תרומות
קאליש KALISZ
עיר בפולין
מחוז: לודז'
נפה: קאליש
אזור: לודז' והגליל
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ- 55,300
· יהודים בשנת 1941: 25,000-26,000
תולדות הקהילה:
הישוב היהודי עד 1918
אחת הערים החשובות בממלכת פולין עד חלוקתה. מעמד של עיר הוענק לקאליש בראשית המאה ה- 13. בעקבות החלוקה השנייה של פולין סופחה ב- 1793 לפרוסיה. ב- 1807 נכללה בנסיכות הווארשאית. מ- 1815 נמצאה קאליש במלכות פולין שבחסות רוסיה. בתחילת מלחמת העולם I-ה נכבשה ע"י הגרמנים ונהרסה ברובה. עם כינון פולין העצמאית ב- 1918 שוקמה העיר. ב- 4.9.1939 נכבשה ע"י הנאצים וסופחה לרייך (וארטגאו). הידיעות הראשונות על הימצאות יהודים בקאליש הן מ- 1139. בעקבות רדיפות היהודים בקשר למסעי הצלב בגרמניה, גבר זרם ההגירה לפולין ומספר משפחות יהודיות הגיעו גם לקאליש ב- 1264 העניק בולסלאב הקאליסאי "כתב קיום" ליהודי קאליש הידוע בשם "סטאטוט קאליסקי". מסמך זה הגדיר את זכויות היהודים והסדיר את פעילותם הכלכלית. היו בו מספר יתרונות ליהודים בהשוואה לתקנונים דומים בארצות השכנות. דבר זה מבליט את משקלם של היהודים בפיתוח העיר והאזור ובעיקר כמלווים וכסוחרים. הם נהנו מחופש הנסיעה והובלת סחורות בכל המדינה ומשוויון בתשלום המכס. "סטאטוט קאליסקי" אושר והורחב ע"י המלך קאז'ימייז, הגדול והוא שימש במשך דורות בסיס משפטי למתן זכויות יסוד ליהודים בערים אחרות בפולין ובליטא. התקנונים הללו עוררו התנגדות הכנסייה הקתולית והסוחרים הפולניים, ויהודי קאליש נאלצו בתקופות היסטוריות שונות להאבק על אישורם מחדש. בתחילה התגוררו היהודים בז'ידובו (השם מציין בפולנית את מקום מגוריהם של היהודים), שהיה, כנראה, פרבר העיר. יהודי קאליש היו מאורגנים בקהילה מהימים הקדומים בעיר. גובשו מוסדות הקהילה, נחכרה חלקת אדמה שהוכשרה לבית קברות ובאמצע המאה ה- 14 ניתנת הרשות להקים בית כנסת. בפרעות ב- 1348- 1349, בעת "המגיפה השחורה" הושמדה הקהילה ברובה, והיהודים הואשמו בהפצת המחלה. מ- 1416 ידוע על קיום הרובע היהודי בקאליש ב- 1458 פרצה בקאליש שריפה וכמעט כל בתי היהודים נחרבו ורכושם נשדד. לפני שריפה ב- 1537 החזיקו היהודים ב- 6 בתים משלהם. אחרי השריפה, תוך שיקום העיר, הם הגדילו את מספר הבתים ל- 11. ב- 1553 היו בידי היהודים 19 בתים, מלבד בנייני הקהילה. מאמצי היהודים להרחיב את אחיזתם במקום ולהוסיף בתים ורחובות נוספים עוררו את קנאתם של מתחריהם העירונים. גם המתישבים הגרמנים בעיר זו תרמו לליבון השנאה נגד היהודים. נוסף על הטיפול בעניינים הפנימיים של הקהילה מילאו נציגיה תפקיד פעיל בשאלות ארציות. יהודי קאליש השתתפו ב- 1447 במשלחת שבאה לבקש אישור הפריווילגיות ממלך קאז'ימייז' יאגיילונצ'יק וב- 1548 הופיעו לפני המלך זיגמונט אוגוסט במטרה דומה.חשוב היה מעמד קהילת קאליש בתקופת ועד ארבע ארצות ובפרקי זמן מסויימים הגיעה להגמוניה בו. ב- 1565 היו פרעות ובמהלכן נרצחו 3 יהודים. ב- 1620 הופצה עלילה כי יהודי גנב את פסלו של ישו מתוך הכנסייה הנוצרית. כתוצאה מכך היתה הקהילה נתונה בסכנה של השמדה. רק לאחר ששולם כופר כספי רב, בוטלה הגזרה. סבל רב היה מנת חלקם של יהודי קאליש בימי מלחמת שוודיה- פולין ב- 1655- 1659. במהלך מסעותיו של המצביא הפולני צ'ארנייצקי בתקופה זו נספו כ- 600 מיהודי קאליש והקהילה חדלה כמעט מלהתקיים. ב- 1676 אישר מחדש המלך יאן סובייסקי את כתב הקיום של יהודי קאליש ובזה הונח יסוד לשיקומה ולביסוסה של הקהילה. התפתחות זו נבלמה ע"י שורה של דליקות ומגיפות שפקדו את הקהילה ב- 1710, 1712 ו- 1713. בתקופה זו היו בעיר רק כ- 100 יהודים. בשנים אלה עזבו קבוצות יהודים את העיר ועברו לעיירה אוסטרובק והם יסדו שם קהילה שהיתה כפופה לשיפוט הרבנות בקאליש. ב- 1763 הואשמו 7 מיהודי קאליש ברצח ילדה נוצרייה לצורכי דת. הם חוייבו בדין ונרצחו בצורה אכזרית. ב- 1786 גרו היהודים ברובע מיוחד סביב רחוב זלוטה הנקרא גם רחוב היהודים. ב- 1793 היו בבעלות יהודית כ- 100 בתים מכלל 423 בניינים בעיר. לאחר השריפה שפרצה בשנה זו לא נשאר אף בית יהודי אחד. בתקופת השלטון הפרוסי (1793- 1806) השתדלו בני הקהילה יחד עם יהודי כל האזורים הסמוכים, להשיג אישור לכתבי הקיום שקבלו בעבר ממלכי פולין. ליווה אותם החשש של פגיעה באוטונומיה של הקהילה לפי מדיניות השלטונות הפרוסיים. ואמנם עמדו השנים הללו בסימן של איסורים שונים בתחום המסחר, המלאכה ורכישת נכסי דלא ניידי. לקראת סוף המאה הוחל בשיקום העיר אחרי השריפה של 1792. ניתנה הוראה לבנות רק בתי חומה, אך יהודים רבים הספיקו לבנות לפני כן מספר בתים מעץ ועל רקע זה הורגשה מתיחות בקרב בני הקהילה. בתקופת נסיכות וארשה כרעו יהודי קאליש תחת נטל המסים. ב- 1809 שילמו היהודים 10,000 זהובים מכלל סכום המסים של 19,635, למרות שהיוו פחות מ- %30 מן האוכלוסיה בעיר. נוסף על כך נדרשו לשאת בתשלומים הכרוכים בהחזקת הצבא במקום. ב- 1812 פנו ראשי הקהילה למועצת הממלכה בווארשה ותבעו לשחררם מתשלומים שנגבו בחלקם ללא יסוד חוקי. גם הצו האוסר על היהודים בנסיכות יצור ומזיגת משקאות חריפים, שהוצא בשנה זו, פגע קשות בקהילת קאליש. ב- 1822 פרסמה ממשלת מלכות פולין (הקונגרסאית) צו בדבר קביעת רובע מיוחד ליהודי קאליש באזור רחובות זלוטה, גארבארסקה ושוק הסוסים. בזמן המרד הפולני ב- 1830- 1831 נדרשו היהודים בעיר להתגייס לגווארדיה הלאומית ולפלוגות המשמר האזרחי. פרנסי הקהילה בקאליש התנו את הסכמתם לגיוס בשחרור מתשלום "מס טירונים" שבא במקום שרות צבאי. בקשה זו לא נתקבלה ובפברואר 1831 הוטל על יהודי קאליש "מס טירונים" כפול. ב- 1855 שוב פרצה דליקה ולאחריה ניתנה האפשרות לבנות בתים מחוץ לרובע היהודי. בפרוץ המרד הפולני ב- 1863 התיצבו רוב יהודי קאליש לצד המורדים ונשים יהודיות סיפקו ללוחמים תלבושת, מזון ותרופות. מספר צעירים יהודים נלחמו בשורות המורדים ואחד מהם היה מפקד תחנת הז'אנדרמריה הלאומית בעיר. בקיץ 1878, בעקבות ההסתה מצד אנשי הכמורה, תקף המון רב של איכרי הסביבה את היהודים ברחובות קאליש. בין היהודים היו 13 הרוגים והרבה פצועים. ב- 1881 באה גזרת גירוש על יהודי קאליש שלא היו נתיני רוסיה. השלטונות התבססו על ההגבלות לכניסת יהודי חוץ לשטחה של מלכות פולין. הגירוש פגע בסוחרים, בחרושתנים ובנציגי חברות מסחריות מחוץ לארץ שניהלו את עסקיהם בעיר ובסביבה. עם התחלת מלחמת העולם I-ה נכבשה העיר על-ידי הגרמנים והצבא הרס את מרכזה. כפי שנמסר נהרגו באותה תקופה 33 יהודים בידי החיילים הגרמנים. פרנסתם של יהודי קאליש נתקפחה ולכן עזבו רבים את העיר. רק ב- 1916 חזרו החיים למסלולם ובני הקהילה החלו שבים אליה. תרומתם של יהודי קאליש לכלכלה הורגשה הרבה גם מעבר לגבולות העיר עצמה. מספר יהודים חכרו מיטבעות מאת נסיכי פולין ובתקופתו של הנסיך מיישקו הזקן הוטבעו על מטבעות אחדות כתובות בעברית. מימיה הראשונים של הקהילה עסקו יהודי קאליש במסחר זעיר ובמלאכה ובמידה פחותה בחקלאות ובגננות. במרוצת הזמן עברו לעסקי יבוא ויצוא - תוך יצירת קשרים נרחבים עם ארצות מרוחקות. הם היו מיבאים מוצרי המזרח ומותרות כמו: בשמים ותבלינים - ומיצאים תבואה, צמר כבשים, פרוות ודונג. במאה ה- 15 נחלש הקשר המסחרי עם ארצות המזרח, אך סוחרי קאליש המשיכו לתפוס מקום חשוב בסחר התבואה. במחצית השנייה של המאה ה- 17 הגיעו יהודי קאליש לירידים בינלאומיים מפורסמים בברסלאו ובלייפציג וסחרו בפרוות, במשי, באבנים טובות ובמכשירי מתכת וברזל. ב- 1675 ביקרו ביריד לייפציג 3 סוחרים מקאליש ובין השנים 1681- 1699 הופיעו שם 105 מסוחרי העיר. ב- 1686 הגיעו לברסלאו 32 סוחרים יהודים מקאליש מתוך 177 סוחרים יהודים מפולין שנמצאו שם בשנה זו. לאחר שהקשר המסחרי עם ברסלאו קיבל אופי קבוע, הקימו יהודי קאליש מניין תפילה בעיר זו. אף שלטונות ברסלאו הכירו בחשיבותם של היהודים, וכאשר ב- 1691 פנו העירונים למועצת העיר בתביעה להרחיק את מתחריהם היהודים מן המקום - לא נענו. סוחרי קאליש התארגנו להגנה על ענייניהם והקימו אגודת סוחרים שקיימה קשר עם מסגרת דומה בווארשה. האוכלוסיה היהודית בקאליש התפרנסה בחלקה הגדול ממלאכה. קבוצה אחת של בעלי מלאכה באה לספק בעיקר את צרכיה הפנימיים של הקהילה והסביבה היהודית וביניהם היו. אורגי טליתות, שזרי ציציות, מייצרי תשמישי קדושה אחרים וקצבים. זולתם בלטו קבוצות צורפים, שזרים, רצענים, נפחים, נגרים, חרטים ומנפחי זכוכית. ב- 1764 התפרנסו 44%-כ מיהודי קאליש ממלאכה ולפי המיפקד מ- 1786 התפרנסו ממלאכה וחרושת למעלה מ- %25 של האוכלוסיה היהודית במקום. ב- 1795 היו בעיר 353 חייטים יהודים לעומת 270 חייטים נוצרים. במאה ה- 19 עשו היהודים לפיתוחה של תעשיית אריגים בעיר ובסביבה. מן המפורסמים היו שני בתי חרושת של רעפאן ופידלר. כן פותחה תעשיית התחרים. ענף זה סיפק פרנסה לאלפי עובדים יהודים בעיר. לתוצרת התחרים של קאליש יצאו מוניטין ברחבי רוסיה והיא כבשה שווקים רבים. בין חלוצי תעשיית תחרים בקאליש בולטות שתי נשים יהודיות: איטה וינטר ומייטה מייזנר. במספר מרכזי תעשייה כמו: לודז', וארשה ומוסקווה- ניסו לפתח תעשיית התחרים ולהתחרות בקאליש, אבל ללא הצלחה יתרה. ב- 1904 הקיפה תעשיית התחרים 25 בתי חרושת וקרוב ל- 400 בתי מלאכה. מכלל 3,886 פועלים בענף זה- 2,038 היו יהודים. אחרי הנחת מסילת-ברזל בשנות השבעים של המאה ה- 19 החלה התפתחות כלכלית נוספת של העיר והיהודים תרמו לכך את חלקם. בידי היהודים היו בתי חרושת של טריקוטאז', עגלות ומרכבות, כלי חרסינה, ליקר, בתי בד, טבק, נייר וזכוכית. ב- 1908 היו בבעלות יהודית 32 מכלל 67 מפעלים בקאליש. בשנים שבין 1890- 1914 יזמו היהודים הקמת מפעלים חדשים ליצור מלמלה, קטיפה וגרביים. כן נוספו מצבעות, עשר טחנות קמח ומפעלים לעבוד עצים. בעקבות השריפה בראשית מלחמת העולם ה- I נפגעה קשות גם התעשייה שטופחה ע"י היהודים במשך דורות רבים. הקהילה ומוסדותיה- עם התהוותה היתה קהילת קאליש בנויה על פי העקרונות המקובלים ביהדות גרמניה ובוהמיה. האוכלוסיה היהודית בחרה קבוצה של 3- 5 פרנסים שניהלו את ענייני הקהילה. אחד מהם מילא תפקיד של "ראש היהודים" והיה קרוי גם "הבישוף היהודי". הנהגה זו היתה מסדירה את הבעיות הפנימיות של הקהילה ומיצגת אותה כלפי השלטונות. חסרים פרטים מדויקים על מבנה מוסדות הקהילה עד 1640, אולם פעלו בה: רב, ראש בית הדין, שמשים ושתדלנים. ב- 1358 העניק המלך קאז'ימייז' הגדול רשיון להקמת בית כנסת בקאליש. בית הכנסת הגדול, שהיה למרכז דתי ורוחני לבני הקהילה במשך שנים רבות, נבנה ב- 1659. ב- 1893 היו בעיר שני בתי כנסת גדולים, 38 בתי תפילה בנויים מאבן ו- 13 בנויים מעץ. נוסף על אלה היו בקאליש שני בתי מדרש: אחד עתיק ומיוחס בשם "מגן אברהם", שנבנה בערך בסוף המאה ה- 17. בית המדרש השני נקרא "בית המדרש החדש" ונוסד בימי כהונתו של הרב בעל "נפש חיה" ב- 1866. לפני מלחמת העולם I-ה היו בעיר "בית כנסת ציוני" ובית כנסת של המזרחי. בסוף המאה ה- 19 הוקם גם בית כנסת ל"נאורים" מבין יהודי גרמניה בקאליש. ב- 1911 בנו החוגים הללו בית כנסת מפואר כפי שמקובל היה במערב אירופה. במאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20 פעלו בעיר ארגוני צדקה וסעד רבים: אנשי חברה קדישא, נוסף על טיפולה בקבורת מתים, נהגו לערוך בקורי חולים. אגודת לינת צדק שהוקמה ב- 1900 חילקה מכשירים ותרופות לחולים במצוקה כלכלית. חברת הכנסת כלה דאגה לכלות עניות וספקה להן ההוצאות הנחוצות לנשואיהן. כן אורגנו בקאליש קופות לגמילות חסדים ומטבח ציבורי. ב- 1835 נוסד בית חולים יהודי. הוא נבנה בתרומותיהם של התושבים היהודיים ומוסדות הקהילה היו אחראים להחזקתו ופקחו עליו. מנהלו ועובדיו היו יהודים, אם כי בין רופאיו היו גם לא-יהודים. ב- 1909 התארגן בקאליש ועד שדאג למהגרים היהודים מרוסיה שהיו בדרכם מערבה. קהילת קאליש ידעה שורה של רבנים מפורסמים. שמות הרבנים מהתקופה הראשונה לקיום הקהילה אינם ידועים, אך במקורות ישנם סימנים ברורים לכך שכיהנו בעיר רבנים נדולי תורה. הרב הראשון עליו ישנן ידיעות מלאות הוא רבי שלמה זלמן בר' ירמיהו יעקב, שכיהן בשנים 1640- 1644. בתקופה שבין 1658- 1680 שימש כרבה של קאליש ר' ישראל בר' נתן שפירא, שהיה ידוע בכינויו ר' ישראל הדרשן. ר' ישראל יסד בקאליש ישיבה גדולה. מקום כבוד בין רבני קאליש שמור לרבי אברהם אבלי גומבינר בעל "מגן אברהם". הוא נולד בעיירה גומבין ב- 1636 ובהיותו עלם צעיר הגיע לקאליש. במרוצת הזמן נתגלה כגדול בתורה ומונה ע"י ר' ישראל בר' נתן שפירא לדיין בקהילה. כאן כתב את חיבורו "מגן אברהם". עוד ב- 1671 זכה חיבורו זה לאישורם של גדולי רבני זמנו. ר' אברהם אבלי לא הצליח להדפיס את ספרו בחייו ואת המלאכה השלים בנו, ר' חיים. הספר ראה אור ב- 1692. המחבר עצמו קרא לספרו "נר ישראל", אך בנו הוסיף את השם "מגן אברהם" לזכר אביו. ב- 1681 נתמנה רבי יהודה בר' ניסן (הריב"ן) רבה של קאליש. הוא נתפרסם בחיבורו "בית יהודה" ובו שני חלקים: א) חידושי אגדות למסכתות יבמות, כתובות, קדושין, גיטין, חולין ובבא קמא. ב) חידושי הלכות על המסכתות הנ"ל. הריב"ן עסק גם בח"ן והוא כתב ספר תורה לעצמו והכניס בו שינויי כתיב בצורת האותיות לפי שיטתו. הוא נפטר ב- 1696. רבי יהודה אריה ליב בר' דוד קאליש נתמנה רבה של קאליש אחרי מותו של הריב"ן ושימש בתפקיד זה עד 1705, ואז עבר לאמסטרדאם, שם נתמנה לרבה של הקהילה האשכנזית. ב- 1767 נבחר לאב"ד ור"מ בקהילת קאליש רבי אברהם אבלי בר' יחיאל מיכל הכהן - המכונה "ר' אבלי חריף". כבר בעלומיו נתפרסם כגדול בתורה ונמנע מלקבל תפקידים רשמיים. פרנסי קאליש שלחו אליו שליחים והציעו לו את הרבנות בקהילתם ורק אחרי שידולים רבים נענה לבקשתם. נפטר ב- 1809, לאחר ששפט את קהילתו למעלה מארבעים שנה. בין השנים 1821- 1831 היה רבה של קאליש - רבי משה אפרים אשכנזי. מוצאו מגליציה המזרחית. ר' משה אפרים היה תלמידו של רבי משה לייב מסאסוב, והתנהג בחסידות מופלגת - עד שעורר את מורת רוחם של למדני העיר. הוא היה אחד מגדולי יודעי ח"ן ורוב גאוני דורו העריכו אותו מאד ועמדו איתו במגע בענייני ההלכה. בקאליש התנהג כאדמו"ר, נתן סגולות לחולים והראה מופתים בריפויים. רבי שלמה אייגר נתקבל לרבה של קאליש ב- 1835. היה מגדולי המתנגדים לחסידות, אבל כיבד את החסידים שדקדקו במצוות. בעקבות המרד הפולני ב- 1831 ירד מנכסיו והשתדל לקבל רבנות באחת הקהילות החשובות. הוצעה לו כהונת רבנות בפראג ובפרנקפורט דמיין, אך בסופו של דבר הסכים להצעת פרנסי קאליש. ב- 1840 סיים את כהונתו בקאליש, כאשר נקרא לעלות על כסא אביו ר' עקיבא אייגר בפוזנאן, שנפטר כשנתיים לפני כן. ר' שלמה השאיר אחריו חידושי תורה חשובים וביניהם: הגהות על "יורה דעה" בשם "גליון מהרש"א, הגהות רש"א (ש"ס וילנא תקצ"ב) בשם "גליון מרש"א", שאלות ותשובות והם בתוך ס' שו"ת של אביו. רבי אליהו ראגאלער כיהן כרבה של קאליש בשנים 1840- 1850. הוא תיקן כמה תקנות במינהגים המקובלים בקאליש: הוא הפסיק את הקריאה בספר התורה שנכתב ע"י הריב"ן ("בית יהודי") וביטל את המינהג המקודש בעיני בני הקהילה - ההליכה "לתשליך" בראש השנה. חלק מחידושי תורה שלו נדפסו בספרו "יד אליהו" (וארשא, תר"ס). רבה של קאליש אחרי מותו של ר' אליהו ראגאלער היה רבי צבי הירש חיות. נולד בברודי ובגיל 22 נסמך לרבנות וכיהן כרב בקהילת ז'ולקייב במשך 23 שנים. הוא פרסם שורה של חיבורים בנושאים הבאים: חקר עיקרי האמונה ויסודותיה, הגהות על התלמוד, מחקרים בתורה שבעל פה ועל הרמב"ם. בקאליש שימש כרב רק 3 שנים וזכה להערצה מצד רוב בני הקהילה, אך קמו לו מתנגדים מבין החסידים. נפטר ב- 1856 בהיותו בן 49. רבי מאיר אויערבאך עלה על כס הרבנות בקאליש ב- 1856 ומילא תפקיד זה במשך 4 שנים. ספרו "דברי משפט" היה ידוע בחוגי לומדי התורה. ב- 1860 עזב את פולין, עלה לא"י והתישב בירושלים. בזה המשיך את המסורת של רבני קאליש אשר הצטיינו באהבתם לציון. ר' מאיר נתקבל בירושלים בכבוד רב ונעשה רבה של העדה האשכנזית שם. הוא היה פעיל בהקמת שכונות חדשות מחוץ לחומה. רבי חיים אליעזר ואקס נולד בעיר טארנוגרוד ב- 1822 ושם גם היתה רבנותו הראשונה ושימש בה כ- 20 שנה. ב- 1862 נתמנה כרבה של קאליש. חלק מחידושי תורתו פרסם בספרו "נפש חיה". נוסף על כהונתו בקודש ועל פעילותו הציבורית הקדיש מכוחו ומרכושו לקידום רעיון ישוב א"י. הוא קנה חלקות אדמה בא"י וביקר בה כדי לחזק את הקהילה היהודית. בהיותו בארץ פרסם קול קורא על עדיפותם של אתרוגי א"י על אלו שמיוון. הוא הורחק מתפקידו בקאליש בשל התנגדותו להתערבות כמה מפרנסי העיר בענייני הרבנות. הרב שמשון ארנשטיין שבא אחרי ר' ח. א. ואקס קרא להמשיך את מפעל קודמו. בקול קורא לרבני פולין בקש להתמיד במאמצים למען א"י. רבה האחרון של קאליש בתקופה שלפני מלחמת העולם ה- I היה רבי יחזקאל ליבשיץ. הלה המשיך בכהונתו זו עד 1932. על אף היות קאליש אחת הקהילות בה שלטה רוח המתנגדים - לא נמנעה התפשטותה של החסידות. במקום השתרשו מינהגים, שזרותם בלטה תחילה בחיי הקהילה, אך במרוצת הזמן הפכו לחלק מן הנוף הדתי בעיר. ר' יעקב "חסיד" מקאליש היה יוצא אל המגיד הגדול ר' דב בר ממזריץ'. בראשית המאה ה- 19 היו ידועים בקאליש הדיין ר' אליעזר טראובה ור' מרדכי סלוצקי כחסידי קוצק. במחצית השנייה של המאה ה- 19 בולט היה משקלם של חסידי גור בקאליש וכן גדלה השפעתם של חסידי אלכסנדר. קאליש ידעה חזנים מפורסמים והבולט ביניהם היה ר' נח זאלודקובסקי. הוא שבה את לבם של בני הקהילה בתפילתו, חקר גם את דרכי הנגינה הדתית וחיבר מנגינות לשירים לאומיים. הלה היה חזנה של קאליש למעלה מ- 40 שנה והתפרסם בקהילות אחרות ברחבי המדינה ומעבר לה. במחצית השנייה של המאה ה- 19 החריף המאבק בין חוגים דתיים-אורתודוכסים לבין קבוצות המשכילים שנטו לתרבות גרמנית ופולנית. המחלוקת עלתה לשיאה ב- 1871 סביב פרשת העירוב. לקראת סוף המאה נחלש מעמדם הציבורי של המשכילים. הם התרכזו בעיקר בפעולות למען הנזקקים בקהילה וב- 1898 קמה ביוזמתם החברה לתמיכה ביהודים עניים. מעזרתה של אגודה זו נהנו בממוצע כ- 2,700 יהודים לשנה. ב- 1898 נוסדה בעיר האגודה הציונית. ב- 1904 הוקמה מפלגת פועלי ציון ובמועדון "ארבעטער היים" שבניהולה נערכו שעורי ערב ללימודים כלליים וגם שעורים לעברית. נמצאו בו אולם קריאה וספרייה. כן נפתחה במקום צרכניה יהודית שמכרה מצרכי מזון ונפט במחירים מוזלים. בעיר היה סניף של המזרחי. ב- 1900 התארגן במקום הבונד. בתחילת המאה ובמיוחד בשנים 1905- 1907 עבר על קאליש גל של אירועים מהפכניים וגם חלקים של הציבור היהודי נטלו בהם חלק. המשטרה רדפה חברי מפלגות השמאל וביחוד את הבונד. בשנת 1875 למדו בבית ספר יסודי ממשלתי לילדי יהודים 150 תלמידים. שפת ההוראה בו היתה רוסית. ב- 1903 למדו בבית ספר זה 130 ילדים. בראשית המאה ה- 20 נפתח בית ספר למלאכה לנשים. סמוך למלחמת העולם ה- I קיבלו כ- 1,800 ילדי ישראל בקאליש חינוך מסורתי, מהם למדו ב"תלמוד תורה" כ- 450, אחרים למדו בחדרים פרטיים. ב- 1913 נוסדה בקאליש גימנסיה יהודית. ב- 1917 יסדו אנשי המזרחי בית ספר תחכמוני ללימודי יהדות וללימודי חול. אגודת יבנה הפעילה בעיר גן ילדים, בית ספר למסחר ובית ספר דתי-לאומי לנערות. אגודת ספורט "אידישער טורן אין ספורט פאריין" (1912) פתחה פעילות עניפה בקרב הנוער. במסגרת מועדון "הזמיר" (1909) אורגנה מקהלה ותזמורת.
אחרי הזעזועים של שנות המלחמה עשו יהודי קאליש לשיקום כלכלתם. ב- 1921 היו בידי היהודים בעיר 547 מפעלים ובתי מלאכה לפי החלוקה הבאה: 2 - משרפות לבינים, 34- למתכת, 23- לעצים, 18 - לעורות, 65 - לאריגים, 340- להלבשה, 11 - לנייר, 17 - למזונות, 7- לכימיקלים, 16 - לחומרי בנייה, 6- לגרפיקה, 8 לחומרי ניקוי. הפועלים היהודים היוו %44.8 מכלל הפועלים השכירים בעיר. בפולין העצמאית המשיכה תעשיית התחרים לעבוד למען השוק המקומי בלבד. השוק הרוסי, ששימש בסיס עיקרי למוצרים אלה אבד. בעקבות המשבר בתחום זה פנו התעשיינים והפועלים לענפי תעשייה אחרים. במרוצת הזמן התפתחה תעשיית הקטיפה. עם זאת מוצאים בקאליש ב- 1937 24 בתי חרושת יהודיים של תחרים ווילונות. היצור הפך ברובו ממוכן. בשנות ה- 20 המאוחרות ובשנות ה- 30 נוספו מפעלים חדשים: 6 - לטריקוטאז' ולמברשות, 3- לסבון ובתי חרושת לחוטי ברזל, לסוללות ולנורות. 12 טחנות קמח בבעלות יהודית בקאליש מלאו תפקיד חשוב בקנה מידה ארצי. הקמח הנטחן בעיר הגיע לרחבי פולין. בתקופה זו גדל מספר יהודים בעלי מקצועות חופשיים. היו בקאליש 15 רופאים, 16 עורכי דין, 15 מהנדסים ו- 11 טכנאי שיניים. בשנות ה- 30 העמיק המשבר הכלכלי ואחוז ניכר של העובדים היצרניים הפכו לסוחרים זעירים ולרוכלים ללא בסיס כלשהו למחייה. על רקע זה של קיום התעשייה והמלאכה התעצמה במקום התנועה הפרופסיונאלית, שהחלה להתגבש עוד בראשית המאה. לעתים התאגדו היהודים על בסיס לאומי נפרד ולעתים השתלבו באיגודים מקצועיים כלליים. עובדי תעשיית התחרים הקימו איגוד מקצועי חזק המשותף ליהודים, פולנים וגרמנים. בין האיגודים המקצועיים שפעלו בין שתי מלחמות עולם יצויינו הבאים: א) איגוד פועלי ההלבשה ובו 150 חברים. ב) איגוד פועלי העור - בשורותיו כ- 100 תפרים, סנדלרים ורצענים. ג) איגוד הפקידים מנה כ- 150 חברים. במסגרת זו התרכזו בעיקר פקידים יהודיים דוברי פולנית. האיגוד יזם פעולות תרבות ענפות. ד) באיגוד של עובדות בית נמצאו כ- 100 נשים, רובן צעירות יהודיות שבאו מערי השדה בעקבות המצוקה הכלכלית ומצאו את פרנסתן בקאליש כעוזרות במשק בית. ה) באיגוד של זבנים היו מאורגנים כ- 150 איש. כן פעלו איגודים של סבלים, עגלונים וספרים. בעלי מקצוע אחרים הצטרפו לרוב לאיגודים מקצועיים מעורבים. כל המסגרות הללו הקימו מועצה עירונית משותפת - ארגון גג של איגודים מקצועיים יהודיים ולא-יהודיים בעיר. עצמאים, שעיקר עבודתם בבית, אורגנו באגודת ה"חלופניקים" (עובדי בית). הרוכלים שמצאו את פרנסתם בשוק וברחובות העיר הקימו אגודת סוחרים זעירים ובראשה עמדו אנשי פועלי אגודת ישראל. קבוצה זו היתה נתונה לנגישות מצד השלטונות ולכן דאגה האגודה להשגת הלוואות, לביטול הקנסות ולהושטת עזרה משפטית. באגודת הסוחרים נמצאו הסוחרים הגדולים והבינוניים. ביוזמת אגודת הסוחרים נוסד בנק הסוחרים. כן היו בקאליש הבנק הקואופרטיבי וקופות רבות לגמילות חסדים. כתוצאה מן המשבר הכלכלי פשט בנק הסוחרים את הרגל ב- 1929 והחוגים הקשורים בו הוכו מכה קשה. ב- 1931 התמוטט גם הבנק הקואופרטיבי. במקומו נוסדו שני מוסדות חדשים: קופה קואופרטיבית ואשראי קואופרטיבי. שני הבנקים הללו ליוו את הפעילות היהודית הכלכלית עד למלחמת העולם ה- II. בתקופה זו שבין שתי מלחמות עולם היתה אגודת ישראל הכוח השליט בוועד הקהילה. בבחירות לוועד הקהילה ב- 1931 נבחר כנשיא מועצת הקהילה מנדל בריש טרויבה. לראש ההנהלה נבחר יוסף משה העבער. ב- 1936 פורסם דו"ח על היקף פעולות ועד הקהילה בתקופה של 5 שנים (1931- 1936). הכנסות של הוועד בשנים הללו הסתכמו ב- 912,344 זלוטי. בין אלה שקבלו תמיכה מתקציב ועד הקהילה נמצאו המוסדות הבאים: בית זקנים, מקווה, תלמוד תורה, בית היתומים, בית החולים היהודי, לינת צדק, בתי ספר יהודים, ישיבת "מגן אברהם" ו"עץ חיים". כן הוקצבו כספים לחלוקת פחם לעניים ולסיוע למחוסרי העבודה. החוגים האופוזיציוניים נגד ההנהגה הרשמית בקהילה, המורכבים בעיקר ממפלגות ציוניות, ארגנו בעיר "שחיטה שחורה". הם הביאו שוחטים משלהם וקיימו את השחיטה שלא באמצעות הקהילה ובזה נפגע מקור הכנסה העיקרי של ועד הקהילה. הכנסותיה של הקהילה קטנו גם בגלל ההתרוששות הכלכלית של יהודי קאליש. וכך משתקפת הירידה בהכנסות בתקציבי הקהילה: ב- 1932 - 241,476 זלוטי; ב- 1933 - 194,068; ב- 1934 - 190,846; ב- 1935 - 172,046 זלוטי. ב- 1932 נפטר הרב יחזקאל ליבשיץ, רבה של קאליש ב- 25 השנים האחרונות ומנהיגה הרוחני של הקהילה. הוא שימש גם כנשיא אגודת הרבנים בפולין. ר' יחזקאל ליבשיץ היה חובב ציון מובהק וקיים מגע מתמיד עם הרב קוק, רבה הראשי של א"י. עם הקמת הסוכנות היהודית הצטרף אליה כנציג היהדות האורתודוכסית הבלתי מפלגתית ונבחר לחבר הנשיאות. בתוקף אישיותו ומעמדו הציבורי עשה להגברת הליכוד בקהילה ובמוסדותיה. לאחר מותו פרצה מחלוקת סביב בחירות רב חדש. חוגי המזרחי וקבוצות שונות של החסידים הציגו מועמדים משלהם. במאבק זה זכו חסידי גור ואגודת ישראל, כאשר נבחר לרבה של קאליש ר' מנחם מנדל אלטער, והלה כיהן בתפקיד זה עד לימיה האחרונים של הקהילה בתקופת השואה. רבי מנדל היה בנו של האדמו"ר רבי יהודה אריה ליב מגור. הוא יסד בגור ישיבה גדולה "דרכי נועם". נמנה עם חברי מועצת גדולי התורה. לאחר מותו של רבי יחזקאל ליבשיץ, נבחר במקומו ליו"ר אגודת הרבנים במדינה. בקאליש בלט משקלם של חסידי גור. ניכרת היתה גם השפעתם של חסידי אלכסנדר. ב- 1922 התארגנה קבוצה של חסידי אלכסנדר במטרה לעלות לא"י ולהתישב בה. תחילה עלו אנשי הקבוצה לבדם, כדי להכין בסיס כלשהו להבאתם של כל בני המשפחה. בראשם עמד יעקב העבער ואליהם הצטרף גם יעקב פישר מחסידי גור. נסיון זה של התישבות בא"י לא עלה יפה ואחרי תלאות רבות התפוררה החבורה וחלק מחבריה עזבו את הארץ. בקאליש נמצאו בתי כנסת מיוחדים לחסידי סוחאצ'ב, סקירניוויץ וסטריקוב. לינת צדק המשיכה להרחיב את פעולותיה בין שתי מלחמות עולם. להתפתחות זו תרם מנהלה מנדל לוונטאל. מספר חבריה הגיע ל- 400 והמוסד הגיש עזרה לאלפי חולים במצוקה. גם בית החולים היהודי עמד במרכז דאגתם של בני הקהילה. בראשית שנות ה- 30 היו אמנם חוגים שדרשו את חיסולו או העברתו לניהולם של השלטונות הפולניים. לביסוס טענתם ניצלו את התנאים הקשים ששררו בו ואת מקרה מותן של מספר יולדות בבית חולים זה. תביעה זו נתקלה בהתנגדות נמרצת של רוב אנשי הקהילה. בעקבות סערה ציבורית זו הוכנסו שיפורים בבית החולים ובעבודתו, והוא המשיך בקיומו כמוסד יהודי עצמאי. הקשיים הכלכליים והגברת האנטישמיות העמיקו את המשבר בו היתה נתונה הקהילה. היו שחיפשו את הפתרון למצבם בהגירה. וכך, למשל, עזבו בשנת 1929 את קאליש 345 איש. המהגרים פנו לבלגיה, צרפת, אנגליה, ארה"ב, ולמדינות בדרום אמריקה. ההגירה נמשכה עד לפרוץ מלחמת העולם ה- II. המהגרים נעזרו ע"י יוצאי קאליש במקומות הקלטותם ואחרי התבססותם השתלבו בהושטת עזרה לבני משפחתם שנשארו בעיר. אחרי ששלטונות הכיבוש הגרמניים ביטלו ב- 1916 את האיסור על פעילות פוליטית חודשה בקאליש פעילותן של המפלגות. מפלגת פועלי ציון המשיכה בתקופה זו שבין שתי מלחמות עולם להפעיל את "ארבעטער היים". נוסף על מה שצויין כבר קודם, קוימה בו אוניברסיטה עממית וניתנו במסגרתה הרצאות ע"י שליחים מא"י ומרצים מחוץ לעיר וגם ע"י משכילי קאליש. ליד מפלגה זו היתה קיימת תנועת נוער ע"ש בורוכוב. בשורות ההתאחדות מצאו את מקומם חלק מן המשכילים היהודים ובעלי מלאכה. בשנות ה- 30 ריכזה הליגה למען א"י העובדת את כל הזרמים של הציונים-הסוציאליסטים. ליד פועלי ציון שמאל אורגנה תנועת נוער של מפלגה זו- "יוגנט". חברי השומר הצעיר מקאליש היו מגיעים להכשרות במאלקיניה ובצ'נסטוחובה. לקראת סוף שנות ה- 20 עלו רבים מבין חברי תנועה זו לא"י והצטרפו לראשוני משמר העמק ולקיבוצים אחרים שבעמק יזרעאל. לגורדוניה ולהחלוץ היו סניפים פעילים בקאליש. מאבקים פנימיים לא פסחו על הציונים הכלליים בקאליש וב- 1927 השתלטה הסיעה על המשמר על הסניף במקום ודחקה את רגליהם של אנשי הסיעה עת לבנות. ליד הסניף של המזרחי פעלו שתי תנועות נוער דתיות: החלוץ המזרחי והשומר הדתי. התנועות הללו השתלבו בהכשרות לקראת העלייה לא"י. ב- 1929 הוקמה בקאליש ברית טרומפלדור (בית"ר) ומאוחר יותר ברית החייל. להלן תוצאות הבחירות לקונגרס הציוני ב- 1931. מכלל 1,011 בעלי זכות בחירה הצביעו 748 לפי החלוקה הבאה: על המשמר - 134; עת לבנות- 9; מזרחי- 314; רביזיוניסטים - 95; הליגה למען א"י העובדת- 109; החלוץ המרכזי- 87. לאגודת ישראל ולפועלי אגודת ישראל ארגון מפלגתי חזק בקאליש. כפי שצויין לבונד מסורת עשירה של עבודה ציבורית-פוליטית עוד מראשית המאה. בשנים 1918- 1919 הם יסדו אגודים מקצועיים של פועלי המחט והעור. בקאליש פעלו קבוצות קומוניסטים יהודים. במשפט נגד הקומוניסטים ב- 1932 היו בין הנאשמים 23 יהודים ו- 10 נוצרים. מספר קומוניסטים מבני קאליש השתתפו במלחמת האזרחים בספרד ב- 1936- 1939 וכעשרה מהם נפלו שם בקרבות. תוצאות הבחירות למועצת העיריה בקאליש של המפלגות והארגונים היהודיים ב- 1927: פועלי ציון שמאל - 1,077 קולות, 2 מנדטים; בונד- 973 קולות, 2 מנדטים; פועלי ציון ימין - 160 קולות, ללא מנדט; התאחדות ציונית דמוקרטית- 454 קולות, ללא מנדט; בעלי מלאכה יהודים - 962 קולות, 2 מנדטים; בלוק יהודי מאוחד- 2,758 קולות, 5 מנדטים; בלוק כלכלי יהודי בלתי תלוי- 737 קולות, מנדט 1. בבחירות למועצת הקהילה ב- 1936 השתתפו 17 גופים וביצוג זכו הרשימות הבאות: אגודת ישראל - 3 מנדטים; רשימת הרבי מוולה - מנדט 1; הבונד- מנדט 1; בלוק העבודה הציוני- 2 מנדטים; סוחרים זעירים - מנדט 1; בלוק דתי- 2 מנדטים; חסידי אלכסנדר - מנדט 1; פועלי אגודת ישראל - מנדט 1; בלוק דתי לאומי- 3 מנדטים. ביוזמת חוגי המזרחי הוקם עוד ב- 1917 בית ספר תחכמוני בן שבע כיתות. מלבד לימודי קודש הורו בו גם לימודי חול. מנהלו הראשון היה ד"ר יעקב שלום אנגל. אגודת יבנה דאגה לצרכיו ולפיתוחו של מוסד זה, ומאוחר יותר הקימה גם גן ילדים, בית ספר למסחר ובית ספר דתי-לאומי לבנות "חבצלת". הגימנסיה היהודית, שנוסדה עוד ב- 1913 והפסיקה את עבודתה בשנות המלחמה הראשונות פתחה את שעריה לפני תלמידים וב- 1920 נמסרה הנהלת המוסד לידי ד"ר א. נ. בראון מקראקוב. הגימנסיה היתה שייכת לרשת בתי ספר יהודיים דו-לשוניים מיסודו של ד"ר בראודה. בקאליש נמצאו שני בתי ספר ששפת ההוראה בהם היתה יידיש. בי"ס ע"ש בורוכוב של פועל ציון ובי"ס של הבונד ע"ש מדם. מראשית שנות ה- 20 היה בעיר מעון ילדים של הבונד. בית ספר "א.ר.ט." נוסד בראשית שנות ה- 30. בקאליש היו גם מוסדות חינוך תורניים. בשנות ה- 30 נבנה בניין מפואר לתלמוד תורה. למרות קיום רשת חינוך יהודי ענפה למדו בשנות ה- 30 כ- 1,400 תלמידים יהודיים בבתי ספר יסודיים כלליים. בקאליש הופיעו בתקופות שונות מספר עתונים ופרסומים פריודיים: "קאלישער בלאט", שבועון, 1922 - העורך ה. סאלניק; "דאס קאלשעיר ווארט", שבועון, מקורב לחוגי אגודת ישראל, העורך ש. שטערן, הופיעו 3 חוברות; "קאלישער טאג", עתון יומי, 1925, העורך ה. גוזדזיק, הופיע רק תקופה קצרה; "קאלישער טאגעבלאט", עתון יומי, עורכו ד"ר פוגלזון; "קאלישער וועקער", 1931, בטאון הבונד יצאו לאור 4 חוברות; "קאלישער עקספרעס", עתון יומי מצורף ל"ווארשעווער עקספרעס", העורך י. קלינגר, העתון לא האריך ימים. "אונזער צייטונג", דו-שבועון של חוגים חרדים, 1934, הופיע זמן קצר; "קאלישער לעבען", שבועון, 1927, בין עורכיו: מ. פרידמן, מ. גינזבורג, י. מאמעלאק. בעתון זה השתתפו מ. דוידוביץ, והמשוררת רוזה יעקובוביץ. העתון היה נתון להשפעתה של אגודת ישראל, הופיע בהפסקות עד 1937; "קאלישער וואך", שבועון, 1929, העורכים: א. רובין וי. ליטמן, השתתפו בו מטובי משכילי העיר. ניכרת בו השפעתם של חוגים ציוניים. המשיך להופיע בהפסקות עד למלחמת העולם ה-II. נוסף על כך פרסמו זרמים פוליטיים שונים הוצאות חד-פעמיות בפולנית. בין הדמויות בתחום היצירה האמנותית שהיו קשורות בקאליש יצויינו הבאים: רוזה יעקובוביץ, השתקעה בקאליש. פרסמה מאמרים, שירים וסיפורים בכתבי עת שונים. ספר שיריה הראשון "מיינע געזאנגען" הופיע ב- 1924. בספר שירים שני "לידער צו גאט" רוכזו מבחר יצירותיה מן השנים 1924- 1939. נספתה בגיטו וארשה ב- 1942. בנה ישעיה יעקובוביץ כתב ביקורת ספרותית וחיבורים היסטוריים ב"קאלישער לעבען". שמעון הורונצקי, התחנך והתגורר בקאליש. ב- 1924 פרסם סיפור בשם "פארפלאנטערטע וועגען" בו תאר את החיים היהודיים בעיירה פולנית בעת הכיבוש הגרמני במלחמת העולם ה- I. ביצירתו השנייה "אין גערויש פון מאשינען" מספר על חיי הפועלים היהודיים בקאליש ועל ראשית התארגנותם הפרופסיונאלית והפוליטית. נושא זה זכה לעצוב ספרותי נוסף בספרו 1905"". במרוצת השנים עזב את העיר והתישב בוולוצלאווק, אך קאליש תפסה מקום נכבד ביצירותיו. עם פרוץ מלחמת העולם ה- II פנה מזרחה ואיבד את עצמו לדעת בקאלושין. הרשל סאלניק, חיבר ספר שאלות ותשובות "משאת בנימין", פרסם שירים, סיפורים ופליטונים ביידיש. השתתף באופן פעיל בחלק מן העתונים שהופיעו בקאליש. המורה אשר בקליאר היה אחד המשכילים הבולטים בעיר. נוסף על עבודתו כמורה בגימנסיה היהודית ועל פעילותו הציבורית, עשה רבות להפצת השפה העברית. ב- 1921 אורגנה בקאליש תזמורת של כלי נשיפה ובשנות ה- 30 גם תזמורת סימפונית. בראשית שנות ה- 20 נוסד ביוזמתו של המשורר משה ברודרזון התיאטרון לאמנות זעירה "קאמעט". במה זו העלתה מערכונים ופזמונים מפרי עטו של מיסד הלהקה ושל שלמה רובין. הלהקה התפוררה ב- 1928 ואחדים מחבריה הצטרפו לחוג לדרמה שליד הפועל שקם ב- 1936. לבונד היה מועדון תרבות "צוקונפט" וחוגים נוספים: חוג לדרמה ("ארווז ארטיסטישער ווינקל), חוג האישה העובדת ("יאפ") ואגודת ספורט "מארגענשטערן". ליד התנועה הרביזיוניסטית פעלו מועדון ספורט נורדיה ומועדון מנורה. ארגון מכבי שנוסד ב- 1913 פיתח פעילות ענפה. כן קיים מועדון ספורט הכוח. קבוצת צעירים שהיתה להם חיבה לפולקלור היהודי פתחה בקאליש סניף של המכון המדעי היהודי-יי.וו.א. - והם טיפלו באיסוף חומר פולקלוריסטי ולשוני. אגודת "יידישער טורן און ספארט פאריין" שנוסדה עוד לפני מלחמת העולם ה- I, המשיכה להיות מוקד של פעילות תרבותית, חינוכית וספורטיבית בקרב הנוער היהודי הבלתי מאורגן במסגרות פוליטיות-מפלגתיות. בקאליש פעל מועדון השייטים היהודי- ק.וו. 30- ובו 250 חברים שנטלו חלק בתחרויות ארציות. השנים שבין שתי מלחמות עולם הביאו עימן קשיים בלתי פוסקים ליהודי קאליש בגלל גילויים של אנטישמיות פעילה. ב- 1936 תלו האנדקים כרזה באחד הרחובות הראשיים בעיר "קאליש ללא יהודים". קאליש הפכה לאחד המרכזים של העתונות האנטישמית. חרדה עמוקה ליוותה את בני הקהילה מתקופת עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה. בקאליש הוקם ועד להטלת חרם על הסחורות הגרמניות. המפלגות והגופים הציבוריים היהודים יצאו נמרצות נגד פגיעות ביהודים. שכבה ניכרת באוכלוסיה היהודית התפרנסה ממסע בירידים שנערכו בסביבה. סוחרי הירידים הללו היו טוענים את סחורתם על העגלות ומגיעים לאחר מסע של לילה אל השווקים. בדרכם היו תוקפים אותם משמרות החרם של הפולנים האנטישמים ואנשי העולם התחתון וגוזלים את סחורתם. מעשים אלה יצרו מתח רב בין אנשי הקהילה. ואמנם משלחת של אגודת הסוחרים הזעירים מק, התיצבה ב- 1936 בפני ראש הממשלה ושר הפנים ותארה לפניו את מצבם הקשה של סוחרי הירידים, שסבלו חרפת רעב בגלל ההתנכלויות. ב- 1937 הנהיגו האנטישמים "גיטו יהודי" בשוק העירוני בקאליש. הסוחרים והרוכלים היהודים הופרדו ורוכזו במקום מיוחד בשוק. הצד הימני של השוק נקבע לפולנים ונתלתה שם כתובת: "קנו רק אצל פולנים, כאן מוכרים רק נוצרים". הצד השמאלי נועד ליהודים ושם תלו כרזה: "כאן יהודים". ליד דוכניהם של היהודים בשוק עמדו משמרות של צעירים פולניים ומנעו מן הנוצרים להתקרב אל הסוחרים היהודים ולקנות אצלם. ב- 1938 צורפה קאליש למחוז של פוזנאן וכתוצאה מכך הוטל איסור על שחיטה לפי דיני ישראל. איסור זה מקורו בחוקים שהופעלו באזור זה. בחול המועד פסח שנה זו נתכנסה בקאליש ועידת חירום של באי כוח הקהילות היהודיות במחוז פוזנאן והוחלט על פעולה נמרצת לביטול הגזרה. לאחר התגובה היהודית והשתדלנות אצל שלטונות פולין המרכזיים הותרה השחיטה היהודית רק בגבולות של 45 אלף ק"ג בשר לחודש בשביל הקהילה היהודית בקאליש. אולם אחרי ניכוי חלק הבשר הלא-כשר נשארו למעשה רק 22 אלף ק"ג בשר כשר וכמות זו לא עמדה בשום יחס לצרכיה של הקהילה. ב- 1938 אסרו הנאצים בגרמניה יהודים, שבעקבות החוק הפולני נשללה מהם הנתינות הפולנית והעבירו אותם בכוח מעבר לגבול הפולני. הפליטים רוכזו בעיר זבונשין. בין פליטים אלה היו כ- 80 יוצאי קאליש ובני הקהילה הושיטו להם עזרה רבה. ביוני 1939 נערכו בחירות למועצת העירייה ונבחרו 11 נציגים יהודים: רשימה משותפת של מפלגות הפועלים - 6 נציגים; גוש מפלגות אזרחיות- 3 נציגים; אגודת ישראל - 2 נציגים. הסכנה הנאצית מבחוץ והשתוללה האנדקים מבפנים הגבירו במידה מסויימת את הליכוד בין הכוחות הציבוריים ברחוב היהודי. 11 הנצציגים היהודים יחד עם 24 נציגי המפלגה הסוציאליסטית הפולנית (פ.פ.ס) היוו רוב מוחלט במועצת העיר. השלטונות הפולניים המרכזיים דחו את אישורן של תוצאות הבחירות - ובינתיים פרצה המלחמה.
עם פרוץ המלחמה עזבו את קאליש כמעט כל תושביה ופנו מזרחה. בין הנמלטים המוני בני הקהילה היהודית. במהלך התקדמותם, הגיעו הגרמנים אל המקומות בהם נמצאו הפליטים מקאליש. הפולנים נצטוו לחזור העירה. היהודים הופרדו מכלל הבורחים, רוכזו במקום אחד, עונו והושפלו. היו גם קרבנות בנפש. רק לאחר כשבועים הורשו הפליטים היהודיים לחזור לקאליש. יש המעריכים כי קרוב ל- %20 מבני קאליש שנטשו את העיר באוגוסט ובספטמבר 1939 לא שבו אליה. העיר נכבשה ע"י הצבא הגרמני ב- 4 בספטמבר. גזרות כלכליות ופגיעות גופניות היו מנת חלקם של יהודי קאליש בשבועות הראשונים לכיבוש. מלבד הגרמנים התנכלו ביהודים גם חלקים של האוכלוסיה הפולנית. חיילי הצבא הגרמני היו תופסים בני ערובה, מתעללים בהם ומשחררים אותם רק תמורת כסף רב. החנויות והעסקים היהודיים נסגרו והסחורות הוחרמו. הגברים היהודיים נחטפו ברחובות העיר והוטלו עליהם עבודות בזויות שונות. גם הנשים היהודיות נדרשו לצאת לעבודת כפייה והועסקו בניקוי השרותים והרצפות, כאשר לא סופקו להן כלי עבודה והוכרחו להשתמש בבגדיהן. קשה היה מצבם של יהודים חרדים. החיילים הגרמנים גזזו את זקניהם והשפילו אותם באופנים שונים. לפי צו השלטונות הוקם ב- 15 באוקטובר 1939 היודנראט שמנה 25 איש. בראש המועצה הועמד חזן בית הכנסת, גוסטאב האן. למרות שחלק ממנהיגי הקהילה עזבו את העיר ונמלטו, נמצאו בשורות היודנראט פעילי ציבור בולטים וביניהם: המהנדס צוקר - תעשיין, לאון רינאק - תעשיין, לבקוביץ - יושב ראש הבנק היהודי ויושב ראש הגימנסיה היהודית, עורך דין קאצינל, עורך דין פרקאל - יושב ראש "א.ר.ט." ו"ט.א.ז." ד"ר פלוצקי, ד"ר משה שלומפר - חבר העירייה לשעבר ועסקן הבונד, לזר מיץ - עסקן הבונד ויו"ר אגודת החייטים, לאון סמיאטיצקי- יו"ר הבנק היהודי, ארקוש - מזכיר אגודת בעלי המלאכה היהודים ואחרים. המועצה היהודית ניסתה להסדיר את בעיית עבודה כפייה, תוך חלוקה סבירה של העול, וזאת מתוך הערכה שאספקת כוח עבודה לגרמנים תגביר את חיוניותה של הקהילה בעיניהם. במחצית השנייה של אוקטובר הוטל על היודנראט לערוך מפקד ונמנו כ- 18 אלף יהודים. כן דרשו הגרמנים רשימה מדויקת של הרכוש היהודי בעיר. קהילת קאליש היתה צריכה לספק לאנשי הצבא והמשטרה הגרמנים כלי מיטה, רהיטים וחפצים אחרים. על מית להקל על מצב בני הקהילה הוקם ע"י היודנראט מטבח עממי, ניתן סיוע לנזקקים והופעל מחדש בית חולים יהודי. חברי היודנראט, אשר באו במגע יומיומי עם הגרמנים, הפכו לאובייקט של נגישות וכתוצאה מכך עזבו רבים את המועצה ונמלטו מן העיר. בחודש נובמבר 1939 החל גירוש היהודים ממקומות שונים באזור פוזנאן ומשלוחי פליטים הגיעו לקאליש, כתחנת מעבר בדרכם מזרחה. יהודי קאליש סיפקו למגורשים מזון ולינה בעת שהותם הקצרה בעיר. בראשית נובמבר הוחרמו דירות היהודים ושוכנו בהן הגרמנים שבאו לקאליש מליטא, לאטביה, אסטוניה ומהשטחים שסופחו לבריה"מ. ב- 14 בנובמבר 1939 פורסם צו המחייב כל יהודי קאליש מגיל 10 ומעלה לענוד סרט צהוב על זרוע היד והוטל עליהם עוצר לילה מ- 5.00 לפנות ערב ועד 8.00 בבוקר. המפרים צו זה היו צפויים לעונשים כבדים, כולל מאסר. ב- 20 בנובמבר 1939 התחיל גירוש יהודי קאליש. הגרמנים הקיפו מספר רחובות בהם גרו יהודים, עברו מבית לבית וגירשו את יושביהם בלי לאפשר להם לקחת איתם דבר. הבהלה אחזה בקהילה. את היהודים ריכזו באולמי השוק החדש ומספרם הגיע ל- 10 אלפים איש. התנאים במקום הריכוז היו קשים ביותר; צפיפות, לכלוך, מחסור במזון ובמים. החלונות היו פרוצים ומזג האוויר החורפי הכביד מאד. במקום פרצה מגיפת טיפוס שהפילה חללים רבים. הגרמנים היכו באכזריות את היהודים שהוכנסו לבניין ושדדו את רכושם. המקום היה נתון למשמר כבד. רבים מבני הקהילה שלא נתפסו בשלב זה החליטו להמלט מקאליש. הם הגיעו לווארשה, ללודז' ולערים אחרות בגנראלגוברנמנט. העצורים הוחזקו באולמי השוק מספר שבועות ולאחר מכן גורשו בשורה של משלוחים לגנראלגוברנמנט, ללובלין, לסאנדומייז', לקאלושין, ללוקוב, לז'שוב, ללוחוב ועוד. לאחר שהוצאו כל שוכני בניין השוק, הוסיפו הגרמנים לחטוף יהודים מרחובות אחרים, מלאו בהם שוב את אולמי השוק וגירשום במשלוחים נוספים. עם סיום גל הגירושים לקראת סוף 1939 נתרוקנה קאליש מרוב תושביה היהודים. בעיר נותרו כ- 600 איש, שרוכזו במספר בתים מעין גיטו - מחנה העבודה. בית החולים היהודי, קלט במהלך הגירושים חולים ונכים שהוצאו מאולמי השוק. אולם גם מתוכו הוצאה קבוצה של 120 חולים ושולחה ללוחוב. מוסד זה, נוסף על עבודתו הרפואית נשא אופי של מושב זקנים ונכלל במסגרת הגיטו. הוא פיתח פעילות ענפה והושיט עזרה רבה לשרידי הקהילה בקאליש ובמחנות העבודה שבסביבה. אחרי הגירוש חדל היודנראט להתקיים וגוסטאב האן מלא תפקיד של המקשר עם הגרמנים. באביב ובקיץ 1940 הצליחו להסתנן בחזרה לקאליש קומץ יהודים ומספר הנמצאים בה הגיע ל- 750 איש. בגיטו אורגנו סדנאות לחייטות, סנדלרות, תפרות, פרוונות ונגרות, ובעלי המלאכה השתדלו להוציא את מיטב התוצרת בשביל השלטונות הגרמנים, בתקווה שבדרך זו יצליחו למנוע גזרות גירוש נוספות. אחרים עבדו בהריסת חורבות, בסלילת כבישים ובעבודות חקלאיות בסביבות העיר. גם בתנאים קשים אלה השתדלו שרידי הקהילה להבטיח חינוך כלשהו למספר ילדים שנותרו בגיטו, וכך אורגנו למענם כיתות בהן למדו גרמנית, פולנית, מתימטיקה ותורה. אולם במשך 1940 חוסלו כמעט כל הילדים כאשר הגרמנים, תוך שימוש במעשי תרמית, ניסו להפריד בינם לבין ההורים. קציני הגסטאפו "הבטיחו" לאמהות שהילדים ישוכנו בבתי ילדים מיוחדים. חלק מהן מסרו את הילדים מתוך האמונה שאולי על ידי כך יוטב מצבם, אך היו גם מקרים של התנגדות לדרישת גרמנים זו. מסופר, כי אם יהודיה בשם חנה רוקמן החליטה לא למסור את ילדה היחיד ולהתנגד. כאשר הקצין הגרמני ניסה להוציא את הילד מידיה, התנפלה עליו וסטרה לו על פניו. הקצין כיוון נגדה את אקדחו והיא המשיכה להאבק איתו ותקעה את ציפורניה בפניו. הנאצי רצח אותה במקום וילדה נלקח להשמדה יחד עם ילדים אחרים. בימים שבין 30.10.1940- 27 נערכה אקציה נוספת. למעלה מ- 250 חולים, נכים ואלה שהוגדרו כלא כשרים לעבודה הוסעו במכונית שחורה בכיוון "בלתי ידוע" כלומר להשמדה. הגרמנים טענו שהאנשים מועברים ל"בית החלמה", אך יושבי הגיטו לא נרגעו. הנסיונות להוודע לאן נשלחו האנשים עלו בתוהו. לפי מקור אחד נפקדו בקאליש בינואר 1941 430 יהודים. שנת 1941 עמדה בסימן של עבודת כפייה מוגברת וצעירים יהודיים שולחו מקאליש לנקודות עבודה שונות באזור, שם סבלו מפגיעות מצד הגרמנים ובמיוחד התעללו בהם הגרמנים המקומיים. אחדים מיהודי קאליש עברו מרצונם למחנה העבודה בקוז'מינק הסמוכה מתוך ציפייה שיזכו שם לתקופה שקטה יחסית ללא גירושים. ב- 15.11.1941 הופיעו שוב המשאיות השחורות. אנשי הקשר היהודיים ניסו למנוע את רוע הגזרה, אך ללא הועיל. ב- 18.11.1941 נלקחו במכוניות הללו 127 איש; גם עקבותיהם נעלמו. ב- 1.12.1941 הועברו 100 איש למחנה העבודה בקוז'מינק, שם עתידה היתה להערך אקציה רבתי. בקאליש נותרו כ- 150 איש, בעיקר בעלי מקצוע בסדנאות. במצב זה נעשו מאמצים מיוחדים להשיג הזמנות מן הצבא הגרמני, כדי להאיט את קצב ההשמדה. בסדנאות עשו סדי- נים, כפפות ומגפיים לחיילי הצבא הגרמני. במחצית הראשונה של 1942 נתרבו המאסרים והרציחות. בסופו של דבר נסגרו כל הסדנאות פרט לבית מלאכה לחייטות, שם עבדו עדיין אחרוני בני הקהילה. ביולי 1942 רוכזו שארית היהודים כ- 140 איש בתחנת הרכבת והוסעו לגיטו לודז'. בזה חדל הישוב היהודי בקאליש להתקיים. ילידי קאליש נטלו גם חלק במאבק נגד הנאצים וביניהם יצויינו הבאים: יוסף קפלן - מפעילי השומר הצעיר בפולין, בין יוזמי הארגון היהודי הלוחם בווארשה, וחבר מפקדתו הראשית. נאסר על-ידי אנשי הגסטאפו ב- 3.9.1942 ונרצח; אליהו בוראקס (אדק) - חבר השומר הצעיר, המפקד הראשון של הארגון הלוחם בגיטו ביאליסטוק. נפל בידי הגרמנים והועבר לטרבלינקה - שם מצא את מותו; דוד יעקב סיטנר - ממנהיגי פועלי ציון (צ.ס.) ומפעילי המחתרת בגיטו וארשה; ויטקה קמפנר - חברה בארגון הלוחם פ.פ.א. בווילנה, נטלה חלק בפעולות חבלה רבות. היתה סיירת ביחידות פרטיזניות. עם סיום המלחמה חזרו מספר משרידי הקהילה לקאליש. אולם לאחר שנוכחו לדעת כי אין קיימים שום תנאים לחידוש חיים יהודיים תקינים במקום, עזבו רובם את קאליש והתישבו בלודז' ובמקומות מרכזיים אחרים. ב- 1946 נמצאו בקאליש 290 יהודים. בלודז' התגוררו באותה שנה כ- 190 מבני קאליש היהודים שנותרו לפי שעה בקאליש התארגנו כדי להבטיח קיום יהודי כלשהו. אורגן ועד יהודי שהקים בית תפילה ומטבח ציבורי. החשש מפגיעות מצד האנטישמים לא חלף בתקופה זו, ולכן היהודים לא רצו להתפזר בעיר כולה והתרכזו במספר בתי מגורים סמוכים זה לזה. בעזרת הג'וינט וה"א.ר.ט." הוקמו מספר קואופרטיבים. גם יוצאי קאליש שבאמריקה נחלצו לעזרתם של ניצולי השואה וסייעו בידם מבחינה חומרית. האגודה של עולי קאליש בישראל הושיטה אף היא עזרה לבני עירם. אולם על אף הנסיונות הללו לא שוקם הישוב היהודי בקאליש. בהדרגה התרוקנה קאליש כליל מן היהודים.