תרומות
איזביצה IZBICA
עיר בפולין
מחוז: לובלין
נפה: קרסניסטב
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ- 3,085
· יהודים בשנת 1941: כ- 2,862
תולדות הקהילה:
א' קיבלה זכויות עירוניות בשנת 1540. במשך מאות בשנים לא התפתחה כלכלתה והאוכלוסייה המקומית נשארה מדולדלת.
בעת פלישת השוודים לפולין באמצע המאה ה-17, ושוב בראשית המאה ה-18, חרבה כמעט כליל ולא התאוששה אלא במחצית השנייה של המאה ה-18.בשנת 1740 חידש המלך אוגוסט השלישי את זכויותיה העירוניות והעניק לה זכויות כלכליות מרחיקות לכת, במטרה לסייע לה להשתקם ואף להתחרות בערים גדולות ממנה. חידוש מעמדה העירוני העלה את חשיבותם של הירידים השנתיים ושל השווקים השבועיים שנערכו בה, שמשכו אליה מבקרים רבים.
בעקבות חלוקתה השלישית של פולין בשנת 1795 צורפה א' לאוסטריה, וב-1815 נכללה במלכות פולין הקונגרסאית. אז הוקמו בה שתי טחנות קמח, מפעל לייצור לבנים, משרפת יי"ש ובית-חרושת למשקאות קלים ומי סודה, שסיפק את צורכי האזור כולו. בתקופה זו התחדשה בעיירה גם הצמיחה הדמוגרפית. האוכלוסייה גרלה מ-173 נפשות בתחילת המאה לכ-3,000 בסופה.
בשנת 1863 פקדה את א' שרפה גדולה שכילתה רובעים שלמים. ואולם העיר שוקמה תוך זמן קצר, והבתים החדשים שנבנו בה היו בתי לבנים ולא בתי עץ כבעבר; הגגות היו מפח או מרעפים, ובתים רבים היו בני שתי קומות. תועלת מרובה הביאו לא' מסילת-הברזל ורשה-לובלין שנסללה ב-1852, והקמת תחנת המכס בעיר. א' היתה למרכז מסחר, עובדה שקבעה את צביונה של העיר לתקופה ארוכה.
בעת מלחמת העולם הראשונה ניזוקה א' בגלל קרבתה לחזית. בשנת 1915 נכבשה בידי האוסטרים, שהחזיקו בה עד לנסיגתם בשנת 1918.
משפחות ראשונות של יהודים כבר ישבו בא' בשלהי המאה ה-18. פיתוחה הכלכלי במאה ה-19 משך אליה יהודים נוספים, ותוך שנים מעטות היו היהודים לרוב מוחלט באוכלוסייה (90% בערך). א' היתה ל"עיר יהודית" וכונתה בפי התושבים הנוצרים "בירת היהודים". גם בא', כמו בשאר עיירות פולין, התפרנסו רוב היהודים ממסחר זעיר וממלאכה ומקצתם עסקו בחכירה ובפונדקאות. לקראת סוף המאה ה-19 היו כל החנויות בא' בבעלות יהודים, ואף נוסדו כמה מפעלי תעשייה בידי יזמים יהודים. רוב בעלי המלאכה היהודים היו חייטים וסנדלרים. יהודים אחדים התפרנסו מהובלת אנשים וסחורות אל תחנת הרכבת. בדרך כלל היתה הפרנסה דחוקה ותנאי המגורים היו דלים. בשרפה הגדולה של 1863 איבדו יהודים רבים את בתיהם ואת רכושם.
בראשית המאה ה-19 התארגנה בא' קהילה יהודית וכיהן בה רב, ר' אליעזר (נפטר ב-1835). בתקופה זו התפרסמה העיר כאחד "ממרכזי החסידות בפולין, ובחרו לשבת בה ר' מרדכי יוסף ליער, תלמידם של ר' יעקב יצחק רבינוביץ ("היהודי הקדוש מפשיסחא"), ור' שמחה בונם, האדמו"ר מפשיסחא. ר' מרדכי יוסף ייסד בא' חצר אדמו"רות משלו, וחסידים רבים נהרו אליו. בעקבות זאת נפתחו בפני יהודי א' מקורות פרנסה נוספים כגון שיוותים לחצר האדמו"ר, אכסון החסידים שבאו לבקר את האדמו"ר וכלכלתם, וכיוצא באלה. בא' הוקמו אכסניות ומסעדות ורבו בעלי העגלות, החנויות ובעלי המלאכה. מן הגיאות הכלכלית בעיירה נהנו כלל התושבים, יהודים ולא-יהודים.
ר' מרדכי יוסף ליינר נפטר בשנת 1854 ואת מקומו מילא בנו ר' יעקב ליינר, מחבר "בית יעקב", שעמד בראש החצר כמעט עד לפטירתו (בשנת 1878). בסוף ימיו העביר הרב ליינר את חצרו לרדזין (ע"ע). ב-1909 ניהן ברבנות ר', משה ברוך הכהן, שחתם על איסור קניית רבנות בכסף.
בשנת 1855 נחנך בא' בית-כנסת, ומעט מאוחר יותר נבנה גם בית-מדרש. שניהם עמדו על תלם עד תקופת השואה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 גילו יהודי א' עניין גם בנושאים פוליטיים, ובימי המרד הפולני של 1863 תמכו במורדים. בתחילת המאה ה- 20 התארגנו החוגים הציוניים הראשונים בעיר ונוסר סניף של ה"בונד". בשנת 1912 התכוונו הציונים להקים ספרייה ציבורית, אך השלטונות לא התירו את פתיחתה. הספרייה נפתחה רק כעבור שלוש שנים (בשנת 1915), בעת הכיבוש הגרמני-האוסטרי. בימי מלחמת העולם הראשונה גברה הפעילות החברתית והתרבותית בקרב יהודי א'.
בימי מלחמת העולם הראשונה נוסד בא' מטבח עממי שחילק ארוחות חינם לנצרכים בני המקום ולפליטים שהגיעו לא' מערים אחרות. נוסדו גם כמה חברות לעזרה הדדית כדוגמת "ביקור חולים", "לינת צדק" ו"הכנסת אורחים". בשנת 1916 נוסד איגוד סוחרים יהודים.
לקראת סוף המלחמה התנפלו איכרים מן הסביבה שבאו לשוק של א', יחד עם תושבים מקומיים, על היהודים, גרמו נזקים כבדים לבית-הכנסת וחיללו ספרי תורה. עד שהתייצב השלטון הפולני בשנת 1919 סבלו היהודים גם מעשי אלימות מידי חייליו של הגנרל הפולני האלר, שבזזו סחורות וחפצי ערך והיכו כמה יהודים.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם שמרה א' על אופיה כ"עיירה יהודית". רוב היהודים שמרו על מקורות פרנסתם המסורתיים, מסחר ומלאכה. על-פי נתונים של הג'וינט היו בשנת 1921 בא' 166 בתי-מלאכה של יהודים, מהם 108 בענף ההלבשה, 28 בענף הבנייה ו-32 בענף המזון. בסך הכל הועסקו בהם 334 איש. ברוב המפעלים עבדו הבעלים ובני משפחותיהם בלבד. רוב השכירים עבדו בענף ההלבשה. בא' היו בתקופה זו גם רופא ורופא שיניים יהודים, ושתי מורות יהודיות לימדו בבית-הספר הממלכתי. רוב היהודים חיו בעוני. לאמידים נחשבו רק הבעלים של שתי טחנות הקמח ושל בתי-חרושת לבירה וללבנים, וכמה יהודים שחכרו מידי בעלי האחוזות שבסביבה חלקות יער לשם כריתת עצים. רבים מן היהודים היו מחוסרי עבודה והתקיימו מתמיכת קרוביהם שבאמריקה, או מקצבה של הקהילה. בשנות ה-30 המאוחרות עלה חלקם של מקבלי התמיכה כמעט לכדי מחצית מיהודי המקום.
בשנים הראשונות שאחרי המלחמה סייע הג'וינט ליהודי א' ; בשנת 1924 הוקם בעזרת הג'וינט בנק יהודי קואופרטיבי, שהלווה לסוחרים ולבעלי מלאכה סכומים של 150-200 זלוטי בריבית נמוכה. בשנת 1927 סייע הג'וינט להקמתה של "קופת גמילות חסדים", שמנתה עם ייסודה 250 חברים, ומספרם גדל בהתמדה. הארגונים הציבוריים הפעילים ביותר בין יהודי א' בתקופה זו, איגוד הסוחרים ואיגוד בעלי המלאכה, ייסדו "קופות גמילות חסדים" משלהם. החברות "הכנסת אורחים" ו"ביקור חולים" התארגנו מחדש והרחיבו את פעילותן. כל מוסדות הצדקה נעזרו בסיוע כספי מארצות-הברית, שבה הוקם כבר בשנת 1917 ארגון של יוצאי א'. לקראת החורף סיפקה הקהילה חומרי הסקה ובגדים לעניים ביותר. לאחר מגפה שפרצה בעיר בשנת 1926 פעל בא' גם סניף של טא"ז (ארגון הבריאות של היהודים בפולין), שקיבל על עצמו את הטיפול הרפואי בילדים.
בתקופה שבין שתי המלחמות היתה בא' פעילות מגוונת של מפלגות פוליטיות ותנועות נוער. המפלגה הציונית הוותיקה בעיר, "המזרחי", החלה בפעילותה בשנות מלחמת העולם הראשונה, אבל הסניף גדל והתחזק בעיקר אחרי 1925. לצד "המזרחי" נוסדו בזה אחר זה סניפי "הציונים הכלליים", "פועלי ציון" והרוויזיוניסטים. לפני הבחירות לקונגרסים הציוניים מכרו פעילים ציוניים מכל הסיעות בממוצע 250 שקלים. בשנת 1927 נוסדו בא' תנועות הנוער "השומר הצעיר", "החלוץ", בית"ר ו"צעירי המזרחי", שעסקו בעיקר בפעילות תרבותית וחינוכית כגון שיעורי עברית, הרצאות בענייני דיומא ובנושא ארץ- ישראל והציונות, וכיוצא באלה. תנועות אחדות הקימו קיבוצי הכשרה.
בשנת 1921 נוסד בעיר גם סניף "אגודת ישראל" שריכז סביבו 200 ראשי משפחות, רובם מחסידי גור,ובשנת 1925 נוסד לידו סניף של "צעירי אגודת ישראל".
ב-1929 הקימה "אגודת ישראל" בית-ספר לבנות של רשת "בית יעקב", שלמדו בו כ-150 תלמידות. גם ה"בונד" חידש את פעילותו בא' בתקופה הזאת,ובשנות ה-30 המאוחרות הגיעה פעילותו לשיא. ה"בונד" התרכז בפעולה בתוך האיגודים המקצועיים ובפעילות תרבותית ביידיש.
רוב ילדי הקהילה למדו בתלמוד-תורה. בשנת 1925 נוסדה בא' חברת "תרבות", ששמה לה למטרה לפתוח בית-ספר עברי. בסופו של דבר לא נפתח בעיר בית-ספר של "תרבות", אבל הרשויות הכירו בצורך לפתוח בית-ספר ליהודים וב-1931 פתחו למענם בית-ספר עממי ממשלתי. רוב הלומדים בו היו בנות, ואילו הבנים המשיכו ללמוד בחדר המסורתי. בתקופה זו היו בא' כמה חררים פרטיים. ב-1920 כיהן ברבנות א' ר' ישראל איסר שמחה לנדוי, מחשובי הרבנים בפולין. הוא נספה בשואה. בתקופה זו הוקמה בעיר חצר חסידית חדשה, של ר' צבי אריה רבינוביץ, צאצא לשושלת "היהודי הקדוש מפשיסחא".
בין השנים 1922-1928 יצא לאור בא' כתב-עת תורני,"אוהל מועד", בעריכת פנחס אליהו הרבסט. בבחירות לוועד הקהילה בשנת 1391 זכו הציונים ברוב ו-5 מאנשיהם נכנסו אל הוועד; "אגודת ישראל" קיבלה רק 3 מקומות בוועד. יהודים היו פעילים גם במועצת העיר; על-פי רוב כמחצית חברי המועצה היו יהודים.
גם בא', כבשאר הקהילות בפולין, התאפיינו שנות ה-30 בגילויי אנטישמיות שהלכו והחריפו. מקרים של התפרעויות ושל הכאת יהודים בידי אספסוף היו מעשים שבכל יום.
הגרמנים נכנסו לא' באמצע ספטמבר 1939, שהו בה כשבוע, ועם צאתם באו במקומם חיילי הצבא האדום. עם כניסת הסובייטים הקימה קבוצה של פועלים מתומכיהם, יהודים ופולנים, משמר אזרחי שעזר לשלטון החדש בהשלטת סדר ובארגון החיים בעיר. הסובייטים נשארו בא' לא יותר מ-10 ימים ; אחר-כך, משנקבעו באופן סופי קווי הגבול במזרח פולין בין גרמניה לברית-המועצות, על-פי הסכם ריבנטופ-מולוטוב, נסוג הצבא האדום מא' מזרחה. עם צאתם של החיילים הסובייטים נלוו אליהם גם צעירים יהודים מקומיים, בעיקר מקרב תומכיהם. בין יציאת הרוסים לכניסתם השנייה של הגרמנים לא' חלפו שלושה ימים, ובינתיים התארגנה בעיר קבוצת בריונים אנטישמים שלקחה את החוק לידיה ויזמה פגיעות ביהודים - פריצות לבתיהם ולחנויותיהם, מעשה ביזה, מעשי התעללות ואלימות.
עם שובם של הגרמנים הופסקו מעשי האלימות האלה, אבל תחת זאת הוטלו על היהודים גזרות חדשות. הם חויבו לענוד על השרוול סרט ועליו מגן-דוד, חופש התנועה שלהם הוגבל, והחלו חטיפות לעבודה. כמעט מדי יום ביומו רוכזו יהודים שנחטפו מבתיהם או מן הרחובות בכיכר השוק ונלקחו לעבודות בעיר ובסביבתה. לצד הצבא הגרמני קבעה את משכנה בעיר גם יחידת ס"ס, בפיקודם של בלאט ואנגלס, שהטילו על היהודים משטר קשה. עד מהרה נודע אנגלס לשמצה באכזריותו ובמעשי ההתעללות שלו. כבר בתחילת תקופת הכיבוש שימשה א' מקום ריכוז לפליטים ממערב פולין. ב-10 בדצמבר 1939 הגיעו אליה 1,139 יהודים שגורשו מקולו, וכעבור 10 ימים באה גם קבוצה של 1,900 פליטים שגורשו מלודז'. יחד עם הפליטים הגיע מספר היהודים בא' בסוף אותה שנה ל-4,700 בערך.
בתחילת שנת 1940 הוקם בא' יודנראט; בראשו הועמד שמעון שוורץ. גם בא', כמו בשאר המקומות, הוטל על היודנראט ועל משטרת-הסדר היהודית שהוקמה לצדו לדאוג להספקת כוח-אדם לעבודות כפייה, לפי דרישות הגרמנים. בקיץ 1940 נשלחה קבוצת עובדי כפייה יהודים מא' למחנה עבדדה ברודה אוסלין. בעזרת בני משפחותיהם דאג היודנראט להעביר לעצורים במחנה מזון ובגדים. כעבור 6 שבועות לערך הוחזרו העצורים לבתיהם. במרס 1941 הקימו הגרמנים בזמושץ' (ע"ע) בית-מלאכה ששימש את חיל האוויר, והיודנראט בא' נצטווה לשלוח לשם 300 עובדי כפייה יהודים.
מספר הפליטים הגדול בא' החמיר את המצוקה במקום. בכספי הג'וינט, שהועברו באמצעות ארגון יס"ס (עזרה עצמית יהודית), הקים היודנראט במרס 1940 בית-חולים למחלות זיהומיות ומרפאה ציבורית קטנה. בדצמבר 1940 נפתח גם מטבח עממי, שבו חולקו מדי יום ביומו כ-600 ארוחות לפליטים ולנזקקים. הג'וינט תמך בפעולות הסיוע לפליטים בסכום של 21 אלף זלוטי בערך. רוב הכסף נועד לרכישת מזון. במרס 1941 הגיעו לא' עוד כ-100 פליטים מלובלין (ע"ע). באביב 1941 פרצה בא' מגפת טיפוס הבהרות, שנמשכה שבועות אחדים והפילה חללים רבים. בעת המגפה נאסרה כניסת יהודים מלובלין ומעיירות אחרות במחוז לא'.
באביב 1942 התחדשה זרימת הפליטים לא'. במרס הגיעו שני טרנספורטים של יהודים ממגורשי צ'כוסלובקיה, וחודש אחר-כך באו שלושה משלוחים של מגורשים מגרמניה. ב- 30 באפריל 1942 הגיעו לא' 600 יהודים נוספים, ומספר היהודים בעיר הגיע ל-6,500 לערך.
בא' לא הוקם גטו. אלפי היהודים המקומיים והפליטים נדחסו כולם בצפיפות לבתים שבהם גרו יהודי א' מקודם. ב-24 במרס 1942 החל גירושם של יהודי א' למחנות השמדה. יחידה של אוקראינים, בפיקודם של אנשי הס"ס שבמקום, ריכזה בכיכר השוק כ-2,200 יהודים, ועוד באותו יום הם גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ. ב-1 במאי 1942 גורשו עוד 500 מיהודי המקום לסוביבור.
לאחר גל הגירושים הראשון החלו הגרמנים לרכז בא', שהוכרזה "יודנשטאט" (עיר יהודים), את האוכלוסייה היהודית של המחוז. באוקטובר 1942 הובאו לשם אלפי יהודים מזמושץ, מקרסניסטב, מגוז'קוב, מטורובין, מז'ולקיווקה (ע' ערכיהן) וממקומות קטנים נוספים. בסוף אוקטובר 1942 היו בא' 8,000 יהודים בקירוב, רובם מזמושץ'. אלפי הפליטים, שלא נמצאו להם מקומות מגורים, התגוללו ברחובות ובפתחי הבתים. העיר הוקפה במשמרות של גרמנים ואוקראינים, כדי למנוע מעשי בריחה.
ב-22 באוקטובר החל גל הגירושים השני. היהודים רוכזו במגרש גדול סמוך לבית הקולנוע, ומשם הובלו לתחנת הרכבת, הועלו על קרונות משא ושולחו למחנה סוביבור. עד 30 באוקטובר 1942 גורשו כ-5,000 יהודים דרך א' למחנות המוות. מפקד יחידת הס"ס במקום, אנגלס, נהג לעבור בין המגורשים כשהוא רכוב על סוס ולירות בזקנים ובחולים שהתקשו לצעוד למקום הריכוז. בשבוע הגירוש לסוביבור נרצחו בא' עצמה בערך 500 יהודים.
יום לאחר שהסתיים הגירוש הגדול הגיעה לא' פלוגה של מכבי-אש פולנים, שאנשיה סקרו את בתי היהודים בחיפוש אחר מסתתרים. יהודים שנתפסו במקומות מסתור הובלו בקבוצות של 40 לבית-הקברות היהודי ונרצחו שם. ב-2 בנובמבר 1942 הביאו הגרמנים לא' עוד 1,750 יהודים, ששולחו גם הם לסוביבור.
אחרי הגירושים נותרו בא' 000,1 יהודים בקירוב, שרוכזו כולם ברחוב אחד והועסקו באיסוף וסידור הרכוש שהשאירו אחריהם המגורשים למחנות השמדה. בתקופה ההיא חזרו לא' כמה וכמה צעירים יהודים שהצליחו להסתתר ביערות הסמוכים; הם האמינו שהגרמנים לא יפגעו ביהודים האחרונים בעיר אלא רק ינצלו אותם לעבודה. בינואר 1943 גורשו כ-750 מן היהודים שנותרו בא' לסוביבור, והאחרונים, כ-300 איש, שולחו גם הם לסוביבור באפריל 1943.