהתפלל לפני העמוד אצל שישה אדמו"רים בזה אחר זה. בשנת 1859 נהרס בית-הכנסת הראשון, בניין עץ רעוע שהיה צר מהכיל את המתפללים הרבים, אבל רק ב-1879 הוחל בבניית בית-כנסת חדש. כעבור שנתיים הוקם לצד בית-הכנסת גם בית-מדרש, ומלבדו היו בפ' כמה וכמה בתי-תפילה של חסידים. לקראת סוף המאה ה-19 הוקם תלמוד-תורה, בית-העלמין הורחב, ובמקום התנהלו חיי ציבור יהודיים ערים ומגוונים. לצד החברה קדישא נוסדו חברות יהודיות מסורתיות כמו "ביקור חולים", "לינת צדק", "הכנסת אורחים" ו"קופת גמילות חסדים". בשנת 1910 לערך נפתחה ספרייה יהודית.
בראשית המאה ה-20 התארגנה בפ' קבוצה ציונית ראשונה, "חיבת ציון" שמה, וגם ה"בונד" החל בפעילותו בעיר. שתי הקבוצות נאלצו לפעול במחתרת, שכן השלטונות הרוסיים אסרו על פעילות של ארגונים חברתיים ופוליטיים. רק תחת הכיבוש הגרמני בשנים 1915-1918 בוטלו האיסורים הללו, והמפלגות היהודיות יכלו לפעול בגלוי ולהתפתח. פעילי המפלגות טיפחו גם את חיי התרבות בקהילה.
עם שחרור העיר מידי הכובשים הגרמנים התעללו חייליו של הגנרל הפולני האלר ביהודים ובזזו את חנויותיהם. בימי מלחמת פולין-רוסיה, לאחר שהעיר שוחררה מידי הבולשוויקים, האשימו הפולנים את היהודים בשיתוף פעולה עם האויב. יהודים רבים סבלו אז ממעשי ביזה, ומהם שנאסרו באורח שרירותי או נחטפו לעבודות כפייה כגון ניקוי רחובות וכדומה. חבר הצירים היהודים בסיים הפולני דרש מבית-הנבחרים לדון באירועים הללו.
המשבר הכלכלי בפולין של שנות ה-20 וה-30 לא פסח על היהודים, ומצבם אף היה קשה מזה של שכניהם הפולנים. הסוחרים הלכו והתרוששו. רבים מן הסוחרים הזעירים נאלצו לסגור את חנויותיהם ועברו לערים גדולות בחיפוש אחר פרנסה, אחרים ירדו ממעמדם והפכו לרוכלים בכפרים. בעלי המלאכה היהורים שמרו על מקצועותיהם המסורתיים - רובם היו חייטים, אבל היו ביניהם גם לא מעט סנדלרים ורצענים. גם הם נפגעו קשה מן המשבר ומצבם הלך והידרדר.
בניסיון להתמודד עם המצוקה הכלכלית הקימו היהודים מוסדות משלהם לעזרה הדדית ולאשראי זול. הסוחרים ובעלי המלאכה היהודים התאגדו באיגודים נפרדים משלהם. בשנות ה-20 הראשונות נוסדה קופת אשראי קואופרטיבית שסייעה לסוחרים ולבעלי מלאכה יהודים בהלוואות נוחות. "קופת גמילות חסדים" הוותיקה חידשה את פעילותה וסייעה לכל דיכפין ללא ריבית כלל. גם יוצאי הקהילה שהיגרו קודם לכן לארצות-הברית התגייסו לעזרה ושלחו לקרוביהם ולקהילה כסף וחבילות. ועד הקהילה יזם מפעלי סיוע משלו. משפחות רבות קיבלו חבילות מזון במבצע "קמחא דפסחא", ולמענם של חיילים יהודים ששירתו בחיל המצב שבעיר פתחה הקהילה מטבח כשר לפסח. ואולם יכולת העזרה העצמית של היהודים היתה מוגבלת בהיקפה, בשל המחסור במקורות מימון.
רבה של הקהילה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היה ר' אליעזר שלום אפשטיין.
שנות ה-20 וה-30 התאפיינו בפריחה חסרת תקדים בפעילות הציבורית היהודית. רוב המפלגות היהודיות דאז ייסדו סניפים בפ'. המחנה הציוני לזרמיו ותנועותיו "הציונים הכלליים", "פועלי ציון", "המזרחי" והרוויזיוניסטים ותנועות הנוער שלהם - פיתח פעילות ענפה. ב-1924 נוסד בעיר סניף "החלוץ". ב-1927 נוסדו קנים של תנועות "השומר הצעיר" ובית"ר וב-1930 התארגנו בעיר "צעירי המזרחי". תנועות "השומר הצעיר" ו"החלוץ" ייסדו ב-1929 קיבוץ הכשרה בסביבתה של פ', ומקצת בוגרי ההכשרה החלוצית עלו לארץ-ישראל.
לצד הציונים היתה פעילה בפ' גם "אגודת ישראל", שייסדה ב-1921 סניף מקומי. רוב חבריה באו מקרב חסידי גור. לאנשי ה"אגודה" היתה השפעה לא מעטה בוועד הקהילה, ומלבד זה הם מיקדו את מאמציהם בחינוך. לצד התלמוד-תורה של הקהילה והחדרים הפרטיים, שרבים מילדי הקהילה התחנכו בהם גם בתקופה זו, ייסדו אנשי "אגודת ישראל" ב-1927 בית-ספר לבנות של רשת "בית יעקב". בפ' היה גם סניף של ה"בונד", שגדל והתחזק ערב מלחמת העולם השנייה. אנשי ה"בונד" היו פעילים באיגודים המקצועיים הכלליים ועסקו בפעילות תרבותית והסברתית ביידיש.
המפלגות ותנועות הנוער היהודיות מילאו תפקיד מרכזי בחיי החברה והתרבות היהודיים בעיר. במועדוניהן התקיימו הרצאות, נשפי תרבות, הופעות של חובבי דרמה, קונצרטים וכדומה.
על יחסי הכוחות בקרב ציוני פ' ניתן ללמוד מתוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים. ערב הקונגרס הציוני הי"ד (ב- 1928 הצביעו בפ' 79 ציונים, לקראת הקונגרס הי"ז (בשנת 1931) עלה מספרם ל-143, וערב הקונגרס הכ' (ב- 1937) הצביעו 349 מבני הקהילה. כמו-כן השתתפו המפלגות בבחירות לוועד הקהילה ולמועצת העיר. ב-1931 קיבלה רשימת הציונים 5 מנדטים בווער הקהילה, ואילו רשימה משותפת של "אגודת ישראל" ובעלי המלאכה .זכתה ב-7 מנדטים. יחסי הכוחות לא השתנו גם בבחירות חוזרות כעבור שנה (השלטונות פסלו את תוצאות הבחירות הראשונות). בבחירות 1937 קיבלה "אגודת ישראל" 5 מנדטים בוועד הקהילה, הציונים - 4 מנדטים ובעלי המלאכה - 3, ואילו בבחירות מאי 1939 זכו הציונים ברוב מוחלט. ואולם עוד בטרם הספיקה ההנהגה החדשה להתארגן פרצה מלחמת העולם השנייה, וחיי הקהילה באו אל קצם.
גם במועצת העיר היו ליהודים על-פי רוב 6 נציגים (מתוך 15), ואחד מהם כיהן כסגן יושב-ראש המועצה. במחצית השנייה של שנות השלושים גברו הלכי הרוח האנטישמיים בפ', כבכל פולין. בשנת 1936 חולל בית- העלמין היהודי, זמן קצר אחרי שהורחב ושופץ. מצבות רבות נותצו והגדר נהרסה. בשנת 1937 היו בעיר הפגנות אנטי-יהודיות אלימות, ובמהלכן הוכו יהודים רבים ונופצו שמשות בדירותיהם ובחנויותיהם. בשנת 1938 הותקפו יהודים בשוק ודוכנים של יהודים הופלו.
ב-5 באוקטובר 1939 הופרעה חגיגת שמחת תורה בקהילת פ' עם כניסתן לעיר של יחידות צבא גרמניות, שהתלוו אליהן גם אנשי ס"ס וגסטאפו. מיד עם בואם החלו הגרמנים בחטיפת יהודים לעבודות כפייה. בנובמבר פורסמה הוראה שחייבה את היהודים לענוד סרט זרוע לבן שעליו מגן-דוד, ונאסר עליהם ללכת על המדרכות. כעבור זמן מה החרימו הגרמנים את העסקים שבבעלות יהודים "לטובת הרייך". אחדים מבעלי העסקים הורשו להמשיך ולעבוד בהם כשכירים. יהודים שהתגוררו בדירות טובות פונו מהן ודירותיהם נמסרו ללא-יהודים. אנשי הס"ס מצאו דרכים שונות ומשונות כדי להתעלל ביהודים. ב-10 בנובמבר 1939, למשל, תפסו עשרה יהודים, ציוו עליהם להסתדר בשורות ולשמש גשר חי לגרמנים עוברי-אורח. אחר-כך אילצו את קרבנותיהם לטבול במי הנהר הקרים כקרח למשך זמן מה, וכך חוזר חלילה, עד אמצע הלילה. כמה מן היהודים האלה נפטרו מיד, אחרים חלו קשה ומתו כעבור שבועות מספר.
בנובמבר 1939 הטילו הגרמנים על יהודי פ' קונטריבוציה בסך 50,000 זלוטי. היהודים נצטוו לגייס את הסכום הזה עד 12 בצהריים, אבל כבר בשעה 11 הקיפו אנשי ס"ס את בתי היהודים, הוציאו את הגברים החוצה ואילצו אותם לשכב כשפניהם לאדמה. אחר-כך הטילו את הגברים לנהר הקר והורו להם לצאת מן המים ולשוב ולטבול לסירוגין. שעות רבות נמשכה ההתעללות הזאת, בטרם שוחררו היהודים לבתיהם. גם מבין הגברים האלה חלו רבים ומקצתם נפטרו.
בשלהי 1939 כוננו הגרמנים יודנראט בפ'. ב-4 בפברואר 1940 נצטווה היודנראט לספק מזון לקבוצה של 607 שבויי מלחמה יהודים מלובלין שעברו דרך פ'. כשהגיעה הקבוצה הזאת לפ', ב-7 בפברואר, היא מנתה רק 287 יהודים; התברר ש-330 מן השבויים נרצחו באכזריות במבואות העיר. אחרי השתדלויות מרובות קיבלו אנשי היודנראט רשות לקבור את הנרצחים בבית-הקברות היהודי המקומי, אבל בתמורה נדרשו לאשר בכתב שהקרבנות מתו מוות טבעי. ל-287 השבויים שנותרו בחיים סיפקה הקהילה מזון ובגדים בטרם המשיכו בדרכם לביאלה פודלאסקה.
באביב 1940 חטפו אנשי ס"ס כמה צעירות יהודיות מפ' ושלחו אותן לעבוד בשדות חווה שהחרימו בכפר הסמוך יבלונקה, וקבוצה של גברים, רובם צעירים, הועברה למחנה עבודה באוסובה. בעת ההיא חנתה בפ' יחידה גרמנית ללוחמה נגד טנקים. תושבי . העיירה, ובעיקר היהודים, נדרשו לספק לחיילי היחידה הזאת כלי מטבח, לבנים וחפצים שונים אחרים. בערב פסח ת"ש (1940) פשטו חיילי היחידה הזאת על בתי היהודים, בזזו רכוש, היכו יהודים רבים, דקרו אחדים מהם ואף ירו למוות ביהודי אחד.
החטיפות לעבודת כפייה נמשכו ללא הפסק. חלק מן הצעירים שנחטפו שולחו למחנה עבודה שהוקם ב-1940 בבלז'ץ והועסקו בבניית ביצורים ותעלות נגד טנקים בקו הגבול עם שטח הכיבוש של ברית-המועצות בפולין. אחדים מן החטופים ששולחו למחנה בלז'ץ, שידם השיגה לשלם שוחד רב לקציני הס"ס, שוחררו. היודנראט נצטווה לגייס עוד 300 צעירים בריאים לעבוד בניקוז ברכות בסביבת פ'. עקב תנאי העבודה הקשים חלו רבים מהם במחלת השיגרון; החולים נורו. כלכלתם של הנותרים הוטלה על הקהילה.
בסתיו 1940 נצטוו יהודי פ' למסור לגרמנים את כל דברי הפרווה שברשותם. גם לאחר שקיבלו לידיהם כמות גדולה של פרוות ערכו הגרמנים חיפושים, התעללו ביהודים ואף ירו והרגו אחד מהם.
על-פי צו מסוף 1940 נאסר על יהודי פ' לרכוש מזון מאיכרי הסביבה, ועל לא-יהודים נאסר למכור ליהודים דבר, ובמיוחד מזון.
במרוצת 1941 הובאו לפ' בזו אחר זו קבוצות גדולות של מגורשים מכל חלקי פולין. בחורף 1941 באו יהודים מפוזנן, מסובלק, מקרקוב ומלובלין, והצפיפות והרעב החמירו מאוד.
ב-16 באוגוסט 1942, באישון לילה, נכנסה לפ' פלוגת ס"ס מטרבלינקה, ובעזרת הז'נדרמריה המקומית כותרה העיירה. בימים 16-19 באוגוסט פשטו אנשי ס"ס וז'נדרמים על בתי היהודים, לקחו עמם כ-4,000 נשים וטף, הובילו אותם לתחנת הרכבת ושילחו אותם לטרבלינקה. קשישים וחולים שלא היה בכוחם ללכת נרצחו ביריות בבתיהם.
גם הילדים מבית היתומים היהודי של פ' צורפו לטרנספורט הזה. אחד ממחנכיהם, שלמה הימלבלאו, ששמו לא נכלל ברשימת המגורשים, ראה מחלון חדרו את הילדים עושים את דרכם לתחנת הרכבת ומיהר להצטרף אליהם. בן 28 היה במותו.
במהלך האקציה הזאת ניסו יהודים רבים להסתתר או לברוח. כ-400 מהם נתגלו ונורו, אבל היו גם שמצאו מקום מסתור או הצליחו להימלט ליערות. כמה וכמה משפחות יהודיות הסתתרו בכפר הוהינין ובכמה כפרים אחרים בסביבה. מלשינים פולנים הודיעו על כך לאנשי הס"ס והם פרצו לכפר וערכו חיפושים מדוקדקים, אך לא מצאו איש. בספטמבר 1942, אחרי האקציה הגדולה של אוגוסט הוקם בפ' גטו ליהודים תושבי האזור. עם הקמתו הובאו אליו 2,000 יהודים מצ'מיירניקי, מווהין ומקוצק, ובתחילת אוקטובר הובאו אחרוני היהודים מצ'מיירניקי. לנוכח הצפיפות בגטו שוכנו רבים מן הפליטים מחוצה לו.
באוקטובר 1942, ערב האקציה השנייה, הגיעו לפ' שלושה קציני ס"ס בכירים מעיר הנפה רדזין - פישר, באונסמיל ודיקלוף. כ-2,500 יהודים רוכזו בתחנת הרכבת, נדחסו לקרונות בקר ושולחו לטרבלינקה. את רכושם הנטוש של המגורשים הטעינו הגרמנים על עגלות והובילו הכל למחסניהם.
היהודים האחרונים בגטו פ', כ-1,000 במספר, גורשו למיינדזיז'ץ פודלאסקי (מזריטש') בקבוצות אחדות. בדרך ברחו רבים מהם ליערות באזור פ'; כ-100 מביניהם נתפסו ונורו למוות.
פ' היתה אחת העיירות שהגרמנים התכוונו להקים בהן גטו משנה, על-פי פקודתו של קריגר מ-27 באוקטובר 1942. ואולם בסופו של דבר לא הוקם בה גטו כזה, אולי משום שהגרמנים חששו מיחידות הפרטיזנים שביערות הסביבה, שעזרו לרבים מיהודי פ' בבריחתם. בראשית נובמבר 1942 פעלה ביערות פ' גם יחידת פרטיזנים יהודית. אחת מפעולותיה הראשונות היתה התקפה על חווה גרמנית גדולה בכפר ידלינקה. יחידה זו התאחדה עם יחידת הפרטיזנים הנודעת של יחיאל גרינשפן, ותחת פיקודו השתתפה בפעולות נועזות באזור. בין השאר הציתו הפרטיזנים היהודים מנסרות של גרמנים ובתים של מלשינים פולנים, פוצצו רכבות, תקפו קצינים גרמנים מן המארב וכיו"ב. ביוני 4491 כיתרו הגרמנים את יערות פ', ואז הורתה המפקדה העליונה של הפרטיזנים לכל היחידות באזור לעבור ליערות ינוב. אחרי קרבות קשים, שפרטיזנים רבים נפלו בהם, הגיעו הנותרים בחיים ליעדם. גם יהודים שברחו מפ' והסתתרו בכפרי הסביבה הצטרפו אל הפרטיזנים בדרכם ליערות ינוב; רובם נתפסו ונרצחו. רק כ-100 מיהודי פ' שרדו וזכו לראות בשחרור.