פשיטיק PRZYTYK

כפר בפולין
מחוז: קיילצה
נפה: רדום
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
אוכלוסיה:

·  יהודים בשנת 1941: 2309

תולדות הקהילה:
 

הכפר פ' נזכר לראשונה במאה ה-13. ב-1333, כשבעליו היה האציל פיוטר פוזלודובסקי, קיבלה פ' מעמד עירוני. בשנת 1448 העניק המלך קז'ימייז' יאגלו לפ' פריווילגיה לקיים שני ימי שוק בשבוע ושני ירידי מסחר שנתיים. עד אמצע המאה ה-16 היה היישוב תחת השפעת הנוצרים האריאנים. בשנת 1704 עברו דרך פ' צבאותיו של מלך שוודיה קארל ה-12 והחריבו אותה. רק במחצית השנייה של המאה ה-18 שוקמה העיירה מן ההריסות. ב-1777 חידש מלכה האחרון של פולין, סטניסלאב אוגוסט פוניאטובסקי, את הפריווילגיה שאפשרה לתושבי פ' לקיים ימי שוק וירידים. באמצע המאה ה-19 ירדה שוב פ' ממעמדה, שכן הכבישים החדשים והמשופרים שנסללו באזור עקפו אותה. סוחרים ובעלי מלאכה רבים עזבו את העיירה ואוכלוסייתה הלכה ופחתה, עד שב-1869 ראו שלטונות רוסיה צורך לשלול מפ' את זכויות העיר שלה (השלילה באה גם כעונש על השתתפותם של בני העיר במרד של 1863).
היהודים הראשונים התיישבו בפ' באמצע המאה ה-15. בהיותה עיירה בבעלות פרטית לא הוטלו עליהם הגבלות מיוחדות, ועד מהרה התבססה במקום קבוצה גדולה של יהודים - בעלי מלאכה וסוחרים. בעיקר סחרו היהודים בעצים, בעורות ובתבואה. גם ייצור מי דבש (תמד) והמסחר בו היה ענף פרנסה יהודי חשוב.
בתחילת המאה ה-18 חויבו יהודי פ' לשלם לקופתו של הקשטלן (המושל) קוריונובסקי מסים שנתיים בסך 21 זלוטי על כל מגרש שהחזיקו בבעלותם, 7 מכל 100 זלוטי בעת מכירת מגרש, מס שנתי כולל בסך 6,500 זלוטי על האטליזים ומבשלות השיכר שלהם, 600 זלוטי בעבור הרשות להחזיק רב, אגרות לתיקון גשרים ודרכים ואגרה על חנויות שהיו בבעלותם. נוסף על אלה חויב כל יהודי לעבוד 200 ימים בשנה בעבודות חקלאיות.
הנתונים שבידינו מלמיים שבראשית המאה ה-19 הגיע חלקם של היהודים באוכלוסייה המקומית ל-85% לערך(!). בשנת 1815 שונו תקנות המס, ונקבע מס שנתי כולל בסך 1,200 זלוטי לכל תושבי פ', בשני תשלומים. היהודים, על-פי שיעורם באוכלוסייה, שילמו את חלק הארי של המס הזה, 1,000 זלוטי לשנה, ואילו שאר התושבים שילמו 200 זלוטי.
בשנות ה-40 של אותה המאה נתרבו בפ' סכסוכים בין סוחרים יהודים לעמיתיהם הפולנים שעניינם זכויות מסחר ומיקומם של דוכנים בשוק, ולא פעם הוגשו נגד יהודים תביעות לבית-המשפט ברדום.
בשלהי המאה ה-19 שררה בפ' אווירה אנטישמית קיצונית, ופולנים רבים תמכו במפלגה הלאומית-דמוקרטית (ה"אנדציה"). בתחילת המאה ה-20 ניהל את ההסתה האנטישמית בפ' הכומר צ'פצ'ינסקי. בדרשה שנשא בספטמבר 1901, במלאת 50 שנה להקמת הכנסייה החדשה בפ', תקף את היהודים והיהדות בדברי הסתה ארסיים. בתגובה לאותה דרשה שיגר ראש המועצה הדתית היהודית (ה"דוזור בוז'ניצי") של פ', הירש ספירטוש, בשם הקהילה היהודית בפ', מכתב מחאה, והדגיש את חובתם של היהודים, במצוות תורתם, לחיות בשלום וברעות עם שכניהם הפולנים.
לקהילת פ' היו בית-כנסת ובית-עלמין, כנראה עוד מן המאה ה-15 או ה-16. מבין רבני הקהילה במאה ה-18 ידועים לנו בשמותיהם ר' נפתלי הירש ב"ר יצחק (נפטר ב-1796 בפ'); ר' יצחק, שידוע עליו רק כי היה חסידם של ר' בונים מפשיסחא ור' מנחם מנדל מקוצק ; ור' גבריאל דנציגר, דודו של האדמו"ר מאלכסנדר, שעבר אחר-כך לרבנות רדום.
פ' היתה מפורסמת בחסידיה. מגדולי חסידי קוצק ישבו בה ר' יצחק דב בער, שהיה עוד מתלמידי ר' לוי יצחק מברדיטשב, ור' סיני. בראשית המאה ה-20 כיהן בפ' כרב וכאדמו"ר ר' שלום שפירא, נצר לשושלת קוז'ניץ. בנו, ר' חיים שפירא, נרצח בידי הפולנים לאחר שהואשם בריגול לטובת הרוסים. הוא נתלה עטוף בטליתו וחומש בידו. בפ' ישב גם ר' אברהם רביפוביץ, מצאצאי "היהודי הקדוש". רבה האחרון של הקהילה היה ר' ישראל שפירא.
שמה של פ' נפוץ בעולם היהודי על-ידי בן העיר, היועץ קדיש ראקאץ, שפרסם את סדרת הספרים "שיח שרפי קודש" (ה' חלקים וקונטרס נספח) על ארמו"רי פשיסחא-קוצק-גור, ו"שפתי קורש", שנפוצו במהדורות רבות ועדיין הם חוזרים ונדפסים.
באמצע המאה ה-19 הוקם בפ' בית-כנסת חדש ולצדו הקדש (אכסנייה לנזקקים ולקשישים), ובית-העלמין הישן, ששימש את הקהילה במשך מאות שנים, הורחב.
באוגוסט 1914, עם פרויו מלחמת העולם הראשונה, הכריז הצבא הרוסי על פ' וסביבתה אזור ביצורים ומעוזים צבאיים, וב-1915, כשהאזור נכבש בידי הגרמנים, הוכרז בו משטר צבאי ; על התושבים הוטלו מסים כבדים וגם החובה לשכן בבתיהם חיילים גרמנים. בקיץ 1915 חזרו הרוסים וכבשו את העיר, ופינו את כל התושבים לרדום. ביוני-יולי 1915, לאחר שהיהודים כבר גורשו מן העיירה, בזזו החיילים הקוזקים את רכושם ואת חנויותיהם. רק באוגוסט 1917 חזרו יהודי פ' לבתיהם.

היהודים בין שתי מלחמות העולם

גם בתום המלחמה שמרו היהודים על הרוב שלהם באוכלוסייה המקומית. ב-1921 הגיע חלקם באוכלוסייה ל-90%, וערב מלחמת העולם השנייה ירד חלקם היחסי ל-87%. מקורות פרנסתם העיקריים של היהודים נותרו, כמקודם, המסחר והמלאכה. בשנת 1939 היו ביניהם 149 בעלי מלאכה, 121 סוחרים בעלי חנויות ודוכני מסחר או רוכלים, 2 בעלי טחנות קמח, 3 בעלי רכב ציבורי, 4 מורים ו-3 בעלי מקצועות רפואיים. מבין בעלי המלאכה יותר ממחצית (71) היו סנדלרים, 26 היו חייטים והשאר - בורסים, אופים, פרוונים, נגרים, פחחים, קצבים, כובענים, ספרים ובעלי מקצועות טכניים.
מסוף שנות ה-20 פקד את יהודי פ' תהליך ממושך של הידרדרות כלכלית, לא מעט עקב לחצם של האנטישמים להטיל חרם על חנויותיהם, אבל גם בשל "חוק המורטוריום" שחוקקה ממשלת פולין לפריסת תשלומי הפירעון על חובות האיכרים על-פני שנים רבות. על-פי אומדנים של מומחים הפסידו יהודי פ' בגלל החוק הזה כמיליון זלוטי.
הירידה הכלכלית באה לידי ביטוי גם בתקבולי הקהילה.בשנת 1929 שילמו 190 ראשי משפחה יהודים בפ' (52% מכלל משלמי מס הקהילה) מס מינימום בסך 10 זלוטי לשנה, 72 יהודים שילמו 11-25 זלוטי, 19 שילמו 26-50 זלוטי, 6 שילמו 51-57 זלוטי בשנה ורק שניים שילמו לקהילה סכום גבוה מזה. 72 יהודים היו פטורים כליל מתשלום מס הקהילה מחמת עוניים. כעבור עשר שנים, ב-1939, גדל מספרם של משלמי מס המינימום בסך 10 זלוטי ל-256 (66% ממשלמי המס), 15 יהודים שילמו 11-25 זלוטי, ואיש לא שילם מס גבוה מזה. 124 ראשי משפחה יהודים (31%) היו פטורים כליל מתשלום מס הקהילה. תקציב הקהילה לשנת 1929 היה 31,423 זלוטי, ב-1932 קוצץ ל-26,804 זלוטי וב-1939 עמד על מחצית הסכום הזה - 13,763 זלוטי, חרף העובדה שמספר היהודים בעיר גדל וערב המלחמה עלה על 2,300 נפשות.
נתונים דמוגרפיים של הנהלת הקהילה מלמדים שבשנת 1929 היה גודלה של משפחה יהודית ממוצעת בפ' 4.6 נפשות, בשנת 1931 - 5.1 נפשות וב-1939 - 5.7 נפשות.
בשנת 1925 ערכה הקהילה מגבית לשיפוץ בית-הכנסת. ליד הנהלת הקהילה פעלה קופת סיוע וגמ"ח, בתמיכה כספית של הג'וינט. בפברואר 1936 שלחו מנהלי הקופה דוח לוורשה ובו תיארו את מצוקת הסוחרים היהודים במקום לנוכח תעמולת החרם שניהלו האנטישמים בפ' ובמחוז, וציינו שרבים מהם הגיעו עד פת לחם. במרס 1936, לאחר הפוגרום (ראה להלן), קיבלה הקהילה ממרכז הג'וינט בוורשה 5,212 זלוטי סיוע לקרבנות האלימות. בפ' לא הוקמו מוסדות חינוך יהודיים מודרניים. ילדי הקהילה למדו בכמה חדרים פרטיים ובבית-ספר יסודי ממלכתי מסוג "שבסובקה" (שלא למדו בו בשבת ואף לא בימי א' בשבוע), שניהלו אותו שני מורים יהודים, יוסף-חיים ושרה ברום. בעיר היה גם בית-ספר פולני רגיל (נוסד ב-1918), אך רוב היהודים נמנעו לשלוח לשם את ילדיהם בגלל האווירה האנטישמית ששררה בו, והעדיפו על פניו את מוסדות החינוך המסורתיים. בראשית שנות ה-30 פתחה "אגודת ישראל" בפ' בית-ספר של רשת "בית יעקב", שלמדו בו כמה עשרות בנות. להמשך לימודיהם בבית-הספר התיכון נשלחו הילדים היהודים מפ' לרדום ולערים אחרות.
התקופה שבין שתי מלחמות העולם הצטיינה בפעילות פוליטית וציונית ערה בקרב יהודי פ'. בתחילת שנות ה-20 התארגנו בעיר איגודים מקצועיים יהודיים-פולניים משותפים, בהנהגת ה"בונד" ויהודים חברי המפלגה הקומוניסטית. בינואר 1925 ארגנו האיגודים המקצועיים שביתה בבתי-המלאכה בעיר, ובמהלכה אף אירעו תגרות בין הפועלים למעבידיהם. המשטרה הפולנית אסרה 10 מן העובדים, שהואשמו בהפרות סדר. שבעה מהם נידונו לתקופות מאסר קצרות בבית-הכלא ברדום. בשנת 1929 התאגדו הסוחרים היהודים בעיר ב "אגודת הסוחרים", שמנתה 120 חברים.
הפעילות הציונית בפ' ראשיתה ב-1918, עת התארגנה במקום קבוצה ציונית קטנה, וב-1920 נוסד סניף מקומי של ההסתדרות הציונית. בביתו של אחד הפעילים נפתחה ספרייה, התקיימו פעולות חברה והרצאות ונאספו תרומות למען הקרנות הציוניות. בשלהי שנות ה-20 נוסד בעיר סניף של "פועלי ציון צ"ס", ובשנת 1930 הוקם סניף של הרוויזיוניסטים. בעיר היה גם מועדון ספורט של "מכבי", שבו עסקו כ-30 צעירים מקומיים בענפי ספורט למיניהם. בשנת 1930 נשלחו לפ' 200 "שקלים" של מפעל השקל הציוני, ו-140 "שקלים" נמכרו. בפברואר 1932 נערך בפ' כנס של ציוגים מכל המחוז.
על יחסי הכוחות בין הזרמים הציוניים השונים בקרב יהודי פ' יעידו תוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים, כדלהלן :בתקופה הנידונה שלטה "אגודת ישראל" במוסדות הקהילה, אם כי בשנות ה-30 נבחרו למועצת הקהילה גם אנשי ה"בונד" וציונים.
אנטישמיות. בתקופה זו היתה פ' למעוז של אנטישמיות. ב-1922, במהלך הבחירות לסיים הפולני, הותקפו יהודים שניהלו תעמולה למען "גוש המיעוטים" בהנהגתו של יצחק גרינבוים ; יהודי אחר נרצח ואחרים הוכו ונפצעו. בנובמבר 1926 הועמדו לדין 4 קצבים יהודים באשמה שעברו על תקנות השחיטה, ונשפטו לחודשיים מאסר ולקנס של 500 זלוטי (סכום עצום בימים ההם). ההסתה האנטישמיית ומעשי האלימות החריפו מאוד במחצית השנייה של שנות ה-30, והתפשטו בכל נפת רדום. בראש המסיתים עמדו אנדקים (חברי מפלגת ה"אנדציה") ועמם חברי ארגונים אנטישמיים קיצוניים אחרים. בינואר 1936 גברה בפ' ההסתה לחרם כלכלי, והיתה מלווה בטרור אלים. משמרות של אנדקים איימו על פולנים שקנו אצל יהודים. הטרור וההסתה גברו בימי שני, יום השוק השבועי. ב-20 בינואר 1936 מנעו משמרות האנדקים בכוח הזרוע מן הלקוחות הפולנים לקנות אצל יהודים. ארגונים כלכליים יהודיים פנו אל הסטרוסטה (מושל הנפה) ברדום וביקשו את התערבותו, אך ללא הועיל. ובינתיים נמשכה ההידרדרות במצבם הכלכלי של היהודים; עשרות משפחות נותרו ללא מקור פרנסה. בסוף ינואר 1936 שלח איגוד הסוחרים הזעירים היהודים בוורשה סיוע כספי מיוחד למשפחות של סוחרים יהודים בפ' קרבנות הטרור האנטישמי.
פוגרום פ'.
ואולם שיאם של מעשי האלימות היה במרס 1936. בנובמבר 1935 פרצו בעיירה אודז'יבול שבנפת אופוצ'נו, הסמוכה לנפת רדום, מהומות אלימות. רוכלים יהודים ופולנים בשוק היכו אלה את אלה, ובעיירות האזור הופצה שמועה שהיהודים חטפו כומר מקומי. ב-16 בפברואר 1936 החליטה המועצה הארצית של מפלגת ה"אנדציה" על פעולות גמול נרחבות נגד יהודים במדינה, וגייסה לצורך זה גם איכרים. בפ' גברה מאור ההסתה האנטישמית, ומשמרות של אנדקים הוצבו שוב בפתחי חנויות ודוכני מסחר של יהודים וגירשו את הקונים הפולנים. ב-4 במרס 1936 פרצו בשוק של פ' מהומות אלימות. סנדלר יהודי הוכה בידי אנדקים, וכנופיות של בריונים חמושים במקלות ובמוטות ברול סבבו בשוק והטילו אימה על הרוכלים היהודים. המשטרה המקומית לא התערבה. מפחד הבריונים הדירו רוב הסוחרים היהודים את רגליהם מן השוק המקומי ונאלצו למכור את מרכולתם ברדום, מרחק 19 ק"מ מפ'.
בימים הראשונים של מרס הגיעה לפ' משלחת של אישי ציבור יהודים מוורשה ובראשם ציר הסיים אמיל זומרשטיין. יחד עם ראשי הקהילה המקומית פנו אנשי המשלחת פעם נוספת אל מושל הנפה ברדום בבקשה לתגבר את כוחות המשטרה בפ' ולאסור את ראשי המסיתים, אך גם הפעם לא נשאה הפנייה פרי. ארגוני הסוחרים היהודים בפ' פנו אל ראשי המשטרה הפולנית בקיילצה והתריעו שצפוי בפ' גל של מעשי אלימות נגד יהודים עד כדי שפיכות דמים, ואולם ממטה המשטרה בקיילצה השיבו שאין רואים סיבה להגביר את משמרות הביטחון במקום.
לנוכח סכנת מעשי האלימות, ובעקבות אירועי אודדז'יבול, החלו צעירים יהודים בני פ' להתארגן והקימו קבוצת "הגנה עצמית יהודית", שמנתה 20 צעירים שהצטיידו באלות, בנשק קר וגם הכמה אקדחים. נוכחותם של משמרות המגן היהודיים אמנם מנעה במשך זמן מה מעשי אלימות נרחבים. ואולם ב-9 במרס 1936, ביום השוק השבועי, פרץ בפ', פוגרום. הניצוץ שהצית את המאורעות היה מעצרו של פולני מאנשי משמרות החרם בידי שוטר. האנדקים תבעו מן האופה ישראל ספירטוש להחזיר לאיכרה שקנתה אצלו לחמניות את כספה, ומשסירב הפכו את דוכנו. מיד אחר-כך נאסר אחד הבריונים. האיכרים בשוק, בהשפעת ההסתה של האנדקים, החלו להתפרע - הפכו דוכנים של יהודים, בזזו את הסחורה והיכו את בעליה. משמרות ההגנה היהודית ניסו לעצור את ההתפרעות. במהומה שפרצה נשמעו לפתע יריות אקדח וכמה איכרים נפצעו. בתגובה נטלו האיכרים מקלות והסתערו לעבר בתי יהודים בעיירה. מאחר הבתים נורו לעברם יריות ואיכר פולני, סטניסלאב וישניק, נהרג. היורה, שלום יחיאל לסקי, הודה אחר-כך במשפט שנערך לו שירה אל תוך ההמון שהסתער על ביתו כדי להרתיע את הפורעים. את האקדח שהיה ברשותו רכש ברדום זמן קצר קודם לכן לנוכח הציפיות למעשי אלימות.
ביום ההוא נרצחו בפ' שלושה יהודים, בהם הסנדלר יוסף מינקובסקי ואשתו חיה, הורים ל-8 ילדים. פורעים פרצו לביתם, ניפצו רהיטים והרסו רכוש, ולבסוף רצחו את השניים במכות בראשיהם. מלבדם נרצח יהודי נוסף. אל בית-החולים ברדום הובאו 22 פצועים יהודים. לאחר מעשי הרצח התערבה המשטרה הפולנית ושמה קץ למהומות בשוק וברחובות היהודים. בימים שלאחר אירועי הדמים ערכה המשטרה חיפושים מדוקרקים אחר נשק בבתים שמהם נורו היריות וביצעה מעצרים נרחבים בין היהודים ובין האיכרים הפולנים והאנדקים שהשתתפו בפוגרום.
אירועי מרס 1936 בפ' נידונו בשלוש ערכאות משפטיות - בבית-המשפט המחוזי ברדום, בבית-הדין לערעורים בלובלין ובבית-המשפט העליון בוורשה. לבית-המשפט ברדום הובאו 44 פולנים ו-14 יהודים. נגר 10 מביניהם הוגשו כתבי אישום, והעידו בפני בית-המשפט 320 עדים פולנים ו-80 יהודים. ואולם בית-המשפט הטיל עונשים כבדים דווקא על היהודים שניסו להתגונן. שלום יחיאל לסקי, שהרג את האיכר הפולני, נידון ל-8 שנות מאסר, שני יהודים נוספים נשפטו ל-6 ול-5 שנות מאסר, ו-4 יהודים נידונו ל-6 עד 10 חודשים מאסר. רק נאשם יהודי אחד זוכה ושוחרר. הנאשמים הפולנים שוחררו ברובם, מלבד אחדים שקיבלו עונשי מאסר קלים.
בעקבות האירועים האלה עזבו 30 משפחות יהודיות את פ' עוד במרס אותה שנה ועברו לרדום. מחשש למנוסה כללית של יהודים גם מיישובים אחרים באזור, קראו אישי ציבור ליהודים מעל דפי העיתונות היהודית שלא לעזוב בבהילות את פ' וסביבותיה. הסנטור היהודי פרופ' משה שור הקים ועד מרכזי לעזרת יהודי פ'. סקר שנערך בעיירה לאחר הפוגרום העלה ש-500 משפחות יהודיות נזקקו לעזרה דחופה, ושהסוחרים היהודים במקום נותרו למעשה חסרי פרנסה - סחורתם אזלה וקונים לא פקדו את חנויותיהם.
האלימות האנטישמית בפ' לא שככה גם לאחר פוגרום הדמים של מרס 1936. באפריל חולל בית-הקברות היהודי בססמאות אנטישמיות ומצבות נופצו. בסוף מאי 1936 הציב סניף מפלגת ה"אנדציה" ברדום משמרות במבואות העיירה, שמנעו מאיכרי הסביבה להיכנס לפ' ולסחור עם יהודים. האנדקים אף נכנסו לעיר וערכו בכיכר השוק מצעד וכנס רב-משתתפים. ב-1 ביוני, כשנפתח משפטם של הנאשמים בפוגרום, גברו מעשי האלימות. בסוף אותו חודש הועלה באש ביתה של משפחה יהודית; אם המשפחה היתה אחת העדות שהופיעו במשפט. בני המשפחה נמלטו מן הבית הבוער אבל אחד מהם נכווה קשה בפניו מנוזל כימי שהתיזו לעברו הפורעים. מחשש למהומות אלימות נוספות אסרו השלטונות הפולנים את קיומו של יום השוק בפ' ; רק בתחילת אוגוסט 1936 חודש המסחר בשוק, אבל גם האנדקים חזרו, ניסו שוב בכוח הזרוע למנוע קנייה מיהודים ואף הקימו שוק מתחרה על טהרת הפולנים. המשטרה הפולנית התערבה ואסרה כמה מן המסיתים. הפעם התנגדו גם האיכרים הפולנים להמשך האלימות של האנדקים והשוק הפולני שנפתח נותר ללא קונים כמעט.
אירועי פ' עוררו תגובה יהודית נרחבת. המפלגות היהודיות החלו בפעולה ארצית והסנטור משה שור העלה את הנושא לדיון בסיים הפולני. הוועד המרכזי של ה"בונד" ארגן שביתת מחאה ארצית של העובדים היהודים, שנועדה ל-17 במרס 1936, וגם מפלגות וארגונים יהודיים נוספים הצטרפו ליזמת ה"בונד".
אירועי פ' היו ליהודי פולין ציון-דרך טראומטי. המשורר משה ווירטיק (שמצא את מותו בתקופת השואה בגטו קרקוב), חיבר אז את שירו "העיירה בוערת", שיר שנתפס מאוחר יותר כמסמל את חיסולה של העיירה היהודית בפולין.

בימי מלחמת העולם השנייה

פ' נכבשה בידי הגרמנים ב-5 בספטמבר 1939, ומיד עם כניסתם לעיר נקראו היהודים להתייצב בבית-הכנסת כדי להירשם לעבודת כפייה. הוטלה עליהם גם קונטריבוציה בסך 80 אלף זלוטי, וכדי להבטיח את התשלום לקחו הגרמנים בני ערובה. יהודי אחד, שלמה ברויטמן, נרצח, כנראה בעקבות הלשנה של פולני מקומי שמסר שמות של יהודים שניסו להשתמט מעבודת הכפייה. לאחר שקבוצות העובדים יצאו לעבודתן העלו הגרמנים באש את בית-הכנסת ואת בית-המדרש. היהודים הועסקו בפינוי הריסות בתים שנפגעו במהלך הקרבות ובניקוי הרחובות, וגם בעבודות חקלאיות בכפרים סמוכים, בעיקר ניקוז וחפירת תעלות השקיה.
בראשית 1940 הוקם בפ' יודנראט, ששימשו בו עזריאל בורנשטיין, יעקב לייב זיידה, חיים אהרן ברקוביץ, משה ראובן וכמה אחרים, רובם ככולם מפרנסי הקהילה לפני המלחמה.
זמן מה לאחר כינון היודנראט נמנו בפ' 2,850 יהודים, אבל מספרם עלה בהתמדה, עם בואם של פליטים יהודים ממערב פולין. בפברואר 1941 הגיע מספר היהודים בפ' ל-3,500 בערך, בהם 350 פליטים שהגיעו אז מלודז'.
בתחילת 1941, לרגל ההכנות לפלישה בברית-המועצות, הקימו הגרמנים בסביבות פ' מחנות צבא חדשים וסגרו את האזור בפני יהודים. השלטונות ברדום הורו ליהודי פ' והסביבה לפנות את היישובים האלה עד 5 במרס, ואולם היודנראט לא עמד בלוח זמנים וההכנות לגירוש נמשכו עד תחילת אפריל. יהודי פ' פוזרו בין יישובים שמחוץ לאזור הסגור: 53 משפחות עברו לביאלובז'גי, 101 משפחות הגיעו לפשיסוחה, 46 משפחות - לסקרישב 40 לווישמייז'יצה, 82 לווייז'ביצה, 62 לוולנוב, 24 לזבולן, 26 לקזנוב, 30 לידלינסק ועוד כמה משפחות עברו לסרומוץ', ולגנייבושוב. בזמן הגירושים מעיירות המחוז, בסתיו 1942, שולחו רוב היהודים מפ' יחד עם אחיהם במקומותיהם החדשים למחנות השמדה, בעיקר לטרבלינקה. מיעוטם הועברו למחנות עבודה שונים שהקימו הגרמנים באזור רדום.