תרומות
קאמין-קושרסקי KAMIEN-KOSZYRSKY
עיירה בפולין
אזור: ווהלין ופוליסיה
גבול פולסיה
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ- 2,800
· יהודים בשנת 1941: כ- 3,399
· יהודים לאחר השואה: כ- 30
תולדות הקהילה:
ק"ק היא יישוב ומבצר עתיקים. לראשונה נזכרת ק"ק ברשימת היישובים המבוצרים שהשאיר בידיו המלך הפולני קזימיר הגדול בשנת 1366. מאוחר יותר, החל מראשית המאה ה-16 , היתה ק"ק רכושם של הנסיכים לבית סאנגושקו, ואלה הוסיפו לשם משפחתם את התואר "קושירסקי".
יהודים נזכרים לראשונה בק"ק בשנת 1569, אך יש לשער שהתחילו להתיישב שם לפני תאריך זה. במסגרת התארגנות היהודית הקהילתית היה קהל ק"ק כפוף לקהל קובל, ונציגה של האחרונה ייצג אותו בהתוועדויות גליל ווהלין מסוף המאה ה-16 עד חיסול הוועד בשנת 1764. מסוף המאה ה-16 ועד אמצע המאה ה-19, במשך 250 שנה בערך, גדלה ק"ק לאטה, מ-69 בתים ביישוב ל-229 בתים. באמצע המאה ה-19 היו בה ובכפרי הסביבה 862 נפשות יהודיות, אך מספר זה ירד כעבור 20 שנה, כנראה בגלל שריפות ומגיפות. בסוף המאה ה-19 שוב עלה מספר יהודי ק"ק ועבר את המספר 1,000.
במשך המאה ה-19 כיהנו הרבנים לוי-יצחק, גימפל וישראל. בסוף אותה מאה כיהנו בק"ק שני רבנים : האחד,משה גולדשמיד, משנת 1897, והשני, פסח אהרון וייסמן,שנתמנה בידי הרבי מטריסק, נפטר בשנת 1917. לאחר שעבר הרב גולדשמיד לקובל בא במקומו הרב גינזבורג.החל משנת 1921, לאחר שנפטרו הרבנים וייסמן וגינזבורג,כיהן בק"ק רק רב אחד - משה מרדכי פרלין. הוא נפטר בנובמבר 1940 .
מראשית המאה ה-20 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914) נתקיימו בק"ק קופת גמ"ח, שסייעה לסוחרים, לרוכלים ולבעלי-המלאכה, וכן חדר מתוקן שנוסד ביוזמתם של חוגי חובבי-ציון המקומיים. בשנת 1904 היתה בעיירה שריפה גדולה, שכילתה חלק נכבד מבתיה. באותה שנה נוסד במחתרת סניף של הציונים-הסוציאליסטיים (צ.ס.) והיו בו בערך 90 חברים.
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה נתמלאה ק"ק בפליטים, שברחו מאיזור הגבול עם אוסטריה (דרום ווהלין). בספטמבר 1915 החל הצבא הרוסי לסגת, וגדודי הקוזאקים שהיו במאסף שדדו, הרסו והעלו באש יישובים רבים, בשל כך ברחו תושבים רבים ליערות הסביבה. לבסוף נכנס לק"ק הצבא האוסטרי וזה העביר במהרה את השלטון על העיירה לידי הצבא הגרמני. החזית הרוסית-גרמנית נעצרה בקרבת ק"ק והיא נשארה שם עד לאחר מהפכת פברואר 1917, בעת שהשתלטו הגרמנים על אוקראינה.
בשנת 1918 נוסד סניף של ההסתדרות הציונית ובעזרתו הוקמו סניפי משנה ביישובי הסביבה, כגון בפנייבנו, בגלושא רבא וזוטא ועוד, ונקשרו קשרים עם ציוני קובל.חברי ההסתדרות הציונית היו פעילים בוועד העזרה (שנתמך בידי הג'וינט), השתתפו בהקמת מפעלי עזרה שונים וכן בארגון ההגנה העצמית. כמו-כן נפתחו מועדון וספרייה, שצורפה אחר-כך, בשנת 1920, לבית-הספר העברי והפכה להיות מרכז תרבותי. בה פעל חוג דרמטי והתקיימו הרצאות וערבים ספרותיים. בשנת 1920 עברו רוב חברי הסניף ל"צעירי-ציון", ארגנו את "החלוץ" ו"החלוץ הצעיר" ואת "העובד". חלק אחר הקים את "פועלי-ציון" וארגן מאוחר יותר את תנועת הנוער "פרייהייט" (דרור).
כשנסוגו הגרמנים בסוף 1918 הצליחו צעירים יהודים לקבל מהם רובים, תחמושת ואף כמה מקלעים. התארגנה אז הגנה עצמית בפיקודו של אביש קלורמן, שהגנה על היהודים והלא-יהודים מפני כנופיות, ואף חשה לעזרת יהודים בכפרי הסביבה. למטרות אלה קיימה ההגנה העצמית משמרות וסיורים קבועים. בסוף ספטמבר 1920 פרצה לק"ק כנופיה של 500 באלאחובצים, אך אנשי ההגנה העצמית ויחידה של הצבא האדום הניסוה. גם ניסיון נוסף של הבאלאחובצים נכשל ; אך כעבור שלושה חדשים, לאחר נסיגת הצבא האדום, נכנסה כנופיה שלהם ואנשיה ערכו פוגרום ורצחו 120 מיהודי ק"ק ועשרות מיהודי הכפרים.
בגלל המצב הבטחוני הרעוע עזבו רבים מן היהודים את העיירה. בסוף שנת 1921, בזמן המיפקד, נעדרו יהודים רבים מן העיירה ולכן נפקדו אז רק מחצית מיהודי המקום בהשוואה לשנת 1897.
לאחר שנתייצב השלטון הפולני חזרו רוב יהודי ק"ק לעיירתם ואף נוספו עליהם מיהודי הכפרים שבסביבה, שכן נקבע היישוב כבירת נפה ומושב של סטרוסטה. לעיירה לא היה מעמד של יישוב עירוני והשלטון המקומי היה בידי מועצה מקומית (גמינה), שהיו בה רק שני נציגים יהודים, בתוך 25 חבריה. משום כך נכשלו בדרך כלל המאמצים לקבל הקצבות למוסדות יהודיים, פרט לסכום של מאתיים זהובים לשנה שניתן לבית-הספר העברי, אך בשנת 1937 בוטלה גם תמיכה זו.
לקהילת ק"ק היו כפופים יהודי היישובים לוביישוב,פנייבנו, גלושה רבא וזוטא, וכן יהודים מן הכפרים שבסביבה. בבחירות להנהלת הקהילה, שהיתה בת תשעה חברים, נבחרו בשנים 1927 ו-1931 חמישה נציגים מק"ק. שלושה מהם ייצגו רשימות דתיות (חסידי טריסק וקוברין) ושניים היו נציגים של איגודים כלכליים (בעלי-מלאכה וסוחרים). בבחירות שנערכו בשנת 1936 נבחרו שבעה נציגים מק"ק ; חמישה מהם באו מרשימת ארץ-ישראל העובדת.
רוב יהודי ק"ק עסקו במסחר זעיר ובמלאכה, ורבים מהם היו "הולכים לכפרים" (דארפס-געייער), כלומר רוכלים או בעלי מלאכה שסבבו בכפרים בימות השבוע עם כלי-מלאכתם. הפעילות הכלכלית נסתייעה בשני מוסדות כספיים: קופת גמ"ח, שנוסדה לפני מלחמת העולם הראשונה, חידשה פעולתה עם סיומה, והיתה בהנהלת איגוד בעלי-המלאכה, וכן בנק עממי-קואופרטיבי, שנוסד באמצע שנות העשרים ביזמת איגוד הסוחרים ונתמך בידי הג'וינט. שני מוסדות אלה נאבקו קשה במחסור בהון.
בסוף שנת 1920 נפתח בק"ק בית-ספר עברי "תרבות".
בשל התנכלות השלטון הפולני נסגר המוסד, אך נפתח שוב כעבור שנה. בית-הספר התקיים עד ספטמבר 1939. בשנת 1928 למדו במוסד 75 תלמידים. בשנות השלושים גדל המספר מעט. בית-הספר נאבק בקשיים כספיים עצומים ונאלץ לשלם למורים משכורות רעב. אך למרות זאת התקיים המוסד עד ספטמבר 1939 , אז הפך להיות בית-ספר ששפת ההוראה שלו יידיש ותוכנית הלימודים בו היא על-פי המתכונת הסווייטית. בשנת 1930 היה בק"ק גם תלמוד- תורה, שהתקיים כנראה זמן קצר בלבד. הספרייה שליד בית-הספר העברי נפתחה והיתה למרכז חיי התרבות בעיירה. נתקיימו בה חוגים, ערבים ספרותיים, הרצאות וכן חוג דרמטי של חובבים.
עם התגברות האנטישמיות במחצית השנייה של שנות השלושים הופיע בק"ק איום של פוגרום. ביום שני של שבועות תרצ"ז (1937) שמעו יהודים מפי נוצרים,שלמחרת, ביום השוק, יהיו פרעות ביהודי העיירה. משלחת יהודית פנתה לסטרוסטה - ראש מינהל הנפה - וביקשה הגנה, אך זה השיב שכוחות המשטרה במקום מצומצמים וביכולתו להגן רק על החנויות היהודיות שבשוק. כמאה יהודים עזבו אז זמנית את ק"ק. ביום השוק התחילו להתפרע שלוש קבוצות של בריונים. הם הרסו חנויות ושברו שמשות בבתים רבים של יהודים. שמאי מייסטל התנגד לבריונים ונפצע בראשו, ואילו פייבל שוחט,שהותקף, היכה בריון בגרזנו. המשטרה התערבה במאוחר ועצרה את הפוגרום, אך במקום לאסור את המתפרעים עצרה את כתב העיתון שפרסם זאת, יוסף אייזנברג, את שוחט, שנידון אחר-כך לשנת מאסר, אך שוחרר כעבור ארבעה חדשים ואת אביש קלורמן, שנידון ל-6 חודשי מאסר וקנס של 500 זהובים. ההזדהות של פקידי השלטון הפולני שבמקום עם הפורעים השרתה דיכאון ברחוב היהודי.
בין שתי מלחמות העולם היו בק"ק סניפים של המפלגות הציוניות האלה: הציונים הכלליים על סיעותיהם "על המשמר" ו"עת לבנות", "פועלי-ציון", "המזרחי" ו"החלוץ המזרחי", "התאחדות" (מפא"י) והצה"ר. מתנועות הנוער הציוניות היו סניפים ל"השומר הצעיר", "בית"ר","החלוץ" ו,'החלוץ הצעיר", "דרור-פרייהייט", "השומר הדתי" ו"הנוער הציוני". כמו-כן נתקיים קיבוץ הכשרה של "החלוץ" - סניף לקיבוץ קלוסובה.
תוצאות ההצבעות לקונגרסים הציוניים השונים היו כדלהלן :לקונגרס הציוני הט"ז (1929) הצביעו 123 איש. הציונים הכלליים קיבלו 17 קולות; המזרחי - 22 ; התאחדות והשומר הצעיר - 40; פועלי-ציון - 42; רוויזיוניסטים - 2.
לקונגרס הי"ח (1933) הצביעו 408 איש. הציונים הכלליים קיבלו 19 קולות; המזרחי - 92; ברית רוויזיוניסטית - 31; רשימת ארץ-ישראל העובדת והתאחדות - 264 ; רוויזיוניסטים - 2.
לקונגרס הי"ט (1935) הצביעו 449 איש.לקונגרס הכ' (1937) הצביעו 350 איש. הציונים הכלליים קיבלו 69 קולות ; המזרחי - 39 ; מפלגת המדינה 1 ;רשימת ארץ-ישראל העובדת והתאחדות - 241.
לקונגרס הכ"א (1939) הצביעו 384 איש. הציונים הכלליים קיבלו 49 קולות ; המזרחי - 23 ; מפלגת המדינה - 1 ; רשימת ארץ-ישראל העובדת והתאחדות - 277;נוער כלל-ציוני - 34.
עם הסיפוח לברית-המועצות, בספטמבר 1939, צורפו ק"ק וכל הנפה (שהשתייכה לוויבודיות פולסיה) למחוז (אובלסט) ווהלין, שבירתו לוצק. יהודי ק"ק, בדומה לכל יהודי ווהלין, עברו את תהליך של סווייטיזציה בחינוך,בחיי החברה ובכלכלה.
ב-26 ביוני 1941, ביום החמישי למלחמת ברית-המועצות-גרמניה, עזבו אחרוני החיילים הסובייטיים את ק"ק והעיירה נשארה ללא שלטון עד 6 ביולי. אוקראינים מבני המקום ומכפרי הסביבה ערכו פוגרום שבמהלכו שדדו רכוש יהודי ורצחו שני יהודים. סיור צבאי גרמני שהזדמן לעיירה מינה מפקד משטרה ושוטרים אוקראינים ועזב את המקום. המשטרה האוקראינית ערכה אצל יהודי המקום שוד נרחב, שנפסק רק לאחר התערבותה של יחידת צבא גרמנית שהזדמנה ליישוב. כעונש הוציאו הגרמנים להורג את הפורעים. ב-2 באוגוסט 1941 הגיעה לק"ק יחידת פרשים מחטיבת פרשי האס"אס, שהשתתפה במבצע "ביצות הפריפט" - טיהור האיזור משאריות הצבא הסווייטי. על-פי רשימות שהכין הממשל האוקראיני המקומי הוציאו הגרמנים להורג שמונה יהודים והתעללו באחרים. ב-23 באוגוסט ריכזו הגרמנים 70 בני-ערובה יהודים וביניהם יושב-ראש הוועד הזמני היהודי שמואל וורבליה ורצחו את כולם.
בראשית אוקטובר 1941 מונה יודנראט. זה נאלץ לטפל לעתים קרובות בשחרורם ממאסר של משפחות ויחידים מכפרי הסביבה. היודנראט הקים מטבח ל-350 נצרכים,אסף כסף וחילק לעניים. היהודים נשלחו לעבודות כפייה בתיקון ובסלילת דרכים; בעלי-מלאכה אורגנו בארטלים לפי מקצועותיהם.
ב-15 במאי 1942 התפרסמה ההוראה על הקמת הגטו, וב-1 ביוני נסגרו יהודי ק"ק יחד עם יהודי הכפרים שבסביבה, למעלה מ-3,000 נפש בסך הכל, מאחורי גדרות בגובה 2 מטרים, שנבנו מקרשים שמעליהם נמתח תיל דוקרני.
בכ"ז באב תש"ב (10 באוגוסט 1942) נצטוו כל יהודי הגטו להתרכז במקום אחד. בערך 600 צעירים בעלי תעודות של "עובדים מועילים" הוצאו מן הריכוז והוחזרו לגטו.
כמה צעירים שנשארו עם ההמון ניסו לעורר את היהודים לתקוף את השומרים ולברוח ליערות, אך נתקלו בייאוש ואדישות. כ-2,400 מיהודי ק"ק הובלו לבורות ונרצחו.
לאחר האקציה הזאת, שנספו בה רוב יהודי המקום, החלו הנשארים בהתארגנויות לבריחה ולחימה ביערות. היו קשיים בהשגת נשק וכן הקשתה מאוד העובדה, שיערות הסביבה שרצו כנופיות (יחידות פרטיזניות "פראיות"),שלא נשמעו לשום תנועה פרטיזנית ועסקו בשוד. הראשונה משלוש קבוצות לוחמים שנתארגנו, שבין חבריה היו דב דרוג (עמית), דוד לרמן וסטריר, שלחה תחילה ליער שני חברים כדי שאלה יכינו בסיס לקבוצתם. לאחר שלא הצליחו לעשות זאת יצאו ליער שנים-עשר מחברי הקבוצה.ברשותם היו אקדח, רובה קצוץ-קנה ושני רימוני-יד.
השליחים שבאו לגטו כדי להוציא צעירים נוספים נלכדו באקציית החיסול ב-2 בנובמבר 1942. בהתחלה הצטרפה הקבוצה ליחידת שבויי-מלחמה רוסיים, אך בשל גילויי אנטישמיות והחשש שיילקח מהם נשקם עזבו חברי הקבוצה והתפזרו ביחידות סווייטיות, בייחוד אלה של החטיבה הפינסקאית של קומארוב.
הקבוצה השנייה, קבוצת האחים צויבל (מפנייבנו),מנתה בהתחלה תשעה איש וגדלה לשנים-עשר. בעזרת נשק דמה (מעץ) רכשו החברים כלי נשק נוספים. הם הצטרפו ליחידתו של נאסייקין, אך בשל יחסו האנטישמי עברו לגדודו של קונישצ'וק ("קרוק").
הקבוצה השלישית, של בן-ציון מליק וזאב אינגברג, עזבה את ק"ק ערב החיסול הסופי וברשותה רק אקדח אחד, אך תוך זמן קצר הצטיידו חבריה בכמה רובים. הם נמנעו מלהצטרף ליחידות "פראיות", שהסתובבו ביערות נוויר, ובראשית 1943 הצטרפו לגדוד הסווייטי על-שם סובורוב.
בכ"ב בחשוון תש"ג (2 בנובמבר 1942) חוסל גטו "העובדים המועילים". מגטו זה ברחו כ-400 צעירים, ובערך 200 מהם נרצחו. רוב הבורחים נרצחו בידי קבוצות פראיות, בידי גויים או מתו מכפור. בערך 100 צעירים הצטרפו כיחידים ליחידות הפרטיזניות הסווייטיות והפולניות הפרו-סווייטיות. לאחר ששוחררה ק"ק ב-16 באפריל 1944, נתלקטו אליה כ-30 ניצולים. היתר גויסו לצבא, או שעברו לקובל או פינסק.