אוסטרוב ויילקופולסקי OSTROW WIELKOPOLSKI

עיר בפולין
מחוז: פוזנן
נפה: אוסטרוב
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-19,555
• יהודים בשנת 1941: כ-17

תולדות הקהילה:
כללי
א' נזכרת לראשונה בתעודות משנת 1404 כעיר פרטית של אצילים פולנים, במחוז קליש. במשך מאות בשנים נשארה עיירה קטנה ועלובה ; אוכלוסייתה הלכה והתמעטה, ובסוף המאה ה-17 היו בה רק 4 בעלי מלאכה. במאה ה-17 פקדו אותה מלחמות ומגפות, והתושבים ביקשו מבעלי העיר לשנות את מעמדה ולהפכה לכפר ; ואולם בעלי העיירה דאז, האציל פשיבנדובסקי, שהיה גם שר האוצר של פולין, ניסה לשקמה ולמשוך אליה מתיישבים מבחוץ. בשנת 1714 השיג מן המלך הכרה מחודשת במעמדה העירוני של א' ופריווילגיה שפטרה את תושביה ממסים למשך 6 שנים. בשנת 1724 ניתנה גם פריווילגיה ליהודים. צעדים אלה הניבו פירות ובעיירה הסתמנה צמיחה כלכלית ודמוגרפית. בשנות ה-50 של המאה ה-18 התיישבו בעיר 100 אורגים, טווים וסוחרי בדים. בשנת 1793, כשא' סופחה לפרוסיה בעקבות חלוקתה השנייה של פולין, מנתה אוכלוסייתה 2,541 נפשות. בשנים 1807-1815 נכללה א' ב"נסיכות ורשה", ולאחר קונגרס וינה חזרה לפרוסיה כעיר בנסיכות פוזנן. הפרוסים המשיכו לפתח את א' וב-1835 אישרו מחדש את מעמדה העירוני. בשנת 1845 נוסדו בעיירה גימנסיה ובית-ספר תיכון לבנות. בתקופה זו עדיין התפרנסו רוב תושבי המקום מחקלאות, אבל במחצית השנייה של המאה ה-9ו התפתחה א' וצמחה, המסחר והמלאכה התפתחו והתקיימו בה 4 ירידים שנתיים. בשנת 1875 חוברה א' לרשת מסילות ברזל.
הפיתוח נמשך גם אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשא' נכללה בגבולותיה של פולין העצמאית. בתקופה זו נוסדו בה כמה מפעלי תעשייה חדשים - מפעל לייצור קרונות רכבת, בתי-חרושת ללבידים וללבנים, משרפות יי"ש, טחנות קמח, וגם המלאכה התפתחה ובעיר נוספו נגריות ומסגריות חדשות. ואולם כל המפעלים האלה לא פתרו את בעיית האבטלה שהלכה והחמירה, ובעיר שררה תסיסה חברתית ורבו בה השביתות.
א' נכבשה בידי הגרמנים בתחילת ספטמבר ,1939 ומיד עם הכיבוש הוצאו להורג 150 מתושביה הפולנים. פולנים רבים נוספים גורשו למחנות עבודה בגנרל-גוברנמן ובגרמניה.
העדות הכתובה הראשונה על יהודים בא' היא הפריווילגיה מ-1724 (ראה לעיל), שעל-פיה הותר ל-12 יהודים לרכוש בתים בא' - לא במרכז העיר אלא רק ברחובות צדדיים - ואף לשכן בבתיהם יהודים נוספים בשכירות. בתמורה הם חויבו בתשלום מס בתים בסך 12 דוקטים לשנה. כמו-כן הורשו היהודים לפתוח בעיר חנויות ולסחור בצמר, בעור ומוצריו, באריגים, בדברי מרכולת ובתבלינים. ארבעה יהודים קיבלו היתר לעסוק בשחיטה כשרה וגם למכור חלקי בשר לא-כשרים משחיטתם ללא-יהודים, תמורת מס שנתי לקופת המדינה בסך 100 גולדן. מלח ויי"ש היו היהודים רשאים לקנות רק מידי האציל פשיגודיץ (קרוב משפחה של בעלי העיר). מכסת המלח השנתית שהיו רשאים לקנות ולמכור בשוק העירוני הגיעה ל-3 טונות. גם את כל צורכי המחיה שלהם היו היהודים רשאים לקנות בשוק המקומי. הלוואות של יהודים מן הכנסייה או מאצילים היו טעונות אישור של מועצת העיר. היהודים נדרשו לספק לכנסייה בכל שנה ק"ג אחד של אבק שרפה וכ-2ו ק"ג חלב, והסוחרים שביניהם חויבו בתשלום של דוקט אחד לשנה לקופת העירייה.
מבחינה משפטית היו היהודים כפופים למושל הנפה, ולא לרשויות העיר כשאר התושבים. רק סמכות השיפוט בסכסוכים שבין יהודי לבין נוצרי היתה בידי מועצת העיר ; בסכסוכים בין יהודים לבין עצמם ניתנה סמכות השיפוט לרב או לפרנסי הקהילה, ורק אם אחד הצדדים ערער על פסק הדין היה רשאי לפנות לבית-המשפט של מושל הנפה. גם בחירתם של פרנסי הקהילה היתה טעונה אישור של מושל הנפה. היהודים היו פטורים מחובת התשלום של מס הצבא, למעט בעתות מלחמה, כשכל האזרחים שילמו מס מלחמה כפי שקבע המושל. עם זאת השתתפו היהודים במימון משכורתם של מזכיר העיר ושל שומרי העיר ובהוצאות התיקונים של הבאר העירונית המרכזית.
ליהודים כציבור ניתן אז היתר לבנות בית-כנסת, לפתוח חדר בעבור ילדיהם ולקדש בית-עלמין על קרקע שהקצו להם בעלי העיר. בשנת 1773 כבר לא נותר מקום פנוי בבית-העלמין הראשון, והיהודים רכשו חלקה אחרת מחוץ לעיר ופתחו בית-עלמין חדש.
רוב יהודי א' התפרנסו ממסחר וממלאכה. בשנת 1770 היו ביניהם 9 סוחרים, 9 חייטים, 3 פרוונים וגם שני רוכאים ; בשנת 1794 כבר היו בקרב יהודי א' 31 חייטים, מספר דומה של סוחרים ו-8 פרוונים. בדצמבר 1794 אסרו שלטונות פרוסיה על היהודים למכור לנוצרים חלקי בשר לא-כשרים משחיטתם, הגבלה שפגעה בפרנסתם של השוחט והקצבים היהודים. הקהילה השתדלה למען שינוי ההוראה הזאת אך ללא הועיל.
במרוצת המאה ה-19 התבססו רוב יהודי א'. יהודים לא מעטים היו בעלי בתי-מלאכה גדולים בענפי ההלבשה והפרוונות או בעלי חנויות גדולות בכל שכונות העיר, ומקצתם - בעיקר צאצאיהם של 12 מייסדי הקהילה - היו לסוחרים גדולים ועשירים. גם מספרם של בעלי המקצועות החופשיים היהודים גדל, שכן העלייה בסולם הכלכלי היתה מלווה מטבע הדברים גם בהתקרבות אל התרבות הגרמנית ובתהליך של רכישת השכלה כללית. בשליש האחרון של המאה ה-19 הסתמנה גם בא', כבשאר קהילות האזור, מגמה גוברת של יציאת צעירים יהודים לערים גדולות בגרמניה, בעיקר בקרב בעלי האמצעים, המשכילים ובעלי המקצועות החופשיים.
במחצית השנייה של המאה ה-19 השתתפו יהודי א' בפעילות ציבורית בעיר ובמוסדות המדינה. יהודי יליד א', ד"ר גולדשטיין, נתמנה בידי שר המסחר של גרמניה לתפקיד ממשלתי בכיר מאוד.
עם ייסודה בשנת 1724 היתה קהילת א' קטנה עדיין ומוסדותיה היו מעטים. בראשה עמדו 3 פרנסים נבחרים, אבל "כלי קודש" כבשאר קהילות ישראל כמעט ולא היו לה, והשוחט מילא גם את תפקידי החזן, הגבאז והשמש. גם רב משלהם לא היה ליהודי א', ובמשך 50 שנה בקירוב הם נזקקו לשירותיו של הרב בקליש. רק ברבע האחרון של המאה ה-18 הוטב מצבם הכלכלי של יהודי העיירה והקהילה החלה להתפתח. הרב הראשון, ר' יעקב ב"ר יצחק הלוי לנדא, כיהן במקום מ-1773 עד לפטירתו ב-1787.
בשנת 1835 ייסדה קהילת א' בית-ספר יסודי יהודי בן שתי כיתות, שזכה להכרה ולמימון של ממשלת פרוסיה. עם היווסדו למדו בו 136 ילדים. בית-הספר היהודי של א' רכש לו מוניטין ברמתו הגבוהה. המורים שלימדו היו כולם בעלי רישיון הוראה ממשלתי. הבולטים שביניהם היו יצחק קלוגמן ואהרן הפנר. בשנת 1860 נוסד גם תלמוד-תורה, שמומן מתקציב הקהילה. בשנה הראשונה לקיומו למדו בו 362 תלמידים. בשנת 1866 למדו בשתי הגימנסיות של א' 367 תלמידים, 77 מהם יהודים (מא' ומקהילות סמוכות).
עם גידולה של הקהילה הוחל בבניית בית-כנסת חדש ומרווח בסגנון מאוריטני (סגנון שהיה רווח בספרד המוסלמית), עטור כיפה עגולה. טקס הנחת אבן-הפינה נערך באפריל 1857, בהשתתפות הרב ר' משה אהרן שטסל, ראש העיר ואישי ציבור אחרים. בשנת 1860 הושלמה הבנייה ובית-הכנסת החדש נחנך. כעבור שנים מעטות בנתה הקהילה על מקומו של בית-הכנסת הישן בית-מדרש חדש ומקווה טהרה.
בשנות ה-50 נחשפה בקהילת א' שערורייה שהגיעה אל העיתונות היהודית. מנהל החשבונות של הקהילה גילה שאחדים מחברי ועד הקהילה מעלו בכספים, ופרסם את הדבר ב"אלגמינה ציטונג דס יודנטומס", ביטאונם של יהודי גרמניה. הפרשה הזאת עוררה סערת רוחות בקהילה, וחלף זמן עד שהחיים שבו למסלולם. זמן קצר אחר-כך פרצה בא' מגפת כולרה, שנבלמה בזכות מסירותם של הרופאים והאחיות המקומיים, רבים מהם יהודים. אנשי הסגל הרפואי מא' זכו לשבחים בעיתונות הפרוסית.
בערב יום הכיפורים תרל"ג (1872), בעת תפילת "כל נדרי", פרצה בעזרת הנשים דלקה עקב תקלה בתאורת הגז, שבה נספו 14 נשים ו-21 ילדים. הקהילה קיבלה אז תרומות מיהודים יוצאי א' בגרמניה ובארצות-הברית, וגם קיסרית גרמניה תרמה 100 טאלר למען הנפגעים. האסון הזה חיזק את תחושת האחדות והמחויבות ההדדית בקרב בני הקהילה.
אחרי פטירתו של הרב לנדא עלה על כס הרבנות בא' הרב זאב וולף. אחריו כיהנו ר' צבי פיזר, שכונה הרשל "חריף", והרב מנחם אורבך, בנו של ר' חיים אורבך מלנצ'יצה. האב והבן היו שניהם תלמידי חכמים ידועי שם שפרסמו חיבורים חשובים; הרב מנחם אורבך הבן חיבר גם את המבוא לספרו של אביו "דברי משפט". הוא כיהן בא' 25 שנים רצופות, עד לפטירתו ב-1848. יורשו בתפקיד היה הרב משה אהרן שטסל (נפטר ב-1861), שיזם את בניית בית-הכנסת החדש. בשנות כהונתו פקדה את העיר מגפת הכולרה. אחרי פטירתו נותרה הקהילה במשך שנים אחדות בלא רב ואת התפקיד מילאו כמה דיינים. בשנת 1871 נבחר לכהן בא' הרב ד"ר א' פריימן (נולד ב- 1830). כשהיה בן 13 היגר עם הוריו להונגריה ולמד שם מפי רבנים ידועי שם. מהונגריה בא ללמוד באוניברסיטת ברסלאו וסיים את לימודיו בתואר ד"ר. תפקידו הראשון כרב היה בקהילת ויילן (ע"ע), ומשם עבר לא' וכיהן בה עד 1885. בשנת 1885 עלה על כס הרבנות בא' ד"ר אליהו פלסנר, בנו של המטיף ר' שלמה פלסנר מפוזנן (ע"ע). הרב פלסנר, יליד ברלין ומקודם רב בקהילות הנובר ורוגוז'נו (ע"ע), הביא עמו לקהילה רוח של קידמה. לצד חברות הצדקה הוותיקות - חברה קדישא. "ביקור חולים" (שהצטיינה במסירותה בימי מגפת הכולרה של שנות ה-50). "האגודה לקידום המלאכה בקרב היהודים". "אגודת נשים יהודיות" ו"האגודה לעזרת בתולות עניות" - ייסד הרב פלסנר "קופת גמילות חסדים", שנתנה לסוחרים ולבעלי מלאכה הלוואות ללא ריבית, וסניפים של חברת כי"ח ("כל ישראל חברים") ו"האגודה לתולדות עם ישראל וספרותו". בשנת 1913 מנתה האגודה הזאת 75 חברים בני א' והיתה לה ספרייה.
בשנת 1905 נוסד בא' סניף התנועה הציונית, בהנהגתו של בן הקהילה פאביש. ב-1911 נמכרו בא' 21 "שקלים" לקראת הקונגרס הציוני.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התגייסו צעירים יהודים רבים לצבא גרמניה ומהם שזכו אחר-כך בעיטורי גבורה. יהודי אחד נפל בקרב. בימי המלחמה יזמה הקהילה פעולות סיוע לנזקקים בעיר ומחוצה לה ; כך למשל אספו יהודי א' 5,000 ק"ג בגדים משומשים למען יהודי לודז', ערכו מגבית למען יתומים תלמידי הגימנסיה המקומית, וכיו"ב.
אחרי המלחמה, כשא' הוחזרה לפולין, נמשכה מגמת העזיבה בקרב היהודים ביתר שאת והקהילה הלכה והתמעטה. רוב היוצאים עברו לערים גדולות בגרמניה או היגרו ליבשת אמריקה, ומקצתם עלו לארץ-ישראל.
בתחילת ספטמבר 1939, כשהגרמנים כבשו את א' נותרו בה רק 17 יהודים. הגרמנים רדפו אותם באכזריות. בדצמבר 1939. משנודע ליהודי א' דבר גירושם של היהודים מקהילות הסביבה לגנרל-גוברנמן. נמלטו כולם מן העיר ליעד לא ידוע. הגרמנים הזועמים חיללו את תשמישי הקדושה שנותרו בבית-הכנסת ואחר-כך פוצצו את הבניין. אחר-כך הרסו את בית-העלמין היהודי של א'.

http://www.zchor.org/hitachdut/pinkas6.htm

קישור לעיריה המקומית
http://www.ostrowwielkopolski.pl/samorzadowy-serwis-informacyjny/Aktualnosci-Gminne.html