ד' ניסן ה'תשפ"ב

פשמישל PRZEMYSL

קהילה בפולין
מחוז: לבוב
נפה: פשמישל
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ- 47,958

·  יהודים בשנת 1941: כ- 17,300

·  יהודים לאחר השואה: כ- 250

תולדות הקהילה:
בין שתי המלחמות

עם התפוררות השלטון האוסטרי עמדה פשמישל בסימן המאבק שבין האוקראינים והפולנים על השליטה בעיר. כבר ב- 1 בנובמבר 1918 התפורר חיל-המצב האוסטרי והוחל בפי- רוק נשקם של הקצינים והחיילים. התארגנו מיליציות או יחידות-צבא של האוקראינים ושל הפולנים. קבוצת קצינים יהודים מחיל-המצב התכוננו לקראת הבאות עוד באוקטובר וניסתה להשיג נשק להגנה עצמית, ואמנם בתחילת נובמבר התארגנה גם מיליציה יהודית שבידה כ- 200 רובים ואלפי כדורים. למעשה חולקה העיר בין שתי רשויות, הפולנית והאוקראינית, שכל אחת מהן שלטה ברבעים מוגדרים, והוקמו מועצות לאומיות של הכוחות היריבים. כמו-כן הוקמה מועצה יהודית עממית ובה: 6 - ציונים, 3 - פועלי ציון, 2 - "יד חרוצים", 2 - פ.פ.ס., 2 - ז'.פ.ס. 2 - בלתי מפלגתיים ו- 2 - חרדים. בראש המועצה הועמד הד"ר מקס רוזנפלד, ולאחר פטירתו הפתאומית בפברואר 1919 - העו"ד הנודע הד"ר לייב לאנדוי. המועצה פיזרה את ועד הקהילה וקיבלה על עצמה את ייצוג היהודים לפני שלטונות שני הסקטורים הלאומיים בעיר. המועצה הכריזה על הנייטרליות של היהודים בסכסוך שבין שני הסקטורים ודרשה מהשלטונות הכרה בסמכות המועצה היהודית ובמילוי תפקידיה הבסיסיים של המיליציה היהודית (שמירת הסדר ברבעים יהודים והגנה עליהם בפני שוד ומעשי אלימות מצד האספסוף). אכן המועצות של הפולנים ושל האוקראינים נענו לדרישות אלו, והאוקראינים, בניגוד לפולנים, הכירו אף בתפקידיה של המיליציה היהודית ברבעים שהשליטה היתה בידיהם. ב- 11 בנובמבר 1918 השתלטו הכוחות הפולניים על העיר כולה. בקרב על העיר נספו 11 אזרחים יהודים מכדורים תועים, 5 בתים ו- 12 דירות של יהודים ניזוקו משריפות ו- 17 דירות ניזוקו מפגזים. בשלושת הימים הראשונים לאחר השתלטותן, ערכו מספר יחידות של הצבא הפולני על קציניהן פוגרום בקרב יהודי פשמישל, בתואנה שהללו שיתפו כביכול פעולה עם האוקראינים ואף ירו בחיילים המסתערים על העיר. בפרעות אלו נרצח יהודי אחד, נפצעו 10 ונעצרו עד ל- 4 ימי מאסר 46 איש. הנאסרים הוכו ואולצו לעבוד בעבודות כפייה ורכושם האישי נלקח מהם. בביזה נשדדו 67 דירות ו- 76 חנויות של יהודים. לפי אומדן המועצה היהודית, הגיעו הנזקים לסך של 3,072,000 כתרים. נוסף על כך הטיל המפקד הפולני על היהודים, בתואנה הנ"ל, מס עונשין בסך של 3 מליוני כתרים, בלוויית איום לגבותו בכוח הזרוע. היו גם מקרים רבים של הלקאת יהודים וגזיזת זקניהם ופיאותיהם בחוצות העיר, לעיני כול. המועצה היהודית מחתה נמרצות אצל השלטונות המקומיים ואף בסיים המחוקק בווארשה לאחר שנבחר בפברואר 1919, וכן התריעה בנידון בארץ ובחו"ל. כתוצאה מכך פסקו מעשי האלימות, אולם אי-הסדר הכללי ששרר בעיר השפיע לרעה על המצב הכלכלי. השוק השחור המשיך למלא את מקום המסחר התקין, ורבו הספסרים (גם בקרב היהודים) שהפקיעו את השערים. הגיעו הדברים לידי כך שהרבנות, ובראשה ר' ג. שמלקיש, הכריזה נידוי על מפקיעי השערים. בעת ההיא ניסו גם המפלגות היהו- דיות לעמוד בפרץ, ובמיוחד יש לציין את פעילותם של אגודת הרצל והשומר הצעיר שניגשו להתארגנות מחודשת. לאחר נצחון הפולנים על הבולשביקים באוגוסט 1920 התחילו החיים בפשמישל חוזרים אט אט למסלולם הרגיל, אולם עקבות אירועי המלחמה עדיין נתנו אותותיהם זמן רב אחריה. במשך 20 השנים שבין שתי המלחמות לא גדלה כמעט האוכלוסיה היהודית. יתרה מזו: ב- 1931 צויינה אף ירידה לעומת המצב ב- 1921. הכלכלה היהודית לא שוקמה כמעט עד סוף התקופה, והסיבות לכך נעוצות בעובדה, שפשמישל חדלה להיות מקום מושב של יחידות צבאיות בהיקף שקדם למלחמת-העולם הראשונה. אגף האספקה הצבאית, שהיה ברובו בידי היהודים, צומצם והעוסקים בו נושלו על-ידי השלטון החדש. תרמו להידרדרות במצב הכלכלי גם האינפלציה של ראשית שנות ה- 20, המשבר הכלכלי הגדול בשנים 1929- 1931, המיסוי השרירותי שהונהג כלפי היהודים והתעמולה האנטישמית של השנים האחרונות לפני פרוץ מלחמת-העולם השנייה. גם המסחר בסחורות ובמכונות מיובאות, שפשמישל הצטיינה בו בעבר לא עמד עוד בתחרות עם מרכזי התעשייה והמסחר שבווארשה, פוזנאן ושלזיה. גם ענף התעשייה והמסחר בעץ נתקשה לעמוד בתחרות, ובעיקר בפני הייבוא מברית-המועצות בשנות ה- 30. מפעלי התעשייה והמלאכה שחדלו מלפעול, או שפעולתם צומצמה בעת המלחמה ומיד לאחריה, לא שבו לאיתנם עד סוף התקופה. מבין 486 מפעלי תעשייה ומלאכה שהיו בידי היהודים ב- 1921 נסגרו לחלוטין 19, ואילו 376 התקיימו על עבודת בעליהם בלבד. כ- 200 מכל המפעלים עסקו בקונפקציה ובכובענות, ו- 168 מהם לא העסיקו אפילו פועל שכיר אחד. בענף השני בגודלו, בתעשיית העץ, אמנם הועסקו ב- 20 המפעלים הפעילים 295 עובדים שכירים, אולם רק 100 מהם היו יהודים. בענף המזון התקיימו אז 75 מפעלים, ו- 45 מהם העסיקו 141 שכירים, ביניהם 112 יהודים. במרוצת הזמן גדל מספרם של מפעלי התעשייה שבידי היהודים. הגדולים שבהם היו: בית חרושת "פולנה" למכונות חקלאיות, למכונות תפירה ולאופניים; מפעל מתכת "ציקלופ", בית חרושת לצעצועים מיכאניים "מינרווה", בית-חרושת לכפתורים, בית- חרושת למוצרי קוסמטיקה "איה", בית-חרושת לרהיטים ולכלי-עבודה לנגרים, בית-חרושת לפיות סיגריות, מנפטה לפשתן ומבשלת בירה "ויקטוריה". אולם אחוז היהודים שהתפרנסו מעבודה שכירה הגיע רק כדי 7, בעוד שממלאכה התפרנסו כ- 11 אחוזים מכלל המפרנסים, ורובם, כאמור, מעבודת-כפיהם בשירותים. מצבם של בעלי-המלאכה הורע במיוחד בשנות ה- 30 בשל המחסור המוחלט כמעט בהזמנות ממוסדות ממשלתיים ועירוניים ובשל כובד עול המיסים שהוטל עליהם. ממסחר (רובו קמעוני ורוכלות) התפרנסו כ- 50 אחוז של אוכלוסי יהודי פשמישל. למן המשבר בשנים 1929- 1931 הורע עוד יותר מצבם; רבים מהם לא השיגה ידם לפדות את הרשיון לניהול עסק. בסוף שנות ה- 30 פגעו גם בסוחרים יהודים, בבעלי דוכנים וברוכלים, החרם, והתעמולה האנטי-יהודית וכן הקמתם של קואופרטיבים אוקראיניים ופולניים. בפשמישל היה אחוז ניכר יחסית של יהודים בעלי מקצועות חופשיים (כ- 100 עורכי-דין ומספר דומה של רופאים), של מורים ופקידים. כמה וכמה מאנשי אינטליגנציה מקצועית זו עברו, בגלל מחסור בתעסוקה במקום, לערי פולין הקונגרסאית לשעבר. הם נכללו גם בקרב שאר המהגרים היהודים לחוץ-לארץ. לשם הגנת האינטרסים של הסוחר ובעל-המלאכה היהודי הוקמו בפשמישל שני ארגונים: התאחדות הסוחרים (כ- 750 חברים) וב- 1928 - התאחדות הסוחרים הזעירים (כ- 500 חברים). לעזרת הסוחרים באו גם הבנקים היהודים: "הבנק הקואופרטיבי של הסוחרים והתעשיינים", שמאזנו ב- 1929 הגיע ל- 283,038 זלוטי ונוסף לזה חשבונו בדולרים היה בסך 26,513 דולר. הרווח הנקי שלו הסתכם ב- 18,000 זלוטי וממנו הקציב הבנק תמיכות כספיות כמעט לכל מוסדות החינוך והסעד היהודיים בפשמישל (כגון בית-חולים, בית יתומים, מושב זקנים, מטבח עממי, בית-הספר היהודי, תלמוד תורה ועוד). לעזרת הסוחר הזעיר בא הבנק "האגודה הקואופרטיבית לאשראי", שנודע בעבר כ"בנק של איק"א" (הוקם ב- 1910 וחידש את פעולתו ב- 1921). ב- 1925 היו בו 554 חברים (מהם 128 בעלי-מלאכה, 381 סוחרים זעירים, 19 סוחרים ותעשיינים, 8 חקלאים ו- 18 שונים). באותה שנה הוא העניק 757 הלוואות על סך של 115,000 זלוטי. ל"קופת גמילות חסדים" השתייכו בפשמישל בשנות ה- 30 כ- 1,000 חברים (כ- 700 מהם סוחרים זעירים וכ- 300 בעלי-מלאכה). מדי שנה בשנה העניקה קופה זו 500 הלוואות בערך, בסך כולל של יותר מ- 30,000 זלוטי (ב- 1933- 1934 - 509 הלוואות בסך של 31,810 זלוטי וב- 1936- 1937 - 450 בסך של 31,200 זלוטי). העזרה ההדדית והסיוע באשראי לא היה בכוחם למנוע הידרדרותו של המסחר היהודי, הידרדרות שהלכה וגברה משנות המשבר הגדול ועד פרוץ מלחמת-העולם השנייה. מדי שנה פחת והלך מספר רשיונות המסחר שנקנו בידי היהודים בכ- 4 אחוזים בהשוואה לשנה הקודמת, ומצד אחר גדל והלך מספר השטרות שלא נפרעו, דבר שבישר פשיטת רגל קרובה של בתי העסקים (למשל: ב- 1931 הגיע מספר השטרות שלא נפרעו ל- 4,721 ומספר ההוצאות- לפועל ל- 14,738, ואילו ב- 1931 כבר הגיע מספר השטרות שלא נפרעו ל- 5,947 ומספר ההוצאות לפועל ל- 17,438). ואכן, ב- 1937 פשטו רגל בעלי חנויות שהתקיימו ממסחר שנים רבות, ועתה הצטרפו לקהל הנתמכים בקמחא דפסחא של אותה שנה. גרוע יותר היה מצבם של השכירים, הפועלים, עובדי המסחר והפקידים. כתוצאה מכך פרצו מדי פעם בפעם שביתות (ב- 1936 - שביתת הזבנים, פועלי בית-החרושת לתנורים ועוד), שאורגנו על-ידי האיגודים המקצועיים הכלליים, שאליהם השתייכו גם היהודים, או על-ידי האיגודים המקצועיים שרוב חבריהם היו יהודים, כגון איגוד הפקידים היהודים, איגוד עובדי המחט. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם עמדה יהדות פשמישל בסימן הפעילות הפוליטית, החברתית והתרבותית של המפלגות היהודיות וארגוני-הנוער שלהן. ההסתדרות הציונית הכללית בפשמישל נחשבה לאחת הגדולות בגאליציה. לאחר שנפרדו ממנה ב- 1923 התאחדות ופועלי ציון והיו למפלגה עצמאית, ולאחר שעזבוה הרבזיוניסטים ב- 1935, המשיכה זו לפעול במסגרת הסתדרות הציונים הכלליים. היא היתה הגדולה בזרמים הציוניים בעיר, ונציגיה ישבו בוועד הקהילה ובעיריה, וחבריה היו הגרעין היסודי של המצביעים בעד רשימה לאומית יהודית בבחירות לסיים. גם ארגוני הנוער שלה היו מן הגדולים בעיר. ב- 1925 חידשה את פעולתה הענפה אגודת הרצל ולידה ארגון בנות אקדמיות הרצליה. ב- 1933 ארגנה אגודת הרצל חוגים של בעלי מלאכה ציונים, אולם עיקר הישגיה בהקמת האוניברסיטה העממית (ב- 1925), שהשתתפו בה מדי שנה מאות תלמידים. אגודת התקוה שהיתה מסונפת לאגודת הרצל, והנוער העברי שהוקם ב- 1926, התאחדו ב- 1928 והקימו את סניף הנוער הציוני. בשנים 1926- 1939 התקיים בפשמישל סניף תנועת הנוער עקיבא, בהשפעת הציונים הכלליים שמרכזם היה בקראקוב. את הזרם הציוני-הסוציאליסטי ייצגה בפשמישל פועלי ציון, שראשיתה בימים שלפני מלחמת- העולם הראשונה, וההתאחדות שקמה אחרי המלחמה מחוגי צעירי ציון, משרידי הארגונים עברי, אחוה, צעירי יהודה. אחרי האיחוד של התאחדות ופועלי ציון ב- 1933 מנתה התנועה בפשמישל כ- 300 חברים. שתי תנועות-נוער ייצגו את השמאל הציוני בפשמישל: השומר הצעיר וגורדוניה. ראשיתו של השומר הצעיר ושיא פעולתו בשנים שלאחר מלחמת- העולם הראשונה (הקן מנה עד 500 בני-נוער), ובשנות ה- 30 הצטמצם מספר חבריו והגיע ל- 80- 100. ראשיתה של גורדוניה בפשמישל בסוף שנות ה- 20, ובשנות ה- 30 הגיע מספר חברי הקן בפשמישל ל- 200 עד 300. גורדוניה הקימה בפשמישל קבוצת הכשרה. מ- 1928 התקיים בפשמישל ארגון מקומי לצופים יהודים בשם "הצופה". תנועת המזרחי בפשמישל אורגנה, כאמור, בהשפעת הרב ר' גדליה שמלקיש, עוד לפני מלחמת-העולם הראשונה, וחידשה את פעולתה אחריה. ב- 1927 אורגן לידה החלוץ המזרחי, וב- 1930 התארגנו צעירי המפלגה במסגרת נפרדת של צעירי מזרחי, ואילו הנוער בתנועה תורה ועבודה. המפלגה קיימה בפשמישל קיבוץ הכשרה לכל סניפיה שבערי הסביבה. בית-הכנסת של המזרחי היה למרכז של הציונים- חרדים בפשמישל. סניף הרביזיוניסטים בפשמישל נוסד רשמית ב- 1926, תנועת הנוער שלו, בית"ר ב- 1930, וארגון סטודנטים-רביזיוניסטים בשם "אמונה" הוקם ב- 1932. על יחסי הכוחות בפלגים הציוניים בפשמישל יצביעו תוצאות הבחירות לקונגרסים: #1# #2# #3# מספר הקולות #4#
#1# שם הרשימה #2#1931 #3# #4# 1935
#1#ציונים כלליים #2# 300 #3# #4# 1,855
#1#המזרחי #2# 207 #3# #4# 416
#1#התאחדות #2# 717 #3# #4# -
#1#א"י העובדת #2# - #3# #4# 1,854
#1#רביזיוניסטים #2# 297 #3# #4# -
#1#מפלגת המדינה #2# - #3# #4# 39
#1#השחר #2# - #3# #4# 5
סניף אגודת ישראל בפשמישל נוסד ב- 1920, וכעבור זמן-מה הוקם הארגון צעירי אגודת ישראל ובו כמה מאות בחורים. אגודת ישראל הקימה בפשמישל ישיבה בשם "עץ החיים", שאליה זרמו בחורים אף מערי הסביבה, ובשנות ה- 30 הוקם בית-ספר לבנות "בית יעקב". צעירי אגו"י הוציאו זמן- מה שבועון ביידיש , "דער יידישער וועג", עם תוספת לספרות רבנית בעברית. לאחר מיזוג ה-ז'.פ.ס. עם הבונד ב- 1920 לא גדלה גם הפעם השפעתו של הבונד בפשמישל. בעת הבחירות לסיים ב- 1922 קיבלה רשימת הבונד רק 403 קולות לעומת כ- 15,000 קולות, שניתנו לרשימה ציונית-לאומית. הבונד התמסר לפעולה בתוך האיגודים המקצועיים היהודיים, שהיו מסונפים לאיגודים כלליים, להקמת קואופרטיבים של בעלי-מלאכה ולעבודה תרבותית בשפת יידיש. הוא הקים ספריה ציבורית, וחוג דראמאטי, וארגן הרצאות במועדונו. זמן-מה פעל ליד הבונד בפשמישל ארגון-נוער "צוקונפט", בשנות העשרים היה על הבונד להתחרות בהשפעת חבריה היהודים של המפלגה הסוציאליסטית הפולנית פ.פ.ס. - בעיקר ניכרה בפשמישל השפעתו של המנהיג הנודע של ה-פ.פ.ס., ה. ליברמאן - ובשנות ה- 30 של קומוניסטים היהודים שפעולתם הליגאלית והבלתי-ליגאלית בקרב האיגודים המקצועיים ובמועדוני פועלים גברה והלכה. רבים מהקומוניסטים היהודים בפשמישל נאסרו ונשפטו לתקופות-מאסר ממושכות (ב- 1931 נמנו עם 18 הקומוניסטים שהועמדו למשפט 13 יהודים, ב- 1935 - 13 מתוך 16 נאשמים, וב- 1937 - 10 מתוך 16 !). בשנים הראשונות לאחר המלחמה המשיכה המועצה הלאומית למלא את תפקידו של ועד הקהילה. הבחירות הראשונות לוועד הקהילה התקיימו ב- 1924, וכתוצאה מהן לא נשתנה בהרבה הרכבו; הד"ר לייב לאנדוי המשיך בכהונתו כראש הקהילה ובהנהלתה היו נציגי הציונים, אגודת ישראל, הסוחרים ויד-חרוצים. ב- 1928 נתקיימו הבחירות על-פי התקנון החדש וכתוצאה מהן נבחרו: 7 ציונים, 1 פועלי ציון, 2 קצבים, 4 אגודת ישראל, 4 יד חרוצים, 2 רשימות אינדיבידואליות. אמנם הסיעה הציונית היתה הגדולה שבהן, אולם הסיעות הקטנות התחברו לקואליציה ובחרו בחבר אגודת ישראל שמואל באב"ד כראש הקהילה. תקציב הקהילה שיקף את פעולתה. מ- 364,000 זלוטי של התקציב ב- 1931 הוקצבו למנגנון הקהילה 44%, לעניים דתיים - 20%, לעזרה סוציאלית - 11%, למוסדות הנתמכים על-ידי הקהילה - 19.2% ורק 1% לצורכי תרבות. הבחירות האחרונות לוועד קהילת פשמישל התקיימו ב- 1936 ושוב נתחברה קואליציה של סיעות קטנות נגד הרוב הציוני, שלו היו 7 מאנדאטים. האחרונים עירערו על הבחירות והשלטונות מינו לקומיסאר הקהילה את ד"ר ראביץ', עו"ד מתבולל, שהיה מקובל על השלטונות. בסוף 1937 התארגנה הנהלת הקהילה מחדש, והפעם הועמד בראשה נציג הציונים הכלליים ד"ר יעקב רבהן. תקופת כהונתה של ההנהלה האחרונה היתה מהקשות בתולדות היישוב היהודי בפשמישל. נוכח התרוששותה של האוכלוסיה היהודית (ב- 1939 נהנו מ"קמחא דפסחא" כ- 7,000 נפש) פחתו משלמי מס הקהילה, והמיסים כיסו אך חלק שישי של תקציב מצד ההוצאות. על ועד הקהילה היה לעמוד בפני גזירות קשות, כגון גזירת השחיטה, החרם שהלך והחמיר נגד המסחר והמלאכה היהודיים, וכן התעמולה הארסית האנטי-יהודית שהיתה לתופעה של יום יום. עד 1928 המשיכו לפעול מועצת העיריה והנהלתה בהרכב שנקבע עוד לפני קום מדינת פולין, בשינויים קלים. אולם בבחירות שהתקיימו באותה שנה התקשר הגוש הלאומי היהודי עם מפלגת השלטון הפולנית, הסאנאציה, ומתוך 40 חברי המועצה נבחרו 18 יהודים מן הגוש הלאומי. פועלי ציון - שמאל והבונד שהיו בקואליציה עם ה-פ.פ.ס. לא השיגו אפילו מאנדאט אחד. הד"ר צבי רייכמן מהגוש הלאומי נבחר כסגן יו"ר העיר, ויהודי נוסף כחבר ראשות העיר. בתקופת כהונתה של מועצת עיריה זו, שנמשכה עד 1934, השפיעו חברי המועצה היהודים על הקצבת כספים למוסדות חינוך וסעד יהודיים בסך לא מבוטל של כ- 22,000 זלוטי. כן נקבעו בעת ההיא שמות יהודים לרחובות ברובע היהודי. אך מועצת העיריה הנ"ל פוזרה ובמקומה נתמנה קומיסאר מטעם הממשלה. בבחירות ב- 1934 נבחרו למועצה רק 10 יהודים (מהם 6 ציונים), וגדל מספר חברי המועצה מבין חוגי הסאנאציה ובעלי נטיות אנטישמיות. הפעם לא נבחר יהודי כסגן- יו"ר העיר, ורק יהודי אחד נבחר לראשות העיר. בקאדנציה של מועצה זו ירדה בצורה תלולה התמיכה שניתנה מטעם העיריה למוסדות הסעד והחינוך היהודיים בעיר. כבשאר קהילות ישראל, כן בפשמישל הוטל ברובו עול השירותים הסוציאליים, הסעד והחינוך היהודיים על הציבור היהודי, שכן התמיכה בהם מטעם השלטונות והעיריה היתה לפעמים סמלית בלבד. לא הספיקה גם תמיכתה של הקהילה, ורוב המוסדות התקיימו אפוא מתרומותיהם של הנדבנים במקום, של בני-העיר שמעבר-לים, או מתשלומים של הנהנים מהשירותים. בתחום שירותי הבריאות בלט בית-החולים היהודי ששוקם, הורחב וצוייד בכלים מודרניים ב- 1924, בתמיכה כספית של הג'וינט. בפרק זמן 1924- 1936 אושפזו במחלקותיו 12,529 חולים ב- 166,349 ימי-מחלה, מהם 79,698 בלא תשלום, ובמרפאותיו קיבלו טיפול באותה תקופה 131.698 חולים. ב- 1922 התארגן בפשמישל ועד יהודי להיגיינה שארגן הרצאות פופולריות של רופאים על נושאי היגיינה ובריאות. ב- 1929 הוקם סניף "טאז", שעיקר עיסוקו היה בריאותם של ילדי בתי-הספר. מלבד הבדיקות השגרתיות שקד "טאז" על הזנה נוספת לילדים (כ- 250 ילדים קיבלו ב- 1937 הזנה נוספת) ולקייטנות; כ- 200 ילדים נשלחו מדי שנה לקייטנות מחוץ לעיר או לקייטנות-יום. בית-היתומים היהודי נוסד ב- 1917. תחילה שוכנו בו 20 ילדים, ובמרוצת הזמן גדל מספר החניכים עד ל- 70. עד 1939 נתחנכו בו כ- 400 חניכים. ליד בית-היתומים הוקמה פנימיית-יום, שבה קיבלו ילדים עניים או יתומים מהורה אחד, חינוך והזנה. בבניין בית-היתומים הוקמה גם תחנת-ייעוץ בענייני חינוך, ובה ספריה מקצועית. עזרה לתלמידי בית-הספר בלבוש, מזון ושכר-לימוד המשיכה להגיש ה"אגודה של שתי אגורות". עזרה זו הקיפה מספר גדול של תלמידים (ב- 1931 קיבלו עזרה 850 תלמידים). הסטודנטים של המכללות למיניהן נתמכו בפשמישל על-ידי "האגודה לעזרה הדדית של האקדמאים" שנוסדה ב- 1923. תקציבה השנתי של האגודה ל- 1928 הגיע עד 50,000 זלוטי, וכ- 50 סטודנטים קיבלו תמיכה להוצאות שכר-הלימוד, ביגוד וכו'. בבית-הזקנים בפשמישל, שהוקם עוד ב- 1907, שוכנו כ- 20 איש. בהוצאות הכרוכות בקיומם טיפלה בין השאר "חברת ידידי בית הזקנים", שנוסדה בתחילת שנות ה- 20. המטבח העממי (שנוסד, כאמור, בשנות ה- 70 למאה ה- 19) הגיש ארוחות לנזקקים, חינם או במחיר סמלי של 40 גרוש לארוחה בשרית ו- 20 לארוחה צמחונית. המוסד הזה סיפק גם בין השאר יום-יום 80 ארוחות לחניכי "תלמוד תורה". מדי שנה בשנה קיימו ועד הקהילה וחברות ציבוריות מפעלי-סעד מיוחדים כגון מפעל "קמחא דפסחא" (ב- 1935 קיבלו כ- 8,000 יהודי פשמישל עזרה לפסח), או עזרה בחומרי- הסקה לחורף (ב- 1937 נהנו מעזרה זו 500 משפחות יהודיות). מפעל-סעד מאולתר יש לראות גם בהקמתו של ועד עזרה לפליטים מרוסיה בראשית שנות ה- 20, וכן ועד עזרה לפליטי גרמניה ב- 1938, שטיפל ב- 50 משפחות מגורשות מן גרמניה. ראשית התארגנותה של האגודה היהודית לבתי-ספר עממיים ותיכוניים חלה ב- 1919. אז נוסד ביוזמתה גן ילדים בפשמישל ולידו קורס לגננות. ב- 1920 נפתחו שתי הכיתות הראשונות של בית-הספר העממי. ב- 1925 נפתחו הכיתות הראשונות של "הקורסים הגימנסיאליים" וב- 1929 אושרה הקמתה של גימנסיה הומאנית שלמה בת 8 כיתות. כעבור זמן-מה קיבלה הגימנסיה, שלמדו בה בנים ובנות, זכויות ממלכתיות מלאות. ב- 1936- 1937 למדו בה 333 תלמידים. שפת ההוראה בגימנסיה היתה פולנית, אולם הורו בה גם עברית, תולדות ישראל ותנ"ך כמקצועות נפרדים. רמת הלימודים הגבוהה הקנתה למוסד זה שם בין שאר המוסדות בעיר. מלבד מוסד זה הוקצו ליהודים שני בתי-ספר עממיים משלתיים (אחד בעיר גופא והשני בפרבר זאסאניה) מסוג ה"שאבאסובקה", שבהם לא למדו בשבתות, ולמקצוע ה"דת" הוקדשו יותר שעות בשבוע מאשר בשאר בתי-הספר הממלכתיים. ב- 1920 הוקמה בפשמישל "אגודה יהודית לעידוד החינוך המקצועי". מטעמה נוסד בית-ספר מקצועי לבנות (תפירה, ריקמה, אריגה וטוויית שטיחים, כלכלת-בית ובישול). מלבד המקצועות היסודיים למדו הבנות גם מקצועות עיוניים, ובתוכם את השפה העברית. בשנות ה- 30 היה בית-הספר לגימנסיה מקצועית והוענקו לו זכויות ממלכתיות. ב- 1936 למדו בבית-ספר זה 170 תלמידות. מוסד חשוב לחינוך המקצועי היתה "הבורסה המקצועית לילדי ישראל" - פנימיה לחינוך מקצועי שהקימה "יד חרוצים" ב- 1926, ואשר עברה לבניין משלה ב- 1937. בפנימיה למדו 100 חניכים מהנוער היהודי העובד. ב- 1929 הוקם בפרבר זאסאניה בית-ספר עברי משלים מיסודה של "תרבות". תחילה למדו בו כ- 120 תלמידים, אולם במשך כל זמן קיומו התלבט המוסד בקשיים תקציביים ולא אחת עמד בפני סגירה. רוב ילדי ישראל בפשמישל המשיכו לקבל חינוך תורני ב"חדרים". העניים שבהם למדו חינם בתלמוד-תורה "בית תלמוד", שמספר תלמידיו הגיע ב- 1938 ל- 150. רמת הלימודים וכן מצב התברואה ששרר במוסד זה לא הוסיפו לשמו הטוב. לעומתו מסודר היה כיאות בית-הספר לבנות "בית יעקב", ובו כ- 120 תלמידות. מלבד החינוך הדתי קיבלו בו הבנות גם השכלה כללית בדרגה של בית-ספר עממי. פשמישל נתברכה בתקופה שבין שתי המלחמות בשתי ישיבות - ישיבת "עץ חיים" ובה כ- 200 בחורים שלמדו גפ"ת בשלוש כיתות, ו"הישיבה הגבוהה", שבה התכוננו התלמידים לקבלת הסמכה לרבנות. גם באחרונה למדו מדי שנה כ- 200 תלמידים מפשמישל ומערי הסביבה. מוסד תרבותי, שהשפעתו חרגה אף מחוץ לפשמישל, היתה האגודה היהודית של שוחרי מוסיקה ודראמה "יובל". סביבה התרכזה האינטליגנציה היהודית מכל הזרמים. האגודה הוקמה ב- 1919, ובה שתי סקציות - למוסיקה ולאמנות התיאטרון. ליד הסקציה למוסיקה התקיים בית- ספר למוסיקה. הקונצרטים של התזמורת והמקהלה של האגודה בעיר ובערי השדה היו בעלי רמה נאותה. הסקציה לאמנות התיאטרון הצליחה לעצב צוות שחקנים בעלי רמה מקצועית. מלבד אגודת "יובל" התקיים בפשמישל מ- 1919 מועדון למוסיקה "קאנצונה" ובו תזמורת של מנגני מאנדולינה ידועת-שם בפשמישל ובסביבה. מ- 1937, לאחר שחדלה אגודת "יובל" לפעול, באה במקומה בתחום תרבות הבימה אגודה לאמנות תיאטרון ע"ש אסתר רחל קמינסקה. חוגים לדראמה, מקהלות ותזמורות חובבניות התקיימו לסירוגין גם ליד ארגוני-הנוער והספריות שליד כל מועדוני המפלגות. הספריה הגדולה למדעי היהדות בפשמישל היתה ליד הגימנסיה היהודית. בין שתי המלחמות ראו אור בפשמישל כמה כתבי-עת בעברית, יידיש ופולנית. השבועון הראשון "דער פרעמיסלער יוד" כבר הופיע ב- 1919. משבועון זה יצאו לאור כ- 20 גליונות, עד 1926. בשיתוף עם ה"טאגבלאט" בלבוב הוצאה לאור ב- 1924 תוספת שבועית לעיתון זה בשם "פשמישלער נייעס"; 50 גליונות שלו ראו אור. מ- 1927 עד 1929 הופיע השבועון "פאלקס פריינד", ומ- 1930 עד 1932 מילא את מקומו השבועון "אונזער טריבונע" - שניהם מטעם הציונים הכלליים. מפלגת התאחדות וארגון הנוער גורדוניה הוציאו לאור ב- 1930 ירחון בשפה הפולנית בשם "נאשה דרוגי" (שני גליונות בלבד), והרביזיוניסטים הוציאו ב- 1931 גליון אחד של העיתון "דער ציוניסטישער אמת". תלמידי הגימנסיה היהודית הוציאו בשנים 1935- 1938 7 גליונות של כתב-עת בעברית ובפולנית בשם "חיינו", והשומר הצעיר בפשמישל ניסה אף הוא להוציא ירחון בעברית בשם "השומר" (הופיעו שני גליונות). כתבי-עת שהופיעו בפשמישל לא יכלו לעמוד בתחרות עם העיתונות היהודית של לבוב הקרובה, ועל-כן לא הצליחה שום הוצאה להתמיד בהופעתה זמן רב. את מסורת ארגון הספורט "השחר" המשיך לקיים בין שתי מלחמות-העולם המועדון "הגיבור", ולו איצטדיון משלו מ- 1925. עיקר פעולתו בסקציה לכדורגל, אך גם בשאר הסקציות, כגון, כדורסל, טניס, אתלטיקה קלה, שחייה ועוד, היתה פעילות עניפה. על חיי היהודים בפשמישל העיבו בסוף שנות ה- 30 התעמולה האטישמית שהלכה וגברה (מדי פעם הופצו כרוזים אנטישמיים ארסיים), חרם המסחר והמלאכה היהודיים (הצבת משמרות החרם לפני החנויות של היהודים), ואף מעשי אלימות של הבריונים האנטישמים ביהודים עוברי- אורח. ב- 1936- 1938 הוכו יהודים רבים, וב- 1938 הגיעו הדברים אף לפוגרום זוטא, שבו נפצעו 16 יהודים, ביניהם 5 קשה. תופעות אלו כבר בישרו את הרעה הקרבה ובאה בפרוץ מלחמת-העולם השנייה.

 

במלחה"ע ה - II

במשך השבוע הראשון לאחר שפרצה מלחמת-העולם השנייה גויסו יהודים רבים מפשמישל לצבא הפולני, ואחרים השתתפו בארגון ההגנה האזרחית בעיר. ב- 8.9.39 הופצצה העיר והחלה בריחה המונית לכיוון הגבול ההונגרי והרומני. חלק מן האוכלוסיה היהודית, בעיקר הגברים, הצטרפו אל זרם הפליטים. רק מעטים מבין היהודים הנמלטים הגיעו אמנם להונגריה ולרומניה; רובם המכריע חזר העירה לאחר תפיסת פשמישל בידי הסובייטים בסוף אותו חודש. ב- 14.9.1939 נכבשה העיר בידי הגרמנים ותוך מספר ימים הוצאו להורג כ- 600 יהודים. הם נרצחו בשלושה מקומות בקירבת העיר: ליפוביצה, פרלקובצה ופיקוליצה. לפי ההסכם בין הגרמנים ובין הסובייטים נקבע, שהחלק העיקרי של העיר שממזרח לסאן יעבור לשליטת הסובייטים, ואילו החלק המערבי, זאסאניה ישאר בתחום הגרמני. לפני פינויה של העיר הציתו הגרמנים מספר בתי-כנסת וביניהם ה"טמפל", בית-הכנסת הגדול ובית-המדרש הגדול. כן התפרצו החיילים הגרמנים לחנויות של יהודים ושדדו את הסחורות. יומיים לפני כניסת הסובייטים לחלק המזרחי של העיר ציוו הגרמנים על כל היהודים שהתגוררו בזאסאניה לעבור לחלק המזרחי של העיר. תחילה ניסו היהודים בזאסאניה לבטל את גזירת הגירוש, אך בסופו של דבר העדיפו לעבור לצד הסובייטי של העיר, אף-על-פי שלא נעלמו מעיניהם הקשיים הכרוכים במעמדם כפליטים. למגורשים הותר לקחת רק מעט ממיטלטליהם, ורובם עברו את נהר הסאן ברגל. מעטים בלבד הצליחו להשיג עגלות או סירות, כדי להעביר את בני המשפחה ומקצת רכושם לצד המזרחי של הנהר. הסובייטים נכנסו לפשמישל ב- 28.9.39. מיד חדלו מוסדות הקהילה היהודית לפעול ונכסי הקהילה הולאמו. גם כל המפלגות היהודיות הפסיקו את פעילותן, והמועדונים נסגרו והועברו לרשות השלטונות. חלק מעסקני המפלגות נאסרו והוגלו לברית-המועצות וביניהם חיים אליאש מ"התאחדות פועלי ציון" ופישל באב"ד מהתנועה הרביזיוניסטית. אחדים מפעילי המפלגות הציוניות וה"בונד" עזבו את העיר כדי להימלט ממאסר. בית-היתומים היהודי, מושב-הזקנים ובית-החולים היהודיים, שעברו לרשות העיריה, היו למוסדות כלליים וצביונם היהודי אבד להם. כן הפסיקו את עבודתם כל מוסדות הצדקה והעזרה ההדדית. הותר קיומם של בתי-הכנסת בפשמישל והללו היו, בנוסף לתפקידיהם הדתיים, מרכז לארגון העזרה לנזקקים מבין יהודי פשמישל ולפליטים שבאו ממערב פולין ומצאו בעיר מקלט. בשבועות הראשונים נפתח מטבח ציבורי, שחילק ארוחות חמות לפליטים. שפת ההוראה בבית-הספר התיכון היהודי נתחלפה מפולנית ליידיש. נסגרה "הספריה היהודית המדעית" על 30,000 ספריה. הספרים שלא תאמו את עקרונות המשטר הסובייטי הושמדו, אחרים פוזרו בין ספריות עירוניות כלליות ובחלקם אבדו. בחודשים אפריל-יוני 1940 הוגלו מפשמישל כ- 7,000 יהודים לברית-המועצות. היו אלה בעיקר פליטים יהודים, שהביעו את רצונם לחזור למשפחותיהם שנותרו בשטח הכיבוש הגרמני. כן הוגלו קבוצות קטנות של יהודים ששרתו במנגנון הממלכתי הפולני ובעלי רכוש לשעבר. לבני השכבות האמידות ניתנו תעודות-זהות, ובהן צוינה הגבלה על מגורים בפשמישל בשל הימצאותה של הגבול, ואכן משפחות רבות נאלצו לנטוש את העיר ולהשתכן ביישובים אחרים בפנים אוקראינה המערבית. כבר לפנות-בוקר של יום 22.6.1941, הוא יום פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית-המועצות, הופגזה פשמישל על-ידי הצבא הגרמני. לאחר שחיילי הצבא האדום בעיר התאוששו מהתקפת הפתע, עלה בידם להחזיק בעיר עוד שבוע ימים. בפרק-זמן זה הצליחו כמה מאות יהודים להימלט מזרחה, אך רבים מהם נפלו בידי הצבא הגרמני המתקדם. מיד עם כניסת הגרמנים לפשמישל ב- 28.6.1941 נדרשו היהודים להתייצב למיפקד ומבין המתייצבים נלקחו גברים, לעבודות-כפייה, לאחר מעשי התעללות והשפלה. ביולי 1941 הוקם היודנראט. בראשו עמד איגנאצי דולדיג ובין חברי המועצה היו פעילי-ציבור בולטים: ל. זיסויין, ד. האס, ש.. טננבאום, א. קרונברג, פינקלשטיין, וילטשר, א. רכטר. ליד היודנראט הוקמה המשטרה היהודית, ובראשה מאנק טראו וסגנו גולדברג. במסגרת היודנראט נמצאה לשכת העבודה, שערכה מיפקד של האוכלוסים היהודים והיתה אחראית לאספקת מיכסות עובדים לעבודות-כפייה. רופאים יהודים סיפקו אישורים לאותם היהודים, שעבודת פרך עלולה היתה לסכן את חייהם, אך ברוב המקרים לא כיבדו הגרמנים אישורים אלה. ביודנראט היו מחלקות נוספות, כמו מחלקת כספים בניהולו של דולדיג, מחלקות כלכלה, בריאות ושיכון. כבר בשבועות הראשונים לכיבוש החלה הוצאתם של יהודים שהתגוררו בשכונות לא-יהודיות מובהקות, והם רוכזו באיזור גארבאז'ה. היודנראט עסק בחלוקת מנות מזון רשמיות, שהיו למעשה מנות רעב ולא היה בהן אפילו בסיס מינימאלי לקיום. הקניות בשוק ליהודים הוגבלו עד השעה 08.00 בבוקר ולאחר 6.00 בערב; פירוש הדבר שלא ניתן היה למעשה לקנות מצרכי מזון. היודנראט ארגן מטבחים ציבוריים, שהקלו במידת-מה על מצוקת הרעב של שכבות עניות, אך ההתרוששות הכלכלית של יהודי פשמישל גברה בעקבות החרמות בלתי-פוסקות של הרכוש, כגון רהיטים, שטיחים, כלי-כסף ודברי-ערך אחרים. כבר בקיץ 1941 נאסרו קבוצות יהודים והם נרצחו בבית-הכלא המרכזי. בנובמבר 1941 שולחו כ- 1,000 צעירים יהודים למחנות-העבודה בכל איזורי גאליציה המזרחית. בחורף 1941- 1942 נמשכו המאסרים וההוצאות- להורג של יהודים שהואשמו בשיתוף פעולה עם הסובייטים. כן פקדו בתקופה זו את הקהילה גזירות נוספות, כגון קונטריבוציות ומסירת פרוות לצורכי הצבא הגרמני. רעב ומגיפות הפילו חללים רבים. באביב 1942 יזם היודנראט הקמת מפעלים שונים ובתי- מלאכה, כדי ליצור מקומות עבודה ליהודי פשמישל בתקווה, שהדבר ימנע את השילוח למחנות-העבודה. ביוני 1942 דרשו הגרמנים 1,000 יהודים למחנה יאנובסקה שבלבוב, וביודנראט התנהלו דיונים אם להיענות לדרישה זו. לבסוף הוחלט למלא את הצו מתוך הערכה, שאולי בדרך זו יימנעו פגיעות חמורות יותר בבני הקהילה. לצורך הכנת הרשימה נקבעה ועדה פנימית של היודנראט, וזו בחרה בשמות מתוך הכרטסת בלשכת-העבודה היהודית. בעיר נפוצו שמועות, שתמורת תשלום ניתן היה להשתחרר משילוח למחנה. ב- 8.6.1942 רוכזו האנשים שנועדו להישלח למחנה יאנובסקה, אנשי גיסטאפו ערכו סלקציה נוספת בקבוצה זו, והעבירו את הקרבנות לתחנת-הרכבת ומשם הם הובלו למחנה. כמה מקרובי המשפחה שביקשו להיפרד מיקיריהם נהרגו מיריות השומרים. בסוף חודש יוני 1942 הוטלה על יהודי פשמישל קונטריבוציה נוספת. בראשית יולי 1942 הוכרז על הקמת הגיטו, וכל האוכלוסיה היהודית נצטוותה לעבור לתוכו עד 15.7.1942. גבולות הגיטו נקבעו באיזור הרחובות יאגיילונסקה, מנישה ובשכונת גאראבז'ה. הצפיפות בגיטו היתה גדולה. האנשים התגוררו בכל מקום שהיה אפשר, כולל עליית-גג, מחסנים ומרתפים. ואמנם ב- 15.7.1942 נסגר הגיטו ועל היוצאים מחוצה לו בלא רשיון הוטלו עונשים כבדים, ובכללם עונש-מוות. באיומים של עונש-מוות אסרו השלטונות על הלא-יהודים להושיט עזרה ומחסה לבני הקהילה. לגיטו הוכנסו גם יהודים מיישובי הסביבה וביניהם מבירצ'ה, קז'יבצ'ה, ניז'אנקוביצה ודינוב. כדי להתגבר על הרעב הוברחו לגיטו מצרכי-מזון על-אף הסכנות הכרוכות בכך. ואמנם רבים שילמו בחייהם בעת נסיונות ההברחה. מטבחים ציבוריים של היודנראט סיפקו בגיטו פעמיים ביום מרק חם למאות נזקקים. ביולי 1942 הגיעו ליהודי פשמישל ידיעות על גירושים ביישובים אחרים, וגברו החיפושים אחר מקומות-עבודה שלפי ההשערה היו עשויים להעניק חסינות לעובדים. עם מקומות-עבודה כאלה נמנו: "באודינסט" ומחנות הוורמאכט. תמורת קבלת עבודה שם שולם שוחד רב. ב- 24.7.1942 נצטווה היודנראט לאסוף כל כרטיסי העבודה שברשות תושבי הגיטו ולהעבירם להחתמה בגיסטאפו. ב- 26.7.1942 הוחזרו רק כ- 5,000 כרטיסי- העבודה המוחתמים, ואילו בגיטו היו באותה עת כ- 22,000 איש. בהלה אחזה אפוא בגיטו כולו, ובמיוחד באלה שלא היו מצויידים באישורים ממקומות-עבודה מוגנים. במקביל לחלוקת כרטיס-העבודה לאלה שזכו בכך, הוקף הגיטו באנשי המשטרה הגרמנית ועוזריהם האוקראינים. כבר בלילה שבין ה- 26 ביולי וה- 27 בו החלו השוטרים היהודים, לפי הוראות הגרמנים, בריכוז היהודים המיועדים לגירוש. במודעות שפורסמו נאמר, שלא ייכללו בגירוש בעלי כרטיסי-עבודה מאושרים, חברי היודנראט, עובדי מנגנון המועצה ואנשי סגל בית-החולים. בשעה 7.00 בבוקר של ה- 27 ביולי 1942 היו כבר מרוכזים בכיכר השוק אלפי יהודי פשמישל. על-אף שהמטרות האמיתיות של הגירוש עדיין לא היו ידועות, העדיפו רבים שלא להתייצב בכיכר ולהסתתר במחבואים שונים. קשישים וחולים, שלא יכלו להגיע לכיכר בכוחות עצמם, הוצאו מבתיהם ונרצחו באחד מרחובות הגיטו. ממגרש האיסוף הוצאו קבוצות יהודים לתחנת-הרכבת, ומשם הובלו להשמדה לבלז'ץ. בעת האקציה היו תופעות של בריחה ממגרש האיסוף שבו נערכה הסלקציה, וחלק ניכר מן הבורחים נרצחו ביריות השוטרים הגרמנים והאוקראינים. בסיום האקציה נמצאו ברחובות הגיטו גוויות גברים, נשים וילדים. ביום הראשון של האקציה הובלו לבלז

 

הישוב היהודי מראשיתו

קיימות הוכחות בדוקות, שבמאה ה- 10 היתה פשמישל מבצר, תחנת-מסחר לסחר ביניבשתי בשתי הדרכים הבינלאומיות מדרום-אירופה לים הבאלטי וממערב אירופה למרחבי רוסיה, והחפירות הארכיאולוגיות מעידות, שכמקום ישוב קדמה פשמישל למאה זו. ב- 981 כבש את פשמישל ולאדימיר הגדול, נסיך קייב, וב- 1031 - ולאדיסלב האמיץ מלך פולין. בסוף המאה ה- 11 היתה העיר למרכז של נסיכות רוחנית עצמית. זמן-מה נכבשה פשמישל בידי נסיכים פולנים או בידי ההונגרים, אולם שליטת קבע על העיר נותרה בידי נסיכי האליץ'. בתקופה ההיא זרמו לעיר מהגרים גרמנים - סוחרים ובעלי-מלאכה, והללו זכו לרשות עצמית. ב- 1340 סיפח המלך הפולני קאזימיר הגדול את פשמישל יחד עם כל חבל רייסן לפולין, חיזק את ביצוריה, וב- 1389 זכתה פשמישל למעמד עיר על-פי החוק המאגדבורגי. במרוצת הזמן היתה פשמישל לעיר ראשית של חבל במדינת רייסן שבמלכות פולין. כיוון שהיתה על פרשת דרכים בספר הפולני, סבלה פשמישל מפלישות האויבים מבחוץ. כמו כן לא נמנעו ממנה אסונות טבע, ובשנים 1489, 1499, 1538, 1678 פקדו אותה מגיפות ושריפות גדולות. אמנם מגיני העיר הצליחו להדוף את חיילות הקוזאקים ב- 1648, את השוודים ב- 1656, את ההונגרים ב- 1657 ואת הטאטרים ב- 1672. אולם העיר נפגעה מן המצור, אוכלוסייתה פחתה וכלכלתה היתה בשפל. אחרי חלוקת פולין וסיפוחה של גאליציה כולה לאוסטריה ב- 1772 היתה פשמישל זמן-מה עיר פרטית (בשנים 1778- 1789) ואחר-כך הוחזר לה המעמד המלכותי. להתפתחות ניכרת, כלכלית וחברתית, זכתה העיר במחצית השנייה של המאה ה- 19, בעיקר לאחר שחוברה במסילת ברזל אל קראקוב ב- 1860 ואל הונגריה ב- 1872. לביסוס מעמדה גרמה גם בניית מבצר אסטרטגי רב-ערך ב- 1876. בימי מלחמת-העולם הראשונה ניטשו סביב העיר קרבות קשים; הרוסים הצרים עליה כבשוה לאחר חודשי-מצור ממושכים ב- 22.3.1915. ביולי של אותה שנה כבשוה יחידות גרמניות והחזירו בה את השלטון האוסטרי. מקובל להניח שכבר במאות ה- 10 וה- 11 נמצאה תחנה מסחרית יהודית בפשמישל. כן סבירה ההנחה על ישוב קבוע של יהודים בפשמישל בתקופת הנסיכות הרותנית עד לסיפוחה של העיר לפולין. ואולם ידיעה מוסמכת על יהודים בפשמישל קיימת מ- 1437. בידיעה אחרת, מ- 1500, מדובר ביהודיה אדל (הדס) או הננה (חנה) מפשמישל שמכרה חלקת שדה על גדות הנהר סאן ליהודי אחר, משה יורדאן. על-פי הנתונים מ- 1542 התגוררו בפשמישל 18 משפחות יהודים (מהן 7 בבתיהן ויתרן בדירות שכורות), ובעד זכות מגורים שילמו בעלי הבתים לנציג המלך 4 זהובים לשנה, ואילו שוכרי הדירות - 2 זהובים לשנה. ב- 1565 היו בבעלותם של היהודים 13 בתים, ב- 1633 - 37 וב- 1671 - 100 בתים, ויחד עם שוכרי הדירות היו בפשמישל כ- 300 משפחות. על ריבוי האוכלוסים יעיד גם מספר משלמי מס-הגולגולת: 169 - ב- 1563 ו- 206 - ב- 1578. ערב חלוקת פולין היתה קהילת פשמישל אחת הגדולות בפולין ומספר אוכלוסיה עלה על 1,500 נפשות. מעמדם החוקי של יהודי פשמישל נקבע בפריווילגיות של מלכי פולין, והיסודיות שבהן היו של המלך זיגמונד אוגוסט מ- 1559, שבה הובטחה ליהודים זכות ישיבה ורכישת בתים מאת הנוצרים במקומות מגוריהם מימים ימימה וחופש המסחר בעיר בדומה לשאר תושביה. כן נקבע שהיהודים נתונים אך לשיפוטו של המלך ונציגיו; בפריווילגיה של המלך סטפאן באטורי מ- 1576 נכללו כמה סעיפים חשובים: זקני הקהילה יבחרו אך ורק על-ידי אנשי העדה ויאושרו אחר-כך על-ידי הווייבודה; המימשל המלכותי או שלטון אחר אינו רשאי למנות את הרב; שופט בית-המשפט היהודי מטעם הווייבודה אינו רשאי לתקן תקנות אלא בשיתוף עם זקני העדה היהודית. אלא שגורלם של היהודים לא היה תלוי אך ורק בחסדם של המלכים, שהעניקו בעת ובעונה אחת פריווילגיות גם ליריביהם ומתחריהם של היהודים, לעירונים, פריווילגיות שסתרו את אלו שהוענקו ליהודים; בטחונם ופרנסתם של היהודים היו תלויים במידה רבה במערכת היחסים שנרקמה ביניהם ובין העירונים. האחרונים ניסו לדחוק את רגליהם מזכותם למגורים ומעיסוקם במסחר ובמלאכה, והיחסים המתוחים שבניהם גרמו לעתים למשבר חריף. ב- 1561 פרעו העירונים פרעות ביהודים. המהומות מלוות ביזה חזרו ונשנו גם בשנים שלאחר-מכן. במינשר מ- 1571 נזף המלך בעירונים ובעיריה, ודרש, "שלא יחזרו שוב מקרי הפקרות ורוע-לב במדינתנו, מאחר שברצוננו לשמור על הפריווילגיות והחופש של כל אחד ואחד". אולם היהודים ידעו להתגבר על המכשולים. אחדים מהם השיגו פריווילגיות אישיות, ועל-כן נאלצו העירונים להשלים עם המצב וב- 1595 חתמו על חוזה-פשרה ובו, חויבו יהודי פשמישל, בין השאר, לשלם באופן חד-פעמי סך של 500 זהובים לביצורה של העיר, ובתמורה לכך אמורים היו לקבל רשות לחכור קרקע סמוך לחומות ולהקים שם הקדש ובית-מגורים לרב ולחזן בעד דמי-חכירה בסך של 6 זהובים ו- 12 גרוש לשנה. חוזה זה ואלה שבאו אחריו לא קוימו על-ידי הצדדים. ב- 1608 התלוננו העירונים בעצומתם אל המלך, ש"היהודים בעורמתם מנשלים אותם מהמסחר בעיר, וכבר תפסו שלושה רחובות שלמים במקום להתגורר במספר בתים שהיו ברשותם". המשפטים בנידון נמשכו כ- 40 שנה ופסקי הערכאות זיכו כל פעם צד אחר. בינתיים, נקטו העירונים ב- 1628 דרכי אלימות, ובפרעות שפרצו בשנה זו נשדד ונהרס רכושם של היהודים בשווי של 23,000 זהובים. ב- 1630 אף הגיעו הדברים לידי עלילת-דם. תושב המקום, משה שמוקלר, הואשם בחילול לחם-הקודש, עונה בעינויים קשים, ואף-על-פי שעמד בהם ולא הודה, הורשע בידי בית-הדין העירוני ונידון לשריפה. מעשה זה של קידוש-השם תואר בקינה פרי עטו של ר' משה המדקדק ובסליחות של ר' שבתאי סופר, מבני הדור, ויום עלייתו על המוקד של שמוקלר, ל' באדר, נקבע כיום צום בקהילת פשמישל לדורות. ב- 1645 נחתם שוב חוזה-פשרה בין העיריה ובין הקהילה, ותוכנו מעיד יותר על הגבלות זכויות היהודים בעיר, ולא על הפשרה שהושגה. בין היתר נקבעו בו סעיפים ההופכים על פיה את הפריווילגיה המלכותית משנת 1559. לרוכלים יהודים הותר לסחור אך ברחובות יהודים; לחייטים - לעבוד רק בשביל לקוחות יהודים. נאסר על הרוקחים למכור תרופות לנוצרים, ועל הגלבים - להקיז דם לחולים נוצרים. ההסכם הנ"ל היה אמנם תקף עד 1772, אולם גם הוא לא הוצא לפועל כהלכתו, כיוון שהצדדים הפרו אותו והמשפטים בנידון הלכו ורבו בעשרות השנים הבאות. למרות הקשיים וההגבלות על עיסוקיהם במסחר ובמלאכה, גילו יהודי פשמישל יוזמה ותושייה במשך כל התקופה הנידונה והיכו שורשים בענפי-פרנסה אלה. בסוף המאה ה- 15 עמדו יהודי פשמישל בקשרים מסחריים עם אחיהם בהונגריה (אחדים מיהודי הונגריה אף השתקעו פשמישל) וסחרו ביינות, מתכות, שמן, פרוות שיובאו מהונגריה, ומפשמישל ייצאו בעיקר מלח ושוורים. ב- 1493 התיר המלך ליהודי פשמישל להחליף מדי שנה בשנה 1,000 שוורים תמורת בדים ולמכרם, בסיטונאות בלבד, בירידי פשמישל ויארוסלאב. בלחץ העירונים אסר המלך ב- 1561 על יהודי פשמישל לייצר ולשווק בירה, וב- 1604 קיבלו העירונים פריווילגיה מלכותית המעניקה להם מונופולין על ייצור תמד ושיווקו. אולם כבר ב- 1568 התיר המלך ליהודי תושב פשמישל, כפריווילגיה אישית, לייצר ולשווק יי"ש. פריווילגיה דומה קיבלו יהודי פשמישל כעבור מאה שנה כמעט, ב- 1649. אולם גם העירונים לא טמנו ידם בצלחת. ומדי פעם בפעם עלה בידם להשיג פריווילגיות האוסרות על יהודי פשמישל לעסוק במקצוע זה. ב- 1657 הגיעו היהודים לידי פשרה עם העירונים, שעל פיה הותר ליהודים למשך 10 שנים לייצר תמד ולשווקו בסיטונאות בלבד. בתמורה נתחייבו היהודים לשלם לעיריה 2,500 זהובים דמי חכירה ולהקים בית מבשל לבירה, שיעבור בתום זמן החכירה לבעלותה של העיריה. משנסתיים זמן החכירה שוב חזרו ונשנו האיסורים המשפטיים בנידון. יהודים בעלי הון שלחו את ידם גם בחכירות אחרות. בשנים 1564- 1570 חכרו יהודי פשמישל, יעקב גנסון והוסקו, טחנת-קמח גדולה; ב- 1617 חכר יעקב המכונה הונדל את כל טחנות-הקמח בסטארוסטבו פשמישל. ב- 1580 חכר יצחק איש פשמישל את מכרות-המלח בסביבת דרוהוביץ'. מנדל איש פשמישל היה בשנים 1630- 1631 סוכנה של משפחת האצילים הנודעת דאנילוביץ, וחכר אצלה את מפעליה והכנסותיה; במחצית הראשונה של המאה ה- 17 חכר את ההכנסות מן המיסים והארונונות משה בן יעקב מפשמישל. מאבק נוקשה וקשה יותר לפרנסתם ניהלו בעלי-מלאכה יהודים. עקרונית היה שמור המונופולין על העיסוק במלאכה בידי הגילדות (הצכים) הנוצריות, והיהודים נאלצו לפרוץ את גדר ההגבלות בדרכים ליגאליות (בקשות לרשויות לקבל פריווילגיה אישית, או בדרך פשרה עם הצך), או לעסוק במלאכה בהסתר ולהיות נתון לרדיפות ולנגישות. כבשאר המקומות שהיה בהם ישוב יהודי מאורגן, היו גם בפשמישל בעלי-מלאכה. ראשונים בהם הקצבים (בגין כשרות הבשר) וכן חייטים (בגלל איסור שעטנז). עם ריבוי האוכלוסים היהודים נוצרה הבעייה של מכירת חלקי בשר בהמות ללא-יהודים שקשה לנקרם. בפשמישל קיבלו הקצבים אך ב- 1576 את הפריווילגיה המלכותית למכור בשר גם ללא-יהודים. ב- 1645 הגיעו צבעי האריגים לידי פשרה עם העיריה, וזו איפשרה להם צביעת בדים "למלבושים שחורים". חוזה-פשרה זה התיר גם לאופים יהודים לאפות דברי-מאפה , "ליהודים בלבד ולפי חוקי דתם" אולם אסר עליהם לאפות ולשווק לחם לבן ולחם שיפון לכול. היהודים לא שמרו על ההגבלה ובסתר אפו כל מיני מאפה. הזגגים עקפו את איסורי הצך הנוצרי והצליחו לקבל זכות לעסוק במלאכתם מידי נציג המלך - הסטארוסטה. בתמורה לכך התחייבו לזגג את חלונות הארמון חינם. ב- 1542 נמצא בפשמישל זגג יהודי אחד, ובמחצית הראשונה של המאה ה- 17 כבר היו בעיר שלושה זגגים יהודים מתוך שישה שעסקו במלאכה זו בכלל. הבנאי יעקב, המכונה בלוניאז', שיפץ את ארמונות המלך בפשמישל ובמדיקה וכן בנה את הטירה בדז'ייוויינצ'יצה, ועל-כן לא זו בלבד שזכה להיתר לעסוק במלאכתו, אלא שהמלך אף העניק לו חלקת שדה וגינה בפשמישל. בסוף המאה ה- 16 ובמחצית הראשונה של המאה ה- 17 רשומים בפשמישל בעלי מלאכה יהודים במקצועות נוספים. ב- 1591 רשום שמו של ישראל סבן, וב- 1607 עמד שכנא סבן בסכסוך ממושך עם הצך הנוצרי בפני בית-הדין. בשנים 1607- 1619 ייצר בפשמישל היהודי יצחק אבק שריפה. באותו זמן נמצאים בפשמישל שני. כובענים יעקב וישראל, וכן שני פרוונים ישראל ובנו קלמן; עיסוקם הותר על-פי הפריווילגיה מטעם המלך. הסנדלרים היהודים הוגבלו לפי החוזה עם העיריה מ- 1645 לייצור מנעלים מעור-תחשים וזמשה בלבד, דבר שפגע בהיקף הייצור והשיווק. היהודים נאלצו להפר את החוזה, והמשפטים בנידון נמשכו שנים רבות. מעטים היו הצורפים היהודים בפשמישל; על-פי-רוב עשו את מלאכתם בהסתר, ובתעודות הם מוזכרים בדרך-אגב. ב- 1644 מוזכר הצורף לבקוביץ (בנו של לייב או לוי), שהיה גם סוכן וקיבל רשיון לחכור את מס-היין. ב- 1629 הואשם הצורף משה בן יעקב על-ידי השלטונות בזיוף מטבעות. ב- 1646 העלילו עלילת דם על הצורף לבקא. תוצאות העלילה אינן ידועות, וניתן להניח שיד מתחריהם הנוצרים של הצורפים היתה בהאשמות הנ"ל. כן לא שפר גורלם של בעלי מלאכה יהודים אורגי-סרטים. מתוך חמישה המוזכרים במחצית הראשונה של המאה ה- 17 הואשם, כאמור לעיל, משה בחילול לחם-הקודש והועלה על המוקד ב- 1630. במאה ה- 18 רבו בעלי מלאכה בקרב יהודי פשמישל, שביססו את מעמדם ואף הקימו חברות משלהם. הידועה בחברות אלו היא חברת החייטים. נשמר ופורסם הפנקס של החברה מהמאה ה- 18 וה- 19, שהוא אחד הנדירים מסוגו בהיסטוריוגראפיה היהודית ומעיד על רמה גבוהה של התארגנות בעלי מלאכה יהודים באותה תקופה. גזירות ת"ח ות"ט פסחו במידת-מה על יהודי פשמישל. אמנם הוטל על העיר מצור, אולם הצבא הפולני הצליח להדוף את הקוזאקים ולשחרר את העיר. גם המלחמה השוודית (1656- 1657) ופלישת הטאטארים ב- 1672 לא פגעו קשה ביהודי פשמישל בהשוואה לפגיעות של קהילות אחרות באיזור. וכך בנוגע למלחמות בתחילת המאה ה- 18. מן הראוי לציין, שבעת המצור על העיר השתתפו יהודי פשמישל בהגנתה. על הפלוגות היהודיות פיקד יהודי, מי שמונה אף להטמאן, והמקורות הגרמניים מאותם הימים מכנים אותו אלוף. אולם, על-אף שבקהילת פשמישל לא היו קורבנות בנפש, לא נמנע מהם הסבל הכרוך בחניית חיילים מצבאות שונים במקום אשר עשקו ואף שדדו אותם בכל הזדמנות. גם השפל הכלכלי שבא בעקבות המלחמות וכן החלשת השלטון המלכותי וההפקרות שהשתררה בפולין כולה, נתנו אותותיהם במצבם של יהודי פשמישל. הלך וגבר נטל המיסים (למשל, מס הגולגולת גדל מ- 612 זהובים ב- 1715 עד ל- 1,563 ב- 1763). הקהילה שקעה בחובות שהלכו והצטברו משנה לשנה, עד שב- 1773 הגיעו חובותיה לסכום ענק במושגי הימים ההם - 150,000 זהובים. בלחץ הנושים נאלצה הקהילה ללוות כספים במשכנתא אפילו על בית- הכנסת ובית-המדרש (ב- 1667). בהתחשב בהתרוששות הקהילה שחררוה לפעמים המלכים מתשלומי מיסים וארנונות לשנים אחדות. אולם עדיין היתה הדרך רחוקה מהענקת הזכות אל הוצאתה לפועל, דבר שהיה תלוי בנציגי המלך המקומיים או בעיריה. ואולם עוד לפני ההידרדרות הכללית שבאה, כאמור, בעקבות מלחמות במאות ה- 17 וה- 18, קרו מקרים בולטים של התעללות ביהודים על-ידי פקידי המלך. בשנים 1619- 1622 נתמנה הסטארוסטה קראשיצקי לשופט בענייני יהודים. הלה היפלה את האחרונים לרעה בכל התדיינות עם העירונים והטיל עליהם קנסות כבדים. יהודי פשמישל החליטו להתלונן על השופט בפני הווייבודה ושלחו את התלונה בידי דוד, שמש הקהילה. בהיוודע הדבר לסטארוסטה ציווה לאסור את השמש. הוא התירו מהכלא רק לאחר ששולם כופר בסך 250 זהובים. מעתה הכביד הסטארוסטה יותר את עול המיסים על הקהילה, ואת המתלוננים עליו ציווה להושיב בבית-הכלא. כך, למשל, כלא את פרנסי הקהילה שמואל, ישראל ויצחק, והתירם רק לאחר ששילמו כופר בסך 120 פלורנים. בכדי להוסיף ולהציק ליהודים הושיב ברובע שלהם יחידת-צבא לזמן ממושך ומשמעות הדבר היתה נטל נוסף, שהיה כרוך בכלכלתה של היחידה, ומעשי ביזה בכל יום. החיילים עזבו את הרובע רק לאחר תשלום דמי כופר. מעשים כגון אלה תכפו ורבו בסוף המאה ה- 18 ותחילת ה- 19. באווירת ההפקרות התפרעו תלמידי בית- הספר הישועי ברובע היהודי, וב- 1746 ערכו ממש פוגרום: הרסו את פנים בית-הכנסת, העלו באש את הארכיון רב-הערך שנמצא בו וחיללו ספרי-תורה. ההרס היה כה גדול, עד כי בית-הדין קנס את הישועים בסך של 15,000 זהובים. מבחינת הארגון העצמי הקהילתי נחשבה קהילת פשמישל בין הגדולות והחשובות במדינת רייסן, אולם עד המחצית השנייה של המאה ה- 17 היתה תלויה בקהילת לבוב כקהילה מרכזית במדינה. כשירד קרנה של קהילת לבוב נתכנסו ב- 1664 בסוויז' שליד בוברקה נציגי קהילות, שהתמרדו נגד מרותה של קהילת לבוב (ובתוכן נציגי פשמישל, ז'ולקייב, ברודי, בוצ'אץ', קולומיאה ועוד) והחליטו בין היתר על ביסוסו של הגליל העצמאי ובראשו קהילת פשמישל. מאז 1638 השתייכו לקהילה זו 26 קהילות- מישנה בערי הסביבה, וב- 1765 סרו 100 קהילות-מישנה, בחלקן עצמאיות, למרותה של קהילת פשמישל. לרבניה של פשמישל נלווה התואר אב"ד דק"ק פרמיסלא והגליל, ונציגי הקהילה ייצגו את קהילות-המישנה בפני הוועד דד"א. במחצית השנייה של המאה ה- 18 התקוממו נגד קהילת פשמישל הקהילות שהיו כפופות לה - בז'שוב, לז'ייסק ודוברומיל - ויסדו גלילות משלהן. עם התארגנותה וביסוסה של הקהילה, הוקמו גם מוסדותיה. בית-הכנסת בעיר (בנוי עץ, כנראה) מוזכר כבר בתעודות מ- 1560. בסוף המאה ה- 16 ניבנה בית מפואר ומרווח, שעמד על תילו עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה. בית-המדרש הגדול נבנה ב- 1700 בערך. בית הקברות מוזכר בפריווילגיות הקדומות ביותר שניתנו ליהודי פשמישל, אולם המצבות העתיקות נשתמרו רק מן המאה ה- 17. בעיר נתקיימה ישיבה ורוב רבני העיר עמדו בראשה (חתמו אב"ד וריש מתיבתא דק"ק פרמיסלא). כס הרבנות בפשמישל היה מכובד בעיני בני הדור, ורבים מהמכהנים בקודש הוסיפו יוקרה וכבוד לקהילה זו. הראשון, הידוע כריש מתיבתא בפשמישל (אולי אף כרב), היה ר' שלמה לוריה (מהרש"ל - רבה של לובלין), שישב בפשמישל ב- 1535 בערך. ידוע שבמאה ה- 16 כיהן בפשמישל תלמידו של המהרש"ל, ר' משה ב"ר אברהם מפרמיסלא, קודם רבה של בעלז, בעל - "מטה משה" (1591) , "ספר תרי"ג מצוות" (1580), "הואיל משה" (נדפס אחרי פטירתו ב- 1612). באחרית ימיו כיהן ברבנות באופאטוב וכאב"ד של גליל קראקוב. בשנים 1610- 1611 ישב על כס הרבנות בפשמישל ר' שמעון וולף ב"ר דוד טעבלה אוארבך, אחר-כך רבה של פוזנאן, וינה ופראג. את כסאו ירש תלמידו, ר' יהושע ב"ר יוסף. קודם רבן של טיקוצ'ין ושל גרודנו. מפשמישל עבר ללבוב ומשם לקראקוב. הוא נחשב לאחד הפוסקים הגדולים בדורו. ספריו: "מגיני שלמה" (על רש"י - 1714); "פני יהושע" ח"א - שו"ת על ארבעה טורים (1715) וח"ב - שו"ת (1860). בשנות ה- 40 של המאה ה- 17 כיהן ברבנות בפשמישל ר' מנחם בר יואל פיביש שטנגן (אשכנזי), ואחריו בנו ר' אליהו. ב- 1654 נתמנה לרב בפשמישל והגליל ר' ארי, לייב ב"ר זכריה מנדל; הוא ישב על כסאו עד 1660. מפשמישל עבר לווינה ומשם לקראקוב. זמן מה נמשך ר' אריה-לייב אחר שבתי צבי, ואף שיגר אליו לקושטא את הדרשן ר' ברכיה ברך שפירא. ר' אריה-לייב הוציא ספר בשפת יידיש- דויטש בשם "תיקוני תשובה". בפרטיכלים של הוועד דד"א נרשם כרבה של פשמישל בשנים 1663- 1681 ר' יוסף ב"ר יקותיאל לאזיל הלוי הורוויץ ובשנים 1691- 1694 ר' אריה יהודה לייב ב"ר משה. ב- 1702 נפטר בפשמישל רבה של העיר ר' יוסף סג"ל ב"ר משה חריף, בעל "צפנת פענח", קודם ריש מתיבתא בלבוב. אחריו כיהן ר' יצחק מאיר ב"ר יונה תאומים פרנקל, בעל "כתונת אור". בשנים 1717- 1732 שימש ברבנות פשמישל ר' שמואל-שמלקא ב"ר מנחם-מנדל מסלונים, ועוד בחייו עלה בנו ר' יחיאל- מיכל, שכיהן בפשמישל עד יום פטירתו ב- 1771. ניסף לרבנים הנ"ל כיהנו בפשמישל עוד מספר רבנים כראשי-ישיבה או כדיינים, ואחדים מהם כאבות בית-הדין, אך לזמן קצר בלבד, במעבר בין מקום-כהונה אחד למקום-כהונה בקהילה אחרת, כמנהג רבני הקהילות הגדולות בעת ההיא. פשמישל היתה למקום מושבם של כמה רופאים יהודים אנשישם. משה רופא איש פשמישל עסק במשלח-ידו בקראקוב, וב- 1465 נבחר שם לפרנס הקהילה. ב- 1581 עמד בראש קהילת פשמישל מרכוס ניגר (השחור), דוקטור לרפואה מבוגרי האוניברסיטה בפאדובה, איש הרנסאנס; הוא הסתכסך עם בני קהילתו בגלל דעותיו ה"מופקרות". בפריווילגיה מלכותית שהוציאה אותו מסמכות השיפוטית היהודית, נאמר בשבחו, שהוא בקי ב"ברית הישנה וגם בחדשה" ושולט בשפות רומית ועברית. תעודה מ- 1659 מזכירה את תושב פשמישל כד"ר הנזיל בן רבקה. ב- 1682 השתקע בפשמישל דוקטובר לפילוסופיה ולרפואה יצחק ליאונל וינקלר, ממגורשי וינה ב- 1670

 

הישוב היהודי מראשיתו

גל הגזירות הפיסקאליות, הדחת יהודים מענפי פרנסה מסורתיים (כגון ייצור ושיווק משקאות, החכירה), שהסתמנו בראשית השלטון האוסטרי בגאליציה כולה, לא פסח גם על יהודי פשמישל. השלטון החדש גבה בתקיפות את חובותיה של קהילת פשמישל, אף את אלו של הגליל, שנצטברו בתקופת השפל. שהחלה בגזירות ת"ח ות"ט ואשר הגיעו לסך כולל של מאות אלפי כתרים. צומצמו תחומי פעולות הקהילה, וזכות הבחירה אליה נקבעה למשלמי מס-הנרות בלבד, בפשמישל למשלמי מס 7 נרות. עם זאת "זיכו" השלטונות האוסטריים את יהודי פשמישל בהשכלה ובפרודוקטיביזאציה מטעם, בתקופה 1786- 1806 נאלצו היהודים לקיים בית- ספר מיסודו של ה. הומברג, שמספר הנרשמים בו היה כמעט אפסי. מספרם של תלמידי בתי-ספר אלה בכל המחוז, שעה שנסגרו ב- 6081'היה 29. הוא הדין באשר לפעולות ייעול משלח-ידם של היהודים ואילוצם לעסוק בחקלאות. כעבור עשור שנים נותרו ממתיישבי פשמישל כמניין חקלאים בלבד, ועקבותיהם נעלמו לחלוטין כעבור מספר שנים. גם אסונות טבע פגעו באוכלוסי פשמישל בכלל וביהודיה בפרט. השטפונות ובעיקר אלו של שנת 1836- 1837, רוששו את דיירי הרבעים סמוך לנהר סאן, ומגיפות הכולירה של שנות 1831, 1849, ובמיוחד זו של 1854- 1855 קצרו את קצירן בנפש. במגיפה האחרונה מתו יום-יום יותר מ- 30 איש ובתוכם רבים מדלת העם היהודית. בשנים הראשונות של השלטון האוסטרי ראו גם העירונים את שעת-כושר לדחוק יותר את רגלם של היהודים ממסחר ומלאכה. הגילדה הנוצרית של החייטים גבתה מ- 10 חייטים יהודים בשנות ה- 80 של המאה ה- 18 את התשלומים השנתיים, אולם הגבילה את עבודתם ללקוחות יהודים בלבד. לא אחת נערכו חיפושים אצל החייטים היהודים והוחרמו המלבושים שהוזמנו על-ידי לא-יהודים. ב- 1783 האשימו הפרוונים היהודים את החייטים הנוצרים בהשגת- גבול ובהפרת ההסכם, שלפיו אסור לחייטים לשלב חייטות עם פרוונות. בה בשנה הגישה העיריה עצומה לקיסר, ובה דרישה להגביל את הסוחרים היהודים בסחר בטבק ודגים טריים, וכן לאסור עליהם את בישול הבירה וייצור היי"ש. ואף-על-פי-כן גם בתנאים בלתי-נוחים אלה ידעו יהודי פשמישל להתגבר על ההגבלות; ודאי סייעו בידיהם גם התנאים האובייקטיביים (גידול הביקוש לסחר בימי מלחמות נאפוליון, התפתחות העיר ועוד). ב- 1820 היו בפשמישל בכלל 143 סוחרים 137 סוחרים יהודים (מהם 17 סוחרים בחיטים, 4 בפרוות ו- 4 בתמד בבתי-המרזח שלהם). אולם למעשה נמשך המאבק על חופש עיסוקם של היהודים במסחר ובמלאכה עד למתן שיווי הזכויות ב- 1868. עוד ב- 1857 שיגר הארכיהגמון המקומי, בהשפעת מתחריהם של היהודים, איגרת רועים ובה קבע, שכל הנוצרים המשרתים בעסקיהם או בבתיהם של היהודים חוטאים חטא חמור, ועל-כן יורחקו מכל הכיבודים בטכסי הכנסייה. התפתחות ניכרת בכלכלת העיר החלה, כאמור, משחוברה זו במסילות הברזל אל קראקוב ואל וינה הבירה ובעיקר עם בניית המבצר, וחלקם של הסוחרים והיזמים מיהודי המקום בשיגשוג הכללי היה ניכר ביותר. המסחר הסיטוני בחומרי ברזל, תבואה וקמח, במזון ובעצים ואפילו הסחר בהיקף ארצי, היה בידי יהודים. פשמישל הפכה למרכז יבוא של מכונות תפירה לגאליציה כולה; הסיטונאים וכן סוכני- המכירות היו יהודים. ליד הספקים הצבאיים הגדולים מצאו את פרנסתם גם קבלנים וסוחרים זעירים, שנתנו להם את שירותיהם. בין חלוצי התעשייה בפשמישל היו יהודים. היזם פרנקל הקים את טחנת-הקמח המונעת בקיטור, מן הגדולות במזרח-גאליציה, ואשר בה עבדו ב- 1866 60 פועלים לא-יהודים וכ- 10 פקידים יהודים. בין טחנות-הקמח, אף כי קטנות יותר, יש לציין זו של נוסבוים, שהוקמה ערב מלחמת-העולם הראשונה. בניז'אנקוביצה הסמוכה לפשמישל הקימו יהודי פשמישל מנסרות עץ אחדות. בעיר גופה נודעו המלבנות של פרידנהיים וטייך. בראשית המאה ה- 20 נודעו ברחבי גאליציה, ואף באימפריה האוסטרית כולה, מוצרי הנעלה והלבשה מגומי (בעיקר צווארונים מגומי שהיו אז באופנה) מבית-החרושת של ליבר, שבו עבדו כ- 50 פועלים יהודים. עם מפעלי התעשייה שהוקמו בידי היהודים בפשמישל בסוף המאה ה- 19 או בתחילת ה- 20 נמנים מפעל הקרטונאז', בית-החרושת לפיות סיגריות ובית-החרושת לפקקים, בכל אחד מהם עבדו כ- 10 פועלים, רובם יהודים. לשכבה האמידה בקרב יהודי פשמישל השתייכו גם קבלני-הבנין ובעלי בתים, וכן חוכרי הפרופינציות בסביבה. בסוף המאה ה- 19 ותחילת ה- 20 עלו מקרב החשטרים והחלפנים בנקאים מודרניים, כ- 12 בנקים לאשראי הוחזקו או נוהלו בידי היהודים. הגדולים בהם, שנודעה להם השפעה על התעשייה, המסחר והמלאכה, היו: "הבנק הישן", "בנק הז'ירו", ה"ספודקי-בנק" (כינוי לבנק שבידי מתפללי בית- המדרש הגדול ורובם חובשי כובעי-פרווה לכבוד שבת המכונים "ספודק"), "הוסאקובר בנק" , "קופה לפאקטורות" (של הסוחרים) ועוד. באמצע המאה ה- 19 נתרבו בפשמישל בתי-דפוס והוצאות ספרים בעברית ובשפות אחרות. ב- 1868 הקים בפשמישל דב-בר לוריא סניף של בית-הדפוס שלו בלבוב ובז'ולקייוו. המפעל עבר אחר-כך לשותפים שונים. תחילה הודפסו בו ספרים בעברית ומ- 1910 גם בשפות לועזיות. מוניטין יצאו להוצאת הספרים בשם "יורשי פרוינד" ולבית-דפוס שווארץ ורובינסון לספרי לימוד בלועזית. בסוף המאה ה- 19 ותחילת ה- 20 תפסו יהודים בעלי מקצועות חופשיים (בעיקר רופאים ועורכי דין) מקום נכבד, הן מבחינת מספרם והן מבחינת מעמדם בקרב בעלי מקצוע אלה בעיר. אולם רוב המפרנסים היהודיים ומשפחותיהם חיו על המסחר והמלאכה הזעירה, על הדוכנים בשווקים ועל הרוכלות בכפרי הסביבה. הם חיו במצוקה ורווחיהם הגיעו בקושי לכתרים מספר בשבוע. רבים מהם ביקשו מנוס בהגירה, שגברה במיוחד בשנות ה- 80 של המאה ה- 19. על מספרם הניכר של המהגרים לארצות-הברית תעיד העובדה שכבר ב- 1889 הוקמה בניו-יורק האגודה הראשונה של יהודים יוצאי פשמישל. במחצית השנייה של המאה ה- 19 גברה החסידות בפשמישל על זרמיה השונים בגאליציה, מצד אחד, ופעילות פוליטית המתבטאת בהקמת מפלגות מודרניות, מצד אחר. בין החסידים צעדו בראש חסידי בלאז'וב (ענף ראשי של שושלת דינוב), וזמן-מה ישב בפשמישל ישיבת-קבע מייסדה של השושלת ר' צבי אלימלך שפירא, בעל "צבי לצדיק", חסידי בלז השולטים בכיפה ברוב ערי גאליציה המזרחית וכן חסידי סאדיגורה (ענף לבית ריז'ין). בעיר נמצאו גם קבוצות קטנות יותר של חסידי קומארנו ושינאווי. נבנו קלויזים ולעתים אף קבעו אדמו"רים את חצריהם בפשמישל, צאצאים-"נכדים" של השושלות הנ"ל. עיקר פעולתם הפוליטית של החסידים בתחום הקהילה ובבחירות לה. יריביהם בשטח זה היו המתבוללים משנות ה- 60 של המאה ה- 19, חלקם מיסודו של "שומר ישראל" ובחלקם סתם "דייטשן", כפי שנקראו בפי העם בגאליציה, הללו אשר שינו את לבושם, קיצצו את פאותיהם וגילחו את זקנם. המתבוללים התרכזו סביב המועדון "אולם-קריאה לספרות המדעית", שאליו השתייכו גם 2- 4 לא-יהודים. תנועת ההשכלה נוסח טארנופול או לבוב-ברודי לא בלטה במיוחד בפשמישל. בשנות ה- 70 למאה הופיעו לראשונה ניצני התנועה הלאומית, וחבריה חובשי ספסלי בית-המדרש ש"יצאו לתרבות רעה" או ראשוני הבוגרים של גימנסיות. ב- 1875 נוסדה בפשמישל חברת ישוב ארץ-ישראל. מטרתה של זו היה איסוף תרומות בשביל היישוב בארץ-ישראל, והכסף הנקבץ נשלח לשר משה מונטיפיורי ללונדון. ב- 1877 הקימו אותם החוגים חברת דורשי תורה ודעת להפצת השפה והספרות העברית. איגוד בעל מטרה דומה, בשם בית ישראל, הוקם ב- 1894. אולם את ראשיתה של המפלגה הציונית בפשמישל יש לראות באגודת ציון שהוקמה ב- 1893, ולידה אגודה להפצת ספרות ישורון (1894). כבר בתקופה שלפני הרצל הגיע מספר חבריה של ציון ל- 400- 500 איש. בראש האגודה התייצב מרדכי שמלקיש אחיו של הרב דמתא ר' יצחק שמלקיש, בעל "בית יצחק", ומסופר עליו שקודם שעזב את פשמישל ללבוב, הצטרף גם הוא לאגודת ציון. בראשית המאה ה- 20 הוקמו ארגוני נוער ציוניים - אחוה ב- 1902, וארגון הסטודנטים אגודת הרצל שהמשיך בפעולה תרבותית וארגונית רחבה לאחר הפסקה במלחמת העולם הראשונה, עד 1939. בתחילת המאה ה- 20 פעל בפשמישל ארגון נוער ציוני בר כוכבא. על בסיס אגודת הרצל נוסדה ב- 1912 הסתדרות האקדמאים הציוניים (הא"צ), ופשמישל נקבעה אף לזמן מה כמרכז של כל סניפי הסתדרות זו בגאליציה. סניף פועלי ציון התארגן בפשמישל ב- 1903, וכעבור זמן מה הוקם לידו סניף יוגענד וב- 1905 - ארגון תלמידי גימנסיות חירות. ארגון נוער ציוני בשם השחר שריכז בעיקר את הדתיים, התקיים בפשמישל ב- 1907. "ארגון נשים יהודיות" שנוסד ב- 1911 קיבל על עצמו, נוסף על הפצת השכלה, גם טיפול בנוער מבני העניים. השפעת הציונים היתה ניכרת בפעולתם בקרב השכירים, בעיקר ב"איגוד פנקסנים וזבנים"; בהנהלת האיגוד, שנבחרה ב- 1894, נטו רוב חבריה לציונות. המפלגה הסוציאליסטית הפולנית פ.פ.ס. פעלה בקרב יהודי פשמישל והשפעתה ניכרה בסוף שנות ה- 90 של המאה ה- 19. בעיר ישב אז אחד ממנהיגי ה-פ.פ.ס. בגאליציה, ה. ליברמן (יהודי במוצאו), ומכאן הצלחותיה של הסקציה היהודית של מפלגה זו, בעיקר בקרב החוגים המתבוללים. בראשית המאה ה- 20 הקימה ה-פ.פ.ס. ארגון יהודי המסונף לה בשם "ברודערליכקייט". כבמקומות אחרים נתפלגו ב- 1905 חלק מחברי "ברודערליכקייט" והקימו סניף של ה-ז'.פ.ס. ("המפלגה הסוציאליסטית היהודית"), אולם לא נודעה לה השפעה רבה בפשמישל. ב- 1905 הוציאה ה-פ.פ.ס. עתון ביידיש בשם "פשמישלער פאלקסשטימע". מפלגה זו אף ניסתה להקים שלוחות בקרב הסוחרים הזעירים ובעלי-מלאכה יהודים. בוועד הקהילה שלטו עד שנות ה- 40 למאה ה- 19 "בעלי המאה", הם החוכרים והסוחרים הסיטונאים הגדולים. משנות ה- 60 הופיעו בין דוברי-הקהילה הראשיים נציגי "הנאורים", ולהם ברית לא-כתובה עם נציגי החרדים. כך למשל עמד בראש הקהילה ב- 1865 העו"ד ד"ר הרמאן פרנקל, שייצגה כלפי השלטונות, ואילו בענייני-פנים (בתי- כנסת, רבנות ועוד) הקובעים היו נציגי החרדים. האופייני לקהילת פשמישל היא השתלטותו של משה שיינבאך, תקיף מקומי, מפשוטי-עם ש"עלה לגדולה" (רווחו שמועות שהתקשה בכתיבה ממש) על מנגנון הקהילה בעשורים האחרונים למאה ה- 19, לתקופה של כ- 30 שנה לערך. מבחינה רשמית לא היה אלא סגן יו"ר ועד הקהילה, ואולם למעשה דעתו היתה הקובעת בכול. בקהילה, שמנתה יותר מ- 12,000 נפש, רק כ- 500- 600 איש היו בעלי זכות-בחירה. בבחירות 1902 שילם מ. שיינבאך הנ"ל בעד חבורת עניים את המיסים לקהילה - כך הגיעו לזכות הבחירה - והם הצביעו בעדו. בראש הקהילה הועמד הד"ר מנברוכוביץ', אולם הדעה הקובעת נשארה בידי סגנו, מ. שיינבאך. תקציב הקהילה היה מוגבל (כך למשל, ב- 1907- 1908 - 112,000 כתרים; ב- 1913- 1914 - 140,000 כתרים) ומוסדותיה כמעט שנתקיימו על הכנסותיהם שלהם (בית המטבחיים, בית המרחץ, בית הקברות, החברה קדישא), ואילו מוסדות הסעד והעזרה ההדדית הוקמו או נתרמו בידי חברות ואגודות או בידי תורמים פילאנטרופים. ארגון בעלי-מלאכה "יד חרוצים" (נוסד בפשמישל ב- 1868) תמך בחבריו והעניק להם הלוואות; איגוד הסוחרים (נתארגן בסוף המאה ה- 19) הקים ב- 1910 אגודה קואופרטיבית לאשראי, למתן הלוואות לנזקקים בקרב חבריו. הארגונים האלה היו פעילים במיוחד בשנות המשבר של 1892- 1893 ו- 1912- 1913. ב- 1913 העניקו קופות ההלוואה הנ"ל 516 הלוואות ל- 281 סוחרים, 169 בעלי-מלאכה, 15 חקלאים, 62 בעלי מקצועות חופשיים ו- 105 אחרים. מ- 1842 נתקיים בפשמישל בית-חולים יהודי, מעין הקדש, ורק ב- 1904- 1905 ניבנה בית-חולים חדש מתרומות נדבנים (בין השאר תרם הספק הצבאי אליהו שמעון הירש 50.000 כתרים לבניין הבית). משה הירש (חתנו של אליהו שמעון) תרם 30,000 כתרים להקמת מושב-זקנים ב- 1907, ובו מצאו מחסה 20 קשישים. הוא ואשתו חיה יסדו בית מחסה לחולים חשוכי-מרפא, ובו 25 מיטות. ב- 1870 הוקמה בפשמישל חברת "ביקור חולים" ותכליתה עזרה כספית לחולים עניים. בית יתומים הוקם על-ידי ועד ציבורי של נדבנים (ב- 1911 נתחנכו בו 20 חניכים). ב- 1870 הוקם מטבח עממי שחילק כ- 250 ארוחות במחיר סמלי. "יד חרוצים" התחרתה אף היא בקהילה ומכרה ב- 1907 לחבריה מצות במחיר זול מזה של מאפיית הקהילה. אופי מקומי מובהק היה לאגודה "צוויי קרייצר פאריין" ("אגודה על שתי אגורות"), שפעלה בפשמישל בראשית המאה ה- 20, ותכליתה עזרה לתלמידי בתי-ספר בספרי לימוד, בהלבשה ובהנעלה. בתקופת השלטון האוסטרי הוסיף כיסא הרבנות בפשמישל להיות מהחשובים בגאליציה המזרחית. אכן ישבו עליו רבנים בעלי. שיעור-קומה, שמוניטין יצאו להם אף מחוץ לתחום קהילתם. ר' יוסף אשר אלנברג ב"ר מנחם מנדל, שכונה בפי בני-דורו בשם "הצדיק מפרמיסלא" ירש את כיסא אביו (שכיהן בפשמישל בשנים 1770- 1792) וישב עליו עד פטירתו ב- 1826. ממנו קיבלו חתנו ר' יקותיאל אשר זלמן ענזיל צוזמיר, מקודם רבה של סטרי. אחרי מות חותנו ועד 1838 שימש בקודש בפשמישל. ספר שו"ת מפרי עטו ראה אור ב- 1882. ר' יוסף חנניא-ליפא מייזלש נתמנה לרבה של פשמישל ב- 1851, וכבר אז נחשב לגאון הדור. ספריו (בעיקר שו"ת) "תפארת יוסף", "פני יוסף" קנו להם שם בעולם הרבני. הגהותיו וחידושיו על הש"ס צורפו לתלמוד בבלי בהוצאת ראם בווילנא. הוא נפטר בדמי ימיו, בהיותו בן 42, ונטמן בבית-העלמין הישן בפשמישל, שנסגר עם קבורתו שם. ב- 1866 נתמנה כרב בפשמישל ר' יצחק אהרן ב"ר מרדכי- זאב סגל איטינגא. כאביו שימש זמן רב בתפקיד נשיא א"י של כולל גאליציה. ספר שו"ת "מהריא הלוי" שחיבר הופיע שנתיים אחרי פטירתו, ב- 1891. ר' יצחק יהודה שמלקיש ב"ר חיים שמואל שמעלקא היה תחילה רבה של ז'וראבנו ומשם עבר לכהן בבז'ז'אני כרב דמתא וכרב של המחוז. ב- 1869 נתמנה לאב"ד בפשמישל ובה ישב במשך 26 שנה. ב- 1893 עבר לכהן בלבוב ובה ישב עד פטירתו. ספר שו"ת בארבעה כרכים "בית יצחק", שנדפס עוד בחייו, קנה לו שם, ומחברו נקרא על שמו עד היום "בית יצחק". לאחר מותו נדפסו עוד שני כרכים של חיבורו. ר' יצחק נודע כשוחר ישוב ארץ-ישראל, ויש אומרים שהצטרף אף לאגודת "ציון" בפשמישל. עד 1905 שירת בפשמישל רק חבר מו"צ, ובשנה זו נבחר לרבה של העיר ר' גדליהו שמלקיש, בן אחיו של ה"בית יצחק". בהיותו גדול בתורה וגם בקי בהליכות העולם המודרני ידע ר' גדליה לגשר בין הפלגים השונים בקהילתו. הוא נטה לתנועה הציונית (השתתף בקונגרסים הציוניים ב- 1909 וב- 1911) ואף ה"נאורים" העריצוהו. בזמנו הוקם אף אלמימר בבית-הכנסת של ה"נאורים" - ה"טמפל" - כדי לאפשר לחרדים ולרב עצמו לבקר בבית. ה"טמפל" בפשמישל ניבנה בשנים 1886- 1890, וכבשאר המקומות שבהם הוקמו בתי תפילה מסוג זה, לא נבדל בהרבה מסתם בתי-כנסת, לא מבחינת סדר התפילה ולא במנהגי שבת וחג. תחילה לא היה בו, כאמור, אלמימר ואף עזרת-הנשים לא כוסתה בווילאות. בין השאר ניבנה הבית כדי לשרת יהודים מרחבי הקיסרות ששירתו בחיל המוצב בפשמישל והיו רגילים לבית-תפילה, שלו נוהל תפילה ושירה מודרניים. במחצית השנייה של המאה ה- 19 מסתמנת פעילות יהודית פוליטית בתחום המוניציפאלי. אמנם עד לתקנון של 1889 היתה הנציגות היהודית במועצת העיריה מוגבלת במספר. ב- 1874 היו רק 8 נציגים יהודים מכלל 36 חברי המועצה (- ייצוג שלא הלם את משקלם של היהודים לפי שיעודם בכלל אוכלוסיית פשמישל), אולם משנת 1889 הוסכם בין נציגי ה"לאומים" שאיכלסו את העיר, ובתמיכת השלטונות, שהיהודים יקבלו מחצית המקומות בין חברי המועצה. ההסדר על-פי פשרה זו היה שריר וקיים עד 1918. תחילה נבחרו הנציגים היהודים מבין ה"לויאליסטים", אולם בהשפעת ה. ליברמן עלה בידם ערב מלחמת-העולם הראשונה, להחדיר למועצת העיר גם 2 יהודים, נציגי ה-פ.פ.ס. גם בתחום התרבות יש לראות את המחצית השנייה של המאה ה- 19, ובעיקר את תחילת המאה ה- 20, כתקופה של פריצת גדר לזרמים החילוניים המודרניים, על אף שלא היה בה מפריצת גדר מסורתית, שכן ההווי המסורתי היה השולט בקרב יהודי פשמישל בכל תחומי התרבות. במערכת החינוך, הקובע היה החינוך המסורתי, כלומר החדרים על מלמדיהם ובתי-המדרש והקלויזים על חובשי ספסליהם, כנהוג בגאליציה כולה. שני בתי תלמוד-תורה שקיימה הקהילה לילדי העניים היו דלים וחלשים מבחינת מספר תלמידיהם, תנאי הלימודים ורמתם. כאמור, נכשלה התוכנית של חינוך "מטעם" מיסודו של ה. הומברג גם בפשמישל, והוא הדין באשר לבית-הספר הממלכתי ליהודים בן 2 כיתות שהוקם ב- 1848. כן לא נשאה פרי התוכנית להקמת בית-ספר לילדי ישראל במימון מס שהוטל על השחיטה ב- 1853. אפילו ב- 1883, כשקיום הלימודים היה חובה ביקרו בבתי- ספר יסודיים כלליים רק 143 בנים יהודים מתוך 780 גילאי חובת הלימוד ו- 373 בנות מתוך 564. יתר חייבי הלימוד התחמקו, והוריהם העדיפו לשלם קנסות במקום לסכן את ילדיהם ב"טמיעה". לעומת זאת היה אחוז היהודים בגימנסיות די ניכר; ב- 1882 - 107 תלמידים וב- 1910- 1911 למדו בשלוש הגימנסיות הקיימות בפשמישל 350 יהודים ו- 3 תלמידות בסמינר למורים. אין לתמוה על שיעור גבוה זה, כי הרי מוצאם של תלמידי הגימנסיות היה בעיקר מן השכבות האמידות וממשפחות ה"נאורים" ומספרם הגדול יחסית בא גם ללמד על הנטייה ללימודי חול בקרב שכבות מצומצמות של האוכלוסיה היהודית. בית-ספר עברי משלים הוקם בפשמישל ב- 1895 על-ידי המורה והמחנך אביגדור מרמלשטיין. בית-ספר זה עברו עליו גלגולים שונים, התנסה בקשיים תקציביים, ב- 1908 עבר לפיקוחו של ועד ציבורי וסופו שסופח לרשת בתי- ספר של "שפה ברורה". שיטת הלימודים, שהונהגה בו ואשר נמשכה על-פי-רוב 22 שעות בשבוע, הסתמכה על הכלל של הוראת עברית בעברית. בבית-הספר היו 6 כיתות ובהן כ- 150 תלמידים ותלמידות. בסוף המאה ה- 19 ובתחילת ה- 20 הוקמו לראשונה בפשמישל מוסדות-תרבות יהודיים מודרניים, הוצאו לאור כתבי-עת מקומיים, התארגנו חוגים לדראמה ואף הספורט החל להתפתח בקרב הנוער היהודי. כבר בשנות ה- 70 של המאה ה- 19 הופיעו לסירוגין גליונות השבועון "די אידישע פרעסע" עם מוסף ספרותי "קהלת", ובשנות ה- 80 - הירחון "האוהב עמו וארץ מולדתו". ליד המפלגות הוקמו מועדונים, שיעורי-ערב לעברית, קורסים לביעור הבערות, ספריות ואף מועדונים לבילוי חברתי. גולת-הכותרת של מפעלים אלו היה המועדון "טוינבי-האלה" (הוקם ב- 1902 והגיע לשיא פעילותו ב- 1910) שבנשפי-תרבות שלו (הרצאות פופולאריות למדע וכו') השתתפו מאות מחוגים שונים, החל בחברי ה-פ.פ.ס. וכלה בחברי האגודות הציוניות. מן החוגים לדראמה צמח התיאטרון היהודי בפשמישל, שאמנם לא הגיע לרמה אמנותית נאותה, אולם היה למקום בילוי לפשוטי-עם במוצאי שבת וחג. שנים אחדות לפני שפרצה מלחמת-עולם הראשונה התארגן בפשמישל מועדון ספורט "השחר", ובו סקציות להתעמלות ולכדורגל. פשמישל נשתבחה בתקופה ההיא במשכיליה, הצמיחה אנשי מדע וסופרים או היתה למקום מגורים לפעילי תרבות אלה, והנודעים שבהם: נפתלי צבי ווייניג, מחבר הקונטרס להגנת שד"ל (1873), חבר חוג המשכילים שבראשות הסופר אייזיק שאלתיאל גרבר. בן דורו של זה היה מרדכי יונה רוזנפלד בעל "יאור קרוב" (ביאור ל"אור החיים" ליוסף יעב"ץ) ופירוש לספר איוב בשני חלקים. בפשמישל שהה זמן רב אפרים איינהורן יליד ווהלין (נודע אחר-כך בארץ בשם פורת), שרבה היתה השפעתו על חוגי משכילים צעירים בעיר, מהם קמו מייסדי ה"עבריה" בפשמישל. בשנים הראשונות למאה ה- 20 פעל בפשמישל שמעון מנחם לזר, מחברם של "חידות-האגדות הנפלאות על עשרת השבטים" ומילון גרמני-עברי, (בשותפות עם טורצינר) וכן עורך "המצפה" מ- 1904. בראש המשוררים המקומיים עמדו אברהם סונה, ממייסדי "אגודת הרצל" , יעקב אהרליך, מחבר מסות ושירים, ויהושע אטלס, מחבר מחזה "הנרדף" ומתרגמו לעברית של "טורנדוט" לשילר. פשמישל היא עיר-מולדתם של הפרופשמישל משה שור, ההיסטוריון והאשורולוג הנודע, וכן של מתתיהו מיזס, שעסק בתחומים שונים של מדעי הרוח. מפשמישל יצא שמו לתהילה של העו"ד הנודע הד"ר לייב לאנדוי. בשלהי המאה ה- 19 ובתחילת ה- 20 מסתמנים גילויי אנטישמיות שהם כמבשרי רעות למה שהתרחש בעיר בעת הכיבוש הרוסי במחלמת-העולם הראשונה ובעת כניסת חיילות הגנרל הפולני האלר לאחריה. ב- 1898 נשאה התעמולה האנטישמית פרי והגיעה אף לפרעות ביהודים, שבהן השתתף לא רק האספסוף אלא גם קבוצות הפועלים המאורגנים. ב- 1904 הוטמנה פצצה בביתו של יעקב שכטר, שהרגה את שני ילדיו, ונמצא כרוז בשפה הפולנית ובו סיסמה: "זו רק ההתחלה". שנים מעטות לפני פרוץ המלחמה הוקמו חנויות שעליהן התנוססו שלטים: "חנות בבעלות נוצרית", וכן הופצו כרוזים שקראו להחרמת המסחר היהודי

 

הישוב היהודי מראשיתו

מאחר שפשמישל היתה המבצר החשוב והגדול בגאליציה, התלקחו בה גם הקרבות הכבדים ביותר שבאיזור בעת מלחמת-העולם הראשונה. בראשית ספטמבר 1914 התקרבו צבאות רוסיה בתנופת מיתקפתם אל מבואות פשמישל. בחודשי- המלחמה הראשונים נטשו רבים מאוכלוסיה האזרחית את העיר וישבו ישיבת-ארעי בעיירות הסביבה ובכפריה. נשארו בה רק כ- 20,000 איש ובתוכם כ- 8,000 יהודים. ב- 22 בספטמבר 1914 נסגרה טבעת המצור שנמשך 21 יום עד 10 באוקטובר של אותה שנה, עם בוא ההפוגה שנמשכה עד 12 בנובמבר. בעת הפוגה זו בקרבות פונו מהעיר כ- 5,000 תושבים נוספים. המצור השני נמשך 122 יום. ההפגזות גרמו לנזקים רבים ברכוש ובנפש, אולם חללי הרעב רבו מחללי החרב, בעיקר בקרב דלת-העם. ב- 22 במארס 1915 נכנעה העיר לצרים עליה וצבאות הרוסים נכנסו בה. אמנם הרעב פסק, אולם יוקר המחיה מנע מתושבי המקום, וביניהם רבים אשר שבו לבתיהם מהסביבה, מלהשיג דברי-מזון חיוניים. בחג הפסח לא נאפו מצות, וועד העזרה בראשותם של סגן יו"ר ועד הקהילה מ. שיינבאך והרב ג. שמלקיש השיג רק כמות מועטת של מצות מקהילת יארוסלאב. בית הדין הרבני התיר אפוא לאכול בפסח לא רק קטניות אלא גם חמץ. הרוסים החלו בפעולות הגליית האוכלוסים. תחילה הוגלו לרוסיה כ- 4,000 נפש, וביניהם יהודים רבים. בתחילת מאי 1915 הוציא המפקד הרוסי צו, שלפיו הוטל על היהודים הנותרים לפנות את פשמישל תוך ימים מספר, ואם לא יעזבוה מרצונם ובבוחות עצמם יפנה אותם גדוד קוזאקים. לא הועילו ההשתדלויות מצד ועד העזרה אצל המושל הרוסי בלבוב (גם הוא חזר על התואנה, שעל-פי החוק הרוסי אסור ליהודים להתגורר בעיר-מבצר), והיהודים נאלצו לנטוש את חנויותיהם לביזה, להפקיר את רכושם ולנדוד בכיוון לבוב וסאמבור. בין אחרוני היהודים שעזבו את העיר ב- 10 במאי היה הרב ג. שמלקיש. ב- 3 ביוני 1915 חזרה ונכבשה פשמישל על-ידי הצבא האוסטרי והצבא הגרמני שחש לעזרת בעלי-ברעתו. רבים מן היהודים שחזרו לבתיהם מצאום הרוסים, רכושם נשדד, ולא רק בידי החיילים הרוסים אלא, ובעיקר, בידי תושבי המקום, שטענו כי "הכל שדדו המוסקובים". רבים מהיהודים הגולים לא שבו לעירם והמשיכו לשבת בווינה, בבודאפשט ובחבל הסודטים, ולפי- כך לא חזרו עדיין חיי הקהילה למסלולם התקין. מלבד פעולות עזרה מאולתרות (הקמת מטבח עממי, דאגה ליתומים) שותקה למעשה הפעילות הכלכלית, הפוליטית והחברתית-תרבותית בקרב יהודי המקום. לפיכך יש לראות כיוצאת דופן את התארגנותו של השומר הצעיר בסוף 1915 ואיחודו עם צעירי ציון שהתקיים עוד לפני המלחמה, אולם מספר חברי השומר הצעיר לא הגיע אלא ל- 25- 30, ועיקר פעולת הקן היתה בקיום קורס ללימוד השפה העברית.